אין נפרעין מן היורשין אא''כ היו גדולים וכו'. דע שכ''ז שחייב מודה או שנדוהו ומת בנדויו כמו שנזכר פי''א נתבאר בגמרא בערכין (דף כ''ב) שגובים אותן מן הקטנים וכן מוכרח סוף גט פשוט וזה מוסכם מכל המפרשים שראיתי דבריהם ובאמת בתוך זמנו נחלקו דאיכא מ''ד שאע''פ שאין אדם פורע בתוך זמנו שמא התפיסו צרורות כסף במשכון ובעודן קטנים לא ידעו למצוא ראייה ולפיכך ימתין עד שיגדלו ולא אמרו שגובין במת תוך זמן מן היתומים בלא שבועה אלא מן הגדולים אבל לא מן הקטנים אפי' בשבועה ודעת הרמב''ן והרשב''א ז''ל שאפי' מן הקטנים גובין במת תוך זמן ורבינו ז''ל לא ביאר דינין אלו בבירור אלא שסמך לו על מ''ש למעלה וכל אלו גובין מן היורשין בלא שבועה ולא כתב מיורשין גדולים אלא סתם בין קטנים בין גדולים ודבריו בכאן הם בשטר חוב שגובה מן הגדולים ואין נזקקין לו בעודן קטנים אבל זמן שמלוה ע''פ גובה מהם קטנים וגדולים שוין:

ואפילו היה בו כל תנאי שבעולם וכו'. בהשגות א''א הרב ז''ל אומר שאם האמינו עליו ועל יורשיו וכו' ואין צורך להשיב בזה אחר שהוא בעצמו הביא ראיה לדברי רבינו ואני מודה בדין לפי שאפילו יש בו כל תנאי שבעולם הוא אפשרי הביטול וחוששין לו בעודן קטנים אבל הראיה איני מכיר לפי שיש לדחות דכי היכי דלא אמר שמתוה ומית בשמתיה לפי שאינו מצוי לא אמר נאמנות וכ''ש שלא היו מורגלים בשטריהם לעשות בהם נאמנות כנגד עדים וכ''ש כנגד שובר וכן מוכיח בכמה מקומות:

היתה המלוה רבית וכו'. שם בערכין פרק שום היתומים מבואר: וכן אשה שתבעה כתובתה וכו'. כר''י וכאמימר דעבד עובדא ואגבי כתובה דגרושה מיתמי משום חינא וכתב הרב ז''ל כדי שיהיה לה כלום וכו' וכך פירשו בהלכות פרק אלמנה ניזונת וכן עיקר: לפיכך אם קפצה וכו'. פירש שכיון שנשאת בטל חינא ומכאן יצא להם ז''ל וכן כתבו מן המפרשים ז''ל:

הורו מקצת גאונים וכו' עד ולא חשו לחן האשה. בגמרא פרק שום היתומים (דף כ''ב) אמר רב אסי אין נזקקין לנכסי יתומים אא''כ היתה רבית אוכלת בהן ור''י אמר או לשטר שיש בו רבית או לכתובת אשה משום מזוני ושקלינן וטרינן בהא ואמרינן בתר הכי מרימר אגבי כתובה דגרושה מנכסי דיתמי ואקשי רבינא עליה דאפילו לר''י לא קאמר אלא באלמנה דקא מפסדא מזוני אבל גרושה לא וא''ל אנן ההיא דר''י משום חינא מתנינן לה פירוש ואפילו בגרושה יש משום חינא והנה אלו הגאונים ז''ל פוסקים כלישנא קמא דגמרא דאמר משום מזוני וכרבינא דהוה סבר הכין ומכאן יצא להם ז''ל שכל זמן שאין הנכסים עודפין על הכתובה כיון שאין זכות ליתומים אין נזקקין לה וכ''ש לדבריהם שאין נזקקין לגרושה דלא כמרימר כמו שמבואר שם בגמרא שמי שאינו סובר טעם חינא אינו מגבה לגרושה והרב רבינו חלוק עליהם ז''ל וזהו שכתב למעלה שנזקקים לגרושה מטעם חינא וכדברי מרימר ולזה נתכוון באמרו ולא חשו לחן האשה כלומר שהגאונים האלו ז''ל לא כוונו פסק הלכה בשלא חשו לחן האשה ודעתו ז''ל לחוש וכמ''ש למעלה וזה דעת האחרונים ז''ל וכ''כ הר''א ז''ל בהשגות ועיקר:

צוה המורישן ואמר תנו מנה לפלוני וכו'. בגמ' שם (ע''ב) אמר רבא הלכתא אין נזקקין לנכסי יתומים ואם אמר תנו נזקקין שדה זו ומנה זה נזקקין ואין מעמידין אפוטרופוס שדה סתם ומנה סתם נזקקין ומעמידין אפוטרופוס [אבל שדה שאינה שלו נזקקין ואין מעמידין אפוטרופוס] אמרי נהרדעי בכולהו נזקקין ומעמידין אפוטרופוס לבד מנמצאת שדה שאינה שלו דאחזוקי סהדי בשקרי לא מחזקינן אמר רב אשי הילכך אזדקוקי לא מזדקקינן דהא אמר רבא [הלכתא אין נזקקין] ואי מיזדקקינן מוקמינן אפוטרופא דהא אמרי נהרדעי בכולהו נזקקין ומעמידין אפוטרופוס לבד מנמצאת שדה שאינה שלו דאחזוקי סהדי בשקרי לא מחזקינן ע''כ בגמרא והובא בהלכות פרק אלמנה ניזונת וראיתי לרשב''א ז''ל בתשובה שפירש הסוגיא לדעת רבינו כך דלא גריס במילתיה דרבא אבל שדה שאינה שלו וכו' והכי פירושה רבא סבר דאין נזקקין במלוה ולא בשאר טענות אלא כשהמוריש בעודו שכיב מרע צוה ואמר תנו וכשאמר שדה זו ומנה זה א''צ להעמיד אפוטרופוס ונהרדעי חולקים דאפילו במלוה נזקקין ומעמידין אפוטרופוס בכל גוונא בר מנמצאת שדה שאינה שלו שא''צ לאפוטרופוס ורב אשי פסק להחמיר כרבא דאמר אין נזקקין ואי איכא בי דינא דס''ל נזקקין במלוה או בשאר טענות מעמידין אפוטרופוס דהאמרי נהרדעי ומסיק מילתא דנהרדעי ומיהו לבד משנמצאת שדה שאינה שלו לאו ממילתיה דרב אשי היא אלא אסוקי מילתא דנהרדעי ונהרדעי כי אמרי מעמידין אפוטרופוס לאו אשדה זו ומנה זה דלא גרע מנמצאת שאינה שלו שצריך עדים ואמרי דאין מעמידין אפוטרופוס אלא כולהו דקאמרי אמלוה ושאר טענות קיימי ונמצאת שדה שאינה שלו צריך להעמיד אפוטרופוס דלא אמר רבא דאין מעמידין אלא דוקא באומר תנו שדה זו ומנה זה ואנן קי''ל כרבא אלו דבריו ז''ל אבל הוא ז''ל פסק דבמנה זה ושדה זו מעמידין ובנמצאת שאינה שלו אין מעמידין וכפשט הסוגיא ול''נ שדברי רבינו ז''ל קיימים במ''ש במנה זה דא''צ להעמיד דודאי טפי עדיף מאי דאמר מוריש בהדיא ממאי דאמרי עדים דבמאי דאמר מוריש ליכא שום חששא דפסול ונגיעה בדבר ובעדים איכא הילכך ודאי נהרדעי דאמרי דבנמצאת אין מעמידין כ''ש באומר תנו זה וכי אמרי בכולהו אשאר טענות קיימי וזה נ''ל כמוכרח ובנמצאת שדה שאינה שלו יש לתרץ דברי רבינו שלא אמר מעמידין אפוטרופוס אלא בתחלת הטענות שזה טוען שהיא גזולה וקודם שהביא עדים אבל יצאו עדים וא''צ שוב אפוטרופוס כלומר שאין מאחרין את דינו בשביל טענות שיטעון האפוטרופוס וזהו שכתב ואם נמצאת גזולה וכו' ואם לא היתה כך כוונתו ז''ל א''א לתרץ שהרי בכל הנוסחאות נמצא אפילו במלתא דרבא דבנמצאת שאינה שלו דאין מעמידין ואין מכל זה בהשגות דבר:

נמצאת קרקע שאינו שלהן וכו'. כבר נתבאר זה ויש שהקשו ואמרו היאך נזקקין בשום צד והא קי''ל דאין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין ודחקו עצמן בזה והעיקר דבכי האי גוונא או שצוה מוריש או שאינה בחזקתו אלא בגזל מקבלין ולא אמרו אין מקבלין אלא במה שהוא בחזקת אביהן ולא צוה בו והלה בא להוציא מידם וכמו שיתבאר: וכן קטן שתקף וכו'. מימרא בהגוזל בתרא (דף קי''ב ע''ב):

קרקע שהיא בחזקת קטנים וכו'. מעשה שם בבר חמוה דר' ירמיה וכתב הרב ז''ל שהיא בחזקת קטנים שאם היה הלה מוחזק בה אין מוציאין אותה מתחת ידו ואם הן תובעים אותו מקבלים טענותיו וכ''כ ז''ל אבל כשהן מוחזקים וידוע שקרקע זו היתה של אביהן ואין כאן טענת גזלה מעיקרא ביד האב לא טענת קנייה או מתנה אין מקבלים עדים ואין נזקקים עד שיגדילו וכדאיתא התם: אבל אם הוציא שטר וכו'. זה יצא לו ז''ל ממה שאמרו שם הילכתא מקיימים את השטר שלא בפני בעל דין ולא אמר רבי ירמיה אית לי שטרא אלא אית לי סהדי הילכך בשטר נזקקין כמו שמקיימים אותו בעלמא שלא בפני בעל דין זה דעת הרב ז''ל:

כשנזקקין ב''ד לנכסי יתומים למכור שמין וכו'. מבואר במשנה ובגמרא פרק שום היתומים (דף כ''א וכ''ב). ומ''ש כמה היא יפה. כלומר כמה מוציאין בה ובכמה היא שומה כמה שמו אותה ב''ד. ומ''ש שיש רוצה להגבות לאשה. מפורש בגמרא משום דשקלה על יד על יד ויש רוצה להגבות לב''ח משום דמיקל בזוזי:

כשכותבין האדרכתא על נכסי יתומים וכו'. מעשה סוף פרק הנושא בכתובות (דף ק''ד ע''ב):

בית דין שמכרו שלא בהכרזה וכו'. מימרא פרק אלמנה ניזונת (דף ק:): ובית דין שמכרו האחריות על היתומים. מימרא שם ופירוש שאם נמצאת שדה שאינה שלהם חוזר לוקח על היתומים:

ובית דין שהכריזו כראוי וכו'. משנה שם וכתב הרמב''ן ז''ל דוקא מאתים במנה אבל בפחות ממנה לא: אבל אם לא בדקו בשומא וכו'. פירוש כגון במקום שאין מכריזין או דברים שאין מכריזין או בעת שאין מכריזין כמו שיתבאר בסמוך שאם לא היה שם אחד מאלו אפילו שוה בשוה אם מכרו שלא בהכרזה מכרן בטל וכמו שכתב למעלה שנעשו כמי שטעו בדבר משנה וחוזרין ומבואר כל זה בגמרא שם: וכן אם מכרו קרקע וכו'. דבריו ז''ל כשיטת ההלכות שכל זמן שאינן צריכין הכרזה אפילו עשו אותה אם טעו בשתות אין מכרן קיים והכרזה בזמן שאינה צריכה לא מעלה ולא מורידה ולזה הסכים הרמב''ן ז''ל אבל רש''י ז''ל גורס גירסא אחרת ולדבריו כל זמן שהכריזו בין לצורך בין שלא לצורך אפילו שוה מנה במאתים מכרן קיים ולזה הסכים הרשב''א ז''ל: אי זהו העת שאין צריכין הכרזה בעת שימכרו וכו'. מימרא שם (דף ק' ע''ב) לכרגא ולמזוני ולקבורה מזבנינן בלא אכרזתא ופירוש קבורת האב או האם וכל מי שמוטל עליהם לקברו והקשו המפרשים ז''ל פשיטא וכי יהא מוטל שלשים יום ותירצו דאפילו הכרזת שעה אין עושין ובעלי התוספות פירשו דאפילו לוו לצורך דברים אלו כשרוצין לפרוע אותו חוב אין משהין אותו עד דמכרזי תלתין יומין כדי שלא תנעול דלת בפני גומלי חסדים המלוין לדך: וכן בית דין שמכרו דברים שאין צריכין הכרזה. פירוש אפילו הכריזו אם טעו בשתות מכרן בטל וכפי שיטת ההלכות שכל הכרזה שאינה צריכה אינה מקיימת מעשיהם: ואלו דברים שאין מכריזין עליהם וכו' עד סוף הפרק. מבואר שם: