Chap. 10
1
א הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ עַל הַמַּשְׁכּוֹן בֵּין שֶׁהִלְוָהוּ [א] מָעוֹת בֵּין שֶׁהִלְוָהוּ פֵּרוֹת בֵּין שֶׁמִּשְׁכְּנוֹ בִּשְׁעַת [ב] הַלְוָאָתוֹ בֵּין שֶׁמִּשְׁכְּנוֹ אַחַר שֶׁהִלְוָהוּ הֲרֵי זֶה שׁוֹמֵר שָׂכָר. * לְפִיכָךְ אִם אָבַד הַמַּשְׁכּוֹן אוֹ נִגְנַב חַיָּב בְּדָמָיו. וְאִם נֶאֱנַס הַמַּשְׁכּוֹן כְּגוֹן שֶׁנִּלְקַח בְּלִסְטִים מְזֻיָּן וְכַיּוֹצֵא בּוֹ מִשְּׁאָר אֳנָסִין יִשָּׁבַע שֶׁנֶּאֱנַס [ג] וִישַׁלֵּם בַּעַל הַמַּשְׁכּוֹן אֶת חוֹבוֹ עַד פְּרוּטָה אַחֲרוֹנָה:
Maguide Michneh (non traduit)
המלוה את חבירו על המשכון וכו'. משנה בהשוכר את האומנין (דף פ' ע''ב) וכדעת ההלכות: לפיכך אם אבד וכו' חייב בדמיו. מפורש שם בסתם מתניתין: ואם נאנס המשכון וכו'. ג''ז כדעת הגאונים ז''ל דלא קי''ל כשמואל דאמר שאם אין המשכון קיים אין הלוה משלם כלום. ובהשגות א''א אין אנו מודים לו וכו'. ושיטת רבינו כשיטת הגאונים וההלכות וכבר האריכו להעמידה הרמב''ן והרשב''א ז''ל ועיקר:
Raavade (non traduit)
לפיכך אם אבד וכו' ואם נאנס המשכון כגון שנלקח וכו' עד פרוטה אחרונה. א''א אין אנו מודים לו ולרבותיו בזה שאם משכנו אחר הלואתו קונה אותו אף לאונסין כרבי יצחק עכ''ל:
2
ב כָּל הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ שְׁמֹר לִי וְאֶשְׁמֹר לְךָ הֲרֵי זֶה שְׁמִירָה בַּבְּעָלִים. אָמַר לוֹ שְׁמֹר לִי הַיּוֹם וְאֶשְׁמֹר לְךָ לְמָחָר. הַשְׁאִילֵנִי הַיּוֹם וַאֲנִי אַשְׁאִילְךָ לְמָחָר. שְׁמֹר לִי הַיּוֹם וְאַשְׁאִילְךָ לְמָחָר. הַשְׁאִילֵנִי הַיּוֹם וְאֶשְׁמֹר לְךָ לְמָחָר. כֻּלָּן נַעֲשׂוּ שׁוֹמְרֵי שָׂכָר זֶה לָזֶה:
Kessef Michneh (non traduit)
אמר לו שמור לי היום ואשמור לך למחר וכו'. כתב ה''ה מדברי רבינו נראה שהוא מפרש הקושיא על כל הברייתא וכו'. ואני אומר שאפשר לומר שגם רבינו סובר דלא שייך שמירה בבעלים אלא דוקא בשמור לי ואשמור לך והינו דגבי שמירה בבעלים לא כתב אלא שמור לי ואשמור לך והא דכתב השאילני היום ואשאילך למחר לאו למידק מינה דוקא למחר אבל אם אמר לו ואשאילך עתה ה''ז שמירה בבעלים דא''כ לא הוה שתיק מלמיתני בהדיא בבבא דרישא אלא היינו טעמא משום דמשמע ליה דכיון דצריכים לאוקמי ברייתא באומר לו ואשמור לך למחר ממילא משמע דכולה ברייתא מיתוקמא הכי ולא נוקים פלגא באשמור לך למחר ופלגא באשאילך עתה ולא משום דיוקא נקט הכי וכדפרישית. אח''כ ראיתי שכתב רבינו בפרק שני מהלכות שאלה אם אמר השותף לחבירו השאילני היום ואשאילך למחר אינה שאלה בבעלים ולכאורה משמע התם דבדוקא נקט ואשאילך למחר וכדברי ה''ה ומיהו גם שם אפשר לומר דאורחא דמילתא נקט או שנמשך אחר לישנא דאוקימתא דברייתא זו ולאו דוקא:
Maguide Michneh (non traduit)
כל האומר לחבירו וכו'. מפורש בגמרא שם (דף פ''א) שכל אחד שמירה בבעלים ופטור אפילו פשע בדבר כמו שמבואר פ''א: אמר לו שמור לי היום ואשמור לך למחר וכו'. ברייתא שם תנו רבנן שמור לי ואשמור לך השאילני והשאילך שמור לי והשאילך השאילני ואשמור לך כולן נעשו שומרי שכר זה לזה ואמאי שמירה בבעלים היא אר''פ דאמר לו שמור לי היום ואני אשמור לך למחר. ומדברי רבינו נראה שהוא מפרש הקושיא על כל הברייתא ולפיכך כתב השאילני היום ואשאילך למחר דוקא למחר אבל אמר לו ואשאילך עתה הרי זו שמירה בבעלים. אבל רש''י ז''ל פירש ואמאי שמירה בבעלים אשמור לי ואשמור לך קאי ששניהם זה במלאכתו של זה אבל השאילני כליך והשאילך כלי או שמור לי ואשאילך או השאילני ואשמור לך אין כאן בעלים של חפץ במלאכתו של שומר עכ''ל. ופירוש טעם השאילני ואשאילך שאינן אלא כשומרי שכר לפי שזה משאיל לזה תחת שאלתו וזה שכרו:
3
ג כָּל הָאֻמָּנִין שׁוֹמְרֵי שָׂכָר הֵן. וְכֻלָּן שֶׁאָמְרוּ טל אֶת שֶׁלְּךָ וְהָבֵא מָעוֹת אוֹ שֶׁאוֹמֵר לוֹ הָאֻמָּן גְּמַרְתִּיו וְלֹא לָקְחוּ הַבְּעָלִים אֶת הַכְּלִי הָאֻמָּן שׁוֹמֵר חִנָּם. אֲבָל אִם אָמַר הָאֻמָּן הָבֵא מָעוֹת וְטֹל שֶׁלְּךָ עֲדַיִן הוּא נוֹשֵׂא שָׂכָר כְּשֶׁהָיָה:
Maguide Michneh (non traduit)
כל האומנין שומרי שכר וכולן שאמרו וכו'. משנה שם (דף פ' ע''ב): או שאמר לו גמרתיו. בגמרא שם ובהלכות: ואם אמר האומן הבא מעות וטול את שלך וכו'. בסוגיא ופירוש מפני שהקדים נתינת המעות לנטילת החפץ שמראה שאינו רוצה ליתנו לו עד שיקבל מעות וכיון שהוא תופסו במשכון שכירותו הרי זה שומר שכר:
4
ד נָתַן לְאֻמָּנִין לְתַקֵּן וְקִלְקְלוּ חַיָּבִין לְשַׁלֵּם. כֵּיצַד. נָתַן לְחֵרֵשׁ שִׁדָּה תֵּבָה וּמִגְדָּל לִקְבֹּעַ בָּהֶן מַסְמֵר וּשְׁבָרוֹ אוֹ שֶׁנָּתַן לוֹ אֶת הָעֵצִים לַעֲשׂוֹת מֵהֶן שִׁדָּה תֵּבָה וּמִגְדָּל וְנִשְׁבְּרוּ אַחַר שֶׁנַּעֲשׂוּ מְשַׁלֵּם לוֹ דְּמֵי שִׁדָּה תֵּבָה וּמִגְדָּל. שֶׁאֵין הָאֻמָּן קוֹנֶה [ד] בְּשֶׁבַח הַכְּלִי. * נָתַן צֶמֶר לְצַבָּע וְהִקְדִיחַתּוּ יוֹרָה נוֹתֵן לוֹ דְּמֵי צִמְרוֹ. צְבָעוֹ כָּעוּר אוֹ נְתָנוֹ לוֹ לְצָבְעוֹ אָדֹם וּצְבָעוֹ שָׁחוֹר שָׁחוֹר וּצְבָעוֹ אָדֹם. נָתַן עֵצִים לְחָרָשׁ לַעֲשׂוֹת מֵהֶן כִּסֵּא נָאֶה וְעָשָׂה כִּסֵּא רַע אוֹ סַפְסָל. אִם הַשֶּׁבַח יָתֵר עַל הַהוֹצָאָה נוֹתֵן בַּעַל הַכְּלִי אֶת הַהוֹצָאָה וְאִם הַהוֹצָאָה יְתֵרָה עַל הַשֶּׁבַח נוֹתֵן לוֹ אֶת הַשֶּׁבַח בִּלְבַד [ה]. אָמַר בַּעַל הַכְּלִי אֵינִי רוֹצֶה בְּתַקָּנָה זוֹ אֶלָּא יִתֵּן לִי דְּמֵי הַצֶּמֶר אוֹ דְּמֵי הָעֵצִים אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. וְכֵן אִם אָמַר הָאֻמָּן הֵא לְךָ דְּמֵי צִמְרְךָ אוֹ דְּמֵי עֵצְךָ וְלֵךְ אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ שֶׁאֵין הָאֻמָּן קוֹנֶה בְּשֶׁבַח כְּלִי שֶׁעָשָׂה:
Maguide Michneh (non traduit)
נתן לאומנין לתקן וקלקלו חייבים לשלם וכו'. משנה וגמרא (דף צ''ח צ''ט) פרק הגוזל עצים: או שנתן לו עצים לעשות וכו'. הא דלא כרב אסי דגמרא אלא כרבא כדאיתא בהלכות: נתן צמר לצבע והקדיחתו יורה וכו'. פירוש הקדיחתו שרפתו שהרתיחו יותר מדאי לשון רש''י ז''ל. והדין משנה וגמרא שם (דף ק.) ופסק כר' יהודה ומבואר בהלכות: אמר בעל הכלי איני רוצה וכו' אין שומעין לו. בהשגות א''א אין לזה טעם ע''כ. ואיני יודע למה כתב כן שהרי טעם נכון הוא שאחר שהדין הוא לחשב אי זהו מועט אם ההוצאה אם השבח ויתן המועט אם רצה צבע הזה אין בעל הצמר יכול לעכב ודאי. וכמדומה לי שכוונת הר''א ז''ל היתה לומר שדבר שאינו צריך לכתבו הוא. אחר כן מצאתי לרש''י ז''ל שפירש שביד בעל הבית לתת לו הצמר. ופירוש בדמיו וצ''ע. ופירוש הוצאה פירש''י ז''ל דמי עצים וסמנין ושכר טרחו כשאר שכיר יום ולא מה שפסק לו בקבלנות דהוי טפי עכ''ל פרק הבית והעלייה. ויש בזה לתוספות שיטות הרבה מכח הירושלמי: וכן אם אמר האומן וכו'. זה פשוט:
Raavade (non traduit)
נתן צמר לצבע וכו' נתן עצים לחרש וכו' ואם ההוצאה יתירה וכו' אמר בעל הכלי וכו' עד אין שומעין לו. א''א אין לזה טעם עכ''ל:
5
ה הַמּוֹלִיךְ חִטִּין לִטְחֹן וְלֹא לְתָתָן וַעֲשָׂאָן סֻבִּין אוֹ מֻרְסָן. נָתַן הַקֶּמַח לְנַחְתּוֹם וַעֲשָׂאוֹ פַּת נְפוֹלִין. בְּהֵמָה לְטַבָּח וְנִבְּלָהּ. חַיָּבִין [ו] לְשַׁלֵּם דְּמֵיהֶן מִפְּנֵי שֶׁהֵן נוֹשְׂאֵי שָׂכָר. לְפִיכָךְ אִם הָיָה טַבָּח מֻמְחֶה וְשָׁחַט בְּחִנָּם פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם וְאֵינוֹ מֻמְחֶה אַף עַל פִּי שֶׁהוּא בְּחִנָּם חַיָּב לְשַׁלֵּם. וְכֵן הַמַּרְאֶה דִּינָר לְשֻׁלְחָנִי וְאָמַר לוֹ יָפֶה הוּא וְנִמְצָא רַע אִם בְּשָׂכָר רָאָהוּ חַיָּב לְשַׁלֵּם אַף עַל פִּי שֶׁהוּא בָּקִי וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְהִתְלַמֵּד. וְאִם בְּחִנָּם רָאָהוּ פָּטוּר וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה בָּקִי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לְהִתְלַמֵּד. וְאִם אֵינוֹ בָּקִי חַיָּב לְשַׁלֵּם אַף עַל פִּי שֶׁהוּא בְּחִנָּם וְהוּא שֶׁיֹּאמַר לַשֻּׁלְחָנִי עָלֶיךָ [ז] אֲנִי סוֹמֵךְ אוֹ שֶׁהָיוּ הַדְּבָרִים מַרְאִין שֶׁהוּא סוֹמֵךְ עַל רְאִיָּתוֹ וְלֹא יַרְאֶה לַאֲחֵרִים. טַבָּח שֶׁעָשָׂה בְּחִנָּם וְנִבֵּל וְכֵן שֻׁלְחָנִי שֶׁאָמַר יָפֶה וְנִמְצָא רַע וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה עֲלֵיהֶן לְהָבִיא רְאָיָה שֶׁהֵן מֻמְחִין. וְאִם לֹא הֵבִיאוּ רְאָיָה מְשַׁלְּמִין:
Maguide Michneh (non traduit)
המוליך חטים לטחון ולא לתתן וכו'. ברייתא שם (דף צ''ט ע''ב) כלשונה: מפני שהן נושאי שכר וכו'. פירוש כי יש להם שכר בעמלם הא אם עשו בחנם והן מומחין פטורין שכולן שוה דינן לדין הטבח. זה נראה מדברי רבינו: לפיכך אם היה טבח מומחה וכו'. מימרא דרבי יוחנן ומבואר בהלכות. פירוש דדוקא ניבלה חייב אבל אם עשה בה טרפות הפוסלה מספק כגון שהה במיעוט סימנין פטור וכן מוכח בגמרא בעובדא דמגרומתא: וכן המראה דינר לשולחני וכו' אם בשכר הראהו וכו'. זו סברת הרבה מן המפרשים ז''ל דבשכר אפילו בקי ואינו צריך להתלמד חייב דומיא דטבח אומן. ואע''פ שבגמרא לא נזכר בראיית המטבעות חילוק בין בשכר בין בחנם. אבל הרשב''א ז''ל נחלק עליהם ואמר שהבקי הגמור בראיית המטבע פטור אפילו בשכר ושאינו בקי כל כך אפילו בחנם חייב ונתן טעם להפריש בין טבח לשולחני לפי שמלאכת השחיטה הדבר תלוי באומן ידים ואפילו אומן בקי יקלקל לעתים אם לא יכוין מלאכתו היטב ולפיכך אינו כאנוס וכיון שיש לו שכר חייב. אבל ראיית המטבע שהוא תלוי במראית עינים והבקיאות בצורות כל שהוא אומן בקי הרבה אינו מצוי שיטעה וכשהוא טועה הרי זה אונס גמור ושומר שכר פטור מן האונסין וזהו שלא הזכירו בגמרא בשולחני חילוק בין בחנם לשכר אלו דבריו ז''ל: ואם אינו בקי חייב וכו'. זה מפורש שם ומוסכם: והוא שיאמר לשולחני עליך אני סומך וכו'. זה מבואר בהלכות ודקדקו כן מסוגיא דגמרא וכבר נחלקו עליהם ז''ל ואמרו שאע''פ שלא אמר חייב ולדברי ההלכות הסכים הרשב''א ז''ל ועיקר: או שהיו הדברים מראין וכו'. ג''ז בהלכות. ונ''ל דמעשה דר' חייא דגמרא הכי הוה שהיה הדבר נראה שעליו היתה האשה ההיא סומכת ומתוך כך החליפו לה ולא הקשו אלא למה היה צריך לעשות כן אחר שהוא בקי הרבה לפי שאם לא היה בקי כל כך ודאי חייב היה מן הדין: טבח שעשה בחנם וכן שולחני וכו'. למד הרב ז''ל מההיא דאמרינן גבי טבח בחנם שניבל ואמר ליה ר' יוחנן זיל אייתי ראייה דמומחה את ואיפטרך אלמא עליו להביא ראייה ואם לאו ישלם. וק''ו הוא לשולחני ומה טבח שאמרו חכמים רוב מצויין אצל שחיטה מומחים הן עליו להביא ראייה שולחני לא כל שכן. ופשוט הוא:
6
ו מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁיִּהְיֶה הַנּוֹטֵעַ אִילָנוֹת נוֹטֵל חֲצִי הַשֶּׁבַח וּבַעַל הַקַּרְקַע חֲצִי וְנָטַע וְהִשְׁבִּיחַ וְנָטַע וְהִפְסִיד מְחַשְּׁבִין לוֹ חֲצִי הַשֶּׁבַח שֶׁיֵּשׁ לוֹ וּמְנַכִּין מִמֶּנּוּ מַה שֶּׁהִפְסִיד וְנוֹטֵל הַשְּׁאָר. וַאֲפִלּוּ הִתְנָה עַל עַצְמוֹ שֶׁאִם הִפְסִיד לֹא יִטֹּל כְּלוּם הֲרֵי זֶה אַסְמַכְתָּא וְאֵין מְנַכִּין לוֹ אֶלָּא מַה שֶּׁהִפְסִיד. הָיָה מִנְהָגָם שֶׁיִּטֹּל הַנּוֹטֵעַ מֶחֱצָה וּבַעַל הַקַּרְקַע מֶחֱצָה וְכָךְ הָיָה מִנְהָגָם שֶׁיִּטֹּל הָאָרִיס שְׁלִישׁ. אִם נָטַע הַנּוֹטֵעַ וְהִשְׁבִּיחַ וְרָצָה לְהִסְתַּלֵּק שֶׁנִּמְצָא בַּעַל הַקַּרְקַע צָרִיךְ לְהוֹרִיד לָהּ אָרִיס הֲרֵי בַּעַל הַקַּרְקַע מוֹרִיד אָרִיס וְיִטֹּל בַּעַל הַקַּרְקַע חֶצְיוֹ וְלֹא יַפְסִיד בַּעַל הַקַּרְקַע כְּלוּם וְיִטֹּל הָאָרִיס שְׁלִישׁ וְהַשְּׁתוּת הַנִּשְׁאָר שֶׁל נוֹטֵעַ שֶׁהֲרֵי סִלֵּק עַצְמוֹ בִּרְצוֹנוֹ:
Maguide Michneh (non traduit)
מקום שנהגו שיהיה הנוטע אילנות וכו'. מעשה בפרק המקבל (דף ק''ט) ופסק כרבא דהוא בתרא ועיקר: היה מנהגם שיטול הנוטע וכו'. ג''ז שם (דף ק''ט) ומבואר בהלכות:
7
ז * הַנּוֹטֵעַ אִילָנוֹת לִבְנֵי הַמְּדִינָה [ח] שֶׁהִפְסִיד. וְכֵן טַבָּח שֶׁל בְּנֵי הָעִיר שֶׁנִּבֵּל הַבְּהֵמוֹת. וְהַמַּקִּיז דָּם שֶׁחָבַל. וְהַסּוֹפֵר [ט] שֶׁטָּעָה בִּשְׁטָרוֹת. וּמְלַמֵּד תִּינוֹקוֹת שֶׁפָּשַׁע בְּתִינוֹקוֹת וְלֹא לִמֵּד אוֹ [י] לִמֵּד בְּטָעוּת. וְכָל כַּיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ הָאֻמָּנִים שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁיַּחְזִירוּ הַהֶפְסֵד שֶׁהִפְסִידוּ. מְסַלְּקִין אוֹתָן בְּלֹא הַתְרָאָה שֶׁהֵן כְּמֻתָּרִין וְעוֹמְדִין עַד שֶׁיִּשְׁתַּדְּלוּ בִּמְלַאכְתָּן הוֹאִיל וְהֶעֱמִידוּ אוֹתָן הַצִּבּוּר עֲלֵיהֶם:
Maguide Michneh (non traduit)
הנוטע אילנות לבני המדינה וכו'. לשון הגמרא אמר רבא מקרי דרדקי שתלא טבחא ואומנא וספר מתא כולהו כמותרין ועומדין דמו. כללא דמילתא כל פסידא דלא הדר כמותרין ועומדין דמו ע''כ. ובהשגות א''א וכן נמי אם שתלא דיחיד ע''כ. יצא לו מדאמרינן בגמרא רוניא שתלא דרבינא הוה אפסיד וסלקיה בלא התראה ויהיב ליה שבחא ואמר רבא דשפיר עבד ואפשר שדעת רבינו לומר דרוניא שתלא דרבים היה ובכללן היה רבינא ואירע הדבר שהפסיד לרבינא והא דאמר רבא ספר מתא האי מתא קאי אכולהו: ומלמד תינוקות וכו'. רש''י ז''ל פירש דמשום דשבשתא דעל על והויא לה פסידא דלא הדרא. ובהלכות דפשע בינוקי פירוש שמתבטל מלמודו ושני הפרושין כדברי רבינו ופירשו לדעת רש''י ז''ל כגון שהמלמד עצמו טועה בדבר ואינו יודע בכוון ובזה הוא דמסלקינן ליה אבל אם היה יודע הוא הדבר ואינו משגיח על אחד מהתינוקות אם אומר הדבר בטעות לא מסלקינן ליה: וכן טבח וכו'. הקשה הראב''ד ז''ל אי בשכר מאי פסידא איכא והלא משלם אי בחנם כי מסלקי ליה מאי פסידא אית ליה. ותירץ דאפילו בחנם קנסינן ליה ולא עביד לא בחנם ולא בשכר ואי נמי בשכר ופסידא טובא איכא דאע''ג דמשלם דמי בהמה דמי בשתו ודמי בשת אורחיו לא משלם ואי נמי זימנין דמצטרך לבשרא טובא ולית ליה אלא האי. וכתב הוא ז''ל דהתראה הוא דלא צריכי אלא מיהא בעינן חזקה דעד שיהו מוחזקין או שיתרו בהן לא מסלקינן להו ע''כ בחידושי הרשב''א ז''ל:
Raavade (non traduit)
הנוטע אילנות לבני כו' עד הצבור עליהן. א''א וכן נמי אם שתלא דיחיד עכ''ל:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source