לֵית הָדָא פְלִיגָא עַל רִבִּי יוֹחָנָן. דְּרִבִּי יוֹחָנָן אָמַר. מִכֵּיוָן שֶׁעָבַר עָלְיו וּשְׁכָחוֹ הֲרֵי הוּא שִׁכְחָה. שַׁנְייָה הִיא בְעָרִיס שֶׁדַּרְכּוֹ לִבָּחֵן. אֲפִילוּ עַל דְּרִבִּי אוֹשַׁעְיָה לֵית הִיא פְלִיגָא. דְּרִבִּי הוֹשַׁעְיָה אָמַר. רוֹמֵס הָיִיתִי זֵיתִים עִם רִבִּי חִייָה הַגָּדוֹל. וְאָמַר לִי. כָּל זַיִת שֶׁאַתְּ יָכוֹל לִפְשׁוֹט יָדָךְ וְלִיטְלוֹ אֵינוֹ שִׁכְחָה. שַׁנְייָא הִיא. שֶׁכָּל רוֹגְלוּת וְרוֹגְלוּת אוּמָן בִּפְנֵי עַצְמוֹ.
Pnei Moshe (non traduit)
אפילו על דר' אושעיה לית היא פליגא. אסיפא קאי דקתני וברוגליות משיעבור הימנה כדלעיל לא פליגא הא על רבי אושעיא דקאמר שם בפ''ה ששמע מר' חייה הגדול בשעה שהיא רומס עמו זיתים וא''ל הדין הוא כשכחת זית דכל זית שאת יכול לפשוט ידך וליטלו אינו שכחה ואף על פי שעבר ממנה והכא ברוגליות שאני היא לפי שכל רוגלות ורוגלות אומן בפ''ע כשורה בפ''ע מן הגפנים הוא ומכיון שעבר משורה זו אין לו לשוב וליטל:
שניא היא בעריס שדרכו לבחן. שמאחר שהוא מודלה ע''ג כלונסות וגבוה הוא דרכו של בעל הכרם לבחון ולנסות אם יכול הוא להגיע אליו בהפשטת ידו והלכך אפי' עבר מעליו אמרי' שלא שכחו כלל אלא רוצה הוא לנסות עצמו אם יכול לפשוט את ידו וליטלו:
לית הדא פליגא על ר' יוחנן. התם קאי דקתני איזו היא שכחה בעריס. הוא כרם שהגפנים מודלות ע''ג כלונסות ועצים. כל שאינו יכול לפשוט את ידו וליטלה קרינן ביה לא תשוב לקחתו:
וברוגליות. היא שהגפנים עומדים ע''ג הקרקע שדורכים עליהם ברגל. משיעבור הימנה קתני מיהת בערים כל שאינו יכול וכו' ומשמע דכל זמן שהוא יכול לפשוט את ידו וליטול הימנו אינו שכחה וכי לית הדא פליגא על ר' יוחנן דקאמר התם בפ''ה בהלכה ב' דזית מכיון שעבר עליו ושכחו ה''ז שכחה ואף על פי שלאחר שנזכר היה יכול לפשוט את ידו וליטלו:
רִבִּי חִייָה בַּר אַבָּא בְעָא קוֹמֵי [דְרִבִּי מָנָא]. לְאוֹכְלוֹ בְלִי פִדְיוֹן [אֵי] אֵיפְשַׁר. [שֶׁאֵי] (שֶׁ)אֶיפְשַׁר לְהֶקְדֵּשׁ לָצֵאת בְּלֹא פִדְיוֹן. לִפְדּוֹתוֹ וּלְאָכְלוֹ נִמְצָא 30a לוֹקֵחַ לוֹ קוֹרְדּוֹם מִדְּמֵי שְׁבִיעִית. אָמַר לֵיהּ. הַגִּיזְבָּר הָיָה מַחְלִפָן בְּיַד אַחֵר. אָמַר רִבִּי מַתַּנְייָה. לָמָּה לֵי נָן פָּֽתְרִין לָהּ דִּבְרֵי הַכֹּל כְּהַהִיא דָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. דִּבְרֵי רִבִּי יוֹסֵה מִפְּנֵי שֶׁקָּדַם נִדְרוֹ לְהֶבְקֵירוֹ. וְהָכָא מִפְּנֵי שֶׁקָּדַם הֶבְקֵר נִדְרוֹ לְהֶקְדֵּישׁוֹ. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. מַעֲשֶׂה הָיָה וְהוֹרוּן כְרִבִּי יוֹסֵה.
Pnei Moshe (non traduit)
בעא קומי דר' מנא. על הא דקתני וחייב בשביעית וקס''ד דעל בעל הכרם קאמר ופריך והיכי דמי:
לאוכלו בלא פדיון אי אפשר. כלומר דודאי בלא פדיון אי אפשר לצאת מיד הקדש:
ולפדותו מן ההקדש ולאוכלו. בקדושת שביעית הא נמי לא מצית אמרת:
א''ל. משכחת לה בלא פדיון הדמים והאי וחייב בשביעית דקתני היינו שחל חיוב שביעית עליו אע''פ שהוא ביד הקדש וכיצד הוא עושה הגזבר הוא שמחליפו ביד אחר שמחליף כרם זה עם כרם של אחר והאחר נכנס להקדש תחתיו ואותו הכרם נשאר קדושת שביעית עליו שאין זה יכול לאכול ממנו אלא בתורת קדושת שביעית. וה''ה שיכול להחליף עם בעל הכרם עצמו על כרם אחר אלא אורחא דמילתא נקט לפי שבעל הכרם כשהוא מוציא מן ההקדש הוא פודה בדמים וכאן א''א מפני איסור שביעית שבו וכדאמרן:
אמר ר' מתנייה למה לית אנן פתרין לה ד''ה כההיא דאמר ר' יוחנן וכו'. כלומר דר' מתנייה קאמר ומאי דוחקיה בהא דקתני וחייב בשביעי' ומאי קשיא ליה הרי אנן יכולין לפרש לה בפשיטות וד''ה הוא ואפי' לר' יוסי. האי מילתא דר' יוסי בנדרים היא דתנן בסוף פרק אין בין המודר גבי הא דתני המודר הנאה מחבירו והיו מהלכין בדרך ואין לו מה יאכל נותן לאחר לשם מתנה והלה נותן לו ואם אין עמהן אחר מניח על הסלע או על הגדר ואומר הרי הן מופקרין לכל מי שיחפוץ והלה נוטל ואוכל ור' יוסי אוסר. ומפרש התם טעמא דר' יוסי מפני שקדם נדרו להפקירו וכבר חל האיסור על זה מנכסיו והלכך אפילו הפקירן אחר כך אסורין לו אבל אם היה הפקירו קודם לנדרו מודה ר' יוסי דלא חל הנדר על מה שהפקיר:
והכא מפני שקדם הפקר נדרו להקדשו. כלומר והשתא הכא היינו טעמא דחייב בשביעית משום דשביעית אפקעתא דמלכא היא והיא קדמה להקדישו. והפקר נדרו דקאמר כלומר הפקר הנדר שציותה התורה עליו הוא מקודם להקדישו שהקדיש מעצמו ונדר הוא חיובא דשביעית שהוא כמודר ומופרש ממנו מכח האיסור חל עליו מקודם והלכך אין ההקדש שאח''כ חל עליו להפקיע ממנו איסור שביעית ואפי' רבי יוסי דנדרים מודה הוא הכא:
מעשה היה והורו כר' יוסי. על ר' יוסי דמתני' דפיאה שם קאי שהורו כר' יוסי דקאמר התם יתן העני שכר גידוליו להקדש ואגב דאיירי הכא בגידולי הקדש מייתי לה לכולה סוגיא וכן להא דלקמן:
שלא יהא זה כלוקח לו קורדם מדמי שביעית כלומר שנהנה הוא מדמי שביעית שהרי שביעית אין לו פדיון לשיצאו הפירות עצמן מאיסורן כדתנן בפ''ח דשביעית אחרון אחרון נתפס בשביעית והפרי עצמו אסור וכשזה פודה מן ההקדש הרי הדמים שנתן להגזבר הן דמי שביעית מפני שאיסור שביעית שבו חל על הדמים שהשביעית תופסת דמיה וכשאוכל מכרם הזה הרי נהנה הוא מחמת דמי שביעית שנתן בשבילה:
רִבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא בְעָא קוֹמֵי רִבִּי אִימִּי. הַמַּשְׂכִּיר בַּיִת לַחֲבֵירוֹ וְנִצְרַךְ לְדָמָיו. אָמַר לֵיהּ. לֹא עָלָה עַל דַּעַת שֶׁיָּמוּת בָּרָעָב. רִבִּי זְעוּרָא רִבִּי לָא תְּרֵיהוֹן אָֽמְרִין. מִיסְתִּיוֹסִיס כְּאוֹנֵי הִיא וְנִקְנֵית בְּמִקַּח. תַּנֵּי. הַמַּשְׂכִּיר בַּיִת לַחֲבֵירוֹ וְעָמַד וְהִקְדִּישׁוֹ. הֲרֵי זֶה דָר בְּתוֹכוֹ וּמַעֲלֶה שָׂכָר לְהֶקְדֵּשׁ. אֵימָתַי. בִּזְמַן שֶׁלֹּא הִקְדִּים לוֹ שְׂכָרוֹ. אֲבָל בִּזְמַן שֶׁהִקְדִּים לוֹ שְׂכָרוֹ. הֲרֵי זֶה דָר בְּתוֹכוֹ חִנָּם. בְּיוֹמוֹי דְרִבִּי מָנָא הַווָת נימורה בְצִיפּוֹרִין. וַהֲווֹן בְּנֵיהוֹן מִישְׁכּוֹנִין גַּבֵּין. מֵיאֲתַאי מֵיזַל לוֹן אַפִּיק רִבִּי מָנָא כְדוֹן כַּהִיא דְרִבִּי אִימִּי. אַמַר. לָא דַאֲנָא סְבַר כְדַעְתֵּיהּ. אֶלָּא בְגִין צִיפֹּרַייָא דְלָא יַחְלְטוֹן בְּהֵיהוֹן.
Pnei Moshe (non traduit)
אפיק ר' מנא כהדין כהאי דר' אימי. כלומר הוציא שוכר אחד מהבית שהיה מושכר לו מחמת שהיה צריך המשכיר למכור את ביתו כדי לשלם חובו לאנשי הצבא שלא יחליטו בניהן ולהולך אותן עמהן ואמר ר' מנא זה שהוריתי כך לא דאנא ס''ל כדעתי' דר' אימי דלעיל בזה אלא להוראת שעה הצריכה לכך בשביל אנשי הציפורי שלא יחליטו בניהן ביד הנכרים אבל לדינא ס''ל כהא דר''ז ור' אילא דלעיל:
ומדאתו למיזל לון. כשבא פקודת המלך שילכו מכאן למקום אחר:
והוון בניהון מישכונין גבן. והיו בניהן ובנותיהן של אנשי ציפורי ממושכנין גביהון בשביל החובות שהיו חייבין לאנשי הצבא:
הוות נימורה בציפורין. נימורה הוא צבא המלך ועל שם שהם מתחלפות תמיד ממקום למקום פעם החיילות כאן ופעם במקום אחר קרי להו נימורה מלשון לא יחליפנו ולא ימיר אותו:
ה''ז דר בתוכו חנם. כלומר א''צ לחזור וליתן להקדש כלום:
ועמד. המשכיר והקדישו הרי זה השוכר דר בתוכו והוא מעלה השכר להקדש:
מיסתיוסיס באוני הוא. מיסתי סיס מלה לעז הוא מיוסטימינטא כלומר השוכר הוא קבוע ומובטח על אוני שלו והיא שטר השכירות שבידו ונקנית השכירות במקח ואין המשכיר יכול לחזור בו כל ימי שכירותו. א''נ ונקנית במקח היינו שהמקח עם הלוקח קיים הוא אבל אינו יכול להוציא להשוכר מהבית עד שיכלה זמן השכירות. ובפ' השואל גריס כדר' זירא ור' אילא מכל מקום קנוי הוא ליה אלא דאמר ליה שיבקיה דשרי עד ימלא אנקלווסים דידיה. והיינו הך שהמקח הוא קנוי להלוקח אלא שהמשכיר צריך שיאמר להלוקח שבקיה להשוכר שישכון בתוך הבית עד שימלא העת והעונה מזמן שכירות שלו. ואם לאו צריך המשכיר להשכיר לו בית אחר כמוהו ואם לא ימצא אינו יכול להפקיע שכירותו מחמת המכירה שלו ובטל המקח:
א''ל. ר' אימי לא עלה על דעת שימות המשכיר ברעב שאם הוכרח למכור ביתו למזונות לא בשביל השוכר הזה ימות הוא ברעב:
המשכיר בית לחבירו ונצרך לדמיו. ומבקש למכרו אם מעכב עליו השוכר בתוך זמן שכירותו. וגרסינן להא בב''מ סוף פ' השואל:
וְאוֹכְלִין מִתַּחַת הַנְּשָׁרִים. מַה נָן קַייָמִין. אִם בְּשֶׁנָּֽשְׁרוּ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב. דִּבְרֵי הַכֹּל מוּתָּר. אִם בְּשֶׁנָּֽשְׁרוּ בְיוֹם טוֹב. דִּבְרֵי הַכֹּל אָסוּר. אֶלָּא כִי נָן קַייָמִין. בִּסְתָם.
Pnei Moshe (non traduit)
מה אנן קיימין. לאותן הנשרים דקתני אם בשנשרו בערב יום טוב או בערב שבת ד''ה מותר ואמאי מיחו בידם ואי בשנשרו היום ד''ה אסור והיאך עשו כן אנשי יריחו אלא כי אנן קיימין לזה בסתם שאינו ידוע אימתי נשרו והן הקילו בספיקן ומיחו בידם חכמים דהואיל ועיקר האיסור להשיר פירות מהמחובר דאורייתא היא יש להחמיר אפי' בספק הנושרין מאליהן:
משנה: תָּמִיד נִשְׁחָט בִּשְׁמוֹנֶה וּמֶחֱצָה וְקָרֵב בְּתֵשַׁע וּמֶחֱצָה. עֶרֶב פְסָחִים נִשְׁחָט בְּשֶׁבַע וּמֶחֱצָה וְקָרֵב בִּשְׁמוֹנֶה וּמֶחֱצָה בֵּין בַּחוֹל בֵּין בַּשַּׁבָּת. חָל עֶרֶב פְּסָחֵים לִהְיוֹת עֶרֶב שַׁבָּת נִשְׁחָט בְּשֵׁשׁ וּמֶחֱצָה וְקָרֵב בְּשֶׁבַע וּמֶחֱצָה וְהַפֶּסַח אַחֲרָיו׃
Pnei Moshe (non traduit)
והפסח אחריו. אכולהו חלוקי דע''פ קאי כלומר לעולם אין הפסח קרב אלא אחריו של תמיד של בין הערבים:
חל ע''פ להיות בערב שבת. דאיכא נמי צלייתו דלא דחי שבת וצריך לצלותו מבעוד יום מקדמינן להתמיד עוד שעה אחת ומוקמינן ליה אדיניה ונשחט בו' ומחצה וקרב בז' ומחצה:
בין בחול. בין שחל ע''פ בחול בין שחל בשבת:
מתני' תמיד נשחט בח' ומחצה. תמיד של בין הערבים נשחט כל שאר ימות השנה בח' ומחצה. ובבבלי מסיק דהאי לאו זמנו מדאורייתא הוא דא''כ היכי מקדמינן ליה בע''פ אלא זמן שחיטת התמיד מדאורייתא מכי ינטו צללי ערב והוא כמו חצי שעה אחר חצות היום שמתחיל הצל להאריך ונראה לכל שהאריך ובכל ימות השנה מאחרין שחיטתו ב' שעות אחר זמנו מפני הנדרים ונדבות שמביאין ואי אפשר להקריבם אחר תמיד של בין הערבים משום דכתיב גבי עולת התמיד של שחר והקטיר עליה חלבי השלמים ודרשינן עליה השלם כל הקרבנות כולן שצריך שישלים כל הקרבנות אחר תמיד של שחר ולא אחר תמיד של בין הערבי' ואפי' לשבת שאין נדרים ונדבות קריבין בו אפ''ה מאחרין זמן שחיטת התמיד של בין הערבים משום סרך נדרים ונדבות דחול שלא יבואו לטעות בחול. ובע''פ שהפסח קרב אחר תמיד של בין הערבים כדדרשינן יאוחר דבר שנאמר בו בערב ובין הערבים לדבר שלא נאמר בו אלא בין הערבים בלבד מקדמינן ליה להתמיד שעה אחת ונשחט בשבע ומחצה ולעולם שיעור שהות הקרבתו אחר שחיטתו הוא שעה אחת:
וְנוֹתְנִין פֵּיאָה לַיָּרָק. לֹא הָיוּ נוֹתָנִין 30b אֶלָּא מִן הַלֶּפֶת וּמִן הַקֶּפַלוֹטוֹת שֶׁלְּקִיטָתָן כְּאַחַת. רִבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר. אַף לָאַכְּרוּב. מַעֲשֶׂה בְּבֶן מֵבִיא יַיִן שֶׁנָּתַן בְּנוֹ פֵיאָה לְיָרָק לָעֲנִיִּים. וּבָא אָבִיו וּמְצָאָן עוֹמְדִין עַל פֶּתַח הַגִּינָּה. אָמַר לָהֶן. הַנִּיחוּ מַה שֶׁבְּיֶדְכֶם. וְהִנִּיחוּ מַה שֶׁבְּיָדָן. וְנָתַן לָהֶם בְּכִפִלֵיהֶן מְעוּשָּׂרִין. לֹא שֶׁהָֽיְתָה עֵינוֹ צָרָה. אֶלָּא שֶׁהָיָה חוֹשֵׁשׁ לְדִבְרֵי חֲכָמִים. חַד זְמַן צָֽרְכוֹן רַבָּנִן נִידְבָא. שָֽׁלְחוֹן לְרִבִּי עֲקִיבָה וּלְחַד מִן רַבָּנִין עִמֵּיהּ. אֲתוֹן בָעֵיי מֵיעוֹל לְגַבֵּיהּ וְשָֽׁמְעוּן קָלֵיהּ דְּטַלְייָא. אֲמַר לֵיהּ. מַה נִיזְבּוֹן לָךְ יוֹמָא דֵּין. אֲמַר לֵיהּ. טְרוֹכְסִימוֹן. לָא מִן יוֹמָא דֵין אֶלָּא מִן דְּאֶתְמוֹל. דְּהוּא כְמִישׁ וּזְלִיל. שָֽׁבְקוּן לֵיהּ וְאָֽזְלוֹן לוֹן. מִן דִּזְכוֹן כָּל עַמָּא אֲתוֹן לְגַבֵּיהּ. אֲמַר לוֹן. לָמָּה לֹא אֲתִיתוֹן גַּבַּיי קְדַמַיי כְמַה דַהֲוִיתוֹן נְהִיגִין. אָֽמְרִין. כְּבָר אֲתִינָן וּשְׁמָעִינָן קָלֵיהּ דְּטַלְייָא אֲמַר לָךְ. מַה נִיזְבּוֹן לָךְ יוֹמָא דְּין. וְאָֽמְרִת לֵיהּ. טְרוֹכְסִימוֹן. לָא מִן דְּיוֹמָא דֵין אֶלָּא מִן דְּאֶיתְמוֹל. דְּהוּא כְמִישׁ וּזְלִיל. אֲמַר. מַה דְבֵינִי לְבֵין טַלְייָא יְדַעְתּוֹן. יְדַעְתּוֹן מַה בֵינִי לְבֵין בָּרְיִי. אַף עַל פִּי כֵן אַזְלוּן וְאָֽמְרוּן לָהּ וְהִיא יְהָבָה לְכוֹן חַד מוֹדֵיִי דְדֵינָרִין. אַזְלוֹן וְאָֽמְרוֹן לָהּ. אָֽמְרָה לוֹן. מַה אֲמַר לְכוֹן. גְּדִיל אוֹ מְחִיק. אָֽמְרוּ לָהּ. סְתָם אֲמַר לוֹן. אָֽמְרָה לוֹן. אֲנָא יְהָבָה לְכוֹן גְּדִיל. וְאִין אֲמַר. גְּדִיל. הָא כְמִילּוּי. וְאִין לָא. אֲנָא מְחַשְׁבְּנָא גוֹדְלָנָה מִן פֵּרְנִי. כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע בַּעֲלָהּ כָּךְ. כָּפַל לָהּ אֶת כְּתוּבָּתָהּ.
Pnei Moshe (non traduit)
הדרן עלך מקום שנהגו
חד זמן. היו רבנן צריכין לאיזו נדבה בשביל לומדי תורה ושלחו לר''ע ולאחד מרבנן עמו לגבות הנדבה ובאו אצל הבית של מביא יין הזה ורצו לכנוס לתוכו. שמעו קול התינוקות שאמרו לו מה יש לנו ליקח מן השוק לאכול היום ואמר להן טרוכסמין. מין ירק שהוא בזול ולא ממה שהובא זה היום אלא מן של אתמול שהוא כבר נכמש והוא יותר בזול. וכששמעו החכמים כך אמרו מה לנו ליכנס בבית הזה אם הוא קמצן כל כך והניחו אותו והלכו להן ולאחר שזכו בצדקה כ''ע וגבו מן הכל באו אצלו ושאל להם מפני מה שניתם המנהג שהייתם נוהגים לבוא בראשונה אצלי בשביל איזו נדבה ומה יום מיומים ואמרו לו בשביל ששמעו קלי' דטליא וכו'. והשיב להן מה שביני לבין התינוקות בני ביתי אתם יודעים אבל לא מה שביני לבין בוראי וכי אתם יודעים מה בלבי לדבר מצוה. ואף על פי כן תלכו לאשתי והיא תתן לכם מדה אחת של דינרין לנדבה זו והלכו ואמרו לה בשמו ושאלה היא ואיזה מדה אמר לכם אי מדה גדושה וגדולה או מחוקה והשיבו סתם אמר לנו והיא בצדקתה אמרה אני אתן לכם מדה גדולה וגדושה ואם יאמר בעלי שכך היתה כוונתי הרי זה כדבריו ואם לאו אנא מנכה הגדוש מן חשבון כתובתי. כששמע בעלה צדקתה אף הוא כפל לה את כתובתה:
אלא שהיה חושש לדברי חכמים. שאין נותנין פאה לירק:
בן מביא יין. כך היה שמו. ובתוספתא סוף פ''ג גריס בבנו של נבו:
אף לא כרוב. מין כרוב אחד שנלקט גם כן כאחת:
לא היו נותנין וכו'. לתרץ היאך עשו אנשי יריחו ליתן פאה לירק והלא אין לקיטת הירק כאחת ופטור הוא וקאמר שלא היו נותנין אלא מן הלפת וכו' שדרכן ללקטן כאחת:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source