[עובדת כוכבים]. סתם עובדת כוכבים מי רגליה מטמאין דחכמים גזרו עליהן שיהו כזבין לכל דבריהם:

דלא מצי נקיט לה. מלצאת הילכך מכי עקר חשיב ליה צורך יציאה:

וירדה וטבלה. וטהרה מזובה ואח''כ הטילתו מהו מי אזלינן בתר עקירה ומטמאו או לא:

שנעקרו מימי רגליה. דהוי מעין אב הטומאה:

או דילמא לא שנא. לחומרא כגון לגבי עקירה דהרגשה דישראל ולא שנא לקולא כי הכא אזלינן בתר עקירה:

מהו. אפי' אם תמצי לומר לגבי ישראל דכי נעקר בהרגשה ויצא שלא בהרגשה טמא דאזלינן בתר עקירה הכא לא ניזיל בתר עקירה דהיינו קולא הואיל וכשהוא עובד כובים נעקר וטהור דאמר בבנות כותים קריו טהור אפילו לב''ה:

וירד וטבל. לשם גירות ואח''כ יצא קריו:

עובד כוכבים שהרהר. ונעקר ולא יצא:

לכשיטיל מים טמא. דנשתייר מן הקרי ויוצא עכשיו ואע''ג דלא נפיק בהרגשה הואיל ומעיקרא איעקר בהרגשה:

ויצתה בלא הרגשה. דאינו יורה כחץ:

טמא. שמא יצא ממנו קרי ואמאי והא לא ארגיש:

במשמש מטתו בחלומו. דאי נפק ודאי ארגיש:

בשרו חם. אברו:

לא שכיח. והא דתניא כל זמן שאצבע בעין מדמעת ה''מ היכא דמתחלה ממשמש וחימם את עצמו ויוצא כל שעה מעט אבל זה שנזדעזעו אבריו נעקר כל הזרע ביחד ושוב אינו חוזר ומתחמם לעקור עוד מיד בשעה אחת:

במטלית עבה. שאינה מחממת:

כאילו מביא מבול. שמחמם את אבריו ומביא לידי קרי וזהו קלקול דור המבול שנאמר (בראשית ו':י''ב) כי השחית כל בשר:

לא שטף במים. מילתא אחריתי היא למילף לנטילת ידים לאכילה מהכא. אלמא הסיט זב את הטהור אינו טמא אלא א''כ הסיטו בגלוי בידיו ומדאפקיה בלשון נגיעה ילפינן נמי לכל נגיעות דאין מגע בית הסתרים מטמא אבל טהור שהסיט את הזב דנפקא לן מקרא אחרינא דלא כתיב ביה ידיו טמא אפילו הסיטו בקנה שבקומטו מידי דהוה אנבלה בקומטו שהיא מטמאה במשא דהא מ''מ הרי הוא נושא את הטומאה. ל''א קנה בקומטו של טהור והסיט את הזב להכי טמא שנגע הקנה בגילוי של זב ונטמא הקנה מחמת הזב וחוזר ומטמא את הטהור ואע''ג דטהור קמוט דגילויא גבי זב הוא דבעינן אבל קנה בקומטו של זב והסיט את הטהור טהור הואיל וזב קמוט וגבי זב כתיב וידיו. ושיבוש הוא מפני כמה דברים חדא דקנה פשוטי כלי עץ הוא ואינו מקבל טומאה וא''ת בקנה חלול נהי נמי דמקבל טומאה אפ''ה אין חוזר ומטמא הטהור שהרי אין מגע של זב חוזר ומטמא אדם שאין לך נוגע בטומאה מטמא אדם חוץ מן הנוגע במת ועוד אי טומאת הטהור משום נגיעת קנה היא והרי בקומטו הוא דנגע ובית הסתרים לאו בר מגע הוא דהא אמרינן לעיל שרץ בקומטו טהור ועוד לשון הסיט אמאי נקט ועוד הסיט טהור את הזב מי נפק מהאי קרא וכל אשר יגע בו הזב כתיב והיינו אשר יסיטנו הזב ולא כתיב כל אשר יגע בזב:

דכתיב וכל אשר יגע בו הזב וגו'. והאי קרא לאו למגע איצטריך דהא כתיב והנוגע בבשר הזב אלא זה הסיטו של זב מכאן למדנו זב שהסיט את הטהור טמא שלא מצינו בכל התורה טומאה המסטת טהרה שתטמא אלא אם כן נשא טהור את הטמא והכא בזב הוא דגלי רחמנא וכתב וידיו דדרשינן הכי היכא דהסיט בו הזב בידיו כלומר בגלוי:

מאי טעמא. טהור הניסט בקנה של קומטו של זב טהור:

בקומטו של טהור והסיט בו את הזב טמא. הטהור שהרי נשא את הזב וזב מטמא במשא דכתיב במשכב (ויקרא ט''ו:י') והנושא אותם וק''ו לזב עצמו:

והסיט בו את הטהור טהור. כדמפרש טעמא לקמן:

קמ''ל. דהאי לא תוך תוכו הוא אלא כגון כלי בתוך התנור ופיו למעלה מפי התנור: