לֹא יֵֽרָאֶ֨ה לְךָ֜. [אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי.] לְךָ אֵין אַתְּ רוֹאֶה. רוֹאֶה אַתְּ בִּפְלַטֵייָא. אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי. אֲפִילוּ בִּפְלַטֵייָא. מָאן דְּאָמַר. לְךָ אֵין אַתְּ רוֹאֶה רוֹאֶה אַתְּ בִּפְלַטֵייָא. בְּשֶׁהֶבְקֵירוֹ קוֹדֵם לְבִיעוּרוֹ. מָאן דְּאָמַר. אֲפִילוּ בִּפְלַטֵיָא. בְּשֶׁהֶבְקֵירוֹ לְאַחַר בִּיעוּרוֹ. אָמַר רִבִּי בּוּן בַּר חִייָה. תִּיפְתָּר בַּקֳּדָשִׁים וגו'.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
אמר ר' בון בר חייה תיפתר בקדשים וכו'. כלומר דדחי לה הש''ס מהא דקאמר ר' בון לעיל דלא מוקמינן בכה''ג גבי הקדש אלא דטפי ניחא לן לאוקמי דתנאי פליגי ביה וא''כ ה''ה הכא בשל הפקר שפיר טפי לאוקמא כתנאי דלמר אינו עובר כשמפקירו ומוציאו לפלטיא ולמר לא מהני מידי אלא שצריך הוא לבערו מן העולם:
לא יראה לך וכו'. תניא אידך דפליגי נמי בחמץ שהפקירו והוציאו לפלטיא וקס''ד לאוקמי מילתייהו בשההפקר היה בזמנים מחולקים וכהאי דאוקי לעיל גבי הקדש:
אמר ר' בון וכו'. כלומר דלא היא דלא צריך לדחוקי ולאוקמי הני ברייתות שההקדש לא היה בזמן אחד אלא דתיפתר להאי ברייתא דקתני אפילו בשל גבוה הוא עובר דכר''ש אתיא ובקדשים שהוא חייב באחריותן כגון דאמר הרי עלי החמץ הקדש לבדק הבית וחייב באחריותו ולר''ש הרי היא כשלו כדקאמר בפ' מרובה ובכמה מקומות ולפיכך הוא עובר עליו:
מ''ד לך וכו'. וקאמר הש''ס דלא פליגי דהאי מ''ד דבשל הקדש אינו עובר עליו בשהקדישו קודם לזמן ביעורו מיירי דכבר חל עליו הקדש ואינו מוזהר עליו לבערו והאי מ''ד דס''ל דאפי' בשל הקדש היא עובר עליו בבל יראה מיירי בשהקדישו לאחר זמן ביעורו דמכיון דחל זמן ביעור ע''ז תו לא אתי הקדישו להוציא ממנו הלאו דבל יראה וצריך הוא לבערו:
לֹא יֵרָֽאֶ֨ה לְךָ֜. אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי. לֹא יֵרָאֶ֨ה לְךָ֜. לְךָ אֵין אַתְּ רוֹאֶה. [אֲבָל] רוֹאֶה אַתְּ לַגָּבוֹהַּ. אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי. אֲפִילוּ לַגָּבוֹהַּ. מָאן דְּאָמַר. לְךָ אֵין אַתְּ רוֹאֶה רוֹאֶה אַתְּ לַגָּבוֹהַּ. בְּשֶׁהֶקְדֵּישׁוֹ קוֹדֵם לְבִיעוּרוֹ. מָאן דְּאָמַר. אֲפִילוּ לַגָּבוֹהַּ. כְּשֶׁהֶקְדֵּישׁוֹ לְאַחַר בִּיעוּרוֹ. אָמַר רִבִּי בּוּן בַּר חִייָה קוֹמֵי רִבִּי זְעוּרָא. תִּיפְתָּר בַּקֳּדָשִׁים שֶׁהוּא חַייָב 14b בַּאֲחֵרָיוּתָן כְּרִבִּי שִׁמְעוֹן.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
לא יראה לך. פליגי בה תנאי בדרשא דהאי קרא דאית תניי תני דלך ממעט של הקדש דדריש אבל את רואה של גבוה ואית תניי תני דאפי' של גבוה בבל יראה היא ולך ממעט של עכו''ם:
הִבְקִיר חֶמְצוֹ בִּשְׁלֹשָׁה עָשָׂר לְאַחַר הַפֶּסַח מָהוּ. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר. אָסוּר. רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר. מוּתָּר. מָתִיב רִבִּי יוֹחָנָן לְרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. אֵין אַתְּ מוֹדֶה לִי מִשֵּׁשׁ שָׁעוֹת וּלְמַעֲלָן שֶׁהוּא אָסוּר. אָמַר לֵיהּ. תַּמָּן אִיסּוּרוֹ גָרַם לוֹ. הָכָא מָה אִית לָךְ [לְמֵימַר]. אָמַר רִבִּי יוֹסֵה לְרִבִּי פִּנְחָס. נְהִיר אַתְּ כַּד הֲוִינָן אָֽמְרִין. אַתְייָא לְרִבִּי יוֹחָנָן כְּרִבִּי יוֹסֵה. וּדְרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ כְרִבִּי מֵאִיר. אֵינָהּ כֵּן. אֶלָּא רִבִּי יוֹחָנָן חֲשַׁשׁ לְהַעֲרָמָה. וְרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ לֹא חֲשַׁשׁ לְהַעֲרָמָה. מַה נְפַק מִבֵּינֵיהוֹן. נָֽפְלָה עָלָיו מַפּוֹלֶת. מָאן דְּאָמַר. הַעֲרָמָה. לֵית כָּאן הַעֲרָמָה. וְהוּא מוּתָּר. מָאן דְּאָמַר. זְכִייָה. לֵית כָּאן זְכִייָה. וְהוּא אָסוּר. הַכֹּל מוֹדִין בְּגֵר שֶׁמֵּת וּבִיזְבְּזוּ יִשְׂרָאֵל אֶת נְכָסָיו. מָאן דְּאָמַר. הַעֲרָמָה. מוּתָּר. וּמָאן דְּאָמַר. זְכִייָה. מוּתָּר.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
הכל מודין בגר שמת וכו'. כלומר בהפקר דכה''ג שמת הגר ואין לו יורשין דנכסיו הפקר הן וכדאמרינן בעלמא שמבזבזין ישראל נכסיו ואם הניח הגר חמץ קודם הפסח הכל מודים בזה שלאחר הפסח מותר הוא למי שזוכה בו עכשיו ובין למ''ד משום הערמה ובין למ''ד משום זכיה מותר הוא דלא שייך כאן לא הא ולא הא שהרי הפקר זה מאיליו הוא בא:
מה נפק מביניהון. בין הני טעמי אליבא דר' יוחנן וכלומר דאע''ג דאיכא בינייהו לבעלמא דהשתא איכא למימר דכ''ע כרבי מאיר סבירא ליה מיהו הכא בחמץ איכא עוד מילתא אחריתא בינייהו אם נפלה עליו מפולת על החמץ קודם הפסח והוא הפקירו דלמאן דאמר דמשום חשש הערמה אוסר ר' יוחנן א''כ הכא לית כאן הערמה שהרי מאיליה נפלה המפולת עליו והוא מותר לאחר הפסח כשימצא אותו אחר שיפקח את הגל ולמ''ד דטעמיה דר' יוחנן משום זכייה וכדבעי למימר מעיקרא דס''ל כר' יוסי דלא הוי הפקר עד דאתי לרשות הזוכה א''כ הכא נמי לית כאן זכייה דמי זכה בו אחר שנפלה עליו המפולת והוא אסור לכשימצאנו אחר הפסח:
אינה כן. כלומר כך היינו רגילין מעיקרא לפרש לפלוגתייהו דר' יוחנן דבפלוגתא דהני תנאי תליא אבל אין הדבר כן אלא דהכא היינו טעמייהו דר' יוחנן חשש להערמה שמא יערים הוא בכך להפקירו קודם הפסח ולחזור ולזכות בו אחר הפסח והלכך גזרו רבנן לאסרו אחר הפסח ור''ל לא חייש להערמה:
נהיר את. אם אתה זוכר שהיינו רגילין לפרש לפלוגתייהו דר' יוחנן ור''ל בהא ואמרנו דאתיא דר' יוחנן כר' יוסי ודרשב''ל כר''מ ופלוגתא דר''מ ור' יוסי בברייתא הובאה לעיל בפ''ו דפיאה בהלכה א' וכן בנדרים סוף פרק אין בין המודר דתני ר''מ אומר כיון שאדם מפקיר יצא דבר מרשותו ואינו יכול לחזור בו ואף על גב דאכתי לא אתי ליד הזוכה ופטור הוא מן המעשר וכן כל דין הפקר בו ור' יוסי אומר אין הפקר יוצא מתחת ידי הבעלים אלא בזכיה דסבירא ליה לר' יוסי הפקר כמתנה מה מתנה עד דלא אתי לרשות המקבל לא הוי מתנה אף הפקר עד דלא אתי ליד הזוכה לאו כלום הוא ויכולין הבעלים לחזור בהן והשתא היינו נמי פלוגתייהו דר' יוחנן ור''ל דר' יוחנן כר' יוסי סבירא ליה דלא הוי הפקר עד דאתי ליד הזוכה והלכך כשעבר עליו הפסח אסור הוא ור''ל כרבי מאיר דמכיון שהפקיר יצא החמץ מרשותו ואינו אסור משום חמץ שעבר עליו הפסח:
אמר ליה. ר''ל ומה את מדמה למשש שעות ולמעלה שאני תמן דאיסורו גרם לו דאין ההפקר כלום דהא מיהת לכ''ע מדבריהן אסור הוא אבל הכא שהפקירו בי''ג מה אית לך למימר:
מתיב ר' יוחנן לר''ל. וכי אין אתה מודה לי שאם הפקיר מו' שעות ולמעלן שאסור הוא לאחר הפסח דאין הפקירו הפקר ואע''ג דאכתי למ''ד לעיל בפ''ק בהל' ד' דמשש שעות ולמעלה ליכא אלא איסור מדבריהן ומדאורייתא חזי ליה עד שתחשך אפ''ה אין הפקירו הפקר מדרבנן וכיון שכן לא פליג רבנן וכל שהפקירו קודם הפסח לא כלום היא להוציא מאיסור חמץ שעבר עליו הפסח. ומיהו עיקר טעמא דר' יוחנן לא מסיק ליה עד לקמן דאהא דקאמר הכא אתקיף ליה ר''ל כדלקמיה:
לאחר הפסח מהו. אם מותר הוא דהרי הפקר היא ולא עבר עליו בבל יראה או לא ופליגי בה ר' יוחנן ור''ל כדמפרש לקמן לטעמייהו:
הבקיר חמצו בי''ג. לאו דוקא בשלשה עשר אלא קודם שהגיע זמן איסורו ובי''ג דנקט משום דבי''ד לא פסיקא ליה כולי יומא דהרי אחר חצות כבר אין החמץ ברשותו להכי נקיט בי''ג:
רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר כָּל שֶׁאֵין הַכֶּלֶב יָכוֹל לְחַפֵּשׂ אַחֲרָיו׃ עַד אֵיכָן. רִבִּי אָבוּן רִבִּי יוֹחָנָן בְשֵׁם רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹצָדָק. עַד שְׁלֹשָׁה טְפָחִים.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
רשב''ג וכו'. מהדר למתני' דידן וכדפרישית במתני':
תַּמָּן תַּנִּינָן. עֶבֶד שֶׁעֲשָׂאוֹ רַבּוֹ אֻפּוֹתֵיקִי לַאֲחֵרִים וְשִׁיחְרְרוֹ. [שׁוּרַת הַדִּין אֵין הָעֶבֶד חַייָב כְּלוּם. אֶלָּא מִפְּנֵי תִקּוּן הָעוֹלָם כּוֹפִין אֶת רַבּוֹ וְעוֹשֶׂה אוֹתוֹ בֶּן חוֹרִין וְכוֹתֵב שְׁטָר עַל דָּמָיו. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר. אֵינוֹ כוֹתֵב אֶלָּא מְשַׁחְרֵר׃] מִי מְשַׁחְרֵר. רַב אָמַר. 15a בֵּין רַבּוֹ רִאשׁוֹן בֵּין רַבּוֹ אַחֲרוֹן. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. אֵין לָךְ מְשַׁחְרֵר אֶלָּא רַבּוֹ רִאשׁוֹן בִּלְבַד. הָתִיב רִבִּי חַגַּי קוֹמֵי רִבִּי יוֹסֵה. מַתְנִיתָא פְלִיגָא עַל רַב. יִשְׂרָאֵל שֶׁהִלְוָה אֶת הַנָּכְרִי עַל חֲמֵיצוֹ לְאַחַר הַפֶּסַח מוּתָּר בַּהֲנָייָה. אִין תֵּימַר. בִּרְשׁוּת יִשְׂרָאֵל הוּא. יְהֵא אָסוּר. מַה עֲבַד לָהּ רַב. אָמַר רִבִּי יוּדָן. קַל הוּא בְשִׁיחְרוּר. כְּהָדָא דְתַנֵּי. הְעוֹשֶׂה עַבְדּוֹ אֻפּוֹתֵיקִי. מְכָרוֹ אֵינוֹ מָכוּר. שִׁיחְרְרוֹ הֲרֵי זֶה מְשׁוּחְרָר. חֵיילֵיהּ דְּרִבִּי יוֹחָנָן מִן הָדָא. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר. אֵינוֹ כוֹתֵב אֶלָּא מְשַׁחְרֵר׃ אִילּוּ הַמְשַׁעְבֵּד שָׂדֶה לַחֲבֵירוֹ וְהָלַךְ וּמְכָרָהּ. שֶׁמָּא אֵין בַּעַל חוֹב בָּא וְטוֹרֵף. אָמַר רִבִּי אַבָּהוּ. פָּתַח לָנוּ רִבִּי יוֹחָנָן פֶּתַח מֵאִיר כְּאוֹרָה. לֹא מָצִינוּ עֶבֶד מִשְׁתַּחְרֵר וְחוֹזֵר וּמִשְׁתַּבֵּד. מֵעַתָּה לֹא יִכְתּוֹב שְׁטָר עַל דָּמָיו. אָמַר רִבִּי אִילָא. מוּטָּב שֶׁיֹּאמַר לוֹ. תֵּן לִי מָאתַיִם זוּז שֶׁיֵּשׁ לִי בְיָדָךְ. וְעַל יֹאמַר לוֹ. עַבְדִּי אַתָּה. רַבָּנִין דְּקַיסָרִין בְשֵׁם רִבִּי נַסָּא. אַתְיָא דְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל כְּרִבִּי מֵאִיר. כְּמַה דְרִבִּי מֵאִיר קוֹנֵס בִּדְבָרִים. כֵּן רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל קוֹנֵס בִּדְבָרִים. דְּתַנֵּי. [שְׁטָר] יֵשׁ בּוֹ רִבִּית קוֹנְסִין אוֹתוֹ וְאֵינוֹ גוֹבֶה לֹא אֶת הַקֶּרֶן וְלֹא אֶת הָרִיבִּית. דִּבְרֵי רִבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים. גּוֹבֶה אֶת הַקֶּרֶן וְאֵינוֹ גוֹבֶה אֶת הָרִבִּית.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
שטר שיש בו רבית. מפורש בו:
אתיא דרשב''ג. דאמר המשחרר כותב כר''מ דקונס הוא בדברים וכן נמי טעמו דרשב''ג משום קנס הוא שקנסו למשחרר:
מעתה לא יכתוב לו. העבד שטר על דמיו שהרי שיחרורו של הראשין הפקיעו מידי שיעבוד ומשני ר' אילא מוטב לו שיאמר לו זה תן לי וכו' ואל יאמר לו כשיפגענו בשוק עבדי אתה וכדפרישית לעיל:
פתח לנו ר' יוחנן. בטעמא בפתח מאיר כאורה למרחוק דהיינו טעמיה שלא מצינו עבד משתחרר וחוזר ומשתעבד דמכיון דחל עליו שחרור תו לא פקע מיניה ובגיטין הגי' פתח לנו ר' יוחנן פתח ר' מאיר בדה:
אילו וכו'. ששיעבד לו באפותיקי מפורש והלך ומכרו שמא אין הב''ח בא וטורף מן הלוקח והשתא ה''נ מאי איכפת ליה לרבו השני בשיחרורו של הראשון וילך וישתעבד בעבדו שהרי הוא אפותיקי שלו:
אילו המשעבד וכו'. לר' יוחנן פריך ומסיק לה למילתיה לפרושי המתני' אליביה וכדאמרן:
חיילי' דר' יוחנן. ראייתו של ר' יוחנן דבשחרור של רבו הראשון בלחוד הוא דמיתוקמא מתני' מהא דקאמר רשב''ג אינו כותב אלא משחרר ולא קאמר המשחרר דהוה משמע מי ששחררו וכדמפרש רב אלא ש''מ דעל רבו הראשון קאי דלדידי' משחרר קרינן לי' דברשותו הוא וכר' יוחנן:
כהדא דתני וכו'. אלמא דיש חילוק בין מכר לשיחרור ומטעמא הואיל ויצא עליו שם שחרור וה''ה ה''נ לענין שיחרור של רבו שני:
קל הוא בשחרור. כלומר לא כדס''ד דרב בעלמא נמי ס''ל למפרע הוא גובה אלא שאני בשחרור שהקלו בו הואיל ויצא עליו שם שחרור מרבו שני והלכך מתני' מיתוקמא נמי בששחררו רבו שני וכדאמרן ולעולם אימא לך בעלמא אפי' רב ס''ל דב''ח מכאן ולהבא הוא גובה:
אין תימר ברשות ישראל הוא. כלומר לרב דאת אמר למפרע הוא גובה אם כן החמץ בפסח ברשות ישראל הוה ויהא אסור ומה עבד להרב:
מתניתא. ברייתא חדא דתנינן ישראל שהלוה את הנכרי על חמצו לאחר הפסח אינו עובר עליו:
אמר ר' יוחנן וכו'. ר' יוחנן פליג משום דס''ל כמ''ד ב''ח מכאן ולהבא הוא גובה והלכך לאו ברשותו של המלוה כלל הוא עד שעת הגבייה והשחרור שלו אפי' מדרבנן בעלמא לאו כלום הוא ואין לך קרוי משחרר אלא רבו הראשון בלבד. ולר' יוחנן מתני' הכי מיתפרשא משורת הדין אין העבד חייב כלום לרבו השני לפי ששחרורו של רבו הראשון מפקיעו מידי שעבוד אלא מפני תיקון העולם שלא יפגיענו בשוק ויאמר לו עבדי אתה כדמפרש לקמן כופין את רבו השני לעשות אותו בן חורין והעבד כותב שטר על דמיו ורשב''ג סבר המשחרר כותב מפני שהזיק שיעבודו של חבירו ובהא קמיפלגי דת''ק סבר המזיק שיעבודו של חבירו פטור ורשב''ג ס''ל חייב:
מי משחרר. ובמאי פליגי ת''ק ורשב''ג וה''פ לשיטתא דהאי תלמודא כדפרישית התם דרב דקאמר בין רבו ראשון ובין רבו האחרון משום דס''ל כמ''ד ב''ח למפרע הוא גובה כלומר אם בא לידי גוביינא אמרינן איגלאי מילתא למפרע דמשעה שהלוהו עמדו נכסיו הללו בחזקתו ולפיכך מן הדין הוא כאן דשיחרור של שניהם לאו שיחרור הוא שהלוה אינו יכול לשחררו דשמא לא יהיה לו מעות לסלק להמלוה לזמן הפרעון ומשאר נכסים אינו יכול לסלקו דהא באפותיקי מפורש מיירי כדפרישית ונמצא שמשעת הגבייה קם העבד למפרע ברשות המלוה ושיחרור דהלוה לאו כלום הוא וכן המלוה אינו יכול לשחררו דשמא לא יבא לידי גוביינא מהעבד שאם רוצה יסלקו במעות ולפ''ז מתניתין הכי מיתפרשא משורת הדין אין העבד חייב כלום היינו במצות הנוהגות בבני חורין שהרי מי ששחררו לאו כלום הוא אלא מפני תיקון העולם הוא שחייב הואיל ויצא עליו שם בן חורין וא''כ אם הראשון שחררו ואח''כ בא לידי גוביינא כופין את רבו השני והוא המלוה ועושה אותו בן חורין והעבד כותב שטר על דמיו ורשב''ג סבר אין העבד כותב דאיהו מאי קא עביד ליה אלא המשחרר כותב ואם השני שחררו ולא בא לידי גוביינא לפי שסלקו הלוה במעות כופין רבו הראשון ועושה אותו בן חורין והעבד כותב שטר על דמיו ורשב''ג קסבר המשחרר כותב ופלוגתייהו בהיזק שאינו ניכר אי שמיה היזק או לא שהרי שחרור של שניהם מן הדין לאו שחרור הוא אלא מתקנתא דרבנן והיזק שאינו ניכר מיקרי:
ושיחררו. לקמן מפרש מי הוא המשחרר:
עבד שעשאו רבו אפותיקי לאחרים. על חובו אפותיקי כלומר פה תהא קאי ומזה תגבה חובך וכגון שעשאו אפותיקי מפורש שא''ל לא יהא לך פרעון אלא מזה וכדפרישית שם דאי באפותיקי סתם לא שייך זה דקאמר רשב''ג המשחרר כותב שטר ומה ליה למיכתב השתא הא כתוב וקאי דהא כולהו ניכסי מישתעבדי ליה:
תמן תנינן. בגיטין פ' השולח הלכה ד' וגרסינן להאי סוגיא דלקמן שם:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source