ל' דזכר מפוזרין. כגון יולדת תאומים וילדה שני בתוך ל' דזכר ראשון יכול יתנו לה שבעה לבד מ' ללידה הראשונה כגון ז' ימי טומאה דשני דהשתא הוו ל' מפוזרין שהרי הפסיקו ימי טומאה בינתיים שלא עלו למנין:

מפוזרין. כלומר שפסקו לה שבעה ימי טומאה דזכר לימי טוהר דנקבה וליתיב לה שבעה אחריני לאחר שמונים ללידה הראשונה ת''ל יום:

לעשרים לימי טהרה. עשרים לאו דוקא דהוא הדין לבציר מהכי או טפי מהכי:

ביולדת תאומין. שנתעברו:

סוף סוף. לא משכחת הכי דשלמין שמונים דנקבה קמייתא ועד כאן מ' דזכר לא שלמין דלא משכחת לידת זכר עד נ''ד דנקבה י''ד דטומאה דנקבה ומ' דיצירת הזכר וכיון (דרבינן לוולד שני משום דלא) משכחת מפוזרין:

לעולם רבנן היא. וה''ד מפוזרין ביולדת זכר בתוך שמונים של נקבה שימי טוהר של זכר כלין קודם לשמונים דנקבה ראשונה ובכה''ג דימי טוהר של שני כלין קודם לימי טוהר דראשון לית להו לרבנן דמוולד שני לימנו ובעיא לאשלומי ימי טוהר דראשון ואתא קרא לאשמועינן דלא משלימין לבתר פ' דלידה ראשונה שבעה כנגד ז' ימי טומאה דזכר שהפסיקו בינתיים אלא משני מונה:

אלא לאו ר' יהודה היא. דאית ליה ימי טוהר דראשון דלדידיה ראשון עיקר לענין קרבן ואשמועי' הכא דלענין טומאה וטהרה לית ליה ימי טוהר לראשון דא''כ לא משכחת לה טהורין רצופין אלא משני מניא וש''מ חומרא בעלמא אית ליה במתני' לאפושי קרבנות ולענין קרבן לחודיה הוא דמני לראשון אבל לגבי טומאה להשלים ימי טוהר לראשון למנותן מפוזרין לית ליה דקולא היא דהדר בעיא למיתב ימי טוהר לשני:

בין מפוזרין. כגון אם הפילה לסוף נ''ד יכול יפסיקו לה טומאת הנפל וישלימו לה ששים יום של טהרה ללידה הראשונה לבד מימי טומאת הנפל המפסיקין בינתיים:

מי אית להו מפוזרין. הא מוולד שני מניא ולא משלמו ימי טוהר דראשון אלא אחר אחרון הולכין הלכך לא משכחת להו מפוזרין לעולם:

תלמוד לומר יום מה יום כולו רצוף. אם טמא טמא ואם טהור טהור אף ששים יום כולם רצופים לטהרה:

יכול בין רצופין. כגון שלא הפילה בינתיים:

הקבר. רחם:

יבשתא. בלא דם:

אמר רב אשי רבא. לא מתרץ לה ביום מ' דימי טוהר כלל אלא הכי מוקים לה ביולדת ביום מ' להריונה וילדה זכר שוחטין עליה בו ביום ור' ישמעאל היא דאמר בפרק המפלת חתיכה (נדה ל.) בריית נקבה לפ''א:

הא דרבא בשחיטת קדשים בתחילת פ''ב (דף יז:):

ביום מ' נמי לא חזיא. אפי' לאורתא דהא מיחסרא כפרה וקס''ד מחוסר כפורים דזב כזב דמי ואינו אוכל בפסח הבא בטומאה:

א''ה. אמאי נקט יום מ' לזכר או שמונים לנקבה משמיני ללידתה נמי חזיא:

לא יאכלו בדלא טבלו. דלא פסקו מזיבה או פסקו ולא ספרו ז' ולא טבלו אבל יולדת ביום ארבעים היא טבלה בשמיני ללידתה:

לא יאכלו ממנו כו'. דכי אישתראי טומאה בצבור לגבי טומאת מת אישתראי דכתיב (במדבר ט':י') איש כי יהיה טמא לנפש וגו' ועלה דרשינן (פסחים דף סו:) איש נדחה לפסח שני ואין צבור נדחין אלא עושין בטומאה:

לעולם אימא לך כו'. וההיא ברייתא לאו בולד שני מיתוקמא אלא בכל ולדות דעלמא ודקשיא לך הא לאורתא נמי מחוסרת כפורים היא בפסח הבא בטומאה עסקינן דנטמא רוב הקהל ואישתראי טומאה לגביה:

ואי אמרת בטומאה סבירא ליה לר' יהודה כמאן דאיתיה דמי. לגרום ימי טומאה שלו השלמה לימי טוהר של ראשון היכי שחטינן לאורתא נמי לא מציא אכלה שהולד השני גרם להאריך ימי טוהר של ראשון יום אחד שהרי שמיני לראשון הוא שביעי לשני ומימי טומאתו הוא והפסיק מניינו של ראשון וצריכה להשלימו ועד יום מ' ושנים לראשון אינה ראויה להביא כפרתה אלא לאו ש''מ כמאן דליתא דמי ועולין ימי טומאה וטהרה שלו למנין ימי טוהר של ראשון:

אמר רב חסדא הא מני ר' יהודה היא דאמר ולד שני כמאן דליתיה דמי. ומוקים הא מתניתא ביולדת תאומים היום אחד ושני למחר דמ' דשני הוי מ''א לראשון והיום ראויה להביא קרבנה על הראשון ואשמועינן דשוחטין עליה ואפי' מחוסרת כפרה ולאחר שחיטת פסחה תביא כפרתה ותאכל לערב פסחה אלמא ולד שני כמאן דליתיה להיות מעכב עליה שתהא מונה לו וימשכו ימי טוהר שלה עד למחר:

והוינן בה עד כאן טמאה היא. דמחוסרת כפרה:

שוחטין. את הפסח וזורקים עליה ביום ארבעים לזכר. קס''ד ביום מ' דימי טוהר דזכר:

או דלמא חומרא אית ליה. לאפושי לקרבנות ויהיב ימי טומאה וימי טהרה לשני משעת לידתה ואילך ומעוכבת לאכול בקדשים עד מלאת ימי טומאה וטהרה אבל קולא לית ליה להיות ימי הטומאה נקראין על שמו דשני להיות גומרין השלמה לראשון תחתיהן דלהאי מילתא נמי כמאן דליתיה דמי וימי טוהר דראשון לא ממלינן ותימלי לשני ימי טוהר אחריני תחתיהן דהא מילתא קולא היא להאריך טוהר דמיה וקולא לית ליה והא ליכא למימר דליהוי שני בטל לגמרי מתורת מלאת דהא נמי קולא היא דהא אם כן מכשרת לאכול טבולת יום בקדשים ועל כרחיך בעית למיתב ימי טוהר לשני הלכך אי יהבת לראשון השלמת ימי טוהר קולא היא:

ומיפסקא טומאה דשני. את ימי טוהר של ראשון וממלא ימי טוהר דראשון דהא מלאת דראשון א''א דלא מלינן ליה לר' יהודה דהוא עיקר והדר מני שמונים ימים ימי טוהר לשני:

אבל לענין טומאה וטהרה. מונה לעצמו לבד אותן של ראשון ונקראין ימי הטומאה על שמו ומסולקין ממלאת של ראשון:

לא קאמר ר''י אלא לענין קרבן. הוא דלית ליה מלאת לשני הואיל ובתוך זמן קרבן ראשון נולד:

בטומאה מה לי א''ר יהודה. מי אית ליה מלאת לשני לענין ימי טוהר: