מדיחי עיר מישראל הרי אלו נסקלין. בפ' ארבע מיתות (סנהדרין נ') תנן אלו הן הנסקלין ומני בהדייהו המדיח ובסוף הנחנקין תניא מדיחי עיר הנדחת בסקילה ר''ש אומר בחנק וידוע דהלכה כת''ק: ומה שכתב אע''פ שלא עבדו. פשוט הוא דמשום מדיחין ממיתין אותם לא משום עובדים ועוד דאי בשעבדו עבודת כוכבים תיפוק ליה דאפילו לא הדיחו נמי נסקלין: ואנשי העיר המודחין כו'. פרק הנשרפין (סנהדרין דף ע''ו) ואלו הן הנהרגין כלומר בסייף הרוצח ואנשי עיר הנדחת. ומ''ש והוא שעבדו עבודת כוכבים או שקבלו עליהם באלוה ודאי פשיטא דבלא שום אחד מאלו אינן נהרגין וכן נמי פשיטא דסגי להיות מודחין בשקבלו עליהם באלוה דהא עבודת כוכבים איקרי וכמו שבארנו בפרק שקודם זה: ומה שכתב ואזהרה למדיח מנין וכו'. ברייתא פרק ארבע מיתות (דף ס''ג) לא ישמע על פיך אזהרה למסית ומדיח מסית בהדיא כתיב ביה וכל ישראל ישמעו וייראו ולא יוסיפו לעשות עוד אלא אזהרה למדיח:

אין העיר נעשית עיר הנדחת וכו' עד ועד שידיחו רובה. משנה וברייתא בסנהדרין סוף פרק חלק (דף קי''א): ויהיו המודחין וכו'. פלוגתא דר' יאשיה ורבי יונתן פ''ק דסנהדרין (דף ט''ו) ופסק כרבי יונתן וטעמו משום דבירושלמי פרק חלק איפליגו ר''מ ור' יהודה במילתא ור' יהודה כרבי יונתן. ונראה שמה שכתוב בנוסחאות ספרי רבינו אבל אם לא הודח רובו של שבט דנים אותם כיחידים שהוא טעות וצריך להגיה אבל אם הודח רובו של שבט דנין אותם כיחידים וכן נמצא בספר ישן: וכן אם הדיחוה נשים וכו' עד כשאר הרוגי בית דין. הכל בסוף פרק חלק (דף קי''ב): ומה שכתב או שהדיחה יחיד. ברייתא שם יצאו אנשים אין אנשים פחות משנים: ומ''ש או שהודחו מאליהם. שם איבעיא להו הודחו מאליהן מהו ת''ש הדיחוה נשים וקטנים אמאי להוו כהודחו מאליהן הנך בתר נפשייהו גרירי הני בתר נשים וקטנים גרירי כלומר דכי גרירי בתר נפשייהו הואיל ומעצמן נדחין אדוקין ביותר אבל כי גרירי בתר נשים וקטנים אין אדוקים כ''כ. ואע''ג דמשמע דדחויה היא פסק רבינו כוותה משום דטעמא דמסתבר הוא. וכל יתר דברי הבבא משנה שם:

אין דנין עיר הנדחת וכו'. משנה וגמרא פ''ק דסנהדרין (דף י''ז) לשון רבינו:

אין אחת מערי מקלט וכו'. כתב הראב''ד א''א לא ידעתי וכו' השבטים נתנו אותם מחלקיהם עכ''ל. ודעת רבינו שמאחר שנתנו אותם מחלקיהם ואינם מיוחדים לנותנים לא קרינן בהו שעריך: ולא ירושלים וכו'. בבא קמא פ' מרובה (דף פ''ב): ואין עושין עיר הנדחת בספר. פ''ק דסנהדרין (דף י''ז). ופי' ספר כרך המבדיל בין ישראל לעובדי כוכבים. ודע שאמרו שם בגמרא מ''ט אמר רחמנא מקרבך ולא מן הספר, ובברייתא תני טעמא שמא ישמעו עובדי כוכבים ויחריבו את ארץ ישראל. ופריך ותיפוק ליה דמקרבך אמר רחמנא ולא מן הספר ר''ש היא דדריש טעמא דקרא. ומאחר שרבינו לא ס''ל כר''ש דאמר אלמנה עשירה ממשכנין אותה לא ה''ל למכתב האי טעמא אלא לפי שאין ביניהם נפקותא לענין הדין שזה טעם מתקרב אל השכל וגם חכמים אין מכחישים אותו אלא שאומר דאפילו לא הוה האי טעמא מקרא נפיק ראה רבינו לכותבו: ואין ב''ד אחד עושה שלש עיירות וכו'. משנה פ''ק דסנהדרין (דף ב') אין עושין עיר הנדחת בספר ולא שלש אבל עושין אחת או שתים, ובגמ' (דף ט''ז:) זמנין אמר רב בב''ד אחד הוא דאין עושין הא בשנים ושלשה ב''ד עושין וזמנין אמר רב אפילו בשנים ושלשה בתי דינים לעולם אין עושין מ''ט דרב משום קרחה אמר ריש לקיש לא שנו אלא במקום אחד אבל בשנים ושלשה מקומות עושין ור' יוחנן אמר אין עושין משום קרחה תניא כותיה דר''י אין עושין שלש עיירות מנודחות בארץ ישראל אבל עושין אותן שתים כגון אחת ביהודה ואחת בגליל אבל שתים ביהודה ושתים בגליל אין עושין. ולכאורה משמע שרבינו פוסק כר''ל דאמר אבל בשנים ושלשה מקומות עושין ומן הדין כר''י ה''ל למפסק אי משום דהלכה כוותיה לגבי ר''ל ואי משום דתניא כוותיה גם נראה שרבינו פסק כזמנין אמר רב דבשנים ושלשה בתי דינין עושין ומן הדין כאידך לישנא דאפילו בשנים ושלשה ב''ד אין עושין ה''ל למפסק דכיון דלרב מספקא ליה אית לן למתפס לקולא שלא לעשות שלש אפילו בשלשה בתי דינים וכבר השיג עליו הראב''ד וכתב א''א כל זה שבוש וכו' אלא יהודה וגליל עכ''ל. וכבר נשאל על זה הגאון מהר''י קולון והשיב שדעת רבינו הוא דלא פליגי ר''י ור''ל במרוחקות אלא במקורבות דר''ל סובר דאע''ג שהן מקורבות כיון שאינם במקום אחד כגון שלשתם ביהודה או בגליל עושין דיהודה וגליל חלוקין הם זה מזה לכל דבר כדמוכח בכמה מקומות והיינו דאמר ר''ל ל''ש אלא במקום אחד כלומר שהן כלם ביהודה או בגליל אבל בשתים כלומר שתים ביהודה ואחת בגליל או בשלשה מקומות כגון יהודה וגליל ועבר הירדן עושין ועלה קאתי ר''י לפלוגי ואמר דלעולם אין עושין משום קרחה כלומר במקום דשייך לומר קרחה כגון שאינן מרוחקות ואע''ג שאינן במקום אחד אלא עומדות על הספר שבין יהודה וגליל והאחת ביהודה והשתים בגליל או בהפך כיון שהן מקורבות אין חילוק המדינות מועיל בזה ומכל מקום יש לחוש משום קרחה אבל כשהן מרוחקות דאז לא שייך למיחש לקרחה עושין דר' יוחנן אדריש לקיש קאי ור''ל לא דבר במרוחקות אלא בשינוי המקומות דבר וכן פירש''י דמלתא דר''ל דשנים או שלשה מקומות דהיינו יהודה וגליל והיינו כדפרישית. וא''ת מי דחקו לרבינו לחלק בכך ומנ''ל דמרוחקות עושין י''ל דלישנא דברייתא קשיתיה דקתני אין עושין שלש עיירות מנודחות וכו' אבל עושין שתים כגון אחת ביהודה ואחת בגליל משמע הא שתים ביהודה או בגליל אין עושין וכ''ש שתים ביהודה ושתים בגליל והדר קתני סיפא אבל שתים ביהודה ושתים בגליל אין עושין דמשמע הא שתים ביהודה ואחת בגליל עושין וכ''ש שתים ביהודה או שתים בגליל וא''כ קשיא רישא אסיפא אלא ע''כ צ''ל דהכי פירושו אין עושין שלש עיירות מקורבות מנודחות וכו' אבל עושין שתים שתים כגון אחת ביהודה ואחת בגליל ואפילו שאין מרוחקות אלא מקורבות כגון אחת על הספר מכאן ביהודה ואחת על הספר מכאן בגליל ולעולם במקורבות ודוקא שתים אבל ג' במקורבות לא אבל במרוחקות כגון אחת בדרום יהודה ואחת בצפון יהודה ואחת בצפון גליל עושין אבל שתים ביהודה ושתים בגליל אין עושין אפילו מרוחקות והיינו שכתב רבינו דאין בית דין אחד לכל הפירושים עושין שלש עיירות מנודחות ואפילו חלוקות למקומות כגון יהודה וגליל כר''י כיון שאין מרוחקות זו מזו אבל שתים עושין אם חלוקות למקומות אבל כשהן מפוזרות דאז לא שייך משום קרחה עושין אפילו שלש מדיוקא דברייתא כדפרישית לעיל. ואין להקשות דסוף סוף מנ''ל לרבינו דב''ד אחד עושה שלש עיירות מנודחות במרוחקות נימא דהא דקתני בברייתא אבל אין עושין שתים ביהודה ושתים בגליל דמשמע הא ג' עושין דהיינו דוקא בשלשה בתי דינין כדמספקא ליה לרב דהא מדאמר וזמנין אמר רב דאפילו בשלשה בתי דינין אין עושין משום קרחה משמע דאי לאו טעמא דקרחה בג' ב''ד אפילו טובא נמי, ומאחר דס''ל לרבינו דבשלשה לא שייך קרחה אם כן ברייתא דקתני אבל שתים ביהודה ושתים בגליל אין עושין ע''כ בב''ד אחד קא מיירי דאי דבשלשה ב''ד עושין אפילו טובא נמי במרוחקות כדפרישית לעיל:

אין עושין עיר הנדחת עד שידיחוה מדיחיה בלשון רבים. משנה פ' ד' מיתות (דף ס''ז) שם דקתני באלו הן הנסקלין המסית והמדיח וקתני במסית האומר אעבוד אלך ואעבוד נלך ונעבוד אזבח אלך ואזבח וכו' והדר קתני בסמוך המדיח זה האומר נלך ונעבוד עבודת כוכבים אלמא דמדיח אינו חייב עד שיאמר בלשון רבים: עיר הנדחת שלא נתקיימו וכו'. משנה בפרק חלק (סנהדרין דף קי''א:):

והיאך דין עיר הנדחת וכו' שולחין להם שני תלמידי חכמים וכו'. כתב הראב''ד א''א טוב הדבר וכו' אחר התראה ומעשה עכ''ל: וי''ל שמ''ש רבינו ששולחים להם שני ת''ח להזהירם וכו' אינה התראה גמורה מאחר שאינה לכל אחד בפרט. ומ''מ צ''ע מנין לרבינו ששולחים להם שני ת''ח להזהירם. ואפשר שלמד כן רבינו מדאמרינן בפרק היו בודקין עדים זוממין לא דמו לעיר הנדחת ויחיד העובד עבודת כוכבים שכן אלו צריכין התראה ועדים זוממין אין צריכין התראה שאעפ''י שאינה התראה גמורה כמו שכתבתי מ''מ שם התראה איכא: מיד מרבין להם בתי דינין וכו'. בפרק חלק (שם קי''ב) אהא דתנן עד שיודח רובה בעי בגמרא היכי עבדינן כלומר שאם אתה אומר דנין אותן וסוקלין אותן כדין היחיד היאך תמצא שיודח רובה וידונו בדין עיר הנדחת וכן אין לומר שדנין וחובשין שא''כ אתה מענה דינם של אלו ואסיקנא מרבין להם בתי דינין כלומר כדי שתתקבל עדות כלם ביום אחד ואם נמצאו העובדים רובה מעלין אותם לבית דין הגדול שבירושלים והורגים אותם. כתב הרמ''ה שיש לתמוה על זה דקי''ל כר''י דאמר דנין וסוקלין ואחד משלים והא דאמר לבסוף מרבין להם בתי דינין ומעיינינן בדינייהו ומסקינן להו לב''ד הגדול וגמרינן לדינייהו וקטלינן להו לטעמיה דר''ל קאמר דקס''ד דהאי דאמר ר''ל מרבים להם בתי דינין למגמרא דינייהו לאלתר קאמרינן ואקשי עליה איש ואשה אתה מוציא לשעריך ואי אתה מוציא את העיר כולה לשעריך ומפרקינן דר''ל לא קאמר דגמרינן לדינייהו לאלתר אלא דמעיינינן בדינייהו ואי משתכחי עובדים רובה מסקין להו לב''ד הגדול וכו' אבל לרבי יוחנן ל''ק מידי דכי קא ממעט קרא מרובין קא ממעט והני לר''י יחידים נינהו דהא קמא קמא דמטי לידן גמרינן לדיניה כיחיד דאכתי הנך בחזקת כשרים נינהו אבל ההוא חד דמשלים לרוב מודה ר''י דמסקינן ליה לב''ד הגדול וקטלינן ליה התם וליכא למימר דגמרא דמסקינן ליה הכי דלא כר''י דהא קי''ל ר''י ור''ל הלכה כר''י בר מהנך תלת, והשיב לו הר' אהרן ב''ר משולם בכל ספרינו לא נמצא כתוב ולא נזכר שם ר' יוחנן בכולה שמעתא אלא עולא הוא דמקשה לרב יהודה דאמר דנין וחובשין א''כ נמצאת מענה את דינן אלא דנין וסוקלין ור''ל פליג עלייהו ואמר מרבין להם בתי דינין ומקשינן ליה מהא דאמרינן איש ואשה אתה מוציא לשעריך וכו' ומתרץ ליה אליבא דריש לקיש וקסבר רבינו כיון דשקיל וטרי בגמרא ומסיק לה אליבא דריש לקיש ש''מ הלכתא כוותיה ומסתבר טעמיה. ומ''ש כל מי שבאו עליו שני עדים וכו'. פשוט הוא דבעינן שני עדים והתראה לכל אחד וכך אמרו בפירוש המשנה שם. ודע שמומכין כל נפש אדם מתחיל ענין ואומר שאם הודח כלה מכין כל נפש אדם שבה לפי חרב ואם הודח רובה ולא כלה מכין טף ונשים של עובדים. ומ''מ צ''ע מנ''ל שמכין טף ונשים דאי מדכתיב הכה תכה את יושבי העיר הא אצטריך לכמה ישהה בעיר ויצטרף עמהם ואפשר דמהחרם אותה ואת כל אשר בה נפקא, ובעל מ''ע כתב שחכמי לוניל השיבוה לר''מ הלוי שראיה לדברי רבינו מדגרסינן בספרי הכה תכה את יושבי העיר מכאן אמרו חכמים וכו' (עיין במגדל עוז בד''ה וכבר תמה ר''מ הלוי וכו') וקצת דברים אלו אינן נ''ל: ובין שהודחה כולה וכו'. זה פשוט דכיון שנדונית כדין עיר הנדחת מדיחיה הם בסקילה אלא שק''ל דמשמע דאי לא הודח רובה אין סוקלין את מדיחיה ואמאי וגם בפרק שאחר זה כתב ואם הודחו רוב העיר אחריו נסקל אלמא דאם לא הודחו אינו נסקל ואמאי מי גריעי ממסית ומדיח דהוו בסקילה כיון שהורה לעבוד כמו שיתבאר בפרק שאחר זה. וצ''ל לדעת רבינו כשאינו מתכוין אלא להסית אז מתחייב באותה שעה שהסית אבל המתכוין להדיח אינו חייב עד שתעשה כוונתו והיינו שתודח רוב העיר וכל שלא נעשה כן לא מיחייב. ומ''ש בפרק שאחר זה ואם הודחו רוב העיר אחריו נסקל היינו לומר שאם לא הודחו אחריו רוב העיר אינו נסקל משום מדיח אבל נסקל משום מתנבא לעבודת כוכבים: ומקבצים את כל שללה וכו' עד שנאמר אל תוך רחובה. משנה פרק חלק (דף קי''ב): והורגים כל נפש חיה אשר בה. מקרא מלא הוא ואת כל בהמתה וה''ה לשאר נפש חיה ואפשר דמכל נפקא:

נכסי הצדיקים שבתוכה וכו'. משנה פרק חלק (שם) נכסי צדיקים שבתוכה אבודים ובברייתא בגמרא מפני מה אמרה תורה נכסי צדיקים שבתוכה יאבדו מי גרם להם שידורו בתוכה ממונם לפיכך ממונם אבד וזה שאמר רבינו הואיל וישבו שם ממונם אבד:

ועיר הנדחת שהוזמו עדיה וכו'. ר''פ בתרא דכריתות (דף צ''ו [כ''ד:]) עיר הנדחת שהוזמו עדיה כל המחזיק בה זכה בה וטעמא דמשנגמר דינה כל חד מפקיר ממוניה: ואינה נבנית לעולם וכו'. משנה פ' חלק (דף קי''ב): ומ''ש ומותר לעשותה גנות ופרדסים. שם במשנה לא תבנה עוד לא תעשה אותה גנות ופרדסים דברי ר''י הגלילי ר''ע אומר לא תבנה עוד לכמות שהיתה אינה נבנית אבל נעשית היא גנות ופרדסים ופסק כר''ע דהלכה כר''ע מחבירו:

שיירא העוברת וכו'. ברייתא שם ולא ידעתי למה לא כתב רבינו מה ששנינו שם החמרת והגמלת העוברת ממקום למקום הרי אלו מצילין אותה ופירש''י שיירא חמרים וגמלים שנשתהו בעיר ל' יום כדמפרש בברייתא הרי אלו מצילין אותה אם רוב אנשי העיר הודחו וחמרים וגמלים משלימים המיעוט ועושין אותם רוב מצילין עליהם שאין ממונם אבד אלא נידונין כיחידים:

נכסי אנשי מדינה וכו'. מימרא דרב חסדא שם: נכסי הרשעים וכו'. ברייתא שם ואת כל שללה תקבוץ לרבות נכסי רשעים שבחוצה לה אמר רב חסדא ובנקבצים לתוכה. ונראה שרבינו מפרש דרב חסדא הכי קאמר הא דאמרן דנשרפים וא''כ הרי הן אסורין בהנאה ה''מ כשנקבצו לתוכה אבל אם לא נקבצו לתוכה אלא נשארו חוץ לעיר ולא נשרפו עם השאר מותרים בהנאה ולא תימא דאסירי משום דכל העומד לישרף כשרוף דמי ומאבדין אותו אלא ינתנו ליורשיהן, ולענין ליהנות מהן קודם שישרף שלל העיר וקודם קביצת הנכסים האלו לתוכה נראה דאסורים בהנאה דהא עומדים לישרף הם אבל כיון שנשרף שלל העיר שוב אין נכסים אלו עומדים לישרף כנ''ל:

בהמה חציה של עיר הנדחת וחציה של עיר אחרת שהיתה בתוכה הרי זו אסורה ועיסה וכו'. מימרא דרב חסדא שם ואמרו שם מאי טעמא בהמה כמאן דלא פליגא דמיא עיסה כמאן דפליגא דמיא כלומר א''א לכזית בשר בלא שחיטה והאי לאו לשחיטה קיימא אלא למיתה וכל זית וזית מעורב בו איסור עיר הנדחת ואפילו ששחטה אחר כך שכבר אפשר לחלקה אסורה לפי שכבר נאסרה בעודה בחיים ושוב לא יצתה מידי אותו איסור אבל עיסה משעה ראשונה כמאן דפליגא דמיא לפי שמאותה שעה היה אפשר לחלקה ולא היה חלק של עיר הנדחת מעורב בה:

בהמה של עיר הנדחת שנשחטה. שם (סנהדרין קי''ב) בעי רב חסדא בהמת עיר הנדחת מהו דתיתהני בה שחיטה לטהרה מידי נבלה לפי חרב אמר רחמנא ל''ש שחטה מישחט ל''ש קטלה מיקטל או דילמא כיון דשחטה מהניא לה שחיטה מאי תיקו, ומשמע שאם היתה מותרת אחר שחיטה פשיטא דלא מטמאה ואין לומר דמותרת בהנאה ואסורה באכילה דהא כיון דאישתרא בהנאה אלמא פקע מעלה איסור עיר הנדחת ואפילו באכילה שריא אלא ודאי דאסורה בהנאה אפילו לאחר שחיטה ומבעיא ליה אי מטמאה או לא: שער הראש וכו'. שם בעי רב יוסף שער נשים צדקניות מהו אמר רבא הא דרשעניות אסור תקבוץ ושרפת כתיב מי שאינו מחוסר אלא קביצה ושריפה יצא זה שמחוסר תלישה וקביצה ושריפה אלא אמר רבא בפאה נכרית כלומר גידול של שערות דעלמא שעושין לנוי קא מבעי לרב יוסף אם הוא של צדקניות ואסיקנא בתיקו ותיקו דאיסורא לחומרא:

פירות המחוברין וכו'. שם ת''ר היו בה אילנות תלושין אסורים מחוברים מותרים ומפרש רבינו הטעם משום דתקבוץ ושרפת אמר רחמנא וכן פירש''י וכיון דמהאי טעמא הוא פירות נמי הוא הדין והוא הטעם. וא''ת מאי קאמר רבינו וה''ה לשער הראש והרי כבר ביאר דין זה בסמוך ועוד למה בדין השער שהוזכר בגמרא תקבוץ ושרפת לא הזכירו רבינו וכאן שלא הוזכר בגמרא הזכירו רבינו. וי''ל לפי שרבינו רצה ללמוד לפירות מאילנות כתב דין הפירות וכתב בו הטעם כלומר זיל בתר טעמא ותראה דאילנות לאו דוקא ותדע דהא שער הראש דשרייה לעיל הוא מהאי טעמא ואין חילוק בין שער לפירות וא''כ מ''ש וה''ה לשער הראש פירושו וה''ה דמתקבוץ ושרפת נפיק היתרא לשער הראש: ההקדשות שבתוכה תמימים הרי הם קדשי מזבח וימותו זבח רשעים תועבה וכו'. שם ת''ר היו בה קדשי קדשים קדשי מזבח ימותו קדשי בדק הבית יפדו ר''ש אומר בהמתה ולא בהמת בכור ומעשר אמר מר קדשי מזבח ימותו ואמאי ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיהם לנדבה רבי יוחנן אמר זבח רשעים תועבה ריש לקיש אמר ממון בעלים הוא הכא בקדשים קלים ואליבא דר''י הגלילי וידוע דהלכה כר''י ואמרינן תו ר''ש אומר בהמתה ולא בהמת בכור במאי עסקינן אילימא בתמימים שלל שמים הוא אלא בבעלי מומין שללה היא אמר רבינא לעולם בבעלי מומין ומי שנאכל בתורת בהמתה יצאו אלו שאין נאכלין בתורת בהמתה אלא בתורת בכור ומעשר דשלל שמים נינהו ופליגא דשמואל דאמר שמואל כל שקרב כשהוא תם ונפדה כשהוא בעל מום משללה אימעיט וכל שקרב כשהוא תם ואינו נפדה כשהוא בעל מום מבהמתה נפקא: והראב''ד ז''ל כתב א''א דומה שהוא סבר דר''ש חולק וקא פסק הוא כת''ק. ולי נראה דר''ש אינו חולק וקי''ל כוותיה וכלהו אמוראי מפרשי למלתיה ורב פפא דהוא בתרא מפרש למלתיה אפילו בבעל מום ויותנו לכהן אחר ואין כאן זבח רשעים תועבה שאינן דורון כשאר זבחים ולא מכפרים שום כפרה עכ''ל. ורבינו נראה דמפרש דר''ש אתא לאפלוגי את''ק כדמוכח לישנא דר''ש אומר דאי לפרושי אתא הל''ל א''ר שמעון ואליבא דרבינא תנא קמא תני קדשי מזבח ימותו לא שנא תמימים ל''ש בעלי מומין והבין רבי שמעון בת''ק דהיינו באותן שאינן נאכלין במומן אבל בכור ומעשר שהם נאכלין במומן שללה נינהו ובכלל בהמתה הוו ואתא ר''ש למימר דבכור ומעשר בעלי מומין אימעיטו מבהמתה דדרשינן לקרא הכי בהמתה מי שנאכל לבעלים בתורת בהמתה יצאו אלו שיש להם שם לווי שאין נאכלין בתורת בהמתה שאין אומרים בהמת עיר הנדחת אלא בהמת בכור ומעשר של עיר הנדחת ופליגא הא דרשא דרבינא לדרשא דשמואל דרבינא מבהמתה דריש אליבא דר''ש דבעלי מומין דבכור ומעשר של שמים הן ושמואל דריש דבכלל בהמתה נינהו דאמר שמואל כל שהוא קרב לגבוה כשהוא תם וכשהוא בעל מום צריך פדייה כגון שאר קדשים קלים חוץ מבכור ומעשר משללה ולא שלל שמים אימעיטו דאין מחרימין אותם עמה וכל שקרב כשהוא תם ואינו נפדה כשהוא בעל מום אלא נאכל במומו כגון בכור ומעשר כשהוא בעל מום מבהמתה נפקא דכיון דהשתא נאכל לבעלים בהמתה קרינן ביה ופסק רבינו כת''ק, ודרך זה נראה שהבין הראב''ד ברבינו. ומ''ש דר''ש אינו חולק כבר כתבתי דחולק הוא והבאתי ראיה לזה מדקתני ר''ש אומר ולא קתני אר''ש ואע''ג דכלהו אמוראי מפרשי למלתיה משום הכי ליתא למידחי סברא דת''ק דהני אמוראי שקלי וטרו להבין דבריו לא לפסוק הלכה כמותו ואילו הוו בעו בעיי אליביה הוה אפשר לומר דסבירא להו כוותיה אי נמי שקלי וטרו למשמע מדבריו לת''ק. ועוד י''ל דאפילו אם תמצא לומר דסבר רבינו דר''ש לא פליג ופליגא הא דרבינא דאמר לר''ש בעלי מומין לאו בכלל בהמתה נינהו אדשמואל דאמר כל שקרב כשהוא תם ואינו נפדה כשהוא בעל מום אלא נאכל במומו כגון בכור ומעשר כשהן תמימים לאו שלל שמים מיקרו כיון שאם יארע בהם מום יאכלו לבעלים והילכך אצטריך בהמתה למעוטי בכור ומעשר תמימים דמשללה ליכא למעוטינהו אבל כשהן בעלי מומין בהמתה קרינן ביה ובסייף ואע''ג דרבינא דבתרא הוא מפרש דברי ר''ש דאפילו בעלי מומין לאו שללה נינהו מ''מ כיון דשמואל פליג עלויה ותלמודא נמי מקשה בפשיטות אלא בבעלי מומין שללה נינהו סבר רבינו דהכי נקטינן: ועל מ''ש רבינו ואח''כ שורפין אותם. כתב הראב''ד לא ידעתי למה שורפין אותם שלל שמים היה ולא חל עליו איסור עכ''ל. וי''ל דסבירא ליה לרבינו דבהמת עיר הנדחת מיקרו ואריא דהקדש הוא דרביע עלייהו וכיון דנסתלק אריא דהקדש חל עליו מיד איסור עיר הנדחת ולפי זה לא קאי ואחר כך שורפין אלא אקדשי בדק הבית. ומכל מקום נשאר מקום עיון אמאי שורפין אותם ואין נהרגין כדין בהמת עיר הנדחת. ונראה לי דאין הכי נמי דבהמת קדשי בדק הבית אחר שנפדית נהרגת אלא לפי שקדשי בדק הבית שם כולל לכל הדברים המוקדשים לבדק הבית ועוד שעל הרוב אין מקדשין לבדק הבית בעלי חיים אלא דברים אחרים משום הכי נקט שורפין. ומ''ש שנאמר שללה לא קאי על מה שכתב בסמוך שורפין אותן אלא אמאי דקתני ימותו או יפדו:

התרומות שבתוכה אם הגיעו ליד כהן וכו'. משנה שם (סנהדרין קי''א) תרומות ירקבו ובגמ' אמר רב חסדא לא שנו אלא תרומה ביד כהן אבל ביד ישראל תנתן לכהן שבעיר אחרת. ופירש''י טעמא דירקבו ולא בשריפה דאע''ג דממון כהן הוא מ''מ קדש איקרו ולא מזלזלינן ביה כולי האי:

מעשר שני וכסף מעשר שני וכתבי הקדש וכו'. משנה שם מעשר וכתבי הקדש יגנזו ופי' רש''י מעשר שני אע''פ שהוא נאכל לישראל הואיל וקדש איקרי לא אמרינן ישרף אלא יגנז. ובברייתא בגמרא אל רחובה את כל שללה פרט לכסף הקדש וכסף מעשר. ונראה שלא היתה בנוסחת רבינו כסף הקדש אלא פרט לכסף מעשר ומינה נשמע לכסף הקדש:

כל העושה דין בעיר הנדחת הרי זה כמקריב עולה כליל עד סוף הפרק. משנה שם: