מתני' פיתום. שם המכשף המדבר משחיו מעלה את המת מן הארץ ומושיב לו בשחיו תחת זרועותיו ומדבר משחי איישל''ה בלע''ז:

ידעוני המדבר בפיו. כדמפרש בגמרא חיה אחת יש ששמה ידוע ומכניס ממנה עצם לתוך פיו והעצם מדבר מאליו על ידי כשפים:

הרי אלו בסקילה. כדכתיב (ויקרא כ) באבן ירגמו אותם:

והנשאל בהם. שבא ושואל בהם להגיד לו דבר העתיד כגון שאול:

באזהרה. דאל תפנו אל האובות (שם יט) ואזהרה דמכשפות גופיה מלא ימצא בך וגו' וחובר חבר ושואל אוב וידעוני (דברים יח):

גמ' בכריתות קא חשיב לכל כריתות שבתורה שחייבין עליהן על שגגתן חטאת ותנן (שם דף ב.) בעל אוב ולא תנא ידעוני:

הואיל ושניהם בלאו אחד נאמרו. בלאו דאל תפנו אל האובות ואל הידעונים ואם עשה שניהם בהעלם אחד אינו חייב אלא חטאת אחת שהלאוין מחלקין לחטאות כדכתיב (ויקרא ד':כ''ג) אשר לא תעשינה דהיינו דברים שהן בלא תעשה וסמיך ליה או הודע אליו אלמא חטאת אלאוין קיימי והני אף על גב דכי עבד לחד מינייהו באפי נפשיה מיחייב דהא לאו אתרוייהו קאי לא תני להו לתרוייהו התם דכי תנינא התם מידי דמחייב אכל חד וחד כי עביד להו כי הדדי הוא דתנינן כדאמרינן התם ברישא דגמ' דפרכינן מנינא למה לי שאם עשאן כולם בהעלם אחת חייב על כל אחת ואחת הלכך לא מצי למתני ל''ז כריתות לחייבו ל''ז חטאות והא דנקט הואיל ושניהם בלאו אחד נאמרו ולא נקט הואיל ושניהם בכרת אחת נאמרו משום דחלוק חטאות אינו תלוי בחלוק כריתות דהא מפטם שמן המשחה וסך משמן המשחה משום דאיכא שני לאוין על בשר אדם לא ייסך ובמתכנתו לא תעשו כמוהו (שמות ל':ל''ב) אע''ג דאין בשניהם אלא כרת אחת כדכתיב (שם) איש אשר ירקח כמוהו ואשר יתן ממנו על זר ונכרת מעמיו אמרי' התם דכי עביד להו בשוגג בהדדי מיחייב על כל אחת ואחת:

ריש לקיש אמר ידעוני. להכי לא תנינא לה להתם משום דאפי' כי עביד לה באפי נפשיה לאו בר קרבן הוא לפי שאין בו מעשה וחטאת אינה באה אלא על המעשה דכתיב ועשה אחת אבל בעל אוב צריך להקיש בזרועותיו כדלקמן והקשת זרועותיו חשיב ליה מעשה אבל הכנסת העצם ידעוני אינו מדבר בשעת מעשה אלא לאחר המעשה שהוא בפיו מדבר העצם מאליו:

ורבי יוחנן. דאמר ידעוני באפי נפשיה בר קרבן הוא והאי דשייריה משום דלא מיחייב תרתי עלייהו:

מאי שנא בעל אוב דנקט. תנא למתנייה ושייריה לידעוני ולא נקט ידעוני ולשייריה לבעל אוב:

משום דפתח ביה קרא. בכל דוכתי אוב כתיב ברישא:

חלוקין הן במיתה. כשפירש סקילתן חלקן הכתוב כי יהיה בהן אוב או ידעוני מות יומתו באבן ירגמו אותם דמיהם בם ולא כתיב וידעוני הלכך אי הוה ידעוני בר קרבן הוה מיחייב עליה נמי כי עביד ליה בהדי אוב:

מ''ט לא אמר כריש לקיש. דפטר ליה לגמרי מקרבן הא ודאי בעינן מעשה:

ר''ע היא. דקא חשיב מגדף בההוא מנינא ופליגי רבנן עליה במגדף משום דאין בו מעשה הלכך לר' עקיבא מחייב עליה ולא שיירה אלא משום דלא מחייב תרתי אתרוייהו:

עקימת שפתיו. שעוקמין ומנענעין כשהוא מדבר חשיב ליה ר''ע מעשה אבל ידעוני אפי' עקימת שפתים ליכא:

ואפי' לרבנן. קאמר ריש לקיש דהוה מעשה בתמיהה כלומר מדלא פליגי רבנן עליה התם אלא במגדף אבל בבעל אוב מודו אלמא הקשת זרועותיו דבעל אוב הוי מעשה:

אינו חייב. קרבן על שגגתן:

מאן תנא השתחואה. לענין קרבן:

ר''ע היא דאמר לא בעינן מעשה. רבה אלא מעשה זוטא:

כי אמר ריש לקיש. דהקשת זרועותיו לבעל אוב הוי מעשה לר' עקיבא קאמר:

אי הכי. מתני' דקתני התם במילתא דרבנן יצא מגדף שאינו מחייב על שגגתו חטאת לפי שאין בו מעשה וגבי חטאת כתיב תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה ואי הכי יצא מגדף ובעל אוב מבעיא ליה:

במקטר לשד. בעל אוב דקתני בכריתות דמודו ביה רבנן בהכי עסקינן שמקטר לפני השד הממונה על אותו דבר דהוי מעשה גמור:

עובד עבודת כוכבים הוא. ועובד עבודת כוכבים הא קתני לה התם:

ומשני במקטר לחבר. אינו מקטר לשם אלהות אלא ע''י הקטרה נעשה המכשפות לחבר השדים לכאן:

חובר חבר הוא. ואינו אלא בלאו:

והתורה אמרה חבר כגון זה בסקילה. תירוץ הוא מאחר שמחבר את השדים במזיד אמרה התורה שיהא בסקילה וכל שזדונו חייב מיתה על שגגתו מביא קרבן דכי אמרי' חובר חבר אינו אלא באזהרה זה המחבר חיות ובהמות נחשים ועקרבים למקום אחד ע''י לחשים:

אחד חבר גדול. מאסף חיות ובהמות גדולות:

חבר קטן. מחבר שקצים ורמשים:

ואפי' נחשים ועקרבים. לגרותן זה בזה או למקום מדבר שלא ימצאו ביישוב ויזיקו:

אסור. וכגון שאין רצין אחריו שאין כאן משום פקוח נפש:

הואיל וישנו בלב. עיקר חיוב הבא עליו תלוי בלב שמתכוין לברך השם שאפילו מברך את השם כל היום ואין בלבו כלפי מעלה אלא שהעלה את השם לדבר אחר ומכנהו בשם המיוחד ומקללו אינו מתחייב: