כל בהמה וכו'. פשוט שם והלכתא בזכר י''ב חדש ובנקבה כל שאינה יולדת: ובנקבה עד שתלד וכו'. פשוט שם (נ''ח) אמר אמימר הני ביעי דספק טריפה דשיחלא קמא משהינן להו אי הדרה וטענה שריין ואי לא אסירי:

ואסור למכור ספק וכו'. פשוט שם מההוא שרקפא דאתי לקמיה דרב וכו' ומקשה שם התלמוד וליזבינינהו לנכרי ומפרקינן אתי ליזבונינהו לישראל ש''מ שאסור למכרם לנכרי שמא יחזור וימכרם לישראל. ועם היות דמההוא עובדא נראה דאסור לשהות ספק טריפה דאקשינן תמן ולישהינהו י''ב חדש ומפרקינן אתי בהו לידי תקלה דשמעינן מינה דאסור להשהותם ומהאי מימרא שכתבתי לעיל נראה דמותר להשהותם, רש''י ז''ל תקן זה שכתב איידי דהוו בהו טובא לא מצי לאזדהורי בהו נראה מתוך דבריו שאם היה אחד יכול להזהר בו ומשהינן ליה:

כל בהמה וכו'. דעת רבינו כדעת רש''י ז''ל דבתר דשקלי וטרי בהאי מלתא דאמרי התם (י''א) מנא הא מלתא דאמור רבנן זיל בתר רובא ואסיקו לבסוף הכא נמי היכא דאפשר אפשר היכא דלא אפשר לא אפשר ופסק רש''י ז''ל כי כל התירוצים האלו שמתרץ התלמוד תירוצים דחוקים הם ואין עומדין עליהם א''ו סומכין על הרוב מטעם הלמ''מ אפי' היכא דאפשר או מפשט הכתוב אחרי רבים להטות דמשמע בין רובא דאיתיה קמן בין רובא דליתיה קמן דמאי שנא האי מהאי ואהא מלתא סמכינן ולא בדקינן כל י''ח טריפות ונקובת הריאה משום דשכיח בה ריעותא בדקינן והיכא דאתרמי דאיפרק ריאה ולא בדק מתאכלה דסמכינן אהא ואדרב הונא דאמר נשחטה בחזקת היתר היא עומדת ואין מפרסמין הדבר וזהו דעת רבינו וכמו שנכתוב בס''ד:

לפיכך ריאה שהעלתה וכו'. דעת רבינו בפירוש ההלכה כדעת ר''ת וה''ר זרחיה וקצת מהגאונים דסברי באותה סוגיא דריאה הסמוכה לדופן וכו' ואמרינן היכי עבדינן לה אמר רבא רבין בר שבא אסברא לי מייתינן סכינא וכו' רב נחמיה בריה דרב יוסף בדיק בפושרי שדעתם לומר שרב נחמיה להקל בא להכשירה ע''י בדיקה אע''ג דליכא מכה בדופן ופסקו הלכה כמותו משום דמעשה רב ועוד דשקלינן וטרינן ואמרינן אתון אהא מתניתו לה אנן אהא מתנינן לה ומדשקלי וטרו בה בגמ' אהיכא אתמר ש''מ דהלכתא כרב נחמיה בריה דרב יוסף וכן עושין מעשה בכל סירכא דריאה חוץ מתרתי אוני דסריכן להדדי שלא כסדרן כדמפרש בגמ' ודבר ברור הוא ואין לחוש. אלו הם דברי ר''ת. ויש ללמוד מתוך דבריו דאפי' כשהיא סרוכה עינוניתא דורדא לכיסא דיש לה היתר ע''י בדיקה שהרי לא הוציא מהכלל אלא תרתי אוני דסריכן להדדי אבל שאר כל המקומות עושין מעשה להכשירה ע''י בדיקה ואע''ג דקי''ל דאין למדין מהכללים אפי' במקום שנאמר חוץ כתבו התוס' דה''מ במשנה או בברייתא אבל בדברי האמוראים ואין צ''ל בדברי הפוסקים למדין מהם במקום שנאמר חוץ וכן הדין נותן לדעת אלו אע''פ שיש מקצת מהמורים [שמדמין] אותה לתרתי אוני דסריכן להדדי שאין בדיקה מועלת להן אינו נראה כן מתוך דברי רבינו זרחיה הלוי. ועוד כתב בעל העיטור וז''ל ולפי הספרים רואה אני לבדוק בפושרין ריאה הסרוכה לדופן אע''ג דליכא ריעותא וה''ה לכל סירכא דאיכא למיתלי במידי דלא מטרפא כגון לחזה או לשמנונית הלב ולשמנוניתא דחזה וזולתן דכולהו איתנהו בכלל ריאה הסרוכה לדופן שלא במקום רביתה לבר מאונא לאומא ואונא לאונא שלא כסדרן משום דאי אינקיב האי וכו'. ויש לנו להעמיד הספרים ולהוציא מלבן של צדוקים המפקפקים ואומרים שהרי יש בינינו בהמות שלא ימצא אחת מהן כשרה והן יולדות וחיות ומסתברא לן דכשרות הן בבדיקה בפושרין וכשהן טריפה מפני שאין בודק הוא עכ''ל ז''ל. הרי נראה בפירוש דבכ''מ שתסתרך חשבינן לה כדופן דמכשרינן לה ע''י נפיחה חוץ מאונא לאומא או לאונא כשהם שלא כסדרן כמו שפירשנו. ובס' העיטור כתובה שאלת ר''ת ותשובתו ובסוף דבריו כתב ולהתיר בבדיקה דרב נחמיה ריאה הסרוכה לדופן אני עושה מעשה בבהמה של ישראל אבל לא בשל עכו''ם דאין כאן חסרון דהא רבא גופיה דקאמר רבין בר שבא אסברא לי ורב נחמן בר יוסף בדק לה בפושרין ומעשה רב ובלשון מעשה קאמר לה ולא קאמר ר''נ בריה דרב יוסף אמר בדיק ליה בפושרי. ורבינו שמואל אבן גמע כתב דמפרקינן לה לסירכא ונפחינן לה אי מפיק זיקא טריפה אי לא אימא עילאה אינקיב תתאה לא אינקיב וכשרה. אח''כ כתב בעל העיטור וז''ל אחר שראיתי דעת ר''ת אם הייתי בכנופיא עם רבותי הייתי נוטה לצד היתר משום תרי ספיקי. משום ספיקא דדופן וספיקא דאימא עילאה אינקיב תתאה לא אינקיב אלא באונא לאומא או לאונא שלא כסדרן לחוד דאע''ג דלא מפקא זיקא טריפה. ומדבריו דקאמר לחוד אתה למד דאפי' עינוניתא דורדא דעתו להתיר ע''י נפיחה כשהיא דבוקה לכיסה:

המנהג הפשוט בישראל וכו'. כתב ה''ר יונה ז''ל וז''ל ודעת רבינו משה היתה נוטה כדברי המפרשים מילתא דרב נחמיה להקל ופוסקין כמותו ומתוך כך כתב מן הדין היה וכו' המנהג הפשוט וכו'. וכוונת הרב ז''ל היתה אע''פ שהוא היה סובר זה הפירוש שהוא לקולא כבר נהגו העולם על דרך הפירוש האחר שהוא לחומרא כמו שכתבנו והוא מה שפירש''י ז''ל וכמה עמודי עולם אבל לא כמו שחושבין קצת ההמון שהוא אומר שאינו אלא מנהג בעלמא עכ''ד ז''ל. ודע שיש בדבר להקל ולהחמיר. כיצד אם היינו מפרשים דברי רבינו שהוא מנהג בעלמא ר''ל שהמקומות שנהגו שלא להכשיר ע''י נפיחה הוא משום חומרא שהחמירו עליהם אחר שידעו וסברו דאפי' ההלכה כדברי המתירין ר''ת וזולתו אלא שרצו להחמיר על עצמן שלא מן הדין יש בדבר קולא שההולך ממקום המחמירין למקום המקילין ודעתו לחזור למקומו והזמינוהו לסעוד מאותו הבשר הנכשר ע''י נפיחה ואינו יכול להשמט מהם שלא לאכול ממנו אלא אם יבא לידי מחלוקת וקטטה יש לו לאכול ממנו כפי דעת הרא''ש שכתב בההיא דפסחים פ' מקום שנהגו אפי' ממקום המחמירין למקום המקילין בדבר יש לו לשנות ולהקל מפני המחלוקת כמבואר בדבריו ואע''פ שיש חולקין בדבר ואומרים דאפי' במידי דתלוי במנהג לא ישנה ההולך ממקום המחמירין למקום המקילין כי מה שאמרה המשנה ואל ישנה מפני המחלוקת לא קאי אלא אהולך ממקום המקילין למקום המחמירין דבזה שייך שינוי ומחלוקת אם ישנה בפניהם וכמו שכתבתי ענין מחלוקתם בארוכה אעפ''כ היינו סומכין על דברי הרא''ש להתיר. אבל אם נפרש דברי רבינו ע''ד מה שפירשם ה''ר יונה והוא הפירוש האמיתי שהמקומות שאוסרין לבדוק ע''י נפיחה הוא משום דס''ל כדעת האוסרין יש חומרא בדבר שההולך ממקום המחמירין למקום המקילין אפי' בפרהסיא אם הזמינוהו לאכול מהבשר הנכשר ע''י נפיחה אסור לאכול ממנו ואפי' לדעת הרא''ש שלא התיר הרא''ש ז''ל לעבור על מנהג מקומו להקל אלא במידי דתלי במנהג דומיא דמלאכה בערבי פסחים קודם חצות דתלי במנהג אבל בדבר שנמנעים ממנו מפני שסוברין שהוא אסור אין לו היתר לאכול ממנו דומיא דהאי בשר שהוא אסור לדעתו דזה דומה לההיא דיבמות דב''ש מתירין את הצרות וכל אותה סוגיא שנראה ממנה שכל דבר שתלוי בסברא שאסור לאוסר לאכול ממנה וכ''כ הרמ''ה ז''ל בפרטי דיבמות וז''ל היכא דתרי גברי פליגי במידי דאיסורא חד שרי ויהיב טעמא למילתיה וחד אסר ויהיב טעמא למילתיה אסיר ליה לההוא דקא שרי למספא איסורא לההוא דקא אסר אלא מיבעי ליה לאודועיה דהאי מידי אית ביה איסור לטעמיה דידיה, ושרי ליה לההוא דקא אסר למסמך עליה דאידך להימניה היכא דמודע ליה (דאיתא) דלית ביה איסורא לדידיה ואי ידע ביה דמודע ליה כל זימנא וזימנא היכא דאית ביה איסורא שרי למסמך עליה מסתמא עכ''ל ז''ל. וכן נראה דעת רבינו שכתב בפירוש המשנה במס' יבמות על ההיא דב''ש מתירין את הצרות וז''ל ומה שחייב שלא נמנעו אחת מהכתות האלו מאלו הענינים הנזכרים לפי שלא היו חושדין אלו לאלו שיכניסו עליהם חשש בשום דבר שסברתם לאיסור אף על פי שאחרים סברתם להתיר אחר שהסברא הביאתם להקל ולהחמיר עכ''ד ז''ל. וכן נראה דעת הרא''ש ז''ל שכתב בתוס' שחיבר ליבמות גבי ההיא אף על פי שאלו פוסלין ואלו מכשירין וכו' לא נמנעו וכו' ללמדך שאהבה וריעות נוהגין זה בזה וכו', וכתב ז''ל לא שייך אהבה וריעות אם חזרו בית שמאי לעשות כדברי בית הלל דבזה לא שייך אהבה וריעות כלל אלא אהבה וריעות שייך היכא שעמד כל אחד בשמועתו עכ''ז הם נוהגין ביניהם אהבה וריעות במה שמודיעין כל כת מהם לאחרת הדברים שאסורים להם כפי דעתם ומזהירין אותן מהם לפיכך לא נמנעו ובזה שייך אהבה וריעות עכ''ד ז''ל. וביארו המפרשים ז''ל באותה סוגיא דלא שנא בין שני חכמים שדרים במקום אחד או שהיו שני מקומות אלו אוסרין ואלו מתירין והלך ממקום האוסרין למקום המתירין וכן כתבו המפרשים באותה סוגיא וז''ל סוגיא דשמעתין משמע דמיירי בשני חכמים הדרין בעיר אחת או בשני מקומות אלו אוסרין ואלו מתירין שצריכין האוסרין להודיע להמתירין דבר זה אנו אוסרין הילכך בני מגנצ''א שנוהגין איסור בבועא בשפולי ריאה ואוסרים מחובר לקרקע בשני ימים טובים של גליות עד ערב מוצאי יום טוב שני בכדי שיעשו וגם אוסרין ריחא מלתא היא ובגרמיש''א מתירין אלו הדברים וכשבאין בני מגנצ''א לגרמיש''א צריכין להודיע להם ע''כ. עלה בידינו מכל מה שכתבנו דכל עוד דדברי רבינו מתפרשים כרבינו יונה דההולך ממקום שאוסרין להכשיר על ידי נפיחה אסור לו לאכול מהבשר הנכשר על ידי נפיחה בשום מקום שילך לא שנא בצנעא ולא שנא בפרהסיא וכל זה כשדעתו לחזור למקומו ואם אין דעתו לחזור מסתמא ס''ל כאנשי מקום שהולך לשם והרשות בידו לאכול אם ירצה. ולענין הכלים בשדעתו לחזור מותר לו לאכול בכלים של אוכלי הנפיחה שכן נמצא כתוב בתשובת הגאונים על קצת חלב שאוסרין בקצת מקומות ועונשין עליו כרת ובקצת מקומות אוכלים אותו שמותר לנזהרים מאותו חלב לאכול בכלים של אוכלי החלב ההוא והטעם דאמרינן סתם כלי נכרים אינן בני יומן והוא הדין כלי ישראל נמי. ומתוך שהחמרנו עליו בענין זה הקלנו לענין אחר והוא דאילו היינו מפרשים דברי רבינו כפשטן דמה שנהגו שלא להכשיר על ידי נפיחה הוא מנהג בעלמא מקומות שנהגו כן אינן יכולים לחזור בשום זמן כשירצו לחזור. אבל אם נפרש דברי רבינו ע''ד מה שפירש ר''י מקומות שנהגו שלא להכשיר על ידי נפיחה משום דדעתם כדעת האוסרים ואחר כך רצו לחזור ולסבור כדעת המתירין יכולין לחזור. וכן כתב הרב הגדול בעל הכללים ז''ל וז''ל דינים חלוקים יש בעניני המנהגות יש מקומות שנוהגין איסור בדברים המותרים להם ובזה יש דרכים הרבה שיש מהם שנוהגין איסור ויודעים בהם שהם מותרים אלא שקבלו עליהם אבותיהם לגדר ויש שנוהגין בו איסור מפני שמצאו שני תנאים או שני אמוראין חולקין בדבר ולקחו לעצמם דברי האוסר ולא שקבלוהו לגדר ובכל אלו הענינים יש לחלק כל אחד ואחד כפי דינו. ונאמר תחלה בדבר שיודעין שהוא מותר אלא שקבלו אבותיהם עליהם כך לגדר דבר זה אין לו צד היתר בעולם ואפילו באו לישאל עליו. מנהג שלקחו לעצמם כדברי האוסר בדבר שיש בו מחלוקת אינו חמור כל כך שאם רצו לחזור בהם חוזרין. מנהג שנהגו בטעות לפי שאינם יודעין בו היתר זה הקל שבהם שאם באו לישאל עליו מתירין להם עכ''ד ז''ל. אם כן נמצינו למדים כפי זה דבמקומות דנהגו שלא להכשיר על ידי נפיחה ואחר כך רצו לחזור בהם שחוזרין מאחר שלא נהגו כן מצד גדר אלא שסברו כדעת האוסרין כל עת שירצו לחזור ולסבור כדעת המתירין הרשות בידם ובלבד שיהיה בהסכמת החכמים הנמצאים בזמן ההוא בעיר על פי רובם. ודברים אלו יש להם סמך ועיקר מהתלמוד והגאונים ז''ל:

יש מקומות שמנהגן וכו'. כבר נתפרש זה למעלה:

ויש מקומות וכו'. אותם המקומות הוכיחו זה ממימרא דרבינא דאמר אטום בריאה מייתינן וכו' ואם אין כל ריאה צריכה נפיחה מהיכן ירדנו לחשש זה ומי הגיד לנו שיש שם מקום אטום אלא נראה מכאן שכל ריאה צריכה נפיחה. אבל הפוסקים כולם דחו סברא זו והוכיחו שאין משם ראיה דרבינא הכי קאמר ריאה שהוצרכה נפיחה מפני חשש שנולד בה ונמצא בה מקום אטום אבל לנפח הריאה בלי צורך אינו דין וזהו שכתב רבינו ומעולם לא נפחנו ריאה וכו' אלא א''כ נולד בה חשש:

מי ששחט וכו'. בגמ' גרסינן (דף מ''ח) בעא מיניה ר' אבא מרב הונא בא זאב ונטל בני מעים מהו ואקשינן נטל הא ליתנהו אלא נקב בני מעים מהו ואקשי תו נקב הא קחזינן דהוא נקבינהו אלא נטלן והחזירן כשהם נקובים מהו מי חיישינן שמא במקום נקב נקב או לא אמר אין חוששין שמא במקום נקב נקב. ודעת רבינו כאן דדין אחד להם לריאה ובני מעים משום דסמכינן ארוב בהמות בריאין הם ואכללא דכלול בידינו כל בהמה בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך וכו' והכי מוכח בירושלמי בפ' אין צדין דגרסינן התם באו זאבים ונטלו בני מעים ואכלום כשרה ומקשינן וחש לומר שמא ניקבה הריאה ומפרקינן חזקת בני מעים כשרים הרי נראה דבכלל בני מעים ריאה. ובתלמוד שלנו כן משמע דאמרי' בפא''ט אינקבה ריאה היכא דמשמשא ידא דטבחא תלינן או לא תלינן והלכתא תלינן דהא תלינן בזאב. ומעשה בא לפני רש''י ז''ל והתיר והשיב לפני רבותיו שהיו מחמירים בדבר אתמול אכלנו מחלבה והיום נחזיקנה בטריפה וכן פסקו רוב הפוסקים. ומן הדין היה כפי זה דאפילו כשהיתה הריאה לפנינו שנסמוך על רוב בהמות בחזקת בריאות הן אלא מפני שהריאה עלולה וסרכות מצויים בה חוששין לה חכמים ולשאינו מצוי לא חששו דהרי בשאר טריפות אין אנו מחפשין אחריהן אלא אם באו לידינו:

בא הנכרי וכו'. דוקא נכרי וישראל דלא עבידי לנקובי הוא דמצריך לה בדיקה להחמיר אבל כלב וזאב אפילו היא לפנינו אין נופחין אותה משום דעביד לנקובי וחיישינן שמא נקבוה:

יש מקומות וכו'. זהו דעת הרבה מן הראשונים שהם מצריכין בדיקה בפושרין לסרכות תלויות וכן כתב בעל העיטור בשם חכמי לוניל אבל הרבה מן האחרונים התירו אפי' בלא בדיקה כלל משום דס''ל דסירכא כשמה כן היא שנסרכת לשני מקומות משני ראשיה אבל כל שהיא תלויה כשרה ואין צריך לומר לדעת רבינו יצחק בעל התוס' שאמר שיש סרכא בלא נקב ואינה אסורה אלא משום שעתידה להתפרק ולינקב דהא ודאי אינה מתפרקת אלא אפי' לדברי רש''י ז''ל שכתב שאין סירכא בלא נקב בכי האי גוונא מכשרינן לה דאינה סירכא בנקב אלא כשמסתרכת לשני ראשיה וכל שאינה נאחזת בשני ראשיה ריר בעלמא הוא ואין שם נקב כלל ולפיכך כשרה בלא בדיקה וכן פשט המנהג: