הָֽיְתָה אֶבֶן אַחַת גְּדוֹלָה. רוֹאִין שֶׁאִם תֵּיחָלֵק וְיֵשׁ בָהּ שִׁשָּׁה לְכָאן וְשִׁשָּׁה לְכָאן נִידּוֹן מִשּׁוּם דִּיוֹמַד. אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי. שֶׁאִם תֵּיחָקֵק. הֲווֹן בָּעֵי מֵימַר. מָאן דָּמַר. שֶׁאִם תֵּיחָקֵק. מוֹדֵד מִבִּפְנִים. מָאן דָּמַר. שֶׁאִם תֵּיחָלֵק. מוֹדֵד מִבַּחוּץ. אָמַר רִבִּי יוֹסֵה. וְלֹא עוֹד כִּקְלִיפַּת הַשּׁוּם הַחִיצוֹנָה אַתָּ עָתִיד לְהַעֲמִידָהּ. הֲווֵי. לָא שַׁנְייָא בֵּין כְּמָאן דְּאָמַר. שֶׁאִם תֵּיחָלֵק. בֵּין כְּמָאן דָּמַר. שֶׁאִם תֵּיחָקֵק. מוֹדֵד מִבִּפְנִים. מָאן דָּמַר. שֶׁאִם תֵּיחָקֵק. בָּעֲגוֹלָה. וּמָאן דָּמַר. שֶׁאִם תֵּיחָלֵק. בִּמְרוּבַּעַת. תֵּדַע לָךְ שֶׁהוּא כֵן. דְּכֵן תַּנָּייָה מְתִיב לְחַבְרֵיהּ. אֵין בֵּין דְּבָרַיי לִדְבָרֶיךָ אֶלָּא שֶׁאָתָּה אוֹמֵר בָּעֲגוֹלָה וַאֲנִי אוֹמֵר בִּמְרוּבַּעַת.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
תדע לך שהוא כן וכו'. שכך השיב התנא דקאמר שאם תיחלק לחבירו דקאמר שאם תיחקק אין בין דברי לדבריך וכו':
ולא עוד כקליפת השום החיצונה אתה עתיד להעמידה. וכלומר שיהא צריך לחקוק כל מה שמבפנים עד שאתה עתיד להעמידה דקה כקליפת השום החיצונה בתמיה אלא הווי דלא שניא וכו' דלכ''ע במדידה שמבפנים סגי ומשערין בה וא''צ שתהא שיעור המדידה מבחוץ והא הוא דאיכא בינייהו בין הני תנאי דמאן דאמר שאם תיחקק בעגולה הוא דקאמר שאם האבן עגולה היא מחוסרת חקיקה ורואין שאם תיחקק בליטת העגול ויהא בה אמה לכאן ולכאן ומאן דאמר שאם תיחלק באבן מרובעת הוא דקאמר שאינה מחוסרת אלא חליקה:
הוון. בני הישיבה בעו מימר דבהא פליגי דמ''ד שאם תיחקק ס''ל מודד מבפנים וכלומר דתרוייהו באבן מרובע איירי והאי מ''ד ס''ל שמשערין את האבן מבפנים שבתוכה אם יש כדי אמה לכאן [ולכאן] ומ''ד שאם תיחלק המדידה הוא מבחוץ ולא צריך חקיקה. ולפי גי' הספר מאי האי דפריך רבי יוסי ולא עוד וכו' ומסיק דכ''ע ס''ל המדידה מבפנים היא לכן נראה דנתחלפו התיבות וכצ''ל מאן דאמר שאם תיחלק מודד מבפנים ומאן דאמר שאם תיחקק מודד מבחוץ דהאי מאן דאמר סבירא ליה שאין צריך לשער אם תיחקק לפי שהמדידה מבפנים היא וכשמחלק אותה ויש אמה לכאן ואמה לכאן סגי ואף על פי שאם תמדוד מבחוץ לא תמצא השיעור ומפני שהאבן יותר עבה בפנים הוא ומאן דאמר שאם תיחקק סבירא ליה שהמדידה מבחוץ היא וכשיש מבחוץ אמה לכאן ולכאן אז נידון משום דיומד והלכך קאמר שאם תיחקק מה שבפנים וישאר עדיין ממה שהוא בחוץ אמה לכאן ולכאן בכה''ג דוקא הוא שנידון משום דיומד והשתא שפיר קאמר ר' יוסי על הא דס''ד דבני הישיבה לומר דלחד מאן דאמר צריך שתהיה המדידה מבחוץ דוקא והלכך קאמר שאם תיחקק א''כ לדידך:
אית תניי תני שאם תחקק. ותחלק ויש בה אמה לכאן ולכאן נידון משום דיומד:
היתה אבן אחת גדולה וכו'. תוספתא הוא בפ''ק:
הֲווֹן בָּעֵיי מֵימַר. רִבִּי מֵאִיר יוֹדֶה לְרִבִּי יוּדָה. רִבִּי יוּדָה לֹא יוֹדֶה לְרִבִּי מֵאִיר. רִבִּי מֵאִיר יוֹדֶה לְרִבִּי יוּדָה. רִבִּי מֵאִיר אִית לֵיהּ דִּיּוֹמְדִין פְשׁוּטִין וְאַתְּ אָמַר הָכֵין. מִתּוֹךְְְ שֶׁאַתְּ עוֹשֶׂה דִּיּוֹמְדִין אֲבָל לֹא פְשׁוּטִין אַף הוּא סָבוּר לוֹמַר. שֶׁמָּה מְחִיצַת שַׁבָּת כָּךְ הוּא. וְהוּא הוֹלֵךְ וְעוֹשֶׂה כֵן בְּמָקוֹם אַחֵר וּמִתְחַייֵב. רִבִּי אָחָא בְשֵׁם רִבִּי חִינְנָא. לָא דֵין מוֹדֵי לְדֵין וְלָא דֵין מוֹדֵי לְדֵין. אָמַר רִבִּי מָנָא. אַף עַל גַּו דְּלַא אֲמַר רִבִּי יוֹסֵה דְכִי הָדָא מִילְּתָא. אֲמָרָהּ דְּכְווָתָהּ. רִבִּי בּוּן וְרִבִּי בּוּן בְּעוֹן קוֹמֵי רִבִּי זְעִירָא. כַּמָּה יְהֵא דִּיּוֹמַד אָרוֹךְ וְלֹא יְהֵא צָרִיךְ פָּשׁוּט. אָמַר לֵיהּ. פָּחוּת מִשְּׁלֹשָׁה כְסָתוּם. יוֹתֵר מֵחֲמִשָּׁה מוּפְלַג. אֶלָּא כֵן אֲנָן קַייָמִין מִשְּׁלֹשָׁה וְעַד אַרְבָּעָה. אִין תֵּימַר. רִבִּי מֵאִיר יוֹדֶה לְרִבִּי יוּדָה. וְיַעֲשֶׂה בְדִיּוֹמַד אָרוֹךְ וְלֹא יְהֵא צָרִיךְ פָּשׁוּט. אָמַר רִבִּי בָּא בַּר מָמָל. לֹא נִצְרַךְ רִבִּי מֵאִיר לַפְּשׁוטִים אֶלָּא בְשִׁיטַּת רִבִּי יוּדָה. אֲמַר רִבִּי יוֹסֵה. 14b וַאֲפִילוּ מִשִּׁיטָּתֵיהּ. מִכָּל מָקוֹם אֵין הָעוֹמֵד רָבָה עַל הַפָּרוּץ. מִכֵּיוָן שֶׁהָעוּמֵד רָבָה עַל הַפָּרוּץ צָרִיךְ פָּשׁוּט.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
אמר ר' יוסה ואפי' משיטתיה מכל מקום וכו' צריך פשוט. בתמיה וכלומר דר' יוסה מדחה להא דר' בא בר ממל וקאמר לאו מילתא היא דקאמרת דלא אמר ר''מ פשוטין אלא בשיטת רבי יהודה ולדידיה ס''ל דבאמת בהארכת דיומדין נמי סגי הא ליתא דאפילו משיטתיה דר''מ גופיה למדין אנו דלא ס''ל כלל למעט בהארכת דיומדין דאי לא תימא הכי ירחיב הדיומדין עד בכדי שלא יהא כאן הפרוץ אלא פחות מהעומד ומכיון שיהיה העומד רבה על הפרוץ וכי צריך כאן פשוט והדרא קושיא לדוכתא למה לו לר''מ להזכיר כלל מפשוטין אלא מדנקט ר''מ להתקנתא בפשוטין ש''מ דדוקא בפשוטין קאמר וטעמא כדאמרן. שאם אתה מתירו בדיומדין בלא פשוטין אף הוא סבור לומר שמא מחיצות שבת כך הוא אפי' במקום אחר והיינו דקאמר ר' מנא לעיל אע''ג דלא אמר ר' יוסה רבי הדא מילתא אמרה דכוותה לפי שלמדנו מדבריו דכאן דג''כ ס''ל דלא מודה ר''מ לר' יהודה בהארכת דיומדין כלל:
אמר רבי בא בר ממל לא נצרך ר''מ וכו'. כלומר דרבי בא בר ממל בא לומר דאי מהא לא איריא דלעולם איכא למימר דאף לר''מ אם האריך בדיומדין סגי ולא צריך פשוט וכי קאמר ר''מ דצריך פשוט לא נצרך אלא לשיטת ר' יהודה וכלומר דלמאי דקאמר ר' יהודה דיומדין ולא בעי פשוטין פליג ר''מ וקאמר דלשיעורא דידך שהוא י''ג ושליש לא סגי בדיומדין לחוד וצריך ג''כ פשוטין למעט הפרוץ עד עשר אמות ולעולם אמינא לך שאם האריך בדיומדין סגי אפי' לר''מ:
אין תימר ר''מ יודה לר' יהודה ויעשה וכו'. השתא קאמר דש''מ מיהת דלר''מ לעולם צריך פשוטין דאם תאמר ר''מ נמי מודה לר' יודה דבהארכת דיומדין סגי כדאמרן לר' יהודה א''כ קשיא לר''מ למה לי פשוטין בכל גווני ויעשה דיומד רחב וארוך יותר עד שלא יהא צריך פשוט אלא לאו ש''מ דר''מ אינו מודה בהארכת דיומדין כלל. אלא דלעולם בעינן פשוטין לדידיה:
אלא כן אנן קיימין משלשה ועד ארבעה. כלומר אלא בהי גוונא משכחת לה אליבא דרבי יהודה דסגי בהארכת דיומד ביותר משיעורא דידיה ולא צריך פשוט בהאי גוונא דווקא שאם מאריך הוא בדיומדין לא יהיה ביניהן ארבעה שהוא מקום חשוב בכל מקום:
א''ל פחות משלשה כסתום וכו'. כלומר אם מאריך הוא בדיומד שמכאן ומכאן עד שלא יהא אויר ביניהן אלא פחות משלשה ודאי כסתום הוא. דבכל מקום אמרינן לבוד בפחות משלשה ואם הוא יותר מששה אויר ביניהן הופלג השיעור הפרוץ. דס''ל דאע''ג לר' יהודה מותר הפרוץ עד י''ג אמה ושליש. היינו דוקא בתחלה אבל הכא מכיון שהוא יותר מי''ג ושליש דצריך אתה למעט הפרוץ לא סגי בהארכת דיומדין אם יש כאן פרוץ ששה ביניהן ולאו דוקא ששה אלא מכיון שהוא יותר מארבעה דהוי מקום חשוב בכל מקום מיקרי פרוץ בכה''ג שהיה בתחלה יותר מכשיעור וכדמסיק וצריך פשוט אפילו לרבי יהודה:
רבי בא ור' בון בעון וכו'. כצ''ל:
כמה יהא דיומד ארוך ולא יהא צריך פשוט. לר' יהודה דס''ל עדי''ג אמות ושליש לא בעינן פשוטין ואם הוא יותר מזה כמה צריך להאריך ברוחב הדיומד ושלא יצטרך פשוטין:
הוון בעיי מימר. בני הישיבה דר''מ יודה לר' יהודה וכו' כדמפרש לקמיה. ומתמה הש''ס מאי האי דקאמרת ר''מ יודה לר' יהודה הא ר''מ אית ליה דיומדין ופשוטין בעינן ואת אמר הכין בתמיה:
מתוך שאתה עושה וכו'. כלומר דמשני דלעולם איכא למימר דר''מ יודה לרבי יהודה דמדינא בדיומדין לחוד סגי והא דקאמר ר''מ במתני' דיומדין ופשוטין לא קאמר אלא משום חומרא בעלמא דגזרינן מתוך שאתה אומר לו לעשות דיומדין ולא פשוטין יסבור שמחיצה מעלייתא היא אף בעלמא וילך ויעשה כן במקום אחר בר''ה ויהא מתחייב עלה דלא התירו דיומדין בפרוץ מרובה על העומד אלא לפסי ביראות בלבד לפיכך מחמיר ר''מ אף בפסי ביראות שצריך דיומדין ופשוטין שלא תצא תקלה מתוך כך למקום אחר:
לא דין מודה לדין וכו'. לא זה מודה לזה וכו' שר''מ מדינא קאמר שבפסי ביראות צריך דיומדין ופשוטין. א''נ דה''ק הוון בעי מימר ר''מ יודה לר' יהודה דאם יש כאן נפיש משיעורא דר''מ והיינו שיש בין פס לפס טפי מעשר אמות דלדידיה צריך פשוטין כדפרישית במתני' ומודה ר''מ שאם האריך בדיומדין עד שלא יהא ביניהן יותר מעשר אמות דבכה''ג א''צ פשוטין אבל ר' יהודה לא יודה לר''מ שאם יש כאן יותר מי''ג אמות ושליש דזהו שיעורא דר' יהודה וצריך למעט הפרוץ אינו מודה לר''מ שימעט בפשוטין אלא דוקא בהארכת הדיומדין עד שלא יהא שם פרוץ יתר מי''ג ושליש הוא דבעינן. וזה עיקר והשתא שייך שפיר כל הא דבתרה:
ר''מ יודה לר' יהודה וכו'. כלומר דפריך היכי מצית אמרת דבכה''ג מודה ר''מ דסגי בהארכת דיומדין הא ר''מ אית ליה דיומדין ופשוטין ומשמע דוקא בפשוטין הוא דאית ליה למעט עד כשיעור לדידיה כדמסיק הקושיא ואזיל:
מתוך שאתה עושה דיומדין וכו'. כלומר וכ''ת מאי רבותא דפשוטין הרי אם ממעט הפרוץ עד כשיעור מה איכפת לן אם ממעטו בהארכת הדיומדין או בפשוטין הלכך קאמר דהא ליתא שאם אתה מתירו בדיומדין לחוד אבל לא בפשוטין אף הוא סבור לומר דמחיצות שבת מעלייתא היא ואף שיש כאן פרוץ מרובה ויסמוך על זה לעשות כן במקום אחר בר''ה ויהא מתחייב שלא התירו זה אלא בפסי ביראות בלבד הלכך מסתברא דאף ר''מ לא יודה לר' יהודה אלא דס''ל דבכל גוונא דווקא פשוטין בעינן כי היכי דליהוי היכרא ולא סגי בהארכת דיומדין:
ר' אחא וכו'. כלומר וכן אמר רב אחא בהדיא דלא זה מודה לזה ולא זה לזה וכדאמרן:
אמר ר' מנא וכו'. ר' מנא תלמידו של ר' יוסה היה והוה רגיל לומר על דבר ששמע מאחר ולא שמע בפירוש מרבו כך ואמר אע''ג דלא אמר ר' יוסה רבי הדה מילתא בהדיא דפליגי ר''מ ור' יהודה בכל גווני בהא מ''מ אמרה דכוותה דש''מ מינה דדעתו כך כדלקמן. וכן תמצא בהרבה מקומות בש''ס הזה מדברי רבי מנא על ר' יוסה:
הַכּוֹתֶל וְהָאִילָן וְאִישׁוּת קָנִים נִידּוֹנִין מִשּׁוּם דִּיוֹמַד. עָלוֹ מֵאֵילֵיהֶן מְטַלְטְלִין בָּהֶן עַד בֵּית סְאָתַיִם. עֲשָׂאָן בְּיָד מְטַלְטְלִין בָּהֶן אֲפִילוּ כוֹר אֲפִילוּ כוֹרַיִים. הָֽיְתָה בְּאֵר אַחַת גָּדוֹל. לְחֶצְייָהּ עָשָׂה וּלְחֶצְייָהּ לֹא עָשָׂה. לְחֶצְייָהּ שֶׁעָשָׂה מוּתָּר. וּלְחֶצְייָהּ שֶׁלֹּא עָשָׂה אָסוּר. הָיוּ שְׁתַּיִם. הָאֶמְצָעִי מָהוּ שֶׁיִּדּוֹן לְכָאן וּלְכָאן. מַה צְרִיכָה לֵיהּ. כְּשֶׁהָיוּ שְׁנַיִם מְמַלִּין. אֲבָל אִם הָיָה אֶחָד מְמַלֵּא נִידּוֹן לְכָאן וּלְכָאן.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
אבל אם היה אחד ממלא. כלומר ששני הבורות של אדם אחד הוא בהא לא מספקא לן שאותו חצי האמצעי נידון לכאן ולכאן לאיסור דהואיל וברשות אחד הן ושני הצדדים שאצל האמצעי אסורין הן מטילין אותו לחומרא:
מה צריכה ליה כשהיו שנים ממלין. כלומר והיכי דמי דמספקא לן אם נידון לכאן ולכאן לאיסור כשהבורות לשני בני אדם הן וזה עשה לחצייה בלבד וכן השני שאצלו ונמצא אותו החצי האחד שיש לו פסין הוא אמצעי בין שני החצאין האסורין ומכיון שהן של שנים הממלאים זה ממלא מבורו וזה ממלא מבורו איכא למימר דכל אחד ואחד נידון בפני עצמו וזה למה שעשה מותר לו למלאות וכן להשני או דילמא אותו החצי האמצעי נידון לכאן ולכאן לאיסורא ואע''פ שהן של שני בני אדם:
היו שתים. וכגון שלאחד עשה לחציה בלבד ולבור השני שאצלו עשה ג''כ כך והשתא אותו החצי שעשה להראשון הוא אמצעי בין שני החציין שלא עשה להן פסין וקא מיבעיא ליה מהו שאותו האמצעי ידון לכאן ולכאן לחומרא דהואיל שהוא בין שני החצאין האסורין אסור ג''כ למלאות מהחצי האמצעי שנמשך לכאן ולכאן לאיסור או לא וכדמפרש ואזיל בהי גוונא הוא דקמיבעיא ליה:
לחציה שעשה מותר. ואע''ג דאין הבאר כולו בתוך היקף הפסין:
לחציה עשה. פסין:
הכותל והאילן ואישות קנים. היינו מחיצת הקנים והכי איתא בתוספתא שם:
הָיָה שָׁם חָרִיץ עָמוֹק עֲשָׂרָה וְרָחַב אַרְבָּעָה וְיֵשׁ בּוֹ שִׂשָּׁה לָכָאן שִׂשָּׁה לָכָאן. נִידּוֹן מִשּׁוּם דִּיוֹמַד. לֹא סוֹף דָּבָר חָרִיץ אֶלָּא אֲפִילוּ גַּבְשׁוּשִׁית. מִקְצָתוֹ חָרִיץ וּמִקְצָתוֹ גַבְשׁוּשִׁית. הָיוּ 15a חֲמִשָּׁה קָנִים וְאֵין בֵּין זֶה לָזֶה שְׁלֹשָׁה. וְיֵשׁ בָּהֶן שִׂשָּׁה לָכָאן שִׂשָּׁה לָכָאן. נִידּוֹנִין מִשּׁוּם דִּיוֹמַד. שְׁלֹשָׁה וְקָשַׁר גָּמִי מִלְּמַעֲלָן מָהוּ שֶׁיַּצִּיל מִשּׁוּם פֵּיאָה. כְּלוּם פֵּיאָה מַצֶּלֶת עַד שֶׁתְּהֵא מוֹכַחַת מִכָּל צְדָדֶיהָ. אֶלָּא כָּהֵין דַּעֲגָלִין כְּסָתוּם הוּא. הֵיךְ מַה דְאַתְּ אָמַר תַּמָּן. רוֹאִין שֶׁאִם תֵּיחָלֵק וְיֵשׁ בָהּ שִׁשָּׁה לְכָאן וְשִׁשָּׁה לְכָאן נִידּוֹן מִשּׁוּם דִּיוֹמַד. וָמַר אוֹף הָכָא כֵן. תַּמָּן עַד קְלִיפַּת הַשּׁוּם הַחִיצוֹנָה אַתָּ עָתִיד לְהַעֲמִידָהּ. וְהָכָא מָה אִית לָךְ. אִם אוֹמֵר אַתְּ כֵּן בִּטַּלְתָּה הִילְכוֹת פֵּיאָה.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
אם את אומר כן ביטלת הלכות פיאה. כלומר ועוד. דאם תאמר כך דבכל מקום שיש לומר רואין אמרינן א''כ בטלת הלכות צורת הפתח דאמרינן לעיל דלא מהני במקום פרוץ מד' רוחות ולדבריך אם היה כאן פרוץ מד' רוחות ונתן קנה עגולה ועבה מכאן ומכאן וקנה על גביהן תאמר ג''כ רואין שאם תיחלק לכאן ולכאן לא יהיה כאן פרוץ לגמרי בתמיה אלא דלא אמרינן כאן נידון משום דיומד אלא דוקא אם אין בין זה לזה שלשה:
תמן עד כקליפת השום החיצונה את עתיד להעמידה וכא מה אית לך. כלומר שאני התם שיש באבן השיעור אלא שנראית סתום והלכך אמרינן רואין אם יש בה כדי שתיחלק וכו' ולא בעינן עד שתיחקק דכי כקליפת השום החיצונה אתה עתיד להעמידה וכהאי דמתמה ר' יוסי לעיל אבל הכא מאי אית לך למימר וכי אתה רואה לכל קנה וקנה עגול לשער אם יש בו כדי שיחלק וכו' בתמיה:
אלא בהין דעגלין כסתום הוא היך מה דאת אמר תמן וכו'. כלומר אלא כי קא מיבעיא לן כאן בענין הקנים לאו משום צורת הפתח אלא בכה''ג הוא דקא מיבעיא לן כגון שהקנים שהן רחוקים זה מזה שלשה עגונין הן ואם אתה מודד מבליטת העגול יש בין זה לזה שלשה והואיל כסתום הוא והבעיא כך היא אי אמרינן. דרואין שאם תיחלק ויהא נמשך לכאן ולכאן לא יהא שלשה ביניהן והיך דאת אמר תמן לעיל גבי אבן רואים שאם תיחלק וכו' נידון משום דיומד ואמור אוף הכא כן. ומהדר הש''ס דלא דמיא:
כלום פיאה מצלת עד שתהא מוכחת מכל צדדיה. בתמיה דהאיך ס''ד דתהני כאן צורת הפתח וכי צורת הפתח מהני במקום שפרוץ מד' רוחות הא אמרינן בפרק דלעיל שאין הפיאה מצלת והיא צורת הפתח עד שתהא מגופפת מד' רוחותיה וכדפרישית שם בהלכה ז' ומה תיבעי לך:
שלשה. אם יש בין זה לזה שלשה דבכה''ג לא מיחשב כחד אלא שהלך וקשר גמי מלמעלן ועשאן כצורת הפתח מהו שיציל משום פיאה וכלו' אם מהני גבי פסי ביראות צורת הפתח או לא:
היו חמשה קנים וכו'. לפי שכל שהוא פחות משלשה צריך שלא יהא בין זה לזה שלשה ואז נחשב כאלו הכל אחד דאמרינן לבוד ואם יש בהן ששה לכאן ולכאן נידון משום דיומד:
לא סוף דבר חריץ וכו'. כלומר לאו דוקא שהשיעור כולו הוא בחריץ אלא אפילו גבשושית מקצתו חריץ וכו' כגון שהוא גבוה מצד אחד ונמוך מצד השני ונעשה כחריץ משערין בגבשושית עם החריץ אם יש בו ששה לכאן ולכאן:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source