משנה: עוֹלוֹת בַּמּוֹעֵד בָּאוֹת מִן הַחוּלִין וּשְׁלָמִים מִן הַמַּעֲשֵׁר. בְּיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חָג בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים מִן הַחוּלִין. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים מִן הַמַּעֲשֵׂר׃
Pnei Moshe (non traduit)
אבל לא בעופות ולא במנחות. דושמחת כתיב ועוד בחגך משמע במה שחגיגה באה מהן יצאו אלו שאין חגיגה באה מהן:
בנדרים ונדבות ובמעשר בהמה. דכתיב ושמחת בחגך לרבות כל מיני שמחות לשמחה ואין שמחה אלא בבשר בהמה ובכל אלו יוצאין בהן:
מתני' ישראל יוצאין ידי חובתן. של שלמי שמחה:
מתני' עולות במועד באות מן החולין. בבבלי מתרץ להמתני' דחסורי מחסרא והכי קתני עולות נדרים ונדבות במועד באות בי''ט אינן באות ועולת ראיה באה אפי' בי''ט דאע''ג דיש לה תשלומין כל שבעה עיקר מצותה בי''ט ראשון וכשהיא באה אינה באה אלא מן החולין ולא ממעות מעשר שני מפני שהיא חובה וכל דבר שבחובה אינה באה אלא מן החולין ושלמי שמחה שאינן חובה באות הן ממעות מעשר שני שיש לו להוציא בירושלים אבל שלמי חגיגה הואיל וחובה הן גם כו אינן באות אלא מן החולין:
י''ט הראשון של חג. ובנוסחת המשניות וכן בנוסחת המשנה בבבלי כתוב של פסח ולאו דוקא היא אלא ה''ה בשאר י''ט הראשון ודנקט שם של פסח משום שבערב פסח יש עוד חגיגה אחרת הבאה עם הפסח כשהחבורה מרובה והיו מביאין חגיגה כדי שיהא הפסח נאכל על השובע וקמ''ל דחגיגת י''ט שהיא חובה אינה באה מן המעשר אבל חגיגת י''ד רשות היא ובאה מן המעשר:
וב''ה אומרים מן המעשר. בגמרא פריך ואמאי דבר שבחובה היא ואינה באה אלא מן החולין ומשני בטופל שמחבר מעות מעשר עם מעות חולין כגון שיש לו אוכלין הרבה מערב מעות חולין עם מעות מעשר ולוקח מן התערובות בהמה גדולה ומקריבה שלמי חגיגה ובלבד שיהא שיעור אכילה ראשונה מן החולין מפני ששלמי חגיגה חובה היא וכשיש בשיעור אכילה ראשונה מן החולין כבר יצא ידי חובתו בזה ומותר השאר אף ממעות מעשר:
אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. מָעָה כֶסֶף וּשְׁתֵּי כֶסֶף דְּבַר תּוֹרָה. תַּנָּא רִבִּי יָסָא קוֹמֵי רִבִּי יוֹחָנָן. רְאִייָה כָל שֶׁהִיא. חֲכָמִים הֶם שֶׁאָֽמְרוּ. מָעָה כֶסֶף וּשְׁתֵּי כֶסֶף. אָמַר לֵיהּ. וְיֵשׁ כָּן זוֹ. אָמַר רִבִּי יוֹנָה וְכָל הַשִּׁיעוּרִין לֹא חֲכָמִים הֵם שֶׁנָּֽתְנוּ. כְּזַיִת מִן הַמֵּת. כְּזַיִת מִן הַנְּבֵילָה. וְכָעֲדָשָׁה מִן הַשֶּׁרֶץ. לָא אֲתָא מִישְׁאוֹל אֶלָּא כַיי דְּתַנֵּי רִבִּי הוֹשַׁעְיָה. דְּתַנֵּי רִבִּי הוֹשַׁעְיָה. וְלֹא יֵֽרָא֥וּ פָנַי֭ רֵיקָֽם׃ אֲפִילוּ כָל שֶׁהוּא. חֲכָמִים הֵם שֶׁאָֽמְרוּ. מָעָה כֶסֶף וּשְׁתֵּי כֶסֶף. וְקַשְׁיָא. מִן דּוּ סְמַךְ לָהּ לִדְבַר תּוֹרָה הוּא אָמַר. חֲכָמִים הֵם שֶׁאָֽמְרוּ. מָעָה כֶסֶף וּשְׁתֵּי כֶסֶף. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי בּוּן. רִבִּי יוֹחָנָן כְּדַעִתֵּיהּ וְרִבִּי הוֹשַׁעְיָה כְּדַעִתֵּיהּ. רִבִּי יוֹחָנָן כְּדַעִתֵּיהּ. דְּרִבִּי יוֹחָנָן דּוּ אָמַר. כָּל הַשִּׁיעוּרִין הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי. חֲוֵי דוּ אָמַר. מָעָה כֶסֶף וּשְׁתֵּי כֶסֶף דְּבַר תּוֹרָה. רִבִּי הוֹשַׁעְיָה כְּדַעִתֵּיהּ. רִבִּי הוֹשַׁעְיָה דּוּ אָמַר. הָאוֹכֵל אִיסּוּר בַּזְּמַן הַזֶּה צָרִיךְ לָשַׁנּוֹת לְפָנָיו אֶת הַשִּׁיעוּרִין. שֶׁמָּא יַעֲמוֹד בֵּית דִּין אַחר וִישַׁנֶּה עָלָיו אֶת הַשִּׁיעוּרִין. וְיהֵא יוֹדֵעַ מֵאֵי זֶה שִׁיעוּר אָכַל. הֲוֵי דוּ אָמַר רְאִייָה כָל שֶׁהִיא. חֲכָמִים הֵם שֶׁאָֽמְרוּ. מָעָה כֶסֶף וּשְׁתֵּי כֶסֶף. אָֽמְרִין. חָזַר בֵּיהּ רִבִּי יוֹחָנָן מִן הָדָא. רִבִּי יוֹנָה וְרִבִּי יוֹנָתָן תְּרֵיהוֹן אָֽמְרִין. לֹא חָזַר בֵּיהּ. וְעוֹד מִן הָדָא דְּאָמַר רִבִּי לָא בְשֵׁם רִבִּי אִימִּי. אִיתפַּלְּגוֹן חִזְקִיָּה וְרִבִּי יוֹחָנָן. הִזְקִיָּה אָמַר. אָדָם חוֹלֵק חוֹבָתוֹ לִשְׁתֵּי בְהֵמוֹת. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר. אֵין אָדָם חוֹלֵק חוֹבָתוֹ לִשְׁתֵּי בְהֵמוֹת. אֶלָּא צָרִיךְ שֶׁתְּהֵא בְיָדוֹ שְׁתֵּי כֶסֶף לְכָל אַחַת וָאַחַת. רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ בְּשֵׁם חִזְקִיָּה. אָדָם טוֹפֵל בְּהֵמוֹת לִבְהֵמָה וְאֵין אָדָם טוֹפֵל מָעוֹת לְמָעָה. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר. אָדָם טוֹפֵל מָעוֹת לְמָעָה וְאֵין אָדָם טוֹפֵל בְּהֵמֹת לִבְהֵמָה. הֵיךְ עֲבִידָה. 5a הָיוּ לְפָנָיו עֶשֶׂר בְּהֵמוֹת. הִקְרִיב חָמֵשׁ בְּיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן. וְהַמּוֹתָר מָהוּ שֶׁיִּדְּחוּ אֶת יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן. רִבִּי קְרִיסְפִּי אָמַר. אִיתפַּלְּגוֹן רִבִּי יוֹחָנָן וְרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. חַד אָמַר. דּוֹחֶה. וְחוֹרָנָה אָמַר. אֵינוֹ דּוֹחֶה. וְלָא יָֽדְעִין מָאן אָמַר דָּא וּמָאן אָמַר דָּא. אָמַר רִבִּי זְעוּרָה. נְפָרֵשׁ מִילֵּיהוֹן דְּרַבָּנִין מִן מִילֵּיהוֹן. דְּרִבִּי יוֹחָנָן דּוּ אָמַר. אָדָם סוֹפֵל מָעוֹת לְמָעָה. אֵין אָדָם טוֹפֵל בְּהֵמוֹת לִבְהֵמָה. הוּא דּוּ אָמַר דּוֹחֶה. רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ דּוּ אָמַר. אָדָם טוֹפֵל בְּהֵמוֹת לִבְהֵמָה. אֵין אָדָם טוֹפֵל מָעוֹת לְמָעָה. הוּא דּוּ אָמַר. אֵינוֹ דּוֹחֶה. שִׁמְעוֹן בַּר בָּא בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. לְעוֹלָם הוּא מוֹסִיף וְהוֹלֵךְ וְדוֹחֶה אֶת יוֹם טוֹב עַד שֶׁיֹּאמַר. עוֹד אֵין בְּדַעְתִּי לְהוֹסִיף.
Pnei Moshe (non traduit)
אמר ר' יוחנן מעה כסף וכו'. גרסי' להא לעיל בפ''ק דפאה בהלכה א' עד סוף הלכה ושם פירשתי:
הלכה: רִבִּי תַנְחוּם בַּר עִילַּאי בְשֵׁם רִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי חֲנִינָה. כָּךְ מֵשִׁיבִין בֵּית שַׁמַּי לְבֵית הִלֵּל. דָּבָר שֶׁהוּא בָא חוֹבָה בָּא מִן הַמַּעֲשֵׂר. אָֽמְרוּ לָהֶן. אִילּוּ בַחוֹל שֶׁמָּא אֵינוֹ מֵבִיא אַחַת מִן הַחוּלִין וְטוֹפֵל לְמַעֲשֵׂר. וָכָא מֵבִיא אַחַת מִן הַחוּלִין וְטוֹפֵל לְמַעֲשֵׂר. וּמְנַיִין שֶׁהוּא טוֹפֵל [לְמַעֲשֵׂר]. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בֶּן חֲנִינָה. נֶאֱמַר כָּאן מִסַּ֛ת וְנֶאֱמַר לְהַלָּן כִּ֣י לֹ֣א תוּכַל֘ שְׂאֵתוֹ֒. מַה שְׂאֵת הָאָמוּר לְהַלָּן מַעֲשֵׂר אַף כָּאן מַעֲשֵׂר. אָמַר רִבִּי לָֽעְזָר. נֶאֱמַר כָּאן שִׂמְחָה וְנֶאֱמַר לְהַלָּן שִׂמְחָה. מַה שִׂמְחָה הָאָמוּרָה לְהַלָּן מַעֲשֵׂר אַף כָּאן מַעֲשֵׂר. וְיָבִיא כוּלָּם מִן הַמַּעֲשֵׂר. עוּלָּא בַּר יִשְׁמָעֵאל אָמַר. נֶאֱמַר כָּאן מִסַּ֛ת וְנֶאֱמַר לְהַלָּן וַתֵּ֜רֶב מַשְׂאַ֧ת בִּנְיָמִ֛ן. מַה מַשְׂאַ֧ת שֶׁנֶּאֱמַר לְהַלָּן אַחַת עִיקָּר וְהַשְּׁאָר טְפֵילָה. אַף מִסַּ֛ת שֶׁנֶּאֱמַר כָּאן אַחַת עִיקָּר וְהַשְּׁאָר טְפֵילָה. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי בּוּן. וַהֲלֹא שַׁלְמֵי נְדָבָה כְשַׁלְמֵי חֲגִיגָה הֵן. וְלָמָּה הוּא טָפַל לוֹן לְאִילֵּין קְרָייָא. לְלַמְּדָךְ שֶׁדּוֹחִין עֲלֵיהֶן יוֹם טוֹב.
Pnei Moshe (non traduit)
ללמדך שדוחין עליהן יום טוב. כלומר דבא ללמדינו אגב עוד דין אחד דשלמי חגיגה שהן חובה ודוחין עליהן י''ט אבל שלמי נדבה אין קרבין בי''ט והלכך מייתי לכל הני קראי ללמדינו דבאלו הוא דאמרו חובה הן לכל דיני חובה וקרבין בי''ט ולאפוקי שלמי נדבה דלא תימא דלא ממעטינן לשלמי נדבה אלא לענין שבאות גם מן המעשר אבל לענין הקרבה בי''ט לא קמ''ל:
והלא שלמי נדבה כשלמי חגיגה הן. לענין דין הנוהג בשלמים סמיכה וכו' ולמה הוא טופל וסומך לון לשלמי חגיגה לאילין קרייא דדורש מהמקראות האלה להא דלעיל וכלומר מאי מייתי לאלו הכתובים ללמד על שלמי חגיגה בדוקא והלא אף לשלמי נדבה שם שלמים עליהן:
נאמר כאן מסת וכו' מה להלן אחת עיקר. מה שהיה בשוה עם שאר האחים והשאר שהוסיפו לו טפילה להאחת אף מסת וכו' דוקא בטופל מותר:
ויביא. א''כ ויביא כולם מן המעשר ולמה לי טופל:
נאמר כאן. כפי מסת ידו ונאמר להלן במעשר שני כי לא תוכל שאתו ולשון אחד הוא עם מסת מה שאתו וכו':
ומנין. ובחול נמי מנין שהוא טופל למעשר:
גמ' דבר שהוא בא חובה בא מן המעשר. בתמיה:
אילו בחול. כשהוא בירושלים ואין לו סיפוק לאכול ממעות חולין שיש לו ושמא אינו מותר להביא אחת מן החולין וטופל למעשר שלי ואוכל והכא נמי בחג כן:
משנה: יִשְׂרָאֵל יוֹצְאִין יְדֵי חוֹבָתָן בִּנְדָרִים וּבִנְדָבוֹת וּבְמַעְשַׁר בְּהֵמָה. וְהַכֹּהֲנִים בַּחַטָּאת וּבָאָשָׁם וּבֶחָזֶה וּבַשּׁוֹק וּבִבְכוֹר. אֲבָל לֹא בָעוֹפוֹת וְלֹא בַמְּנָחוֹת׃
Pnei Moshe (non traduit)
אבל לא בעופות ולא במנחות. דושמחת כתיב ועוד בחגך משמע במה שחגיגה באה מהן יצאו אלו שאין חגיגה באה מהן:
בנדרים ונדבות ובמעשר בהמה. דכתיב ושמחת בחגך לרבות כל מיני שמחות לשמחה ואין שמחה אלא בבשר בהמה ובכל אלו יוצאין בהן:
מתני' ישראל יוצאין ידי חובתן. של שלמי שמחה:
מתני' עולות במועד באות מן החולין. בבבלי מתרץ להמתני' דחסורי מחסרא והכי קתני עולות נדרים ונדבות במועד באות בי''ט אינן באות ועולת ראיה באה אפי' בי''ט דאע''ג דיש לה תשלומין כל שבעה עיקר מצותה בי''ט ראשון וכשהיא באה אינה באה אלא מן החולין ולא ממעות מעשר שני מפני שהיא חובה וכל דבר שבחובה אינה באה אלא מן החולין ושלמי שמחה שאינן חובה באות הן ממעות מעשר שני שיש לו להוציא בירושלים אבל שלמי חגיגה הואיל וחובה הן גם כו אינן באות אלא מן החולין:
י''ט הראשון של חג. ובנוסחת המשניות וכן בנוסחת המשנה בבבלי כתוב של פסח ולאו דוקא היא אלא ה''ה בשאר י''ט הראשון ודנקט שם של פסח משום שבערב פסח יש עוד חגיגה אחרת הבאה עם הפסח כשהחבורה מרובה והיו מביאין חגיגה כדי שיהא הפסח נאכל על השובע וקמ''ל דחגיגת י''ט שהיא חובה אינה באה מן המעשר אבל חגיגת י''ד רשות היא ובאה מן המעשר:
וב''ה אומרים מן המעשר. בגמרא פריך ואמאי דבר שבחובה היא ואינה באה אלא מן החולין ומשני בטופל שמחבר מעות מעשר עם מעות חולין כגון שיש לו אוכלין הרבה מערב מעות חולין עם מעות מעשר ולוקח מן התערובות בהמה גדולה ומקריבה שלמי חגיגה ובלבד שיהא שיעור אכילה ראשונה מן החולין מפני ששלמי חגיגה חובה היא וכשיש בשיעור אכילה ראשונה מן החולין כבר יצא ידי חובתו בזה ומותר השאר אף ממעות מעשר:
משנה: מִי שֶׁלֹּא חָג בְּיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חָג חוֹגֵג אֶת כָּל הָרֶגֶל וְיוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן. עָבַר הָרֶגֶל וְלֹא חָג אֵינוֹ חַייָב בְּאַחֲרָיוּתוֹ. עַל זֶה נֶאֱמַר מְעוּוָּת לֹא יוּכַל לִתְקוֹן וְחֶסְרוֹן לֹא יוּכַל לְהִימָּנוֹת׃
Pnei Moshe (non traduit)
וי''ט האחרון של חג. ואע''ג דשמיני עצרת רגל בפ''ע הוא לענין תשלומין מיהת תשלומין דראשון הוא כדדרשינן בגמרא מג''ש וכן חג השבועות אע''ג דלא הוי אלא יום אחד יש לו תשלומין כל ז' מדאקשינהו רחמנא להדדי בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות מה חג המצות יש לו תשלומין כל שבעה שהרי כל השבעה שוין הן בקרבנותיהן ושביעי של פסח נמי אינו חלוק משלפניו אף חג השבועות יש לו תשלומין כל שבעה ולחג הסוכות לא מקשינן דתפשת מרובה לא תפשת תפסת מיעוט תפסת:
מתני' מי שלא חג בי''ט הראשון של חג. שלא הביא שלמי חגיגתו בראשון וה''ה בעולות ראייתו:
ועולות ראייה. ממועטות:
מביא שלמים מרובין. שלמי חגיגה לפי האוכלין שיש לו:
מתני' מי שיש לו אוכלין מרובין. בני בית מרובין:
אִישׁ. פְּרָט לְקָטָן. רִבִּי יִרְמְיָה בָעֵי. אָמַר. הֲרֵי עָלַי חֲגִיגָה בְחָמֵשׁ סְלָעִים. וְהֵבִיא בִשְׁתַּיִם. יָצָא אוֹ כְבָר נִקְבַּע. אָמַר לֵיהּ רִבִּי יוֹסֵי. וְלָמָּה לֹא. אִילּוּ מִי שֶׁאָמַר הֲרֵי עָלַי אָשָׁם בְּחָמֵשׁ סְלָעִים. שֶׁמָּא לֹא נִקְבַּע. וָכָא נִקְבַּע.
Pnei Moshe (non traduit)
א''ל רבי יוסי. ומאי תיבעי לך ולמה לא נקבע דאילו מי שאמר הרי עלי אשם בחמש סלעים ודין האשם היא בשתי סלעים כדתנינן בפ''ו דכריתות ושמא נקבע נדרו הא ודאי אם קבעו בחמש סלעים קבעו והכא נמי נקבע נדרו:
אמר הרי עלי חגיגה בחמש סלעים והביא בשתים. מאי אי נימא דיצא בזה שהרי אין חיובו אלא בשתי כסף או דילמא כבר נקבע עליו כפי נדרו:
דכתיב זבח. ואלו אין קרויין זבח:
הלכה: עָנִי וְיָדוֹ רְחָבָה. קוֹרֵא אֲנִי עָלָיו. אִ֖ישׁ כְּמַתְּנַ֣ת יָד֑וֹ. עָשִׁיר וְיָדוֹ מְעוּטָה. קוֹרֵא אֲנִי עָלָיו. כְּבִרְכַּ֛ת י֨י אֱלֹהֶ֖יךָ אֲשֶׁ֥ר נָֽתַן לָֽךְ׃ עָנִי וְיָדוֹ מְעוּטָה. עַל זֶה נֶאֱמַר. אֵין פָּחוּת מִשְׁתֵּי כֶסֶף.
Pnei Moshe (non traduit)
עני בנכסים וידו מעוטה. בבני בית על זה אמרו חכמים מעה כסף לעולה ושתי כסף לשלמי חגיגה שלא יפחות מכך:
קורא אני עליו איש כמתנת ידו. כלומר דמפרש דהא דמביא במתני' לכוליה דקרא על זה וזה מרובים לא תפרש דעליה בלחוד הוא דקאי אלא דעיקרא דהאי קרא מישתעי בשני מיני בני אדם דאיירי התנא ברישא דמתני' ודקאמר על זה נאמר וכו' היינו דעל זה יכול אתה לקיים כוליה דקרא כדלקמן ומפרש לרישיה דקרא דבמי שיש לו אוכלים מרובים ונכסים מועטים מיירי וזה מביא שלמים מרובים לפי בני הבית שיש לו ועולות מועטים ועליו נאמר איש כמתנת ידו דרישיה דהאי קרא קאי אסיפיה דקרא דלעיל מיניה ולא יראה את פני ה' ריקם דזה נדרש על עולות ראייה שצריך להביא ואיש כמתנת ידו יביא שאם מתנת ידו מועטת יביא עולות מועטים וסיפיה דהאי קרא נאמר על העשיר בנכסים וידו מעוטה באוכלין שאין לו בני בית הרבה ועל זה קורא אני עליו כברכת ה' אלהיך אשר נתן לך שמביא עולות מרובים לפי ברכת ה' שיש לו והא דמסיים על זה נאמר איש כמתנת ידו וגו' על זה וזה מרובים ה''ק דאם יש לו זה וזה מרובים יכול אתה לדרוש עליו לכולי' דקרא שמתנת ידו וברכת ה' בכל אשר יש לו מרובים ומביא אלו ואלו מרובים:
גמ' עני וידו רחבה. עני בנכסים וידו רחבה כלו' שיש לו לב רחב להכניס ולהרבו' בבני בית מרובין:
גמ' שלמי חגיגה ששחט מערב הרגל וכו'. כ''ז עד בכהנים ובשעיר גרסי' לעיל בפ''ד דסוכה בהלכה ה' ועיין שם:
משנה: מִי שֶׁיֵּשׁ לֹו אוֹכְלִין מְרוּבִּין וּנְכָסִים מְמוּעָטִים מֵבִיא שְׁלָמִים מְרוּבִּין וְעוֹלוֹת מְמוּעָטוֹת. אוֹכְלִין מְעוּטִין וּנְכָסִים מְרוּבִּין מֵבִיא עוֹלוֹת מְרוּבּוֹת וּשְׁלָמִים מְמוּעָטִין. זֶה וְזֶה מְמוּעָטִין עַל זֶה נֶאֱמַר מָעָה כֶסֶף וּשְׁתֵּי כֶסֶף. זֶה וְזֶה מְרוּבִּין עַל זֶה נֶאֱמַר אִישׁ כְּמַתְּנַת יָדוֹ כְּבִרְכַּת יְיָ אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לָךְ׃
Pnei Moshe (non traduit)
וי''ט האחרון של חג. ואע''ג דשמיני עצרת רגל בפ''ע הוא לענין תשלומין מיהת תשלומין דראשון הוא כדדרשינן בגמרא מג''ש וכן חג השבועות אע''ג דלא הוי אלא יום אחד יש לו תשלומין כל ז' מדאקשינהו רחמנא להדדי בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות מה חג המצות יש לו תשלומין כל שבעה שהרי כל השבעה שוין הן בקרבנותיהן ושביעי של פסח נמי אינו חלוק משלפניו אף חג השבועות יש לו תשלומין כל שבעה ולחג הסוכות לא מקשינן דתפשת מרובה לא תפשת תפסת מיעוט תפסת:
מתני' מי שלא חג בי''ט הראשון של חג. שלא הביא שלמי חגיגתו בראשון וה''ה בעולות ראייתו:
ועולות ראייה. ממועטות:
מביא שלמים מרובין. שלמי חגיגה לפי האוכלין שיש לו:
מתני' מי שיש לו אוכלין מרובין. בני בית מרובין:
אֲבָל לֹא בָעוֹפוֹת וְלֹא בַמְּנָחוֹת׃ דִּכְתִיב זֶבַח.
Pnei Moshe (non traduit)
א''ל רבי יוסי. ומאי תיבעי לך ולמה לא נקבע דאילו מי שאמר הרי עלי אשם בחמש סלעים ודין האשם היא בשתי סלעים כדתנינן בפ''ו דכריתות ושמא נקבע נדרו הא ודאי אם קבעו בחמש סלעים קבעו והכא נמי נקבע נדרו:
אמר הרי עלי חגיגה בחמש סלעים והביא בשתים. מאי אי נימא דיצא בזה שהרי אין חיובו אלא בשתי כסף או דילמא כבר נקבע עליו כפי נדרו:
דכתיב זבח. ואלו אין קרויין זבח:
הלכה: רִבִּי זְעוּרָה עולָּא בַּר יִשְׁמָעֵאל בְּשֵׁם רִבִּי לָֽעְזָר. שַׁלְמֵי חֲגִיגָה שֶׁשְּׁחָטָן מֵעֶרֶב הָרֶגֶל אֵינוֹ יוֹצֵא בָהֶן יְדֵי חוֹבָתוֹ בָּרֶגֶל. הָתִיב רִבִּי בָּא. וְהָא תַנֵּי. חֲגִיגַת אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹצְאִין בָּהּ מִשֵּׁם שִׂמְחָה. 5b וְאֵין יוֹצְאִין בָּהּ מִשֵּׁם שְׁלָמִים. [אָמַר רִבִּי זְעִירָא. תִּיפְתָּר בְּשֶׁשְּׁחָטוֹ בָּרֶגֶל. אָמַר לֵיהּ רִבִּי בָּא. אִם בְּשֶׁשְּׁחָטוֹ בָּרֶגֶל אֵין זּוֹ חֲגִיגַת אַרְבָּעָה עָשָׂר. מַאי כְדוֹן.] אָמַר רִבִּי זְעוּרָה. עַד דַּאֲנָא תַּמָּן שְׁמַע תָּנָא עולָּא בַּר יִשְׁמָעֵאל בְּשֵׁם רִבִּי לָֽעְזָר. כַּד סַלְקִית לְהָכָא שְׁמַע תָּנָא רִבִּי חִייָה בְשֵׁם רִבִּי לָֽעְזָר. וְהָיִי֖תָ אַ֥ךְ שָׂמֵֽחַ׃ לְרַבּוֹת לֵילֵי יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן לְשִׂמְחָה. אוֹ יָכוֹל אַף לֵילֵי יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן. תַּלְמוּד לוֹמַר אַךְ. אוֹ חִלֵּף. רִבִּי חִייָה בְשֵׁם רִבִּי לָֽעְזָר. וְשָֽׂמַחְתָּ֖ בְּחַגֶּ֑ךָ. מִשֶּׁאַתְּ מִתְחַייֵב בַּחֲגִיגָה אַתְּ מִתְחַייֵב בַּשִּׂמְחָה. הָתִיבוֹן. וְהָא תַנִּינָן. הַהַלֵּל וְהַשִּׂמְחָה שְׁמוֹנָה. הַגַּע עַצְמָךְ שֶׁחָל יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן לְהְיוֹת בַּשַּׁבָּת. לְשׁוֹחְטָן מֵעֶרֶב הָרֶגֶל אֵין אַתְּ יָכוֹל. דְּאָמַר רִבִּי זְעוּרָה עולָּא בַּר ישְׁמָעֵאל בְּשֵׁם רִבִּי לָֽעְזָר. שַׁלְמֵי חֲגִיגָה שֶׁשְּׁחָטָן מֵעֶרֶב הָרֶגֶל אֵינוֹ יוֹצֵא בָהֶן יְדֵי חוֹבָתוֹ בָּרֶגֶל. לְשׁוֹחְטָן בָּרֶגֶל אֵין אַתְּ יָכוֹל. שֶׁכְּבָר לָמַדְנוּ שֶׁאֵין חֲגִיגָה דּוֹחָה שַׁבָּת. אֵימָתַי אָֽמְרוּ. הַהַלֵּל וְהַשִּׂמְחָה שְׁמוֹנָה. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי. קִייְמָהּ רַב אֶבְדוּמֵי נְחוּתָא בַכֹּהֲנִים וּבַשָּׂעִיר.
Pnei Moshe (non traduit)
עני בנכסים וידו מעוטה. בבני בית על זה אמרו חכמים מעה כסף לעולה ושתי כסף לשלמי חגיגה שלא יפחות מכך:
קורא אני עליו איש כמתנת ידו. כלומר דמפרש דהא דמביא במתני' לכוליה דקרא על זה וזה מרובים לא תפרש דעליה בלחוד הוא דקאי אלא דעיקרא דהאי קרא מישתעי בשני מיני בני אדם דאיירי התנא ברישא דמתני' ודקאמר על זה נאמר וכו' היינו דעל זה יכול אתה לקיים כוליה דקרא כדלקמן ומפרש לרישיה דקרא דבמי שיש לו אוכלים מרובים ונכסים מועטים מיירי וזה מביא שלמים מרובים לפי בני הבית שיש לו ועולות מועטים ועליו נאמר איש כמתנת ידו דרישיה דהאי קרא קאי אסיפיה דקרא דלעיל מיניה ולא יראה את פני ה' ריקם דזה נדרש על עולות ראייה שצריך להביא ואיש כמתנת ידו יביא שאם מתנת ידו מועטת יביא עולות מועטים וסיפיה דהאי קרא נאמר על העשיר בנכסים וידו מעוטה באוכלין שאין לו בני בית הרבה ועל זה קורא אני עליו כברכת ה' אלהיך אשר נתן לך שמביא עולות מרובים לפי ברכת ה' שיש לו והא דמסיים על זה נאמר איש כמתנת ידו וגו' על זה וזה מרובים ה''ק דאם יש לו זה וזה מרובים יכול אתה לדרוש עליו לכולי' דקרא שמתנת ידו וברכת ה' בכל אשר יש לו מרובים ומביא אלו ואלו מרובים:
גמ' עני וידו רחבה. עני בנכסים וידו רחבה כלו' שיש לו לב רחב להכניס ולהרבו' בבני בית מרובין:
גמ' שלמי חגיגה ששחט מערב הרגל וכו'. כ''ז עד בכהנים ובשעיר גרסי' לעיל בפ''ד דסוכה בהלכה ה' ועיין שם:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source