כיצד מעשה הציץ וכו'. בפרק במה אשה יוצאה (דף סג:) ואיתיה נמי בפרק קמא דסוכה (דף ה') אלא ששם כתוב יו''ד ה''א מלמעלה וקדש למ''ד מלמטה x ורבינו כתב כגירסת פ' במה אשה ואע''ג דפליג התם ר' אליעזר בר' יוסי ואמר אני ראיתיו ברומי וכתוב עליו קדש לה' בשיטה אחת פסק כת''ק. ומ''ש ואם כתבו בשיטה אחת כשר נראה דהיינו מדאמר ר''א ברבי יוסי אני ראיתיו דאף על גב דהלכה כת''ק היינו לכתחילה אבל בדיעבד מיהא הלכה כרבי אליעזר ברבי יוסי ומטעם זה כתב ופעמים כתבוהו בשיטה אחת דכיון דעד ראיה הוא רבי אליעזר ברבי יוסי אמרינן דפעמים כתבוהו כן: וכתבו התוספות [בסוכה] קדש למ''ד מלמטה י''מ למטה ממש זה למעלה מזה ולא מסתבר שאין זה כדרך קריאתו אלא יש לפרש זה שלא כנגד זה קדש למ''ד בתחלת שיטה תחתונה והשם בסוף שיטה עליונה:

כיצד סדר לבישת הבגדים לובש המכנסים תחלה וכו'. בפ''ב דיומא (דף כ''ה) מנין שלא יהא דבר קודם למכנסים ת''ך ומכנסי בד יהיו על בשרו:

ומ''ש והאותיות בולטות בפניו חופר את האותיות מאחוריו וכו' צריך לכתוב בו האותיות משום דכתיב ויכתבו עליו מכתב וצריך שיחפור מאחריו משום דכתיב ופתחת עליו פתוחי חותם. וכתב הראב''ד אינו חופר אלא מכה בדפוס צורת האותיות וכו' כלומר דבדרך זה אין מקום לדיבוק על השעוה ולא נעלם מרבינו דרך זה ולא בחר בו משום דכשמכה בדפוס אינו יכול לכוון שיבא הפתוח כנגד האותיות הכתובות בכיון ממש ועוד דפתוחי חותם אינו הכאה בדפוס: והוא נקוב בשתי קצותיו וכו'. כתב הראב''ד עוד יש בו נקב באמצע וכו'. דעתו כדעת רש''י בפרשת תצוה והרמב''ן הקשה עליו והעלה כדברי רבינו:

ולא יחגרו ביזע במקום שמזיעין. בפרק שני דזבחים (דף י''ט):

ושערו היה נראה בין ציץ למצנפת כו'. בפרק ב' דזבחים שם. ודע דתניא בסוף פרק ראשית הגז (דף קל''ח) כיפה של צמר היתה מונחת בראש כהן גדול ועליה ציץ נתון לקיים מה שנאמר ושמת אותו על פתיל תכלת ולא ידעתי למה השמיטו רבינו:

המעיל כולו תכלת. מבואר בפסוק. ומ''ש וחוטיו כפולים י''ב. בפרק בא לו (דף עא:) יליף לה מקרא. ומ''ש ופיו ארוג בתחלת אריגתו. היינו מדכתיב בפרשת תצוה במעיל והיה פי ראשו בתוכו שפה יהיה לפיו סביב מעשה אורג ופירש''י פתיחת בית הצואר בתוכו כתרגומו כפיל לגויה כפול להיות לו לשפה כפול בו והוא מעשה אורג ולא במחט. ומ''ש ואין לו בית יד כתב הראב''ד א''א זו מנין לו עכ''ל. והנה הרמב''ן בפירוש התורה כתב כדברי רבינו ואפשר דבאי זו ברייתא מצאו כן. ומ''ש אלא נחלק לשתי כנפים כתב הראב''ד וגם זו מנין לו עכ''ל. וגם בזה פירש הרמב''ן כדברי רבינו: והקורע פי המעיל לוקה וכו'. וה''ה לכל בגדי כהונה וכו'. בפרק בא לו (דף ע''ב). ומ''ש דרך השחתה. פשוט הוא ונלמד ממה שנתבאר בפרק א' מהלכות בית הבחירה (פ''א דין י''ז) גבי נותץ אבן אחת מהמזבח:

ומביא תכלת וארגמן ותולעת שני כל מין וכו'. בפרק בא לו (דף עא:). ומה שכתב ועושה אותם כמין רמונים שלא פתחו פיהם ותולה אותם במעיל ומביא ע''ב זוגים ובהם ע''ב ענבולים הכל זהב ותולה בו וכו'. בס''פ המזבח מקדש (דף פח:) ת''ר מעיל כולו של תכלת היה שנאמר ויעש את מעיל האפוד כליל תכלת הא כיצד מביא תכלת וארגמן ותולעת שני שזורין ועושה אותם כמין רמונים שלא פתחו פיהן וכו' ומביא ע''ב זוגין שבהם ע''ב ענבלים ותולה בהם שלשים וששה בצד זה ול''ו בצד זה רבי דוסא אומר משום ר' יהודה ל''ו היו י''ח מצד זה וי''ח מצד זה ופסק רבינו כת''ק ופירש''י נראה בעיני דה''ג שוליו כיצד היה מביא וכו' דברמונים נאמרו ג' צבעים וכו'. ענבלין מה שתלוי בתוכן לקשקש ותולה בו אצל הרמון והוא פעמון כדכתיב פעמון ורמון ובתוך הרמונים דקרא לאו בתוך החלל קאמר אלא ביניהם פעמון אחד בין שני רמונים. מצד זה מלפניו ומלאחריו עכ''ל. וכן פירש''י עוד בפרשת תצוה והוא כדברי רבינו ושלא כדברי ראב''ע והרמב''ן ופשט לשון הברייתא משמע כפירוש רבינו ורש''י דקתני מביא ע''ב זגין שבהם ע''ב ענבולין ותולה בהן דאילו לפי' הרמב''ן והראב''ד הרמונים היה תולה במעיל לא הזגין כי הם היו בתוך הרמונים לפי דבריהן:

וכהן גדול ששימש בפחות משמונה בגדים אלו וכו'. בסוף פרק הנשרפין (סנהדרין דף פ''ג:) גבי חייבי מיתה מני מחוסר בגדים ומייתי לה מדכתיב וחגרת אותם אבנט וכו' אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם וה''ל זרים ואמר מר זר ששימש במיתה ובריש פרק ב' דזבחים (דף טו:) מייתי לה נמי להא דתנן התם מחוסר בגדים עבודתו פסולה ופירש''י מחוסר בגדים כהן גדול ששימש בפחות משמנה וכהן הדיוט בפחות מארבעה והכי משמע התם בגמרא:

ומה שכתב כשם שהמחוסר בגדים חייב מיתה ופוסל העבודה וכו'. ברייתא בריש פרק ב' דזבחים (דף י''ח) לבש שני מכנסים שני אבנטים חסר אחת יותר אחת וכו' ועבד עבודתו פסולה. ומה שכתב או כהן הדיוט שלבש בגדי כהן גדול ועבד וכו'. שם אכתי מהכא נפקא מהתם נפקא ונתנו בני אהרן הכהן הכהן בכיהונו כהן גדול שלבש בגדי כהן הדיוט ועבד עבודתו פסולה אי מהתם הוה אמינא ה''מ עבודה דמעכבא כפרה וכו' ואכתי מהכא נפקא מהתם נפקא וערכו בני אהרן הכהנים הכהנים בכיהונם מכאן לכהן הדיוט שלבש בגדי כהן גדול ועבד עבודתו פסולה אי מהתם ה''א ה''מ חיסור אבל ייתור לא קמ''ל:

הזהב שבאריגת האפוד והחשן האמור בתורה וכו'. בפרק בא לו (דף ע''ב) יליף לה מקרא:

נאמר בבגדי כהונה על בשרו ולבשם וכו'. בפרק שני דזבחים (דף י''ט). ומה שכתב לפיכך אין הכהן יכול לעבוד בתפילין של יד וכו'. שם אמר ר' אמי [למוד ערוך הוא בידינו] תפילין חוצצות וכו' והתניא [אם הניחן] אינם חוצצות ל''ק הא דיד הא דראש הא דיד דכתיב ילבש על בשרו שלא יהא דבר חוצץ בינו לבשרו דראש נמי כתיב ושמת המצנפת על ראשו תנא שערו היה נראה בין ציץ למצנפת ששם מניח תפילין ופירש''י הילכך ליכא חציצה ותנא דאיצטריך לאשמועינן אם הניחן אינם חוצצות משום יתור בגדים הוא דאיצטריך לאשמועינן דלאו בגד הוא עכ''ל. ונראה שלזה כיון רבינו במה שהאריך וכתב ואם רצה להניחן בשעת העבודה מניח:

כיצד מעשה החשן אורג בגד מעשה חושב וכו'. מבואר בכתוב. כתב הסמ''ג מעשה החשן היה ארוג ממינים הללו מעשה חושב ארכו אמה ורחבו זרת וכופלו לשנים נמצא זרת על זרת מרובע ונתת אל חשן המשפט את האורים ואת התומים פירש''י הוא כתב שם המפורש שהיה נותנו בתוך כפלי החשן שעל ידו הוא מאיר דבריו ומתמם דבריו עכ''ל וכך הם דברי הרמב''ן בפירוש התורה:

ומ''ש וכותב בתחלה למעלה מראובן אברהם יצחק ויעקב וכותב למטה מבנימין שבטי יה. בס''פ בא לו (דף ע''ג) כיצד נעשית רבי יוחנן אמר בולטות ר''ל אמר מצטרפות והא לא כתיב בהו צד''י א''ר שמואל בר יצחק אברהם יצחק ויעקב כתיב שם והא לא כתיב טי''ת א''ר אחא בר יעקב שבטי ישורון כתיב שם ופירש''י והא לא כתיב בכל השבטים ואם צריך לה כגון והצל תציל מהיכא באה ובירושלמי ס''פ בא לו אית תנויי תני הקול היה שומע אית תנויי תני הכתב היה בולט מ''ד הכתב [היה] בולט והא לית חי''ת בשבטים ולא צד''י ולא קו''ף אברהם יצחק ויעקב כתוב עליהם והא לית טי''ת בשבטים כל אלה שבטי ישראל היה חקוק עליהם ויש לתמוה למה שינה רבינו לכתוב שהיה כתוב למטה שבטי יה ונראה שהוא מפרש דעליהם דקאמר הוי כמו ועליו מטה מנשה דהוי פירושו סמוך לו ומשמע ליה דלמטה כתוב כן ולא למעלה דלא לשתמע דקאי אאברהם יצחק ויעקב דכתיבי לעיל ואכתי איכא למידק למה השמיט רבינו כל אלה וי''ל משום דלא כתיב בגמ' דידן ואם תאמר למה כתב יה במקום ישראל דירושלמי או ישורון דגמרא דידן וי''ל דכיון דבחד גמרא כתיב הכי ובאידך גמרא כתיב הכי משמע דישראל וישורון לאו דוקא דלא אתו למימר אלא דכתיב טי''ת וכיון שכן עדיף לן למימר דהוה כתיב שבטי יה דכתיב ביה עדות לישראל דדמי למאי דכתיב בחשן לזכרון (להם) לפני ה':

וצריך להזהר בשעה שלובש וכו'. שם בעי רבא נכנסה לו רוח בבגדו מהו על בשרו בעינן והא ליכא או דילמא דרך לבישה בכך כינה מהו שתחוץ מתה לא תיבעי לך דודאי חייצא חיה מאי מי אמרינן כיון דאתא ואזלא רביתא היא ולא חייצא או דילמא כיון דקפיד עלה חייצא עפר מהו שיחוץ עפר ודאי חייץ אלא אבק עפר מהו בית השחי מהו שיחוץ על בשרו בעינן והא ליכא או דילמא דרך לבישה בכך הכניס ידו לתוך חיקו מהו גופו מי חייץ או לא נימא מהו שתחוץ נימא ודאי חייצא אלא נימא מדולדלת מהו בעי מר בר רב אשי יצא שערו בבגדו מהו שערו כגופו דמי או לאו כגופו דמי ופירש''י נכנסה לו רוח בבגדו והבדילתו מבשרו בשעת עבודה. רביתא היא הרי היא כבשרו. כיון דקפיד עלה ברצונו לא תהא כבשרו. אבק עפר דק ואינו מרגיש בו. בית השחי מהו שיחוץ כגון בית יד של חלוקין שהוא רחב ואינו נוגע בבית השחי מהו שיחוץ וצריך שיהיו בתי זרועותיו דחוקים ונוגעים בבשר גופו. ידו שהיא גופו. נימא משמע דאתיא מעלמא. נימא מדולדלת מן הבגד מגורדין ותחובה בו קצת אלא שנתקה מעיקרה. יצא שערו מראשו למטה עד שנכנס בין כתנתו לבשרו מהו את''ל ידו לא חייצא שערו מאי עכ''ל. ולא איפשיטו כל הני בעיי ולפיכך פסק בהם רבינו דלכתחלה להזהר ומיהו בדיעבד אין לנו כח לפסול העבודה בכך ולומר יביא קרבן אחר דאיכא למיחש שמביא חולין בעזרה ואין לומר יביא קרבן אחר ויתנה דמאחר שיש קרבנות דלא שייך בהם להתנות דהיינו חטאות ואשמות וקרבנות הצבור לא מפליג בינייהו ונראה שרבינו לא היה גורס בית השחי מהו וביצא שערו בבגדו נראה שמפרש דלא כפירוש רש''י:

כרך על בשרו בגד שלא במקום בגדים. בפ''ב דזבחים (דף י''ט) ופ''י דעירובין (דף ק''ג) אהא דתנן כהן שלקה באצבעו כורך עליה גמי במקדש אמר רבי יהודה ברי' דרבי חייא לא שאנו אלא גמי אבל צלצול קטן הוי ייתור בגדים ורבי יוחנן אמר לא אמרו ייתור בגדים אלא במקום בגדים אבל שלא במקום בגדים לא הוי ייתור ותיפוק לי' משום חציצה בשמאל אי נמי שלא במקום עבודה ופליגא דרבא דאמר רבא וכו' במקום בגדים אפילו נימא אחת חוצצת שלא במקום בגדים ג' על ג' חוצצות פחות מכאן אינן חוצצות אדרבי יוחנן ודאי פליגא אדרבי יהודה ברי' דרבי חייא מי לימא דפליגא שאני צלצול קטן דחשוב ע''כ x כלישנא בתרא ופירש רש''י צלצול קטן אזור קטן שלש על שלש חוצצות כלומר הוי ייתור בגדים ואיידי דנקט במקום בגדים לישנא דחציצה דשייכא בה נקט נמי במסקנא לישנא דחציצה. ודאי פליגא דהא אמר לא הוי ייתור בגדים ואפילו ג' על ג' במשמע. מי לימא דפליגא דאמר צלצול קטן חוצץ ורבא אמר פחות מג' אינו חוצץ. דחשוב לפי שעשוי לנוי והוי בגד עכ''ל. ופסק רבינו כרבא דבתרא הוא:

ומ''ש ועושה על ארבע זויות של חשן ד' טבעות זהב וכו'. מפורש במקרא פרשת תצוה ורש''י בפירוש התורה בסוף פרשת פקודי כתב באורך מעשה האפוד ויש קצת שינוי בין דבריו לדברי רבינו ע''ש:

כהן שלקה באצבעו וכו'. משנה בפרק י' דעירובין. ומה שכתב או בגד שאין בו שלש על שלש ועובד. נתבאר בסמוך. ומה שכתב ואם נתכוון להוציא דם אסור. שם במשנה אם להוציא דם כאן וכאן אסור ופרש''י אם להוציא דם שמהדקה בגמי כדי להוציא דם וכו' אסור שאין זה צורך עבודה ועוד דה''ל חובל. ומה שכתב והוא שלא יחוץ הגמי או הבגד בין בשרו לכלי בשעת העבודה כתוב בהשגות א''א דבריו סותרים זה את זה וכו': ואני אומר נראה שהראב''ד מפרש דהא דאמר רבא שלא במקום בגדים שלש על שלש חוצצות פחות משלש על שלש אינן חוצצות דחוצצות ואינן חוצצות לענין חציצה בין יד לכלי איתמר ומש''ה השיג וכתב שדבריו סותרים את דבריו אבל לפי האמת דעת רבינו כפירוש רש''י דחוצצות ואינן חוצצות לא לענין חציצה איתמר אלא לענין ייתור בגדים והריטב''א הכריע כפרש''י דאי חציצה כפשטה למה חלקו בין במקום בגדים לשלא במקום בגדים והא כולה עבודה בגופו של כהן בעינן וראוי שיחוץ אפילו נימא אחת בכל מקום ועוד דאם איתא דלהדיא אמר רב חסדא פחות מג' אינן חוצצות היכי אקשי לעיל להדיא ותיפוק לי' משום חציצה דמשמע דמילתא דפשיטא היא דאפילו גמי וצלצול קטן חוצצין והא רבא ורב חסדא פליגי לפי שיטה זו ותו כשתירץ בשמאל אי נמי בימין ושלא במקום בגדים אמאי לא אמר דכרבא אמר רב חסדא ס''ל:

האפוד רחבו כרוחב גבו של אדם מכתף לכתף וכו': ומפתח על שתי וכו' כתולדותם. בפרק ואלו נאמרים (סוטה דף ל''ו) תניא שתי אבנים טובות היו לו לכ''ג על כתפיו אחת מכאן ואחת מכאן ושמות י''ב שבטים כתוב עליהם ששה על אבן זו וששה על אבן זו שנא' ששה משמותם על האבן האחת וגו' שניה כתולדותם ולא ראשונה כתולדותם מפני שיהודה מוקדם וחמשים אותיות היו כ''ה על אבן זו וכ''ה על אבן זו ר' חנינא בן גמליאל אומר לא כדרך שחלוקין בחומש הפקודים חלוקין באבני האפוד אלא כדרך שחלוקים בחומש שני כיצד בני לאה כסדרן בני רחל א' מכאן וא' מכאן בני השפחות באמצע ומה אני מקיים כתולדותם כשמותם שקרא להם אביהם ולא כשמות שקרא להם משה ראובן ולא ראובני שמעון ולא שמעוני ופי' רש''י כסדר לידתן ששה האחרונים כסדרן גד אשר יששכר זבולן יוסף בנימין זהו סדר לידתן וששה ראשונים נכתבו בה יהודה ראובן שמעון לוי דן נפתלי כסדר לידתן חוץ מיהודה וכו'. לא כדרך שחלוקין בחומש הפקודים הוא ספר וידבר שנסדרו בראשו אלה שמות האנשים אשר יעמדו וגו' ובחומש שני בתחלת ואלה שמות ראובן שמעון לוי ויהודה יששכר זבולן באחת מהן בשנית בנימין דן ונפתלי גד ואשר ויוסף. א''כ מה ת''ל כתולדותם הואיל ולא כסדר תולדותם נסדרו עכ''ל. ותמהני על רבינו שכתב שהאבן שכתוב ראובן על כתפו הימנית וכו' שנראה שסובר שהיה כתוב על אבן זו ראובן לוי יששכר נפתלי גד יהוסף ועל השניה היה כתוב שמעון יהודה זבולן דן אשר בנימן וכן כתב בפירוש המשנה פרק בא לו שאינו מכוון עם מה שאמרו בגמרא שם לא אליבא דת''ק דמקדים יהודה ורבינו לא הקדימו ועוד דלת''ק דן ונפתלי גד ואשר קודמין ליששכר וזבולן שזהו סדר תולדותם ואילו רבינו הקדים יששכר וזבולן לדן ונפתלי גד ואשר וגם לא אליביה דרבי חנינא בן גמליאל דלדידיה בנימין בראש השנית ובני השפחות בתריה ובסוף יוסף כדפרש''י ואילו רבינו כותב יוסף בסוף הראשונה ובנימין בסוף השניה. וי''ל שרבינו היה מפרש דברי רבי חנינא בן גמליאל על פי מה שכתבו הוא ז''ל דבאמצע לאו באמצע בני רחל קאמר אלא בין בני לאה ובני רחל ואע''ג דרבי חנינא בן גמליאל הקדים בני רחל לבני השפחות לאו למימרא שיכתבו מוקדמים אלא שיהיו בני גבירה זו מצד זה ובני גבירה זו מצד זה ובני השפחות באמצע לשתי הגבירות ופסק כמותו משום דמסתבר טעמיה. ומה שכתב וכותבין שם יוסף יהוסף כן כתב גם בפירוש המשנה בפרק בא לו ותמהני עליו שהרי בפרק אלו נאמרים תניא x נ' אותיות היו כ''ה על אבן זו וכ''ה על אבן זו ומקשה נ' נכי חדא הויין אמר רבי יצחק יוסף הוסיפו לו אות אחת מתקיף לה רב נחמן בר יצחק כתולדותם בעינן ופירש''י כשמות שקרא להם אביהם בעינן אלא כל התורה כולה בנימן והכא בנימין שלם כתיב כדכתיב ואביו קרא לו בנימין ומאחר דרבי יצחק דאמר שהיה כתוב יהוסף אידחי קשה היאך פסק רבינו כמותו ועוד קשה למה לא כתב שבנימין היה מלא כדאסיקנא וי''ל שרבינו מפרש דלא אקשי כתולדותם בעינן אלא אליבא דת''ק אבל לרבי חנינא בן גמליאל לא דריש כתולדותם אלא לענין דלא לכתוב ראובני שמעוני. ומה שכתב והאבן שכתוב בה ראובן על כתפו הימנית וכו' נראה דהיינו מדאמרינן בירושלמי פרק אלו נאמרין הראשונים נכתבים מימינו של כהן גדול משמאלו של קורא והאחרונים נכתבים משמאלו של כהן גדול מימינו של קורא: ועושה בכל כתף וכו'. מפורש במקראות:

וכל המזיח חשן מעל האפוד ומפרק חיבורן דרך קלקול לוקה. בפרק בא לו (דף ע''ב):

עשו בבית שני אורים וכו'. הכי משמע מדאמרינן בפ''ק דקידושין (דף ל''א) דבימי בית שני בקשו חכמים אבנים לאפוד וז''ל סמ''ג בבית שני היה החשן שא''א להיות כ''ג מחוסר בגדים אבל אותו השם לא היה שם. ומ''ש וכל כהן שאינו מדבר ברוח הקדש ואין השכינה שורה עליו אין נשאלין. בריייתא בס''פ בא לו (דף עג:) ומייתי לה מקרא:

וחשב האפוד קשור על לבו. כתב הראב''ד א''א הפליג לעלות ואינו אלא למטה מטיבורו עכ''ל. ואני אומר שרבינו בפרק שאחר זה נתן טעם לדבריו:

וכיצד שואלין עומד וכו'. בסוף פרק בא לו (שם ע''ג) ת''ר כיצד שואלין השואל פניו כלפי נשאל והנשאל פניו כלפי שכינה ופרש''י פניו כלפי נשאל כלפי כהן. כלפי שכינה כלפי אורים ותומים ושם המפורש שבתוך החשן עכ''ל. ורבינו לא בחר בפירוש רש''י משום דאם כן מאי והנשאל פניו כלפי שכינה דקתני כיון דלאורים ותומים קרי שכינה הרי האורים ותומים היו על לבו ולא שייך למיתני פניו כלפי שכינה דמשמע דאפשר שלא יהיו פניו כלפי החשן ועוד שאם השואל פניו כלפי הנשאל קאמר הל''ל השואל פניו כלפי שכינה מאחר דלאורים ותומים קרי שכינה ולפיכך פירש דלארון קרי שכינה וע''פ זה הוכרח לפרש דהשואל פניו כלפי נשאל דקתני שפניו פונות למקום שפונים פני הנשאל נמצא שהשואל לאחורי נשאל דאילו כלפי פני נשאל הל''ל השואל והנשאל פניהם כלפי שכינה: ואינו שואל בקול רם וכו'. שם. ומ''ש ומיד רוח הקדש לובש את הכהן וכו' באותיות שבולטות מן החשן כנגד פניו וכו'. שם רבי יוחנן אמר בולטות ר''ל אמר מצטרפות ופרש''י האותיות בולטות כגון עי''ן משמעון למ''ד מלוי ה''א מיהודה לומר עלה וכל אחת אינה זזה ממקומה אלא בולטת במקומה והוא מצרפן:

ומ''ש אין שואלין על שני דברים כאחד ואם שאל משיבין על הראשון בלבד. ברייתא שם: ואין נשאלין בהם להדיוט וכו' עד אלו ב''ד הגדול.משנה וגמרא שם:

זה שאתה מוצא בדברי נביאים שהכהנים היו חוגרים אפוד בד וכו'. כתב כן כי היכי דלא תיקשי לן היאך כתוב גבי אחימלך בן אחיטוב פ''ה כהנים חגורים אפוד בד: סליק להו הלכות כלי המקדש: