Daf 99b
גִּיד הַנָּשֶׁה שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל וְלִיבְטוֹל בְּרוּבָּא
Rachi (non traduit)
וליבטול ברובא. כי אין מכירו:
כִּי אֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אַמֵּי מְשַׁדַּר לְהוּ לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי יִצְחָק בֶּן חֲלוּב דְּמוֹרֵי בַּהּ לְהֶיתֵּירָא מִשּׁוּם דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי וְלֵיהּ לָא סְבִירָא לֵיהּ וְהִלְכְתָא אֵין בְּגִידִין בְּנוֹתֵן טַעַם
Rachi (non traduit)
והילכתא אין בגידים בנותן טעם. ובין נתבשל ובין נמלח ובין נצלה משליכו ומותר. ודוקא בו אבל שמנו יש בו בנ''ט ואם לא נטל שמנו אוסר:
וליה לא סבירא ליה. לרבי אמי לאכשורינהו ומיהו כיון דמשמיה דרבי יהושע בן לוי שרי ליה לא מחי בידייהו:
Tossefoth (non traduit)
והלכתא אין בגידין בנותן טעם. פי' הקונטרס דווקא בו אבל שמנו יש בו נותן טעם ואי לא ניטל שמנו אסור ולעיל (חולין דף צז. ד''ה שאני) פירשתי בשם הרב ר''מ דלא החמירו בשומן יותר מבגיד גבי שאני חלב דמפעפע:

והלכתא אין בגידין בנ''ט. למאי דקיימא לן אין בגידין בנותן טעם גיד הנשה אסור בהנאה דהכי מפרש פרק כל שעה (פסחים דף כב.) דפריך לרבי אבהו דאמר כל מקום שנאמר לא תאכלו כו' משמע נמי איסור הנאה ופריך והרי גיד כו' ומשני כשהותרה נבלה היא וגידה הותרה ומסיק דלמאן דאמר אין בגידין בנותן טעם ה''נ דאסור ואין לתמוה על מה שמוכרין ניקור בשר לעובדי כוכבים אע''פ שמעורב בו גיד דעובד כוכבים אינו נותן מעות אלא על דבר שיש בו טעם ולא על הגיד ומיהו ירך שלימה אסור לשלוח לעובד כוכבים לפי שמתכבד בו טפי כשהוא שלם ומתניתין (לעיל חולין דף צג:) דשולח אדם ירך לעובד כוכבים כו' מוקי לה התם דלא כר''ש דאמר אין בגידין בנותן טעם וגיד הנשה אסור בהנאה:
אֲמַר לֵיהּ הֲדַר עַיְּילַיהּ לְקַמֵּיהּ אֲמַר מַאן הַאי דְּקָא מְצַעַר לִי זִיל אֵימָא לֵיהּ לְמַאן דְּיָתֵיב אַבָּבָא אֵין בְּגִידִין בְּנוֹתֵן טַעַם
הָהוּא דַּאֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי חֲנִינָא הֲוָה יָתֵיב רַבִּי יְהוּדָה בַּר זְבִינָא אַבָּבָא כִּי נְפַק אֲמַר לֵיהּ מַאי אֲמַר לָךְ אֲמַר לֵיהּ שַׁרְיָא נִיהֲלֵיהּ
כֵּיצַד מְשַׁעֲרִינַן אָמַר רַב הוּנָא כְּבָשָׂר בְּרָאשֵׁי לְפָתוֹת מַתְנִיתִין דְּלָא כְּהַאי תַּנָּא דְּתַנְיָא רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר אֵין בְּגִידִין בְּנוֹתֵן טַעַם
Rachi (non traduit)
אין בגידים בנותן טעם. ומשליכו והשאר מותר:
מתניתין. דקתני גיד אף ע''פ שמכירו אוסר את התבשיל מפני טעמו דלא כי האי תנא:
בראשי לפתות. ירק של לפת. ולי נראה שראש הלפת מתוק מזנבו וטעם הבשר ניכר בזנבות הלפת בשיעור מועט אבל בראשי לפתות אינו ניכר אלא בשיעור גמור:
Tossefoth (non traduit)
בראשי לפתות. פי' בקונטרס ירק של לפת ואין משמע כן בסנהדרין בפרק כ''ג (סנהדרין דף יט:) דקאמר שנעשה בשרו כראשי לפתות משמע שהן השרשין שבקרקע וכן בשבת (דף קיח:) אמרינן מכבדו בראשי שומין ודגים גדולים:
וְהָאָמַר רַבִּי יְהוּדָה מִין בְּמִינוֹ לֹא בָּטֵיל שָׁאנֵי צִיר דְּזֵיעָה בְּעָלְמָא הוּא
Tossefoth (non traduit)
שאני ציר דזיעה בעלמא הוא. פי' לא אסור אלא מדרבנן ומיהו ציר שרצים אסור דאורייתא דתניא בהעור והרוטב (לקמן חולין קכ.) הטמאים לאסור צירן ורוטבן וקיפה שלהן ודרשא גמורה היא דהא קאמר התם וצריכי דאי כתב שרצים כו' ובפ''ק דבכורות (דף ו:) דפריך טעמא דכתב רחמנא גמל גמל ולר''ש את הגמל הא לאו הכי הוה אמינא חלב בהמה טמאה שרי והתניא הטמאים לאסור צירן ורוטבן כו' אע''ג דבתורת כהנים דריש נמי גבי דגים שקץ לאסור צירן ורוטבן וקיפה שלהן אסמכתא בעלמא היא והא דפריך פרק כל הבשר (לקמן חולין דף קיב:) לרב דאסר בשר שחוטה דאימלח עם בשר טרפה מהטמאים לאסור צירן ופריך ליה מדג טהור שמלחו עם דג טמא מותר פריך שפיר מדג אבשר דהא לכל הפחות צירו אסור מדרבנן אלא ש''מ דהא דשרי הכא בשמלחן זה עם זה משום דלא בלע הוא וקצת תימה כיון דצריך קרא בשרץ ובבהמה טמאה נמי דריש ליה בת''כ מדכתיב טמאים הם לכם ודגים דליכא קרא לא אסיר מדאורייתא היכי מייתי רבא התם ראיה מהטמאים לאסור ציר של טרפה:
והאמר רבי יהודה מין במינו לא בטיל. הקשה ר''ת לישני הא דידיה הא דרביה משמיה דרבן גמליאל כדמשני בפ' התערובות (זבחים עט.) וי''ל דהכא אית ליה שינויא אחריתי וא''ת והלא סתם ציר יש בו מים כדאמרינן בהלוקח בהמה (בכורות כב.) הלוקח ציר מעם הארץ משיקו במים והוא טהור וא''כ אמרת סלק את מינו כמי שאינו ושאין מינו רבה עליו ומבטלו וי''ל דהכא מיירי בציר שאין בו מים דקתני רישא דג טמא שכבשו עם דג טהור כל גרב שהוא מחזיק סאתים אם יש בו משקל עשרה זוזים ביהודה שהוא חמש זוזים בגליל דג טמא צירו אסור פי' דג טמא צירו אסור ובגרב עצמו של דגים אין נותן מים פן יתקלקלו הדגים אי נמי י''ל מדקאמר שיעורו קרוב למאתים אלמא כל המאתים מבטלים הרביעית דאי לא בטלי ליה אלא המים לחודייהו א''כ לא הוו קרוב למאתים:
אֲמַר לֵיהּ דִּלְמָא שָׁאנֵי שְׂאוֹר דְּחִימּוּצוֹ קָשֶׁה אֲמַר לֵיהּ אַדְכַּרְתַּן מִילְּתָא דְּאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא לֹא כָּל הַשִּׁיעוּרִין שָׁוִין שֶׁהֲרֵי צִיר שִׁיעוּרוֹ קָרוֹב לְמָאתַיִם דִּתְנַן דָּג טָמֵא צִירוֹ אָסוּר רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר רְבִיעִית בְּסָאתַיִם
Rachi (non traduit)
דלמא שאני שאור שחימוצו קשה. ויש שקשה מחבירו:
רביעית. של ציר טמא אוסר סאתים של ציר טהור או של דבר אחר וסאתים הוו מאתן רביעיות נכי תמני. קב ארבעה לוגין ולוג ד' רביעיות שש עשרה לקב וסאה ששת קבין לשלשה קבין מ''ח רביעיות וכן ארבעה זימנין:
לא כל השיעורים שוים. ליתן טעם:
אמר ליה. אביי:
וְכִי יֵשׁ בּוֹ כְּדֵי לְחַמֵּץ בִּמְאָה וְחַד אַמַּאי לָא בְּטִיל אִישְׁתִּיק
Rachi (non traduit)
אישתיק. רב דימי:
ופרכינן אי רישא במאה וחד דהיתר קאמר אמאי קתני יש בו כדי לחמץ אע''פ שיש מאה ואחד אסור וכי איכא דיהיב טעמא כולי האי:
לָא בְּמֵאָה
Rachi (non traduit)
לא במאה. והכי קאמר אין בהן אחד ומאה של היתר אלא מאה של היתר לבד האיסור מותר:
Tossefoth (non traduit)
לא במאה. פי' בקונטרס והכי קאמר אין בהן להעלות בק''א של היתר אלא מאה של היתר לבד האיסור מותר ופריך והא מדרישא מין במינו שאתה הולך בו כל שעה להחמיר אפ''ה בטיל במאה כי ליכא נותן טעם דקתני אין בהן להעלות כו' בין אין בו כדי להחמיץ אסור וס''ד מאה ואחד בהדי איסור קאמר אלמא במאה בטיל מכלל דסיפא בששים דחילוק זה ביניהם דזה אינו צריך ק''א כשאין נותן טעם וזה צריך וזה הפירוש דחוק מאד דמאי ס''ד דמסדר הש''ס שיהא לשון המשנה משונה סיפא מרישא דכיון שפירש ק''א דסיפא היינו מאה ואחד של היתר למה לא יהיה מאה ואחד דרישא דמין במינו מאה ואחד של היתר כמו שמתרץ לבסוף ולא היה לו לטעות בכך ועוד דפריך במאה ואחד אמאי לא בטיל מי דחקו להצריך מאה ואחד של היתר ונראה דמשום האי פירכא דחקו בקונטרס לפרש בק''א של היתר מדפריך עליה כיון דמוקמת בק''א של היתר אמאי לא בטיל ונראה לפרש לא במאה כלומר מאה עם האיסור והמקשה סלקא דעתיה דמאה בלא איסור קאמר לכך פריך מדרישא בק''א ואין להעלות בק''א אסור היינו במאה של היתר וחד של איסור כמו בכל דוכתין דתרומה עולה בק''א היינו עם האיסור כדדרשינן ממנו שנפל בתוכו הרי הוא מקדשו הוי סיפא בששים דאי בק''א מאי חומרא במין במינו ממין בשאינו מינו דתרוייהו בק''א של היתר בטלי בפחות לא בטלי ומשני דרישא בעי' ק''א עם האיסור וסיפא מאה עם האיסור ואין בו להעלות בק''א דרישא וסיפא הוי פירושו ק''א עם האיסור והא דפריך וכי יש בו להחמיץ בק''א אמאי לא בטלי מילתא באפי נפשה היא ולאו אמאי דמשני קאי ומשום דחמוץ אין בו נתינת טעם גמור כשאר נתינת טעם קשיא ליה אמאי לא בטיל בק''א דלא הוי אלא כמו העמדה דחלב בעלמא דתנן בפרק כל הבשר (לקמן חולין דף קטז.) המעמיד בעור הקבה אם יש בה בנותן טעם אסורה משמע הא ליכא נותן טעם שרי אע''פ שהעמיד החלב משום דהעמדה לא חשיבא טעמא והוא הדין חימוץ ומשני שאור שאני דחמוצו קשה:
וְהָא מִדְּרֵישָׁא בְּמֵאָה הָוֵי סֵיפָא בְּשִׁשִּׁים דְּקָתָנֵי רֵישָׁא לְהַחְמִיר מִין וּמִינוֹ כֵּיצַד שְׂאוֹר שֶׁל חִטִּין שֶׁנָּפַל לְעִיסַּת חִטִּין וְיֵשׁ בּוֹ כְּדֵי לְחַמֵּץ בֵּין יֵשׁ בּוֹ כְּדֵי לְהַעֲלוֹת בְּמֵאָה וְאֶחָד בֵּין אֵין בּוֹ כְּדֵי לְהַעֲלוֹת בְּמֵאָה וְאֶחָד אָסוּר
Rachi (non traduit)
דקתני רישא שאור של חטים כו'. דהיינו מין ומינו:
והא מדרישא. שאתה הולך בו כל שעה להחמיר במין ומינו אפ''ה בטיל במאה כי ליכא נותן טעם מכלל דסיפא במין ושאינו מינו בששים שהרי זה חילוק שביניהם שזה אינו צריך מאה ואחד כשאינו נותן טעם וזה צריך:
יש בו כדי לחמץ. דהיינו נותן טעם לעולם אסור:
אין בו אחד ומאה. אפילו אין בו כדי לחמץ אסור והיינו להחמיר דהא במין ושאינו מינו אמרו כי ליכא טעמא לא בעי ק''א והכא בעינן ק''א אלמא בהא דקא חמיר מינה אי איכא ק''א שרי וקא סלקא דעתך בק''א בהדי איסורא קאמר אלמא במאה בטיל:
אֵין בּוֹ לְהַעֲלוֹת בְּמֵאָה וְאֶחָד בֵּין שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כְּדֵי לְחַמֵּץ בֵּין אֵין בּוֹ כְּדֵי לְחַמֵּץ אָסוּר רֵישָׁא וְסֵיפָא בִּמְאָה
Rachi (non traduit)
רישא וסיפא במאה. בתמיה:
לָא רֵישָׁא בִּמְאָה וְחַד וְסֵיפָא בִּמְאָה
Rachi (non traduit)
וסיפא במאה. לבד מאיסורא:
לא רישא במאה וחד. לבד מאיסורא:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source