תַּנֵּי. מְשַׁלְּחִין חִטִּים שֶׁהֵן מַאֲכָל עֲסִיסִיוֹת. פּוּל שֶׁהוּא מַאֲכָל נָדִיּוֹת. שְׂעוֹרִים שֶׁהֵן מַאֲכָל בְּהֵמָה. לֹא כֵן תַּנֵּי מִשֵּׁם רִבִּי שִׁמְעוֹן. לְכָל נֶ֔פֶשׁ. אַף נַפְשׁוֹת בְּהֵמָה בִכְלָל. אַתְיָא דְרִבִּי שִׁמְעוֹן כִּשִׁיטַּת רִבִּי עֲקִיבָה רַבּוֹ. כְמַה דִרִבִּי עֲקִיבָה אָמַר. לְכָל נֶ֔פֶשׁ. אַף נַפְשׁוֹת בְּהֵמָה בִכְלָל. כֵּן רִבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר. לְכָל נֶ֔פֶשׁ. אַף נַפְשׁוֹת בְּהֵמָה בִכְלָל.
Pnei Moshe (non traduit)
אם אומר את כן. להתיר מה שהוא לצורך י''ט אף הוא חולב הרבה ומעמיד מי''ט לחול הלכך אסור:
לא כן וכו'. כלומר היינו טעמא דר''ש מתיר דדריש אך אשר יעשה לכל נפש לכל לרבות אף נפשות בהמה בכלל וכדדריש ג''כ ר''ע רבו:
תני. בתוספתא סוף פ''ק ר''ש אומר משלחין חטין וכו':
נדיות. והתם גריס לודיות והן מיני מאכלים שנעשין מחטין ומפולין:
הלכה: וְקַשְׁיָא עַל דְּבֵית שַׁמַּי. יֶרֶךְ גְּדוֹלָה מוּתָּר לְשַׁלְּחָהּ. גְּדִי קָטָן אָסוּר לְשַׁלְּחוֹ. אָמַר רִבִּי יוּדָן. 9a לֹא מִסְתַּבְּרָה בְטוֹעֲנוֹ. אֲבָל אִם הָיָה מוֹשְׁכוֹ וְהוֹלֵךְ מַה בֵין מוֹשְׁכוֹ לְהוֹלִיכוֹ מַה בֵין מוֹשְׁכוֹ לְהַשְׁקוֹתוֹ. רִבִּי הוֹשַׁעְיָה רַבָּה אָמַר לְרִבִּי יוּדָן נְשִׂייָא. שָׁמַעְתָּ מֵאָבִיךָ. תַּרְנְגוֹלֶת מוּתָּר לְטַלְטְלָהּ. מַה אִם הָֽיְתָה מוּכֶנֶת לַשְּׁחִיטָה מוּתֶּרֶת. וְאִם לָאו אֲסוּרָה. וְאֵין כָּל תַּרְנְגוֹלִין מוּכָנִין לַשְּׁחִיטָה. לָכֵן צְרִיכָה אֲפִילוּ אֵינָהּ מוּכֶנֶת. אָֽמְרָהּ לוֹ בִלְחִישָׁה. אָמַר לוֹ. לָמָּה אַתְּ אָֽמְרָהּ לִי בִלְחִישָׁה. אָמַר לוֹ. כְּשֵׁם שֶׁשָּׁמַעְתִּיהָ בִלְחִישָׁה. כָּךְ אֲנִי אוֹמְרָהּ לָךְ בִּלְחִישָׁה.
Pnei Moshe (non traduit)
מתני'. דקתני ולא מנעל שאינו תפור ומשמע אפי' נגמר הוא אלא שמונח על הדפוס. דר''א דכלים היא דתנינן תמן בפכ''ז דכלים מנעל שעל האימוס הוא דפוס של עץ או של עור ובתוכו שער ותופרין עליו את המנעל ר''א מטהר דלאו כלי הוא ומשמע אפי' המנעל שעליו תפור דכל זמן שהוא על האמוס לאו כלי מיקרי וקאמר הש''ס דלא היא אלא מתני' ד''ה היא דאף חכמים דמטמאין התם מודו הכא דלענין טומאה הוא דפליגי שהרי יכול הוא לפרקו מעל האמום ושנייא היא הכא שאינו יכול לפרקו שהוא כמכשיר כלי בי''ט וכדתני בברייתא דלקמיה:
גמ' כיני מתני' מפני שצריך ביצת אומן. כלומר האי שצריך אומן לאו דוקא היא שאף ההדיוט יכול להשחירו אלא ה''ק שצריך ביצת אומן והוא השיחור שהאומן משחיר בו:
גמ' וקשיא על דב''ש. דלדבריהם ירך גדולה מותר לשלחה ואף על פי שאין יכול לאכול כולה היום וגדי קטן אסור לשלחו בתמיה:
לא מסתברא. לפרש דבריהם אלא בטוענו על כתיפו דמיחזי שמוליכו למכרו אבל אם היה מושכו והולך מותר דמה בין מושכו להוליכו אחריו למי אשר משתלח ומה בין מושכו להשקותו ואין כאן משום מראית עין שהרואה אומר להשקותו הוא מוליכו:
שמעת מאביך. אם תרנגולת מותר לטלטלה בי''ט והשיב לו מה יש כאן להסתפק אם היתה מוכנת וכו'. ופריך וכי אין כל התרנגולין מוכנין לשחיטה:
לכן צריכה אפי' אינה מוכנת. כלומר לא נצרכה אלא אינה מוכנת בפי' מאתמול לשחיטה כל זמן שאינה עומדת לגדל ביצים מותרת בטלטול:
אמרה לו בלחישה. שלא לפרסם הדבר:
משנה: מְשַׁלְּחִין כֵּלִים בֵּין תְּפוּרִין בֵּין שֶׁאֵינָן תְּפוּרִין. אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לְצוֹרֶךְ הַמּוֹעֵד. אֲבָל לֹא סַנְדָּל מְסוּמָּר וְלֹא מִנְעָל שֶׁאֵינוֹ תָפוּר. רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אַף לֹא מִנְעָל לָבָן מִפְּנֵי שֶׁצָּרִיךְ אוּמָּן. זֶה הַכְּלָל כָּל שֶׁנֵּאוֹתִין בּוֹ בְיוֹם טוֹב מְשַׁלְּחִין אוֹתוֹ׃
Pnei Moshe (non traduit)
זה הכלל וכו'. האי בי''ט אדבתריה קאי וה''ק זה הכלל כל שנאותין בו בחול כמות שהוא ואינו צריך למלאכה אחרת ואע''פ שאין ניאותין בו בי''ט כגון תפילין שבחול לובשין אותן כמות שהן ובי''ט אין לובשין אותן אעפ''כ משלחין אותן בי''ט:
מפני שצריך אומן. להשחירו:
אף לא מנעל לבן. באתריה דר' יהודה לא היו נועלים מנעל לבן עד שמשחירים אותו:
ולא מנעל שאינו תפור. ואפי' הוא מחובר ביתידות של עץ וכיוצא בהן:
אבל לא סנדל המסומר. הוא סנדל של עץ מחופה במסמרים וגזרו חכמים עליו שלא לנועלו בשבת וי''ט משום מעשה שהיה כדאיתא בשבת פרק במה אשה:
אע''פ שהן כלאים והן לצורך המועד. כך היא בנוסחת המשנה בבבלי. וכגון שהן קשין ואינם מחממין שמותר לשכב עליהן:
מתני' משלחין כלים בין תפורין. דחזו למלבוש ובין שאינן תפורין דחזו לאכסויי:
הלכה: כֵּינִי מַתְנִיתָה. מִפְּנֵי שֶׁהוּא צָרִיךְ בֵּיצַת אוּמָּן. מַתְנִיתָה דְּרִבִּי לִיעֶזֶר. דִּתַנִּינָן תַּמָּן. מִנְעָל עַל הָאִמּוּם. רִבִּי לִיעֶזֶר מְטָהֵר וַחֲכָמִים מְטַמִּין. דִּבְרֵי הַכֹּל הִיא. שַׁנְיָא הִיא הָכָא. שֶׁהוּא כְמַכְשִׁיר כֶּלִי בְיוֹם טוֹב. תַּנִּי. אֵין מְפָֽרִקִין אֶת הַמִּנְעָל מֵעַל הָאִימּוּם בְּיוֹם טוֹב. אֲבָל מְפָֽרִקִין אֶת הַמִּנְעָל מֵעַל הָאִמּוּם בְּחוֹלוֹ שֶׁלְמוֹעֵד.
Pnei Moshe (non traduit)
מתני'. דקתני ולא מנעל שאינו תפור ומשמע אפי' נגמר הוא אלא שמונח על הדפוס. דר''א דכלים היא דתנינן תמן בפכ''ז דכלים מנעל שעל האימוס הוא דפוס של עץ או של עור ובתוכו שער ותופרין עליו את המנעל ר''א מטהר דלאו כלי הוא ומשמע אפי' המנעל שעליו תפור דכל זמן שהוא על האמוס לאו כלי מיקרי וקאמר הש''ס דלא היא אלא מתני' ד''ה היא דאף חכמים דמטמאין התם מודו הכא דלענין טומאה הוא דפליגי שהרי יכול הוא לפרקו מעל האמום ושנייא היא הכא שאינו יכול לפרקו שהוא כמכשיר כלי בי''ט וכדתני בברייתא דלקמיה:
גמ' כיני מתני' מפני שצריך ביצת אומן. כלומר האי שצריך אומן לאו דוקא היא שאף ההדיוט יכול להשחירו אלא ה''ק שצריך ביצת אומן והוא השיחור שהאומן משחיר בו:
גמ' וקשיא על דב''ש. דלדבריהם ירך גדולה מותר לשלחה ואף על פי שאין יכול לאכול כולה היום וגדי קטן אסור לשלחו בתמיה:
לא מסתברא. לפרש דבריהם אלא בטוענו על כתיפו דמיחזי שמוליכו למכרו אבל אם היה מושכו והולך מותר דמה בין מושכו להוליכו אחריו למי אשר משתלח ומה בין מושכו להשקותו ואין כאן משום מראית עין שהרואה אומר להשקותו הוא מוליכו:
שמעת מאביך. אם תרנגולת מותר לטלטלה בי''ט והשיב לו מה יש כאן להסתפק אם היתה מוכנת וכו'. ופריך וכי אין כל התרנגולין מוכנין לשחיטה:
לכן צריכה אפי' אינה מוכנת. כלומר לא נצרכה אלא אינה מוכנת בפי' מאתמול לשחיטה כל זמן שאינה עומדת לגדל ביצים מותרת בטלטול:
אמרה לו בלחישה. שלא לפרסם הדבר:
מָהוּ לְהַעֲמִיד חָלָב בְּיוֹם טוֹב. אִם אוֹמֵר אַתְּ כֵּן. אַף הוּא חוֹלֵב וּמַעֲמִיד מִיּוֹם טוֹב לַחוֹל.
Pnei Moshe (non traduit)
אם אומר את כן. להתיר מה שהוא לצורך י''ט אף הוא חולב הרבה ומעמיד מי''ט לחול הלכך אסור:
לא כן וכו'. כלומר היינו טעמא דר''ש מתיר דדריש אך אשר יעשה לכל נפש לכל לרבות אף נפשות בהמה בכלל וכדדריש ג''כ ר''ע רבו:
תני. בתוספתא סוף פ''ק ר''ש אומר משלחין חטין וכו':
נדיות. והתם גריס לודיות והן מיני מאכלים שנעשין מחטין ומפולין:
הלכה: יוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת עֶרֶב שַׁבָּת כול'. כָּתוּב אֵ֣ת אֲשֶׁר תֹּאפ֞וּ אֵפ֗וּ וְאֵ֤ת אֲשֶֽׁר תְּבַשְּׁלוּ֙ בַּשֵּׁ֔לוּ. רִבִּי לִיעֶזֶר אוֹמַר. אוֹמִין עַל הֶאָפוּי וּמְבַשְּׁלִין עַל הַמְבוּשָּׁל. רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר. אוֹפִין וּמְבַשְּׁלִין עַל הַמְבוּשָּׁל. מַה טַעַמָא דְרִבִּי לִיעֶזֶר. אֵ֣ת אֲשֶׁר תֹּאפ֞וּ אֵפ֗וּ וְאֵ֤ת אֲשֶֽׁר תְּבַשְּׁלוּ֙֙ בַּשֵּׁ֔לוּ. מַה טַעַם דְרִבִּי יְהוֹשֻׁעַ. אֵ֣ת אֲשֶׁר תֹּאפ֞וּ וְאֵ֤ת אֲשֶֽׁר תְּבַשְּׁלוּ֙ בַּשֵּׁ֔לוּ. אָמַר רִבִּי לִיעֶזֶר. אַתְיָה כְמָאן דְּאָמַר. בְּמָרָה נִיתְנָה הַשַּׁבָּת. בְּרַם כְּמָאן דְּאָמַר. בְּאָלוּשׁ נִיתְנָה הַשַּׁבָּת. עוֹמְדִין בְּאָלוּשׁ וּמַזְהִירִין בְּאָלוּשׁ. אִיתָא חֲמִי. דְּבַר תּוֹרָה הוּא אָסוּר. וְעֵירוּבֵי תַבְשִׁילִין מַתִּירִין. אָמַר רִבִּי אַבָּהוּ בְּדִין הָיָה שֶׁיְּהוּ אוֹפִין וּמְבַשְּׁלִין מִיּוֹם טוֹב לַשַּׁבָּת. אִם אוֹמֵר אַתְּ כֵּן. אַף הוּא אוֹפֶה וּמְבַשֵּׁל מִיּוֹם טוֹב לַחוֹל. אִיתָא חֲמִי. מַצִּיעִין אֶת הַמִּיטּוֹת מִיּוֹם טוֹב לַשַּׁבָּת. וְאֵין אוֹפִין וּמְבַשְּׁלִין מִיּוֹם טוֹב לַשַּׁבָּת. אָמַר רִבִּי אִילָא. וְלָמָּה מַצִּיעִין מִיּוֹם טוֹב לַשַּׁבָּת. שֶׁכֵּן מַצִּיעִין אֶת הַמִּיטּוֹת מִלֵּילֵי שַׁבָּת לַשַּׁבָּת. וְיֹאפוּ אוֹ יְבַשְּׁלוּ מִיּוֹם טוֹב לַשַּׁבָּת. אֵין אוֹפִין וּמְבַשְּׁלִין מִלֵּיְלֵי שַׁבָּת לַשַּׁבָּת.
Pnei Moshe (non traduit)
ולמה מציעין וכו'. כלומר שאני הצעת המטות שהרי אפי' מלילי שבת לשבת מציעין שאין כאן משום מלאכה:
איתא חמי. בא וראה הלא מותר להיות מציעין את המטות מי''ט לשבת כדתנן בסוף פט''ו דשבת וא''צ שום תקנה לכך ואין אופין וכו' מבלתי תקנתא דעירובי תבשילין בתמיה:
א''ר אבהו וכו'. כלומר באמת אין כאן אלא תיקוני מילתא בעלמא. ובדין היה שיהו אופין ומבשלין מי''ט לשבת אלא שאם אתה אומר כן אף הוא אופה ומבשל מי''ט לחול והואיל ואינו אלא משום גזירה בעלמא מהני תקנתא דעירובי תבשילין דהויא ליה כמתחיל לבשל מערב י''ט ובי''ט גומר הוא:
איתא חמי. ומתמה הש''ס בא וראה אם דבר תורה הוא אסור לתקן מי''ט לשבת כדדרשי לה מקראי ועירובי תבשילין מתירין בתמיה וכי אתי תקנתא דרבנן לעקר איסור דאורייתא:
אתיא כמ''ד במרה ניתנה השבת. על סדר המקראות קאי ואגב דנקט בהאי קרא את אשר תאפו קאמר נמי להא. דבכתוב בפרשת המן משמע שנאמר זה ביום הששי אחר שירד להם המן באחד בשבת באותו שבוע וזה היה באלוש וכדכתיב בסדר המסעות ויסעו ממרה ויבאו אילימה ויסעו מאילים וגו' ויחנו במדבר סין ויסעו ממדבר סין ויחנו בדפקה ויסעו מדפקה ויחנו באלוש ויסעו מאלוש ויחנו ברפידים וגו' והמן ניתן להם במדבר סין כדכתיב בפרשת בשלח ויסעו מאילים ויבאו כל עדת בני ישראל אל מדבר סין בט''ו יום לחדש השני וגו' ושם ניתן להם המן ובשבת שאחריו היו באלוש והשתא קאמר דלהאי מ''ד שבמרה ניתן להם השבת וזה היה קודם לאילים ולמדבר סין שפיר נאמר האי קרא כדכתיב ויהי ביום הששי לקטו לחם משנה שני העומר לאחד וגו' ויאמר אליהם הוא אשר דבר ה' שבתון שבת קדש לה' מחר את אשר תאפו אפו וגו' משום שכבר הוזהרו על השבת כשהיו במרה והיינו דקאמר להם משה הוא אשר דבר ה' וגו' אבל למ''ד באלוש ניתנה השבת א''כ לא מיתוקמא שפיר הכתוב הזה שהרי עכשיו עומדין היו באלוש ומזהירן באלוש בתמיה דהיכי שייך לומר להם הוא אשר דבר ה' וגו' הרי עדיין לא נצטוו על השבת מקודם:
אמר ר' לעזר. הוא ר''א אמורא:
את אשר תאפו. חסר כאן וה''ג במכילתא שם ר' יהושע אומר מי שהיה רוצה אפוי היה מתאפה לו והרוצה מבושל היה מתבשל לו. וכלומר שאין ללמוד מכאן מריבוי הלשון בהכתוב שלא נאמר אלא לרמז על דרך הנס שנעשה להם:
מ''ט דר' יהושע. הא מדכתיב את אשר תאפו אפו משמע שעל אפוי הוא שאופין ואין אופין על המבושל:
את אשר תאפו אפו וכו'. משמע שאין אופין אלא על האפוי וכו' ועל י''ט שחל להיות ע''ש קאי והכי קאמר בהדיא במכילתא ומכאן סמכו חכמים לעירובי תבשילין מן התורה:
גמ' כתיב את אשר תאפו וגו' ר''א אומר אופין על האפוי וכו'. מכילתא פ' בשלח בפסוק ויהי ביום הששי לקטו וגו':
משנה: יוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת עֶרֶב שַׁבָּת לֹא יְבַשֵּׁל אָדָם בַּתְּחִלָּה מִיּוֹם טוֹב לַשַׁבָּת. אֲבָל מְבַשֵּׁל הוּא לְיוֹם טוֹב וְאִם הוֹתִיר הוֹתִיר לַשַּׁבָּת. וְעוֹשֶׂה תַבְשִׁיל מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב וְסוֹמֵךְ עָלָיו לַשַּׁבָּת. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים שְׁנֵי תַבְשִׁילִים. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים תַּבְשִׁיל אֶחָד. וּמוֹדִין בְּדָג וּבֵיצָה שֶׁעָלָיו שֶׁהֵן שְׁנֵי תַבְשִׁילִין. אֲכָלוֹ אוֹ שֶׁאָבַד לֹא יְבַשֵּׁל עָלָיו בַּתְּחִילָּה. שִׁייֵר הֶימֶּינּוּ כָל שֶׁהוּא סוֹמֵךְ עָלָיו לַשַּׁבָּת:
Pnei Moshe (non traduit)
שייר הימנו כל שהוא סומך עליו. לבשל בישולו בי''ט לצורך השבת. ובין בתחלה ובין בסופו אין עירובי תבשילין פחות מכזית. ואם התחיל עיסתו ונאבד עירובו גומר הוא מה שהתחיל:
אכלו או שאבד. אותו תבשיל שעשה וקודם שבישל כל צרכי שבת:
וב''ה אומרים תבשיל אחד. ומיהו מוכח לפי המסקנא דהתם דאף ב''ה מודו דבעי פת ובשר או דג וכן הלכה:
ועושה תבשיל מעי''ט וכו'. שעושה לשם עירובי תבשילין וטעמא משום כבוד שבת הוא שמתוך שמערב י''ט הוא זוכר להשבת יברור מנה יפה לשבת ולא ישכח שבת משום טרדת י''ט. ולאית דאמרי משום כבוד י''ט היא כדי שיראו שאין אופין ומבשלין מי''ט לשבת אא''כ התחיל מערב י''ט ומה שהוא עושה בי''ט כגומר הוא ק''ו מי''ט לחול שאין אופין ומבשלין כל עיקר ומברכין על עירובי תבשילין כדרך שמברכין על עירובי חצירות ומזכה ע''י אחר לכל מי שהוא רוצה לסמוך עליו בעירוב זה ואפי' שלא מדעתו לפי שזכין לאדם שלא בפניו:
מתני' יום טוב שחל להיות ערב שבת לא יבשל בתחלה מי''ט לשבת. כלומר שלא יהא תחלת בישולו ועיקרו לשם שבת אלא תחלת בישולו יהא לשם י''ט ומה שמותיר יהא לשבת:
תַּנָּה רִבִּי חֲלַפְתַּא בֶּן שָׁאוּל. תַּכְשִׁיטִין אָסוּר לְשַׁלְּחָן. אָמַר רִבִּי מָנָא. לֹא אָֽמְרוּ אֶלָּא לְשַׁלְּחָן. הָא לְלוֹבְשָׁן מוּתָּר. תַּנֵּי. מְטַלְטְלִין אֶת הַשּׂוֹפָר לְהַשְׁקוֹת בּוֹ אֶת הַתִּינוֹק. אֶת הַפִּינַקְס אֶת הַקַּרְקָּשׁ אֶת הַמִּרְאֶה לְכַסּוֹת בָּהֶן אֶת הַכֵּלִים. אָמַר רִבִּי אָבוּן. מַתְנִיתָה אָֽמְרָה שֶׁאָסוּר לְלוֹבְשָׁן. דְּתַנִּינָן. כָּל שֶׁנֵּיאוֹתִין בּוֹ בְּיוֹם טוֹב מְשַׁלְּחִין אוֹתוֹ׃ אִם אוֹמֵר אַתְּ שֶׁמּוּתָּר לְלוֹבְשָׁן. יְהֵא מוֹתָּר לְשַׁלְּחָן. מָהוּ הָדָא דְתַנֵּי. מְטַלְטְלִין אֶת הַשּׂוֹפָר לְהַשְׁקוֹת בּוֹ אֶת הַתִּינוֹק. אֶת הַפִּינַקְס אֶת הַקַּרְקָּשׁ אֶת הַמִּרְאֶה לְכַסּוֹת בָּהֶן אֶת הַכֵּלִים. בְּשֶׁיֵּשׁ עֲלֵיהֶם תּוֹאַר כֶּלִי. 9b עַד כְּדוֹן בִּתַכְשִׁיטִין שֶׁלְּזָהָב. וַאֲפִילוּ תַּכְשִׁיטִין שֶׁלְּכֶסֶף. וְאָֽמְרִין בְשֵׁם רִבִּי יִרְמְיָה. אָסוּר. וְאָֽמְרִין בְשֵׁם רִבִּי יִרְמְיָה. מוּתָּר. אָמַר רִבִּי חִזְקִיָּה. אֲנָא יְדַע רֹאשָׁהּ וְסוֹפָא. טַלְייָן דַּקִּיקִין הֲווֹן מִתְרַבְּייָן בְּדָֽרְתֵיהּ דְּרִבִּי יִרְמְיָה. אֲתָא וְשָׁאַל לָרִבִּי זְעורָה. אֲמַר לֵיהּ. לָא תֶאֱסוֹר וְלֹא תִישְׁרֵי.
Pnei Moshe (non traduit)
הדרן עלך ביצה שנולדה
תנה ר' חלפתא בן שאול תכשיטין אסור לשלחן וכו'. כל זה עד סוף הפרק כתוב היא לעיל בשבת פ' במה אשה בהלכה א' ופרשתי שם:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source