אָמַר רִבִּי בָּא בַּר מָמָל. טֶטְרַפֻּלִיּוֹת שֶׁבִּכְּרָמִים אָסוּר לְטַלְטֵל תַּחְתֵּיהֶן מִפְּנֵי שֶׁהֵן סוֹף תִּקְרָה. וְאֵין סוֹף תִּקְרָה מַצִּיל מִשּׁוּם פֵּיאָה. אָמַר רִבִּי פִּינְחָס. אָתָא עוֹבְדָא קוֹמֵי רִבִּי יִרְמְיָה בְּאַרְבָּעָה עֲמוּדִים וַעֲלֵיהֶם אַרְבַּע פַּצְטֻלִיּוֹת. וְהִתִּיר לְטַלְטֵל מִשּׁוּם פֵּיאָה. רִבִּי בּוּן וְרִבִּי בּוּן בְּעוֹן קוֹמֵי רִבִּי זְעִירָה. פֵּיאָה מָהוּ שֶׁתַּצִּיל בְּסוּכָּה. אָמַר לוֹן. פֵּיאָה מַצֶּלֶת בְּסוּכָּה. סוֹף סְכָךְ מָהוּ שֶׁתַּצִּיל בְּסוּכָּה. אָמַר לוֹן. אֵין סוֹף סְכָךְ מַצִּיל בְּסוּכָּה. מַה בֵין זֶה לָזֶה. זֶה נַעֲשֶׂה לְכָאן. וְזֶה נַעֲשֶׂה לְכָאן. אָמַר רִבִּי אַבָּהוּ. כָּל אִילֵּין מִילַּיָּא לְעִנְיַין מֵיסַב וּמִיתַּן. הָא לְהוֹרוֹת אָסוּר. לְהוֹרוֹת. מָה אִם סוּכָּה קַלָּה אַתְּ אָמַר. אָסוּר. שַׁבָּת הַחֲמוּרָה לֹא כָל שֶׁכֵּן. רִבִּי בּוּן בַּר חִייָא בְעָא קוֹמֵי רִבִּי זְעִירָא. מָאן תַּנָּא. פֵּיאָה מַצֶּלֶת. לֹא רִבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי. אָמַר לֵיהּ. אַדָּא תַנָּהּ.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
הדא תנה. כלומר אין דהדא תנא הוא דס''ל הכי ויחידאה הוא:
מאן תנא פיאה מצלת. בכלאים לא ר' יוחנן בן נורי הוא דאמר הכי לעיל:
זה. כלומר צורת הפתח נעשה לכך להיות דופן לסוכה אבל סוף סכך לא נעשה לכאן למבחוץ לסוכה:
טטרפיליות שבכרמים. ובסוכה גריס שבכרכים והן הגזוזטראות היוצאין מכותלי הבתים אסור לטלטל תחתיהן מפני שהן סוף תקרה ולא נעשו משום היתר קורה. א''נ אקורה עצמה קאי היוצא משני צדדיה אסור לטלטל תחתיהן מפני שהן סוף תקרה:
ואין סוף תקרה מציל משום פיאה. בתמיה דנהי דלא נעשו לשם קורה הא מיהת ליהני משום צורת הפתח כשמגיעין סוף תקרה של זה לסוף תקרה של זה וכדאמר ר' פנחס אתא עובדא וכו' בד' עמודים ועליהן ד' פיסטליאות כמו פסי קורה. והתיר לטלטל תחתיהן משום צורת הפתח. או משום פיאות התקרה דאמרי' פי תקרה יורד וסותם. וה''נ כן:
פיאה מהו שתציל בסוכה. אי מהני צורת הפתח להיות נחשב דופן לסוכה ואמר להן שמצלת:
סוף סכך. היוצא מן הסוכה ולהלן מהו שיציל ויתיר גם מבחוץ משום סוכה:
כל אילין מילייא. דאמרן לעיל בסוף תקרה לענין שבת לא אמרו אלא דרך משא ומתן בדבר אבל להורות להיתר למעשה אסור דק''ו מה אם סוכה הקלה את אומר סוף סכך אסור שבת החמורה לא כ''ש:
רִבִּי זְעִירָא רִבִּי אֶבְדַּיְמִי דְחֵיפָה בְשֵׁם רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. לְגוֹבַהּ אֲפִילוּ עַד מֵאָה אַמָּה. אָמַר רִבִּי יוּדָן. הָדָא דְתֵימַר לְעִנְיַין כִּלְאַיִם. אֲבָל לְעִנְיַין שַׁבָּת לֹא תְהֵא פֵיאָה גְבוֹהָה מִן הַקּוֹרָה. אָמַר רִבִּי יוֹסֵה אָמַר רִבִּי. הִיא כִלאַיִם הִיא שַׁבָּת. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי. מַה בֵין קוֹרָה מַה בֵין פֵּיאָה. קוֹרָה מַצֶּלֶת מֵרוּחַ אַחַת. פֵּיאָה אֵינָהּ מַצֶּלֶת עַד שֶׁתְּהֵא מִגוּפֶפֶת 11b מֵאַרְבַּע רוּחוֹתֶיהָ. וַתְייָא כַיי דָמַר רִבִּי זְעִירָא בְשֵׁם רַב הַמְנוּנָא. פֵּיאָה אֵינָהּ מַצֶּלֶת עַד שֶׁתְּהֵא מִגוּפֶפֶת מֵאַרְבַּע רוּחוֹתֶיהָ.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
לגובה. מתיר צורת הפתח אפילו עד מאה אמה:
הדא דתימר לענין כלאים. מהני אף בגובה ביותר:
אבל לענין שבת לא תהא פיאה גדולה מן הקורה. כך הוא בכלאים. שהרי במבוי אין הקורה מתיר אלא עד עשרים אמה:
אמר ר' יוסי אמר ר'. דלאו מילתא היא אלא דהיא כלאים היא שבת וחדא דינא אית להו לענין גובה בצורת הפתח:
על דעתיה דרבי. א''כ מה בין קורה מה בין פיאה לענין שבת וקאמר דהך מילתא איכא בינייהו שהפיאה אינה מצלת מרוח אחת וכלומר אם כל הרוח הוא פתוח מלמעלה עד לארץ אין צורת הפתח מתיר עד שתהא המחיצה מגופפת מד' רוחותיה. וכלומר שנשתיירו שם גיפופין הסמוכין לקרקע אלא שאין גבהן עשרה להיות נחשבין מחיצה בהא הוא דמהני צורת הפתח שמלמעלה אבל קורה מצלת אף על פי שפתוח לגמרי מרוח אחת כדין המבוי והאי מילתא הוא דאיכא בינייהו בשבת בענין גובה:
ואתייא האי מילתא כהאי דאמר ר''ז וכו'. דס''ל שאין צורת הפתח מתיר אם הרוח פתוח לגמרי:
משנה: מַקִּיפִין בַּקָּנִים וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא בֵּין קָנֶה לַחֲבֵירוֹ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים. בַּשְּׁיָרָא דִיבְּרוּ, דִּבְרֵי רִבִּי יְהוּדָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִין לֹא דִיבְּרוּ חֲכָמִים בַשְּׁייָרָא אֶלָּא בַהוֹוֶה. כָּל מְחִיצָּה שֶׁאֵינָהּ שֶׁל שְׁתִי וְשֶׁל עֵרֶב אֵינָהּ מְחִיצָּה דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי בֵּי רִבִּי יְהוּדָה וַחֲכָמִים אוֹמְרִין אֶחָד מִשְּׁנֵי דְבָרִים. אַרְבָּעָה דְבָרִים פָּֽטְרוּ בַמַּחֲנֶה מְבִיאִין עֵצִים מִכָּל מָקוֹם וּפְטוּרִים מֵרְחִיצַת יָדַיִם וּמִדְּמַאי וּמִלְּעָרֵב׃
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
ומלערב. בעירובי חצרות אם הקיפו כל המחנה במחיצה של עשרה טפחים מטלטלין מאהל לאהל בלא עירובי חצרות אבל עירובי תחומין הואיל דנפקא מאסמכתא דקראי חייבין הן לערב וכשם שפטורין מכל אלו בהליכתן כך פטורין הן בחזירתן:
ומדמאי. שאינן צריכין לתקן בתבואה של עם הארץ משום דמאי אלא אוכלין בלא תיקון דמאי:
ופטורין מרחיצת ידים. שלפני הסעודה אבל מים אחרונים חייבין שהן חובה מפני הסכנה:
מביאין עצים מכל מקום. ואין חוששין משום גזל ואפילו מצאן תלושין ויבישין אין מקפידים על כך:
במחנה. ליוצאים למלחמה ואפילו למלחמת הרשות:
וחכמים אומרים אחד משני דברים. או של שתי או של ערב ורבנן בתראי לטפויי להיתרא קאתו דאלו לרבנן קמאי לא שרי ליחיד אלא בדרך דאז יש לו דין דשיירא. אבל לא כשהוא בישוב שהרי יכול הוא לעשות מחיצה הוגנת ורבנן בתראי אמילתא דר' יוסי בר' יהודה קא מהדרי דקאמר איהו איינה מחיצה לא בדרך ולא בישוב ואמרי ליה רבנן אחד משני דברים או שתי או ערב מחיצה היא בין ליחיד בין לרבים בין בדרך בין בישוב והלכה כרבנן בתראי והחילוק שבין שיירא ליחיד זהו דשיירא שהיא מג' בני אדם ולמעלה יכולה לעשות מחיצה אפי' של כמה מילין ובלבד שלא ישאר בית סאתים פנוי בלא כלים כדפרישית לעיל אבל יחיד או אפילו שנים אינן יכולין לעשות מחיצה אם שבתו בבקעה אלא עד בית סאתים בלבד שהיא כשיעור מאה אמה אורך על רוחב חמשים כחצר המשכן ואם היה יותר על בית סאתים אין מטלטלין בתוכו אלא בד' אמות:
כל מחיצה שאינה של שתי ושל ערב וכו'. רבי יוסי בר' יהודה פליג עליה דאבוה בהא וסבירא ליה דאפילו בשיירא בעינן שתי וערב:
לא דברו בשיירא אלא בהווה. שכן דרך של הולכי דרכים להלך בחבורה והוא הדין ליחיד כשהוא בדרך:
בשיירא דברו. חכמים להקל עליהן שאינן צריכין אלא מחיצה של שתי או של ערב אבל ביחיד לא הקילו אפילו הוא בדרך עד שיעשה מחיצה של שתי וערב:
ובלבד שלא יהא בין קנה לחבירו שלשה טפחים. משום דלהצטרף להיות נקראת מחיצה כמו בקנים או בחבלים צריך שלא יהא שום חלל של שלשה טפחים ביניהם מפני שכל שהמחיצה עצמה נעשית משל פחות משלשה צריך שלא יהא בין זה לזה שלשה כדי דקירת הגדי בבת אחת שלא תבטל המחיצה:
מתני' מקיפין בקנים. במתני' דלעיל אשמעינן בחבלים שהיא מחיצה של ערב והכא אשמעינן במחיצה של קנים נעוצים ועומדים שהיא של שתי:
הלכה: 12a מַקִּיפִין בַּקָּנִים בִּלְבַד כול'. מַקִּיפִין בַּקָּנִים לַשְּׁייָרָא. דִּבְרֵי רִבִּי יוּדָה. הָא יָחִיד צָרִיךְ שְׁתִי וָעֶרֶב. וְהָא רִבִּי יוּדָה מַאי שְׁנָא בֵּין יָחִיד לַשְּׁייָרָא. וְרַבָּנִן לָא מְהַשְׁנֵיי בֵּין יָחִיד לַשְּׁייָרָא. נִישְׁמְעִינָהּ מִן הָדָא. שְּׁייָרָא שֶׁחָנָת בְּתֵל שֶׁהוּא גְבוֹהָה עֲשָׂרָה. בְּנֶקַע שֶׁהוּא עָמוֹק עֲשָׂרָה. בְּגִינָּה שֶׁהִיא מוקֶּפֶת גָּדֵר. מְטַלְטְלִין בָּהּ אֲפִילוּ כוֹר אֲפִילוּ כוֹרַיִים. מְטַלְטְלִין בָּהּ עַד בֵּית סְאָתַיִם. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְשַׁייְרוּ בָהּ בֵּית סְאָתַיִם פָנוּי. רִבִּי אָחָא בְשֵׁם רִבִּי חִינְנָה. אֲפִילוּ אוּכָּפוֹת אֲפִילוּ עֲבִיטִין. מִילְּתֵיהּ דְּרַב הוּנָא אָֽמְרָה. וּבְלְבַד אָדָם. דָּמַר רִבִּי בָּא בְשֵׁם רַב חוּנָה. אֶחָד אוֹ שְׁנַיִם נוֹתְנִין לָהֵן בֵּית סְאָתַיִם. שְׁלֹשָׁה נוֹתְנִין לָהֵן בֵּית שֵׁשֶׁת סָאִין. מִיכָּן וָהֵילֵךְ לְפִי חֶשְׁבּוֹן.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
גמ' מקיפין בקנה בשיירא דברי רבי יהודה וכו' והא ר' יודא מהשנא בין יחיד לשיירא. כלומר הא הוא דאשכחן דר' יהודה מחלק בין יחיד לשיירא כדקתני במתני' לענין מחיצה של שתי או של ערב:
ורבנן לא מהשנאי בין יחיד לשיירא. לרבנן דס''ל יחיד כשיירא לענין זה ושואל הש''ס אם לא מחלקי רבנן כלל בין יחיד לשיירא ובכל דבר שוין הן:
נשמעינה מן הדא. ברייתא וממה דמפרשי לה אמוראי דאע''ג דבענין המחיצה גופה אין חילוק בין יחיד לשיירא אליבא דרבנן. מיהת במלתא אחריתא איכא לחלק בינייהו אפילו אליבא דרבנן כדלקמן:
שיירא שחנת בתל וכו'. תוספתא היא בפ''ב. וה''ג שם שיירא ששרתה בתל גבוה עשרה בנקט עמוק עשרה ובגינה מוקפת גדר גבוה עשרה מטלטלין בתוכה ובלבד שימלאו את כולה ולא שיירו בה בית סאתים אם אין בכולה בית סאתים מטלטלין בתוכה אע''פ שלא ימלאו את כולה. ולפי גי' התוספתא יש לפרש הא דהכא ג''כ כעין זה. מטלטלין בה אפי' כור או כוריים מטלטלין בה עד בית סאתים ובלבד שלא ישיירו וכו'. כלומר דמפרש הא דקתני מטלטלין בה היינו בכולה אפילו היא כור או כוריים בזמן שימלאו את כולה. עד בית סאתים ובלבד וכו'. כלומר עד בית סאתים היא דצריך שימלאו את כולה ולא ישיירו בה בית סאתים פנוי אבל אם היא מבית סאתים ולמטה אין צריך שימלאו את כולה כדקתני בתוספתא:
אפילו אוכפות. כלומר לאו דוקא במחיצה גמורה אלא אפילו הקיפוה באוכפות ובעביטין. אי נמי לפרש בית סאתים פנוי הוא דקאי דר' אחא מפרש הא דקאמר פנוי שפנוי מכלים הוא אבל אם ממלאין את כולה אפי' באוכפות או בעביטין של גמלים לא מיקריא פנוי וזה עיקר דשייך שפיר הא דבתריה:
מילתא דרב הונא אמרה ובלבד אדם. כלומר וממילתא דרב הונא דלקמיה שמעינן דמפרש שלא יהא בית סאתים פנוי מאדם ולא מכלים דאמר ר' בא בשם ר' הונא אם הוא אחד או שנים נותנין להם בית סאתים דשנים כיחיד הן לענין זה ואם הן שלשה נותנין להן מקום בית ששת סאין. דג' הוו שיירא ולכל אחד ואחד בית סאתים מכאן והילך אם הם יותר הכל לפי חשבון והיינו דקתני ובלבד שלא ישיירו בית סאתים פנוי מאדם שאם הן שלשה לא יקיפו אלא בית שש סאין או שבע ובלבד שלא יקיפו בית שמונה סאין שלא יהא בית סאתים פנוי בלא בעלים וכיוצא בזה הכל לפי חשבון. והשתא שמעינן נמי מה שיש חילוק בין יחיד לשיירא לרבנן כדמפרש רב הונא לסתמא דהתוספתא דאתיא כדברי הכל:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source