תַּנֵּי. הִיא הָֽיְתָה נִקְרֵאת כַּת עֲצֵלִים. אָמַר רִבִּי אָבוּן. מַה אִם דָּבָר שֶׁמִּצְוֹתוֹ לָכֵן הִיא הָֽיְתָה נִקְרֵאת כַּת עֲצֵלִים. מִי שֶׁהוּא מִתְעַצֵּל בְּמִצְוָה עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
מי שהוא מתעצל במצוה. אינו עושה אותה כלל ע''י עצלותו על אתת כמה וכמה שזהו עצל האמור בכתוב:
ומה אם דבר שמצותו לכן. שהרי א''א בלא כת ג' קורא אותה כת עצלים שהיו להן לזרז עצמן בכל היכולת ולהיות בכת הקודמין:
אמר ר' מנא הדא דידן. אפי' תימא שזהו הלל דידן ולפי דניסא הוה רב שמפורש בו יציאת מצרים ולחבב נס הגדול בגין כן אמר לון ענון בתריי מה דאנא אמר ולא יקראו אותו במהירות ובמרוצה:
הלכה: תַּמָּן תַּנִּינָן. יָֽצְאוּ וְאָֽכְלוּ וְשָׁתוּ. וּבָאוּ בֵּין הָעַרְבַּיִם וְקָֽרְאוּ הַגְּדוֹלָה׃ אֵיזֹו הִיא הַלֵּל הַגְּדוֹלָה. רִבִּי פַּרְנָךְ בְשֵׁם רִבִּי חֲנִינָה. ה֭וֹדוּ לֵֽאלֹהֵ֣י הָאֱלֹהִ֑ים. אַמַר רִבִּי יוֹחָנָן. וּבִלְבַד מֵ֖שֶׁעֹ֣מְדִים בְּבֵ֣ית יְי. לָמָּה בְאִילֵּין תַּרְתֵּין פַּרְשָׁתָא. רִבִּי זְעוּרָא רִבִּי אַבָּהוּ בְשֵׁם רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן. מִפְּנֵי שֶׁיְּרִידַת גְּשָׁמִים כְּלוּלָה בָהֶן. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי יוֹחָנָן נִיחָא. דִּכְתִיב מַֽעֲלֶ֣ה נְשִׂאִים֘ מִקְצֵ֪ה הָ֫אָ֥רֶץ. וּכְרִבִּי חֲנִינָה מַה. בְּגִין דִּכְתִיב 38a נוֹתֵן לֶ֭חֶם לְכָל בָּשָׂ֑ר כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ: רִבִּי בָּא וְרִבִּי סִימוֹן תְּרֵיהוֹן אָֽמְרִין. הָדָא דִידָן. רִבִּי יוֹשׁוּעַ בֶּן לֵוִי אָמַר. הָדָא דִידָן. בַּר קַפָּרָא אָמַר. הָדָא דִידָן. בַּר קַפָּרָא כְדַעְתֵּיהּ. דְּתַנִּינָן. מִימֵיהָ שֶׁל כַּת הַשְּׁלִישִׁית לֹא הִגִּיעָה לְאָהַבְתִּי כִּי יִשְׁמַע ה' אֶת קוֹלִי תַחֲנוּנָיי. מִפְּנֵי שֶׁעַמָּהּ מְמוּעָטִין׃ תַּנֵּי בַּר קַפָּרָא. זוֹ הִיא הַלֵּל הַגְּדוֹלָה. חַד בַּר אַבַּייָה עֲבַר קוֹמֵי תֵיבוֹתָא. אֲמַר לוֹן. עַנּוּן בַּתְרַיי מַה דַנָּה אֲמַר. הָדָא אָֽמְרָה. לֵית הָדָא דִידָן. אָמַר רִבִּי מָנָא. הָדָא דִידָן. נִסָּא הֲוָה רַב. בְּגִין כֵּן אֲמַר לוֹן. עַנּוּן בַּתְרַיי מַה דַנָּא אֲמַר.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
מסטוייות היו עושין להן. איצטבאות שהיו הולכין עליהן:
והיו הכהנים משתקעין בדם עד ארכבותיהן. כשאין מדיחין העזרה וכיצד היו עושים שלא יהו מטנפין בגדיהם ולהגביהן א''א משום דכתיב מדו בד ודרשי' מדו כמדתו שלא יהא חסר ולא יותר:
גמ' אמר ר' יונתן לא כל שבות התירו במקדש. טעמא דקתני שלא ברצון חכמים הוא מפרש דאע''ג דאין שבות במקדש ס''ל להאי תנא דלא כל שבות התירו אלא דוקא שבות שהוא לצורך עבודה הוא שהתירו לאפוקי להדיח את העזרה שזה לא לצורך העבודה לא התירו בשבת:
והדא אמרה לית הלל הגדול הדא דידן. דאלו הלל שלנו הכל בקיאים בו וכשיתחיל הש''צ יאמרו הציבור לעצמן ולמה אמר ענון בתריי מה דאנא אמר:
בר קפריא כדעתיה. לטעמיה הוא דאזיל דמפרש להא דתנינן מימיה של כת ג' וכו' ותני בר קפרא עלה זו היא הלל הגדולה אלמא דהלל דידן קורא הלל הגדול:
חד בר אבייה. ובתענית גורס בר אביי מבני ישיבתו עבר לפני התיבה כשירדו להם גשמים ביום התענית ואמר להן להציבור ענון אתם בתריי מה דאנא אומר תיבה אחר תיבה:
גמ' תמן תנינן. סוף פ''ב דתענית והסוגיא שם:
ובלבד משעומדי' בבית ה'. שצריך להתחיל מהמזמור שלפניו ואח''כ אומרים הודו. ובתענית הגי' ובלבד שעומדים וגו' והכי משמע לקמן דלר' יוחנן אותו המזמור בלבד קוראו הלל הגדול:
מפני שירידת גשמים כלולה בהן. ופריך על דעתיה דר' יוחנן ניחא דביה הוא דכתיב מעלה נשיאים אלא לר' חנינה מ''ט דאיזה רמז במזמור הודו לירידת גשמים:
בגין דכתיב נותן לחם. והיינו גשמים והיינו פרנסה:
הדא דידן. הלל שלנו שאנו קורין בחגים ומועדים זהו הלל הגדול:
משנה: כְּמַעֲשֵׂהוּ בַחוֹל כָּךְ מַעֲשֵׂהוּ בַשַּׁבָּת אֶלָּא שֶׁהַכֹּהֲנִים מְדִיחִין אֶת הָעֲזָרָה שֶׁלֹּא בִרְצוֹן חֲכָמִים. רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר כּוֹס הָיָה מְמַלֵּא מִדַּם הַתַּעֲרוֹבֶת וּזְרָקוֹ זְרִיקָה אַחַת עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ וְלֹא הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים׃
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
כוס היה ממלא מדם התערובת. המוטל על הרצפה וזורקו וכו' לפי שאם נשתפך הדם של אחד מהם לאחר שנתקבל בכלי אגב הרבה זריזות של הכהנים זריקה זו מכשיר ואין הלכה כר' יהודה:
מתני' כמעשהו. של פסח בחול כך מעשהו בשבת אלא שבזה אין מעשהו בשבת להדיח את העזרה והכהנים היו עושין שלא ברצון חכמים ומדיחין את העזרה מפני הדמים מרובין שבה ולפי שאמת המים היתה מהלכת בעזרה וכשרוצים להדיח פוקקים את נקב יציאתה והמים מתפשטין על פני כל העזרה שהיתה מרצפה של שיש ומדיחין את כולה ואח''כ פותחין את הנקב והמים יוצאין:
הלכה: אָמַר רִבִּי יוֹנָתָן. לֹא כָל שְׁבוּת הִתִּירוּ בַמִּקְדָּשׁ. וְהָיוּ הַכֹּהֲנִים מִשְׁתַּקְּעִין בַּדָּם עַד אַרְכְּבוֹתֵיהֶן. כֵּיצַד הָיוּ עוֹשִׂין. מַסְטָוִיּוֹת הָיוּ עוֹשִׂין לָהֶן.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
מסטוייות היו עושין להן. איצטבאות שהיו הולכין עליהן:
והיו הכהנים משתקעין בדם עד ארכבותיהן. כשאין מדיחין העזרה וכיצד היו עושים שלא יהו מטנפין בגדיהם ולהגביהן א''א משום דכתיב מדו בד ודרשי' מדו כמדתו שלא יהא חסר ולא יותר:
גמ' אמר ר' יונתן לא כל שבות התירו במקדש. טעמא דקתני שלא ברצון חכמים הוא מפרש דאע''ג דאין שבות במקדש ס''ל להאי תנא דלא כל שבות התירו אלא דוקא שבות שהוא לצורך עבודה הוא שהתירו לאפוקי להדיח את העזרה שזה לא לצורך העבודה לא התירו בשבת:
והדא אמרה לית הלל הגדול הדא דידן. דאלו הלל שלנו הכל בקיאים בו וכשיתחיל הש''צ יאמרו הציבור לעצמן ולמה אמר ענון בתריי מה דאנא אמר:
בר קפריא כדעתיה. לטעמיה הוא דאזיל דמפרש להא דתנינן מימיה של כת ג' וכו' ותני בר קפרא עלה זו היא הלל הגדולה אלמא דהלל דידן קורא הלל הגדול:
חד בר אבייה. ובתענית גורס בר אביי מבני ישיבתו עבר לפני התיבה כשירדו להם גשמים ביום התענית ואמר להן להציבור ענון אתם בתריי מה דאנא אומר תיבה אחר תיבה:
גמ' תמן תנינן. סוף פ''ב דתענית והסוגיא שם:
ובלבד משעומדי' בבית ה'. שצריך להתחיל מהמזמור שלפניו ואח''כ אומרים הודו. ובתענית הגי' ובלבד שעומדים וגו' והכי משמע לקמן דלר' יוחנן אותו המזמור בלבד קוראו הלל הגדול:
מפני שירידת גשמים כלולה בהן. ופריך על דעתיה דר' יוחנן ניחא דביה הוא דכתיב מעלה נשיאים אלא לר' חנינה מ''ט דאיזה רמז במזמור הודו לירידת גשמים:
בגין דכתיב נותן לחם. והיינו גשמים והיינו פרנסה:
הדא דידן. הלל שלנו שאנו קורין בחגים ומועדים זהו הלל הגדול:
תַּמָּן תַּנִּינָן. רַבִּי יְהוּדָה מְחַיֵּב בְּדַם הַתַּמְצִית׃ אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. לֹא רִיבָה אוֹתָהּ רִבִּי יוּדָה אֶלָּא לְהִכָּרֵת. אָתָא רִבִּי חִזִקִיָּה רִבִּי אַבָּהוּ בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. לֹא רִיבָה אוֹתָהּ רִבִּי יוּדָה אֶלָּא לְהִכָּרֵת. תַּמָּן אָֽמְרִין בְּשֵׁם רַב חִסְדָּא מַתְנִיתָה כֵן. אָֽמְרוּ לוֹ. וְהֲלֹא דַּם הַתַּמְצִית הוּא. וְדַם תַּמְצִית פָּסוּל עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. וְעוֹד מִן הָדָא. וְרוּבּוֹ לֹא נִתְקַבֵּל בְּכֶלִי. וְדָם שֶׁלֹּא נִתְקַבֵּל בְּכֶלִי פָּסוּל מֵעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. וְאִית לְרִבִּי יוּדָה דָּם מְבַטֵּל דָּם. כְּמַה דְלֵית לֵיהּ הָדָא וְהוּא מְקַבֵּל מִינְּהוֹן. כֵּן לֵיהּ הָכָא וְהוּא מְקַבֵּל מִינְּהוֹן. רִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי בּוּן בְּשֵׁם רַב חִסְדָּא. מַתְנִיתָה אָֽמְרָה כֵן. אֵין לִי אֶלָּא דַם הַנֶּפֶשׁ בְּמוּקְדָּשִׁין דָּבָר שֶׁהוּא רָאוּי לַכַּפָּרָה. מְנַיִין דַם הַנֶּפֶשׁ בְּחוּלִין. וְדַם תַּמְצִית בֵּין בְּחוּלִין בֵּין בְּמוּקְדָּשִׁין. 38b תַּלְמוּד לוֹמַר דָּם. וְכָל דָּם. כְּשֶׁהוּא אֶצֶל מֶפֶשׁ הוּא מַזְכִּיר כַּפָּרָה. אֶצֶל תַּמְצִית אֵינוֹ מַזְכִּיר כַּפָּרָה.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
לא כן תני ר' חייה וכו'. אמתני' פריך דקתני השלישית במקומה עומדת וקס''ד דמדקתני ברישא וישבה לה בהר הבית הני נמי כולן בישיבה הן ועומדת לשון המתנה הוא ואתה פה עמוד עמדי והא תני ר''ח לא היתה ישיבה בעזרה וכו'. וגרסי' להא לקמן בסוטה בסוף פ' אלו נאמרין:
תיפתר שסמך עצמו לכותל וישב לו. התם קאי דמדייק על הא דקתני המלך עומד ומקבל וקורא יושב והא אין ישיבה בעזרה ומשני תיפתר וכו' לא שישב ממש אלא שסמך לו לכותל וישב לו בעמידה שיש בה סמיכה דהויא כעין ישיבה וזה מותר בעזרה. ואגב מייתי לה נמי הכא והאי דמתני' דידן לקמן הוא דמפרש לה:
והכתיב ויבא המלך דוד וישב וגו'. והיאך אמר רשב''ל אף למלכי בית דוד אין ישיבה בעזרה. ומשני ר' אייבו דר''ל מפרש וישב שיישב עצמו לכוין דעתו בתפלה לפני ה' ולא שישב ממש:
ור' יודה וכו'. מיותר הוא ואגב שטפת הדפוס ול''ג ליה:
תמן תנינן. בריש פ''ה דכריתות דם התמצית שמתמצה אחר יציאת דם הנפש אין חייבין עליו:
ר' יהודה מחייב בדם התמצית:
אמר ר' יוחנן לא ריבה אותה ר' יהודה. לדם התמצית לכל שיהא כדם הנפש אלא להכרת שיהא האוכלו חייב כרת אבל מודה הוא שפסול ע''ג המזבח:
תמן. בבבל אמרי בשם רב חסדא:
מתניתא כן. דמהאי ברייתא שמעינן כן דלא אמר ר' יהודה אלא לענין כרת בלבד:
דתנינן. בתוספתא פ''ד אמרו לו חכמים לר' יהודה היאך אתה אומר כוס היה ממלא מדם התערובות וזורקו זריקה אחת ע''ג המזבח והלא דם התמצית הוא שנתערב בו ופסול הוא ע''ג המזבח ולא השיב ר' יהודה כלום ש''מ שמודה להם בזה:
ועוד מן הדא וכו'. כלומר דדחי לה לראיה דרב חסדא דהתם דאפי' תימא דר' יהודה ס''ל דאף ע''ג המזבח כשר הוא והא דלא השיב להם לאו ראייה הוא דהא חזינן שעוד א''ל לר' יהודה שם והרי רובו של דם לא נתקבל בכלי ופסול הוא ע''ג המזבח וג''כ לא השיב להם כלום:
ואית לר' יהודה דם מבטל דם. בתמיה והא שמעי' לדידיה אין דם מבטל דם כדאמר בהדיא בפ''ח דזבחים ובפ' כיסוי הדם והיה לו לומר להם לדידי אין הדם שנתקבל בכלי בטיל כלל ואפ''ה לא השיב כלום א''כ כמה דלית לי' הדא שהשיבו לו והלא רובו לא נתקבל בכלי ואפי' כן והוא מקבל מינהון כן לית ליה הכא בדם התמצית והוא מקבל מנהון התשובה ולא חש ר' יהודה לתת להם תשובה והשתא לא שמעי' מידי דר' יהודה מודה בדם התמצית שפסל מע''ג המזבח:
ר' יוסי בר' בון. דהכא קאמר בשם ר''ח מתניתא אמרה כן דמהאי ברייתא שפיר שמעי' דמודה ר' יהודה בזה דתניא דם אין לי אלא דם הנפש במוקדשין שהוא בהכרת שהוא דבר שראוי לכפרה ומנין דם הנפש בחולין. ומשום דהאי קרא דכתי' בי' כרת בדם גבי קרבן היא דכתי' כי כל אוכל חלב מן הבהמה אשר יקריב ממנה וגו' וכל דם לא תאכלו וגו' כל נפש אשר תאכל כל דם ונכרתה ובחולין מנין ודם התמצית בין בחולין ובין במוקדשין מנין שלא מצינו גבי הקרבה אלא דם הנפש כדכתיב כי נפש הבשר בדם הוא ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר ת''ל דם וכל דם לרבות לדם התמצית שהוא בהכרת. והאי ברייתא דר' יהודה הוא שהרי חכמים סבירא להו דם התמצית אין חייבין עליו:
והשתא מדחזינן כשהוא אצל דם הנפש הוא מזכיר כפרה כדקאמר דבר שהוא ראוי לכפרה ואצל דם התמצית אינו מזכיר כפרה וש''מ דמודה רבי יהודה דדם התמצית אינו ראוי לכפרה:
משנה: כֵּיצַד תּוֹלִין וּמַפְשִׁיטִין אוּנְקְלָיוֹת שֶׁל בַּרְזֶל הָיוּ קְבוּעִין בַּכְּתָלִים וּבָעַמּוּדִין שֶׁבָּהֶן תּוֹלִין וּמַפְשִׁיטִין. כָּל מִי שֶׁאֵין לוֹ מָקוֹם לִתְלוֹת וּלְהַפְשִׁיט מַקְלוֹת דַּקִּין חֲלָקִים הָיוּ שָׁם וּמַנִּיחַ עַל כְּתֵיפוֹ וְעַל כֶּתֶף חֲבֵיירוֹ וְתוֹלֶה וּמַפְשִׁיט. רִבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר אַרְבָּעָה עָשָׂר שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת מַנִּיחַ יָדוֹ עַל כֶּתֶף חֲבֵירוֹ וְיַד חֲבֵירוֹ עַל כְּתֵיפוֹ וְתוֹלֶה וּמַפְשִׁיט׃
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
רבי אליעזר אומר ארבעה עשר שחל להיות בשבת. שאין יכולין לטלטל המקלות מניח זה ידו השמאלית על כתיפו של חבירו וזה ידו השמאלית על כתיפו של חבירו ותולה בהן ומפשיט כל אחד בידו הימנית. ואין הלכה כן וכדקאמר בגמרא דלאחר שהתירו הכלים באיזה צורך מותר לטלטל המקלות:
מתני' קרעו. להפסח:
והוציא את אימוריו. החלבים הקריבים ע''ג המזבח:
נתנן במגיס. בקערה אחת והקטירין על גבי המזבח ומפרש בגמרא להקטירן שלאחר שנתן הרבה בתוך קערה אחת היה נוטל כל חלב של כל פסח ופסח ומקטירו לפי שאסור לערב חלבים בחלבים:
יצאת כת ראשונה וישבה לה בהר הבית. בשבת מיירי שאין יכולין לטלטל ולהוליך פסחיהן לביתם:
שניה בחיל. הוא לפנים מן הסורק ובין חומת עזרה של הנשים:
והשלישית במקומה עומדת. בעזרה:
חשיכה יצאו וצלו את פסחיהן. שאין צליית הפסח דוחה את השבת:
מקלות דקין חלקים. שהיו קליפתן מפוצלין:
מתני' אונקלאות של ברזל. מסמרים שראשיהן כפופין למעלה היו קבועים בכותלים של העזרה ובעמודים שהיו בבית המטבחיים בעזרה:
הלכה: רִבִּי זְעִירָא בְשֵׁם רִבִּי אֶלְעָזָר. קָנִים וּמַקְלוֹת קוֹדֶם לַהַתָּרַת הַכֵּלִים נִשְׁנוּ.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
גמ' קנים ומקלות. קנים הא דתנינן במנחות פ' שתי הלחם לא סדור קנים ולא נטילתן דוחין את השבת. ומקלות דמתני' לר''א קודם להתרת הכלים נשנו כדאמרי' לעיל בפ' כל הכלים בהלכה א' שבראשונה הי' אוסרין וכו' עד שחזרו ואמרו כל הכלים ניטלין בשבת חוץ מן המסר הגדול ויתד של מחרישה:
גמ' כתיב והזה ממנו. ודרשי' ממנו מכולו וכדקאמר ר' אבינא:
ובלבד מזבח שלם. שצריך שיהא הזבח שלם בשעת הזיית הדם ולפיכך לא קרעו עד אח''כ שבא להוציא את אימוריו:
כתיב והקטירו אותו. והדר כתיב והקטירו והקטירם גבי אימורי קרבן ומה תלמוד לומר אותו בקרא דוהקטירו ללמד הכשר ולא הפסול שאם אירע איזה פסול בין זריקה להקטרה לא היו מקטירין את האמורין:
והקטירו. ל' יחיד שלא יערב חלבים של קרבן אחד בחלבים של קרבן אחר וכתיב נמי והקטירם דמשמע כולם כאחת אם יש חלבים מהקרבנות לפניו וא''כ קשו קראי אהדדי הכא את אמר והקטירו וכו':
אמר ר' אילא כאן במגס. כשנותן בקערה היה יכול ליתנם כלם כאחת וכאן על גבי המזבח כשבא להקטיר מקטיר כל חלב של קרבן וקרבן בפ''ע:
משנה: קְרָעוֹ וְהוֹצִיא אֲת אֵימוּרָיו נְתָנוֹ בַמָּגִס וְהִקְטִירָם עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. יָצָאת כַּת הָרִאשׁוֹנָה וְיָֽשְׁבָה לָהּ בְּהַר הַבַּיִת. שְׁנִיָּה בַחֵיל. הַשְּׁלִישִׁית בִּמְקוֹמָהּ עוֹמֶדֶת. חָשֵׁיכָה יָֽצְאוּ וְצָלוּ אֶת פִּסְחֵיהֶן׃
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
רבי אליעזר אומר ארבעה עשר שחל להיות בשבת. שאין יכולין לטלטל המקלות מניח זה ידו השמאלית על כתיפו של חבירו וזה ידו השמאלית על כתיפו של חבירו ותולה בהן ומפשיט כל אחד בידו הימנית. ואין הלכה כן וכדקאמר בגמרא דלאחר שהתירו הכלים באיזה צורך מותר לטלטל המקלות:
מתני' קרעו. להפסח:
והוציא את אימוריו. החלבים הקריבים ע''ג המזבח:
נתנן במגיס. בקערה אחת והקטירין על גבי המזבח ומפרש בגמרא להקטירן שלאחר שנתן הרבה בתוך קערה אחת היה נוטל כל חלב של כל פסח ופסח ומקטירו לפי שאסור לערב חלבים בחלבים:
יצאת כת ראשונה וישבה לה בהר הבית. בשבת מיירי שאין יכולין לטלטל ולהוליך פסחיהן לביתם:
שניה בחיל. הוא לפנים מן הסורק ובין חומת עזרה של הנשים:
והשלישית במקומה עומדת. בעזרה:
חשיכה יצאו וצלו את פסחיהן. שאין צליית הפסח דוחה את השבת:
מקלות דקין חלקים. שהיו קליפתן מפוצלין:
מתני' אונקלאות של ברזל. מסמרים שראשיהן כפופין למעלה היו קבועים בכותלים של העזרה ובעמודים שהיו בבית המטבחיים בעזרה:
הלכה: כָּתוּב וְהִזָּה מִמֶּנּוּ׃ מִכּוּלּוֹ. אָמַר רִבִּי אַבּוּנָא. וּבִלְבַד מִזֶּבַח שָׁלֵם. כְּתוּב וְהִקְטִ֨ירוּ אֹת֤וֹ. וְהִקְטִיר֥וֹ. וְהִקְטִירָ֥ם. מַה תַלְמוּד לוֹמַר וְהִקְטִ֨ירוּ אֹת֤וֹ. הַכָּשֵׁר וְלֹא הַפָּסוּל. וְהִקְטִיר֥וֹ. שֶׁלֹּא יְעָרֵב חֲלָבִים בַּחֲלָבִים. וְהִקְטִירָ֥ם. כּוּלָּם כְּאַחַת. הָכָא אַתָּ מַר. וְהִקְטִיר֥וֹ. שֶׁלֹּא יְעָרֵב חֲלָבִים בַּחֲלָבִים. וְהָכָא אַתָּ מַר. הִקְטִירָן. כּוּלָּם כְּאַחַת. אָמַר רִבִּי לָא. כָּאן בְּמַגִּס. וְכָאן עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
גמ' קנים ומקלות. קנים הא דתנינן במנחות פ' שתי הלחם לא סדור קנים ולא נטילתן דוחין את השבת. ומקלות דמתני' לר''א קודם להתרת הכלים נשנו כדאמרי' לעיל בפ' כל הכלים בהלכה א' שבראשונה הי' אוסרין וכו' עד שחזרו ואמרו כל הכלים ניטלין בשבת חוץ מן המסר הגדול ויתד של מחרישה:
גמ' כתיב והזה ממנו. ודרשי' ממנו מכולו וכדקאמר ר' אבינא:
ובלבד מזבח שלם. שצריך שיהא הזבח שלם בשעת הזיית הדם ולפיכך לא קרעו עד אח''כ שבא להוציא את אימוריו:
כתיב והקטירו אותו. והדר כתיב והקטירו והקטירם גבי אימורי קרבן ומה תלמוד לומר אותו בקרא דוהקטירו ללמד הכשר ולא הפסול שאם אירע איזה פסול בין זריקה להקטרה לא היו מקטירין את האמורין:
והקטירו. ל' יחיד שלא יערב חלבים של קרבן אחד בחלבים של קרבן אחר וכתיב נמי והקטירם דמשמע כולם כאחת אם יש חלבים מהקרבנות לפניו וא''כ קשו קראי אהדדי הכא את אמר והקטירו וכו':
אמר ר' אילא כאן במגס. כשנותן בקערה היה יכול ליתנם כלם כאחת וכאן על גבי המזבח כשבא להקטיר מקטיר כל חלב של קרבן וקרבן בפ''ע:
לֹא כֵן תַּנֵּי רִבִּי חִייָה. לֹא הָֽיְתָה יְשִׁיבָה בָעֲזָרָה אֶלָּא לְמַלְכֵי בֵית דָּוִד בִּלְבַד. וְאָמַר רִבִּי אִימִּי בְשֵׁם רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. אֲפִילוּ לְמַלְכֵי בֵית דָּוִד לֹא הָֽיְתָה יְשִׁיבָה בָעֲזָרָה. תִּיפְתָּר שֶׁסָּמַךְ עַצְמוֹ לַכּוֹתֶל וְיָשַׁב לוֹ. וְהָא כָתוּב וַיָּבֹא֙ הַמֶּ֣לֶךְ דָּוִ֔יד וַיֵּשֶׁ֭ב לִפְנֵ֣י יְי וגו'. אָמַר רִבִּי אַייְבוֹ בַּר נַגָּרִי. וַיִּישֶׁב עַצְמוֹ לִתְפִילָּה.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
לא כן תני ר' חייה וכו'. אמתני' פריך דקתני השלישית במקומה עומדת וקס''ד דמדקתני ברישא וישבה לה בהר הבית הני נמי כולן בישיבה הן ועומדת לשון המתנה הוא ואתה פה עמוד עמדי והא תני ר''ח לא היתה ישיבה בעזרה וכו'. וגרסי' להא לקמן בסוטה בסוף פ' אלו נאמרין:
תיפתר שסמך עצמו לכותל וישב לו. התם קאי דמדייק על הא דקתני המלך עומד ומקבל וקורא יושב והא אין ישיבה בעזרה ומשני תיפתר וכו' לא שישב ממש אלא שסמך לו לכותל וישב לו בעמידה שיש בה סמיכה דהויא כעין ישיבה וזה מותר בעזרה. ואגב מייתי לה נמי הכא והאי דמתני' דידן לקמן הוא דמפרש לה:
והכתיב ויבא המלך דוד וישב וגו'. והיאך אמר רשב''ל אף למלכי בית דוד אין ישיבה בעזרה. ומשני ר' אייבו דר''ל מפרש וישב שיישב עצמו לכוין דעתו בתפלה לפני ה' ולא שישב ממש:
ור' יודה וכו'. מיותר הוא ואגב שטפת הדפוס ול''ג ליה:
תמן תנינן. בריש פ''ה דכריתות דם התמצית שמתמצה אחר יציאת דם הנפש אין חייבין עליו:
ר' יהודה מחייב בדם התמצית:
אמר ר' יוחנן לא ריבה אותה ר' יהודה. לדם התמצית לכל שיהא כדם הנפש אלא להכרת שיהא האוכלו חייב כרת אבל מודה הוא שפסול ע''ג המזבח:
תמן. בבבל אמרי בשם רב חסדא:
מתניתא כן. דמהאי ברייתא שמעינן כן דלא אמר ר' יהודה אלא לענין כרת בלבד:
דתנינן. בתוספתא פ''ד אמרו לו חכמים לר' יהודה היאך אתה אומר כוס היה ממלא מדם התערובות וזורקו זריקה אחת ע''ג המזבח והלא דם התמצית הוא שנתערב בו ופסול הוא ע''ג המזבח ולא השיב ר' יהודה כלום ש''מ שמודה להם בזה:
ועוד מן הדא וכו'. כלומר דדחי לה לראיה דרב חסדא דהתם דאפי' תימא דר' יהודה ס''ל דאף ע''ג המזבח כשר הוא והא דלא השיב להם לאו ראייה הוא דהא חזינן שעוד א''ל לר' יהודה שם והרי רובו של דם לא נתקבל בכלי ופסול הוא ע''ג המזבח וג''כ לא השיב להם כלום:
ואית לר' יהודה דם מבטל דם. בתמיה והא שמעי' לדידיה אין דם מבטל דם כדאמר בהדיא בפ''ח דזבחים ובפ' כיסוי הדם והיה לו לומר להם לדידי אין הדם שנתקבל בכלי בטיל כלל ואפ''ה לא השיב כלום א''כ כמה דלית לי' הדא שהשיבו לו והלא רובו לא נתקבל בכלי ואפי' כן והוא מקבל מינהון כן לית ליה הכא בדם התמצית והוא מקבל מנהון התשובה ולא חש ר' יהודה לתת להם תשובה והשתא לא שמעי' מידי דר' יהודה מודה בדם התמצית שפסל מע''ג המזבח:
ר' יוסי בר' בון. דהכא קאמר בשם ר''ח מתניתא אמרה כן דמהאי ברייתא שפיר שמעי' דמודה ר' יהודה בזה דתניא דם אין לי אלא דם הנפש במוקדשין שהוא בהכרת שהוא דבר שראוי לכפרה ומנין דם הנפש בחולין. ומשום דהאי קרא דכתי' בי' כרת בדם גבי קרבן היא דכתי' כי כל אוכל חלב מן הבהמה אשר יקריב ממנה וגו' וכל דם לא תאכלו וגו' כל נפש אשר תאכל כל דם ונכרתה ובחולין מנין ודם התמצית בין בחולין ובין במוקדשין מנין שלא מצינו גבי הקרבה אלא דם הנפש כדכתיב כי נפש הבשר בדם הוא ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר ת''ל דם וכל דם לרבות לדם התמצית שהוא בהכרת. והאי ברייתא דר' יהודה הוא שהרי חכמים סבירא להו דם התמצית אין חייבין עליו:
והשתא מדחזינן כשהוא אצל דם הנפש הוא מזכיר כפרה כדקאמר דבר שהוא ראוי לכפרה ואצל דם התמצית אינו מזכיר כפרה וש''מ דמודה רבי יהודה דדם התמצית אינו ראוי לכפרה:
יָצָאת כַּת רִאשׁוֹנָה וְיָֽשְׁבָה לָהּ בְּהַר הַבַּיִת. שְׁנִיָּה בַחֵיל. שְׁלִישִׁית בִּמְקוֹמָהּ. רִבִּי נַחְמָן בְּשֵׁם רִבִּי מָנָא. מָה אֲתִינָן מִיתְנֵי. וְיָֽשְׁבָה בִּמְקוֹמָהּ. עָֽמְדָה לָהּ בִּמְקוֹמָהּ.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
יצאת כת ראשונה וכו'. וקשיא מהשלישית דקס''ד בישיבה וכדפרישית וקאמר רב נחמן מה אתינן מיתני וישבה לה במקומה בתמיה וכי ישבה לה תנינן עמדה לה במקומה הוא דתנינן ולא בישיבה:
הדרן עלך תמיד נשחט
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source