Daf 116a
מַתְנִי' רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיָה אוֹמֵר: כֹּל שֶׁלֹּא אָמַר
אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן לְדָרוּ עַבְדֵּיהּ: עַבְדָּא דְּמַפֵּיק לֵיהּ מָרֵיהּ לְחֵירוּת, וְיָהֵיב לֵיהּ כַּסְפָּא וְדַהֲבָא, מַאי בָּעֵי לְמֵימַר לֵיהּ? אֲמַר לֵיהּ: בָּעֵי לְאוֹדוֹיֵי וּלְשַׁבּוֹחֵי, אֲמַר לֵיהּ: פְּטַרְתַּן מִלּוֹמַר ''מָה נִשְׁתַּנָּה''. פָּתַח וְאָמַר ''עֲבָדִים הָיִינוּ''.
מַתְחִיל בִּגְנוּת וּמְסַיֵּים בְּשֶׁבַח. מַאי בִּגְנוּת? רַב אָמַר: ''מִתְּחִלָּה עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה הָיוּ אֲבוֹתֵינוּ''. [וּשְׁמוּאֵל] אָמַר: ''עֲבָדִים הָיִינוּ''.
מַתְקֵיף לַהּ רַב סָפְרָא: חִיּוּבָא לְדַרְדְּקֵי?! אֶלָּא אָמַר רַב סָפְרָא, הָכִי קָתָנֵי: אֵין אָנוּ מַטְבִּילִין אֲפִילּוּ פַּעַם אֶחָת, הַלַּיְלָה הַזֶּה — שְׁתֵּי פְעָמִים.
מָה נִשְׁתַּנָּה הַלַּיְלָה הַזֶּה מִכָּל הַלֵּילוֹת, שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ מַטְבִּילִין פַּעַם אֶחָת, הַלַּיְלָה הַזֶּה — שְׁתֵּי פְעָמִים. מַתְקֵיף לַהּ רָבָא: אַטּוּ כָּל יוֹמָא לָא סַגִּיא דְּלָא מְטַבְּלָא חֲדָא זִימְנָא? אֶלָּא אָמַר רָבָא, הָכִי קָתָנֵי: שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אֵין אָנוּ חַיָּיבִין לְטַבֵּל אֲפִילּוּ פַּעַם אֶחָת, הַלַּיְלָה הַזֶּה — שְׁתֵּי פְעָמִים.
גְּמָ' תָּנוּ רַבָּנַן: חָכָם בְּנוֹ — שׁוֹאֲלוֹ. וְאִם אֵינוֹ חָכָם — אִשְׁתּוֹ שׁוֹאַלְתּוֹ, וְאִם לָאו — הוּא שׁוֹאֵל לְעַצְמוֹ, וַאֲפִילּוּ שְׁנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁיּוֹדְעִין בְּהִלְכוֹת הַפֶּסַח — שׁוֹאֲלִין זֶה לָזֶה.
וּלְפִי דַּעְתּוֹ שֶׁל בֵּן אָבִיו מְלַמְּדוֹ. מַתְחִיל בִּגְנוּת וּמְסַיֵּים בְּשֶׁבַח. וְדוֹרֵשׁ מֵ''אֲרַמִּי אוֹבֵד אָבִי'', עַד שֶׁיִּגְמוֹר כָּל הַפָּרָשָׁה כּוּלָּהּ.
מָה נִשְׁתַּנָּה הַלַּיְלָה הַזֶּה מִכָּל הַלֵּילוֹת. שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין חָמֵץ וּמַצָּה, הַלַּיְלָה הַזֶּה — כּוּלּוֹ מַצָּה. שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין שְׁאָר יְרָקוֹת, הַלַּיְלָה הַזֶּה — מָרוֹר. שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין בָּשָׂר צָלִי שָׁלוּק וּמְבוּשָּׁל, הַלַּיְלָה הַזֶּה — כּוּלּוֹ צָלִי. שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ מַטְבִּילִין פַּעַם אֶחָת, הַלַּיְלָה הַזֶּה — שְׁתֵּי פְעָמִים.
Tossefoth (non traduit)
כולו צלי. רב חסדא מוקי לה באלו דברים (לעיל פסחים דף ע.) כבן תימא דאמר חגיגה הבאה עם הפסח אינה נאכלת אלא צלי ואע''ג דקאמר התם ואמר רב חסדא ובפרקין ליתיה דרך הגמרא כן:
הלילה הזה מרור. הא דלא אמר כולו מרור משום דאכלינן שאר ירקות בטיבול ראשון:
מַתְנִי' מָזְגוּ לוֹ כּוֹס שֵׁנִי וְכָאן הַבֵּן שׁוֹאֵל אָבִיו. וְאִם אֵין דַּעַת בַּבֵּן אָבִיו מְלַמְּדוֹ.
Rachi (non traduit)
מתני' וכאן הבן שואל אביו. כאן במזיגת כוס שני הבן שואל את אביו מה נשתנה עכשיו שמוזגין כוס שני קודם אכילה:
תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: תַּבְלִין זֵכֶר לַתֶּבֶן, חֲרוֹסֶת זֵכֶר לַטִּיט. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי צָדוֹק, כָּךְ הָיוּ אוֹמְרִים תַּגָּרֵי חָרָךְ שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם: בּוֹאוּ וּטְלוּ לָכֶם תַּבְלִין לְמִצְוָה.
Rachi (non traduit)
תגרי חרך. חנוונים היושבים אצל חלונותיהם ומוכרין כמו מציץ מן החרכים (שם ב):
תבלין. ירקות שמטילין בחרוסת זכר לתבן וחרוסת שכותשים בו הדק זכר לטיט:
Tossefoth (non traduit)
תגרי חרך שבירושלים. משמע דהלכה כר' אלעזר בר' צדוק וגם בספרים כתב ר' יוסי ונימוקו עמו וכן עשה ה''ר יוסף בסדרו חרוסת זכר לטיט:
רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר מִצְוָה וְכוּ'. מַאי מִצְוָה? רַבִּי לֵוִי אוֹמֵר: זֵכֶר לַתַּפּוּחַ. וְרַבִּי יוֹחָנָן אוֹמֵר: זֵכֶר לַטִּיט. אָמַר אַבָּיֵי: הִלְכָּךְ צְרִיךְ לְקַהוֹיֵיהּ וּצְרִיךְ לְסַמּוֹכֵיהּ. לְקַהוֹיֵיהּ — זֵכֶר לַתַּפּוּחַ, וּצְרִיךְ לְסַמּוֹכֵיהּ — זֵכֶר לַטִּיט.
Rachi (non traduit)
צריך לקהוייה. זכר לתפוח וצריך לסמוכיה זכר לטיט:
לסמוכיה. להטיל ולכתוש בו הרבה כדי שיהיה עב וצריך לקהוייה להטיל בו תפוחים ויין ומילתא דאית בו קיוהא:
זכר לתפוח. שהיו יולדות בניהן שם בלא עצב שלא יכירו בהן מצריים דכתיב תחת התפוח עוררתיך (שיר השירים ח':
ה'):
Tossefoth (non traduit)
צריך לסמוכיה וצריך לקהוייה. ובירושלמי אמר אית דעבדי זכר לדם ומשום הכי קרי ליה טיבולו במשקה וכן עמא דבר לסמוכי ובשעת אכילה מקלשין אותו ביין וחומץ ובתשובת הגאונים מפרש לעשות חרוסת בפירות שנדמה לכנסת ישראל בשיר השירים תחת התפוח עוררתיך כפלח הרמון התאנה חנטה אמרתי אעלה בתמר אגוז אל גנת אגוז ושקדים על שם ששקד הקב''ה על הקץ:
אַף עַל פִּי שֶׁאֵין חֲרוֹסֶת מִצְוָה. וְאִי לָא מִצְוָה, מִשּׁוּם מַאי מַיְיתֵי לַהּ? אָמַר רַבִּי אַמֵּי: מִשּׁוּם קָפָא. אָמַר רַב אַסִּי: קָפָא דְחַסָּא — חָמָא. קָפָא דְּחָמָא — כַּרָּתֵי. [קָפָא דְכַרָּתֵי — חַמִּימֵי.] קָפָא דְּכוּלְּהוּ — חַמִּימֵי. אַדְּהָכִי וְהָכִי, נֵימָא הָכִי: ''קָפָא קָפָא, דְּכִירְנָא לָךְ וּלְשַׁב בְּנָתָיךְ וּלְתַמְנֵי כַּלָּתָךְ''.
Rachi (non traduit)
קפא דכולהו חמימי. ארס של כל ירקות חמין רפואה להן:
חמימי. ישתה מים חמין:
קפא דחמא כרתי. מי שאכל צנון וקשה לו יאכל כרתי:
קפא דחסא חמא. מי שאכל חזרת וחלה בשביל הקפא יאכל צנון וירפא:
משום קפא. שרף החזרת קשה ויש בו ארס:
אַף כָּאן בִּפְרוּסָה. דָּבָר אַחֵר: מָה דַּרְכּוֹ שֶׁל עָנִי הוּא מַסִּיק וְאִשְׁתּוֹ אוֹפָה, אַף כָּאן נָמֵי — הוּא מַסִּיק וְאִשְׁתּוֹ אוֹפָה.
Rachi (non traduit)
אף כאן הוא מסיק ואשתו אופה. כדי שלא תחמיץ:
אף כאן בפרוסה. לברך על אכילת מצה ושתי שלימות מייתי משום ברכת המוציא דלא גרע משאר ימים טובים שצריך לבצוע על שתי ככרות שלימות ובוצע מאחת מהשלימות:
Tossefoth (non traduit)
מה דרכו של עני בפרוסה. נראה דגם המוציא צריך לברך על הפרוסה וכן משמע בפ' כיצד מברכין (ברכות דף לט:) דקאמר הכל מודים לענין פסח שמניח פרוסה בתוך השלימות ובוצע פי' אפילו למ''ד מברך על השלימה ופוטר את הפתיתין מודה לענין פסח דאינו מברך על השלימה אלא על הפרוסה משום מה דרכו של עני כו' ומניחה בתוך השלימה כדי שיהא נראה שבצע על השלימה ומשמע דלענין המוציא קמיירי וקאמר בתר הכי א''ר חייא בר אבא בשבת חייב לבצוע על שני ככרות שנאמר לקטו לחם משנה ועיקר מילתיה דר' חייא בר אבא בפרק כל כתבי (שבת ד' קיז:) אלא להכי מייתי התם אחר פסח לומר שצריך שם מצה שלישית משום לחם משנה וחייב לבצוע על שתי ככרות בין בשבת בין בי''ט דאי לאו הכי למה הביא שם מילתיה דר' חייא וכן פסק רב אלפס דצריך לבצוע על שתי ככרות ביום טוב והטעם לפי שהיה לחם משנה יורד בערבי ימים טובים וקשה שאנו מתפללים באתה קדשת וברכתו מכל הימים וקדשתו מכל הזמנים ואמר (במכילתא פרש' בשלח) במן ברכו במן קדשו משמע בי''ט היה מן יורד וכן היה נוהג ה''ר מנחם מיוני וה''ר יום טוב שהיו מברכין הכל על הפרוסה אך ר''י היה מברך המוציא על השלימה והדר על אכילת מצה על הפרוסה ובוצע משתיהן יחד וכן עמא דבר ולכך עושין על השלישית כריכה כדי לקיים מצוה בשלשתן:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source