משנה: אוֹכְלִין אוֹכְלִים נְגוּבִים בְּיָדַיִם מְסוֹאָבוֹת בַּתְּרוּמָה אֲבָל לֹא בַּקּוֹדֶשׁ. הָאוֹנֵן וְהַמְּחוּסַּר כִּפּוּרִים צְרִיכִין טְבִילָה לַקּוֹדֶשׁ אֲבָל לֹא לַתְּרוּמָה׃
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
אבל לא לתרומה. שהאונן ומחוסר כפורים מותרים לאכול בתרומה אע''ג דאין אסור במעשר שני מותר הוא בתרומה דמרבינן ליה מקרא דכתיב וכל זר לא יאכל קדש זרות אמרתי לך ולא אנינות. והרי מראש הפרק י''א מעלות בקדש נשנו עד כאן וכדפרישית בריש פרקין:
האונן והמחוסר כפורים שהן אסורין לאכול בקדש וכשיעבור זמן אנינותו וכן מחוסר כפורים שהביא כפרתו שמותרין בקדש צריכין טבילה כשירצו לאכול בקדש ומשום שעד עתה היו אסורין לאכול בקדש והסיחו דעתן ושמא נטמאו ולאו אדעתייהו. ולא עשו מעלה זו אלא באכילה אבל לא בנגיעה ונוגעין הן בקדשים קודם טבילה:
אבל לא בקדש. אפי' כשהן נגובים ואפילו תחב לו בכוש מפני שחיבת הקדש מכשרתן ואפילו לא הוכשרו:
מתני' אוכלין אוכלים נגובים. שלא הוכשרו בידים מסואבות בתרומה וכגון שלא נגע בידיו בהן שתחב לו חבירו בכוש או שתחב הוא בעצמו בכוש לתוך פיו ולא גזרינן שמא יגע בידיו כשהן בפיו:
רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר. לֹא שָׁנוּ אֶלָּא חֲבֵירָתָהּ. הָא 19a אֲחֶרֶת לֹא. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר. אֲפִילוּ אֲחֶרֶת. רִבִּי יִרְמְיָה רִבִּי אִמִּי בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. אֲפִילוּ כִכָּר. אָֽמְרִין. חָזַר בֵּיהּ רִבִּי יוֹחָנָן מִן הָדָא. מָה אָמַר כֹּה עַד לֹא יַחְזוֹר בֵּיהּ. לֹא אָמַר אֶלָּא לְטַמֵּא כִכָּר. עַל שֵׁם כֹּל הַפּוֹסֵל אֶת הַתְּרוּמָה מְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם לִהְיוֹת שְׁנִיּוֹת. הָא לְטַמֵּא כִכָּר כָּל עַמָּא מוֹדֵיי שֶׁאֵינוֹ מְטַמֵּא. עַל שֵׁם שֶׁאֵין שֵׁינִי עוֹשֶׂה שֵׁינִי.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
מה אמר בה עד דלא יחזור ביה לא אמר אלא לטמא ככר. בתמיה וכלומר דשפיר הוא דעביד דחזר ביה וכי מה אמר בה מעיקרא עד דלא חזר ביה לא אמר אלא לטמא ככר והא ודאי לאו מילתא היא כדלקמיה:
אמרין חזר ביה רבי יוחנן מן הדא. דקאמר ר' ירמי' ר' אמי בשמיה וכדמסיק ואזיל:
ר' ירמיה וכו'. קאמר בשם ר' יוחנן אפילו נגעה בככר מטמאה:
לא שנו. במתני' אלא ידו חבירתה הוא דמטמאה הא אחרת אם נגע ביד חבירו לא ור' יוחנן אמר אפי' יד חבירו מטמאה והיינו שפוסלה לקדש כדפרישית במתני':
על שם כל הפוסל וכו'. כלומר הא מוכחא האי מילתא על שם ששנינו במסכת ידים שם כל הפוסל את התרומה דהיינו שני לטומאה שהוא פוסל שלישי בתרומה מטמא את הידים להיות שניות וידים דוקא קתני הא לטמא ככר כולי עלמא מודו שאינו מטמא על שם זה הכלל ששנינו שאין שני עושה שני:
הלכה: אָמַר רִבִּי חֲנַנְיָה בֶּן אַנְטִיגֳנֹס. וְכִי יֵשׁ אוֹכְלִין נְגוּבִין אֶצֶל הַקּוֹדֶשׁ. תּוֹחֵף אֶת הַחֲרָרָה בִּשְׁפוּד וְאוֹכֵל עִמָּהּ כְּזַיִת בָּשָׂר בִּתְרוּמָה אֲבָל לֹא בַקּוֹדֶשׁ.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
גמ' אמר ר''ח בן אנטיגנס. תוספתא היא בפ''ג דמפרש להמתניתין דקתני אוכלין אוכלים נגובים וכו' אבל לא בקדש הא לא שייך זה כלל. דכי יש אוכלין נגובים אצל הקדש והלא תיבת הקדש מכשרתן אע''פ שלא הוכשרו אלא דהכא מיירי שתוחב את החררה של תרומה בשפוד של עץ לתוך פיו וא''ת מאי רבותא הלא פשוטי כלי עץ הוא ובלאו הכי אינו מקבל טומאה ומאי קמ''ל בהא דקתני אוכלין נגובים בתרומה להכי מסיים ואוכל עמה כזית בשר של חולין בידיו מסואבות והשתא שפיר קתני אוכלין נגובים שהבשר של חולין נגוב הוא שאלו היו משקין עליו היו המשקים נעשים ראשונים מחמת הידים כדתנן בפ''ח דפרה כל הפוסלין לתרומה מטמא את המשקין להיות תחלה והבשר חולין נעשה שני וכשנוגע לתרומה פוסלין אותה והלכך בעינן נגובים ומותר עם התרומה אבל לא בקדש אע''פ שהן נגובים מפני שחיבת הקדש מכשרתן ובמתני' פירשתי דבתרומה לא גזרינן שמא יגע בידיו כשהן בפיו ולא בקדש דבלאו הכי מוכשרין הן מחמת חיבת הקדש. וזהו לענין פירושא דסתמא דמתני' דלא קתני שאוכל עמה דבר של חולין ומתפרשת המתני' כפשטה וכהמפרשים שפירשו כך. ומה דפרישית כאן הוא לפי הברייתא דהתוספתא דקתני ואוכל עמה כזית בשר והוא של חולין דבשר בתרומה ליכא ולפיכך צריך לפירושא דפרישית:
תַּמָּן תַּנִּינָן. אוֹנֵן נוֹגֵעַ וְאֵינוֹ מַקְרִיב וְאֵינוֹ חוֹלֵק לֶאֱכוֹל בָּעֶרֶב. תַּמָּן אַתְּ אָמַר. מוֹתָּר לִיגַּע. וָכָא אַתְּ אָמַר. אָסוּר לִיגַּע. אָמַר רִבִּיֹ יַנַּיי. כָּאן בְּשֶׁהִסִּיעַ דַּעְתּוֹ וְכָאן בְּשֶׁלֹּא הִסִּיעַ דַּעְתּוֹ. רִבִּי יוֹסֵי בָעֵי. אִם בְּשֶׁהִסִּיעַ דַּעְתּוֹ אֲפִילוּ בַתְּרוּמַה יְהֵא אָסוּר. מַאי כְדוֹן. כַּהִיא דְּאָמַר רִבִּי יִרְמְיָה בְשֵׁם רִבִּי בָּא בַּר מָמָל. עָשׂוּ אוֹתוֹ כְּאוֹכֵל אוֹכֶל רְבִיעִי בַקּוֹדֶשׁ. הָדָא אָֽמְרָה הָאוֹכֵל אוֹכֶל רְבִיעִי בַקּוֹדֶשׁ אָסוּר לוֹכַל וּמוּתָּר לִיגַּע. וָכָא אָסוּר לוֹכַל וּמוּתָּר לִיגַּע. תַּמָּן תַּנִּינָן. שֶׁבֵּית שַׁמַּי אוֹמְרִים. צְרִיכָה טְבִילָה בָּאַחֲרוֹנָה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים. אֵינָהּ צְרִיכָה טְבִילָה בָּאֲחֲרוֹנָה׃ מָה אֲנָן קַייָמִין. אִם לַאֲכִילַת תְּרוּמָה קַשְׁיָה עַל דְּבֵית שַׁמַּי. וְלֹא טְבוּלַת יוֹם הִיא. וְאֵין טְבוּל יוֹם מַעֲרִיב שִׁמְשׁוֹ וָאוֹכֵל. אִם לַאֲכִילַת קֳדָשִׁים קַשְׁיָה עַל דְּבֵית הִלֵּל. וְלָא מְחוּסָּר כַּפָּרָה הִיא. וְאֵין מְחוּסָּר כַּפָּרָה טָעוּן טְבִילָה אֶצֶל הַקּוֹדֶשׁ. אִין תֵּימַר. בַּתְּרוּמָה אֲנָן קַייָמִין תַּמָּן. וְהָדָא דְתַנִּינָן הָכָא רֵישָׁא דִבְרֵי הַכֹּל וְסֵיפָה בַּמַּחְלוֹקֶת. אִין תֵּימַר. בַּתְּרוּמָה אֲנָן קַייָמִין הָכָא. וְהָדָא הִיא דְתַנִּינָן תַּמָּן רֵישָׁא דִבְרֵי הַכֹּל וְסֵיפָה בַּמַּחְלוֹקֶת. אָמַר רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר אֶבְדַּוּמִי קוֹמֵי רִבִּי מָנָא. בַּתְּרוּמָה אֲנָן קַייָמִין. תַּמָּן טַעֲמוֹן דְּבֵית שַׁמַּי מִפְּנֵי הַהֶדְיוֹטוֹת. שֶׁלֹּא יְהוּ אוֹמְרִים. רְאִינוּ אִשָּׁה שׁוֹפַעַת דָּם וְאוֹכֶלֶת בַּתְּרוּמָה.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
תמן תנינן. בר''פ י''ב דזבחים אונן נוגע בקדשים ואינו מקריב. אם הוא כהן הדיוט:
ואינו חולק בקדשים לאכול בערב. לפי שאסור בקדשים אף בערב כדתנן בפ''ח דפסחים וקשיא תמן את אמר מותר ליגע אפי' לא טבל והכא את אמר אסור ליגע עד שיטבול דקס''ד דהא דקתני אבל לא בקדש אף לענין נגיעה קאמר:
כאן בשהסיע דעתו. דהיסח הדעת פוסל דחיישינן שמא נגע בטומאה ולא ידע וכאן בזבחים בשלא הסיח דעתו ונזהר מטומאה:
אם בשהסיע דעתו. מיירי המתני' אפילו בתרומה יהא אסור שמא נגע בדבר המטמא להיות שני ופוסל בתרומה לשלישי:
מאי כדון. ומ''ט אלא כהאי דאמר ר' ירמיה וכו' והובא בהלכה דלעיל שעשו אותו כאוכל אוכל רביעי בקדש וכלומר דמעלה בעלמא עשו בקדש ומשוינן ליה כרביעי והא לא שייכא בתרומה דאין רביעי בתרומה:
הדא אמרה. מדקאמר עשו אותו כאוכל וכו' ואינה אלא משום מעלה בקדש ש''מ נמי שהאוכל אוכל רביעי בקדש אסור הוא לאכול כן בקדש כדאמרינן לעיל שנפסל גופו מלאכול בקדש אבל מותר הוא ליגע בקדש שלא עשו מעלה אלא באכילה ולא מצינו שעשו מעלה בנגיעה:
וכא. והכא באונן נמי אסור הוא לאכול אבל מותר ליגע ולא כדס''ד מעיקרא:
תמן תנינן. בשלהי פ' בתרא דנדה דקתני התם בראשונה היו אומרים היושבת על דם טיהר שטבלה לסוף שבועיים של נקיבה ונקראת טבולת יום ארוך עד סוף שמנים ואמרו שמערה מים בכלי לצורך הפסח אבל לא תגע במים ואע''פ שטבול יום שני הוא ואינו עושה שלישי בחולין והמים חולין הן מ''מ הואיל ונעשו על טהרת קדש קסברי כמשנה ראשונה חולין שנעשו על טהרת קודש כקדש דמי וחזרו לומר במשנה אחרונה הרי היא כמגע טמא מת לקדשים דוקא ונחשבת כראשון לטומאה אבל לא לחולין אף שנעשו על טהרת קדש דקסברי כמשנה אחרונה דלאו כקדש דמי כדברי ב''ה דקאמרי כמגע טמא מת בש''א אף כטמא מת וקתני בתר' ומודים שאוכלת במעשר כדין טבול יום דטבל ועלה אוכל במעשר וקוצה לה חלה וכו' וקתני בסיפא ב''ש אומרים צריכה טבילה באחרונה שאע''פ שטבלה לסוף שבועיים צריכה עוד טבילה באחרונה לסוף שמנים וב''ה אומרים אינה צריכה טבילה באחרונה והשתא מפרש ואזיל במאי קמיירי הא דפליגי בסיפא:
מה אנן קיימין. לענין מאי פליגי אם לאכילת תרומה קשיא על דב''ש ולא טבולת יום כלומר ולא טבולת יום שהעריב שמשה כבר אחר שטבלה לסוף שבועיים ואמאי צריכה עוד טבילה לתרומה. ואם לאכילת קדשים אחר שתביא כפרתה ולמחר קשיא דב''ה וכי לא מחוסרת כפרה היתה. וכי אין מחוסר כפורים טעון טבילה אצל הקדש כדתנינן הכא במתני':
אין תימר בתרומה אנן קיימין תמן. השתא מסיק ואזיל לפרושי פלוגתייהו דאם תאמר דלעולם התם פלוגתייהו לענין אכילת תרומה ובהא פליגי דב''ש חיישי להיסח הדעת הלכך אע''פ שטבלה לסוף שבועיים צריכה עוד טבילה באחרונה לתרומה דשמא נגעה באיזה דבר המטמאה לתרומה ולא ידעה וב''ה לא חיישי להיסח הדעת ואם מפרשינן לסיפא דמתני' דתמן הכי א''כ והדא דתנינן הכא רישא דקתני מחוסר כפורים צריך טבילה לקדש ד''ה היא וסיפא דקתני אבל לא לתרומה במחלוקת ב''ש וב''ה דהא לב''ש משכחת לה דצריך טבילה אף לתרומה כדהתם והיא מחוסרת כפרה ואף דטעמייהו משום היסח הדעת היא כדפרישית מ''מ הא דקתני סתמא אבל לא לתרומה לאו כב''ש היא:
אין תימר בתרומה אנן קיימין וכו'. בתמיה כלומר דמתמה הש''ס אהא דקאמר והדא דתנינן הכא רישא ד''ה וכו' דלא תימא הכי אלא הכי בעינן למימר דאי התם סיפא פלוגתייהו לענין תרומה היא וכדאמרן א''כ הכא והדא היא דתנינן תמן רישא ד''ה וסיפא במחלוקת דהא קתני התם ברישא ומודים שאוכלת במעשר וכו' כדלעיל ובסיפא הוא דפליגי והויא כהאי דהכא. ולישנא בעלמא הוא דדייק ולענין אוקימתא דהני מתני' ולא נ''מ לדינא מידי:
אמר רבי שמואל וכו'. מהדר אהא דלעיל דפריך אם לאכילת תרומה קשיא על דב''ש דל''ק דהיינו טעמון דב''ש מפני ההדיוטות שלא יהו אומרים ראינו אשה שופעת דם ואוכלת בתרומה ואינה אלא משום מראית עין אבל לדינא אף לב''ש לא היתה צריכה טבילה באחרונה:
תַּמָּן תַּנִּינָן. הָיָה אוֹכֵל דְּבֵילָה בְּיָדַיִם מְסוֹאָבוֹת. הִכְנִיס יָדוֹ לְתוֹךְ פִּיו לִיטּוֹל אֶת הַצְּרוֹר. חִזְקִיָּה אָמַר. לֹא שָׁנוּ אֶלָּא דְבֵילָה שֶׁהוּא רוֹצֶה בַּמַּשְׁקִין שֶׁעַל אֶצְבָּעוֹ. הָא שְׁאָר כָּל הַדְּבָרִים לֹא. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר. לֹא שַׁנְייָא. הִיא דְבֵילָה הִיא שְׁאָר כָּל הַדְּבָרִים. מַתְנִיתָה פְלִיגָא עַל חִזְקִיָּה מַגַּע טְמֵא מֵת שֶׁהָיוּ אוֹכְלִין וּמַשְׁקִין לְתוֹךְ פִּיו. הִכְנִיס רֹאשׁוֹ לַאֲוִיר הַתַּנּוּר טָהוֹר וְטִימְּאֵהוּ. וְטָהוֹר שֶׁהָיוּ אוֹכְלִין וּמַשְׁקִין לְתוֹךְ פִּיו. הִכְנִיס רֹאשׁוֹ לַאֲוִיר הַתַּנּוּר טָמֵא וְנִיטְמָא. נִיחָא מַשְׁקִין טְמֵאִין. אוֹכְלִין מֵאֵיכָן הוּכְשְׁרוּ. לֹא מִמַּשְׁקֵה פִיו. תִּיְפְתָּר אוֹ בִדְבֵילָה שֶׁמֵינָה אוֹ בְאוֹכְלִין שֶׁהוּכְשְׁרוּ עַד שֶׁהֵן מִבַּחוּץ. מַתְנִיתָה פְלִיגָא עַל רִבִּי יוֹחָנָן. אוֹכְלִין 19b אוּכְלִין נְגוּבִין בְּיָדַיִם מְסוֹאָבוֹת בַּתְּרוּמָה אֲבָל לֹא בַּקּוֹדֶשׁ. פָּתַר לָהּ בַּזּוֹרֵק. אִם בַּזּוֹרֵק אֲפִילוּ בַקּוֹדֶשׁ. שֶׁמָּא יִשְׁכַּח וְיִגַּע. אִם שֶׁמָּא יִשְׁכַּח וְיִגַּע אֵפִילוּ בַתְּרוּמָה יְהֵא אָסוּר. מַאי כְדוֹן. אוֹכְלִי תְרוּמָה זְרִיזִין הֵן וִאֵינוֹ שׁוֹכֵחַ. אוֹכְלֵי הַקּוֹדֶשׁ אֵינָן זְרִיזִין וְהוּא שׁוֹכֵחַ.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
אם שמא ישכח וכו'. א''כ אפי' בתרומה יהא אסור. ומאי כדון מ''ט התירו בתרומה:
אוכלי תרומה. כהנים זריזין הן ואינו שוכח אבל אוכלי קדש והן הבעלים שאוכלין קדשים קלים אינן זריזין וחיישינן שמא ישכח:
אם בזורק. א''כ אפי' בקדש יהא מותר. ומשני בקדש היינו טעמא שמא ישכח ויגע באוכלין והרי ידיו מסואבות:
פתר לה בזורק. האוכלין לתוך גרונו ואינו נוגע ברוק שבפיו:
מתניתא. דידן פליגא על רבי יוחנן דקתני אוכלין אוכלים נגובים וכו' ולר''י דס''ל דרוק שבפיו חשיב משקה קשיא הרי הוכשרו ברוק שבפיו ומטמא להתרומה:
תיפתר או בדבילה שמינה. והוכשרה ע''י משקה שעליה או באוכלין שהוכשרו בתחלה עד שהן בחוץ ועדיין משקה טופח עליהן ומטמאין להתנור ע''י המשקין שעליהן דאי לאו הכי אין אוכל מטמא כלי דלא גזרו אלא על המשתין ומטעמא דאמרן:
ניחא משקין טמאין. שמטמאין את התנור כדפרישית אלא אוכלין מאיכן הוכשרו שיהו מקבלין טומאה מהאדם לטמא את התנור דהא סתמא אוכלין קתני ומאיכן הוכשרו לא ממשקין שבפיו וקשיא לחזקיה:
וטהור שהיו אוכלין ומשקין לתוך פיו והכניס ראשו לאויר התנור טמא נטמאו. דקפיצת פיו אינה מצלת שאין האדם מציל בצמיד פתיל מיד כלי חרס כדתני בתוספתא דכלים הכל מצילים מיד כלי חרס אפי' כלי גללים וכלי אדמה חוץ מן האדם קתני מיהת במתני' אוכלים ומשקין שבתוך פיו וקשיא לחזקיה כדמסיק ואזיל:
והיו אוכלין ומשקין לתוך פיו והכניס ראשו לאויר התנור הטהור טמאוהו. לפי שהמשקין שבתוך פיו מטמאין את התנור כשנכנסו לאוירו ואע''ג דהאדם עצמו אינו מטמא התנור שאין כלי מקבל טומאה אלא מאב הטומאה על ידי המשקה שבפיו נטמא התנור דחכמים גזרו על המשקין שיהו מטמאין כלים גזירה משום משקה זב וזבה שהוא אב הטומאה והרי זה אומר מטמאך לא טמאוני ואתה טמאתני כדתנן בפרק ח' דפרה:
מתניתא פליגא על חזקיה. רישא דההיא מתני' קשיא על חזקיה דקתני שם מגע טמא מת אדם שנגע בטמא מת שהוא אב הטומאה וזה אדם הנוגע בו נעשה ראשון:
ר' יוחנן אמר לא שנייא היא דבילה וכו'. דקסבר דטעמא הויא מפני הרוק שבפיו כדפרישית והלכך אין חילוק בין דבילה לבין שאר כל הדברים:
חזקיה אמר לא שנו אלא דבילה. חזקיה לא ס''ל דהטעם מפני הרוק שבפיו משום דלא חשיבא משקה אלא דקסבר דמיירי שיש משקה טופח על ידו ולפיכך דוקא דבילה שהוא רוצה במשקין שעל אצבעו כדי שתתלחלח הדבילה וניחא ליה בהמשקה ולפיכך קסבר ר''מ דמכשיר ומטמא התרומה הא שאר כל הדברים דלא ניחא ליה בהמשקה שעל ידו אינו מכשיר:
והכניס ידו לתוך פיו ליטול את הצרור. או איזה דבר וקתני התם ר''מ מטמא את הדבילה שהרי הוכשרה התרומה ברוק שבפיו ר' יהודה מטהר דקסבר כל זמן שהרוק בפיו לאו משקה הוא והרי הוא כגופו של אדם ואינו מכשיר. ר' יוסי אומר אם היפך הרוק שבפיו להוציאו לחוץ טמא דלמישדייה קאי ומכשיר ואם לא היפך טהור:
היה אוכל דבילה של תרומה בידים מסואבות. והן סתם ידים שלא נטל והן שניות שפוסלות את התרומה:
תמן תנינן. בפ''ח דכלים:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source