לֵית לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל צְלִי אֵ֣שׁ. [אִית לֵיהּ. פֶּסַח מִצְרַיִם צְלִי אֵ֣שׁ.] אֵין פֶּסַח הַדּוֹרוֹת צְלִי אֵ֣שׁ. אְמַר רִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי בּוּן. רַבָּן גַּמְלִיאֵל לֹא עֲבַד תּוֹלְדוֹת אֵשׁ כְּאֵשׁ. וְרַבָּנִין עָֽבְדִין תּוֹלְדוֹת אֵשׁ כְּאֵשׁ. רַבָּן גַּמְלִיאֵל חָלוּק עַל חֲכָמִים וְעוֹשֶׂה הֲלָכָה כְיוֹצֵא בוֹ.
Pnei Moshe (non traduit)
וכה''ג פריך בהאי ש''ס בריש ברכות ור''ג פליג על רבנן ועבד עובדא כוותיה והא ר''מ והא ר''ע והא ר' שמעון דפליגי על רבנן ואפ''ה לא עבדי עובדא כוותייהו כדקחשיב שם והתם משני שאני הכא שהיא לשינון א''נ שכבר עבר חצות ולא הי' יכולין לקיים דברי חכמים וכאן לא משני מידי:
ר''ג חולק על חכמים ועושה הלכה כיוצא בו. בתמיה והיאך עשה מעשה להלכה נגד חכמים דפליגי עליה:
ויש לפרש גי' זו גם כן בניחותא ר''ג בעלמא לא עביד תולדת אש כאש והכא סבירא ליה בפסח מצרים הוא דהקפיד הכתוב לצלי אש דוקא מדחלקן הכתיב וכתב כאן בלילה הזה ובפסח דורות ריבה הכתוב לתולדת אש כאש ורבנן בעלמא עבדין תולדת אש כאש והכא מדשנה הכתוב הוא דדרשי לעכב צלי אש דוקא והיותר נראה דהגי' מסורסת הוא כצ''ל ר''ג עביד תולדת אש כאש ורבנן לא עבדין תולדת אש כאש:
ר''ג לא עביד וכו'. לפי גירסת הספרים בלשון תמיה מיתפרשא וכי לדידך אתה בא לומר דרבן גמליאל לא עביד תולדת אש כאש ורבנן עבדי בתמיה שאתה מהדר לתרץ הכתוב אליבא דרבן גמליאל דפסח מצרים צלי אש דוקא ואם כן לדידיה תולדת אש לאו כאש אלא שבפסח דורות ריבה הכתוב לתולדת אש כאש ואם כן רבנן דפליגי עליה סבירא ליה בעלמא תולדת אש כאש ושאני הכא דשנה הכתוב לעכב הא מנא לך אלא דטפי ניחא לן למימר דבהא פליגי דרבן גמליאל עביד תולדת אש כאש. ורבנן לא עבדי תולדת אש כאש:
אמר ר' יוסי בר' בון. למה לך לאהדורי כולי האי אלא בהא גופיה פליגי:
אית ליה וכו'. כלומר דודאי דריש להו אבל לא לעכב אלא דצריכי וה''ק קרא פסח מצרים צלי אש דווקא ואין פסח דורות צלי אש דוקא ודריש ליה מדכתיב בקרא קמא בלילה הזה צלי אש ש''מ דלא קפיד קרא על צלי אש דוקא אלא בלילה הזה והדר כתיב כ''א צלי אש ללמד על פסח דורות ואפי' אם נצלה מחמת תולדת האש כצלי אש הוא דלא קפיד בהאי קרא שלא יאכלו נא ובשל מבושל כ''א צלי ומחמת אש כאש הוא:
לית ליה לר''ג צלי אש. בתמיה וכי לא דריש הני תרי זימני צלי אש דכתיב ביה ואמאי התיר לצלותו באסכלא שהוא מחמת דבר אחר:
מִכְוַת אֵ֑שׁ. יָכוֹל מוֹרֶרֶת. תַּלְמוּד לוֹמַר וְֽהָֽיְתָ֞ה מִחְיַ֣ת הַמִּכְוָ֗ה. [אִם מִחְיַ֣ת הַמִּכְוָ֗ה] 47b יְכוֹל עַד שֶׁתֵּעָשֶׂה צַלֱּקֵת. תַּלְמוּד לוֹמַר מִכְוַת אֵ֑שׁ. הָא כֵיצַד. חָֽיְתָה לֹא חָֽיְתָה. וְכֵן הוּא אוֹמֵר לְמַטָּן צָרֶ֥בֶת הַמִּכְוָה֭ הִיא. עַד שֶׁתִּקְרוּם כִּקְלִיפַּת הַשּׁוּם. וָכָא הוּא אוֹמֵר הָכֵין. אָמַר רִבִּי לָֽעְזָר. תַּמָּן צְלִי אֵ֣שׁ. כִּ֣י אִם צְלִי אֵ֔שׁ. שִׁנָּה עָלָיו הַכָּתוּב לְעִיכּוּב. בְּרַם הָכָא וְֽהָֽיְתָ֞ה מִחְיַ֣ת הַמִּכְוָ֗ה. מִכָּל מָקוֹם. אָמַר רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר אֶבוּדַּמָא. תַּמָּן חוּקָּה תוֹרָה מְעַכֵּב. הָכָא מָה אִית לָךְ.
Pnei Moshe (non traduit)
אמר ר' אלעזר תמן. כלומר גבי פסח שאני דכתיב צלי אש תרי זימני ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש וכתיב אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים כ''א צלי אש שנה עליו הכתוב לעכב צלי אש דוקא ולא צלי מחמת דבר אחר ואפי' אותו הדבר רותח מחמת האש הוא אבל הכא בנגעים כתיב והיתה מחית המכוה מכל מקום שהיא מכוה ואפי' בדבר הבא מחמת האש:
והכא הוא אומר הכין. בתמיה. שאם נצלה בדבר שהוא רותח מחמת האש אינו קרוי צלי אש. והוה מצי למיפרך מהאי מתני' דנגעים דתני בהדיא כן אלא דניחא ליה להש''ס לאתויי מהאי ברייתא דדריש הכי מהכתוב:
תלמוד לומר מכות אש. הכתוב קורא אותה עדיין מכות אש משמע שלא נתרפאה לגמרי הא כיצד חיתה ולא חיתה נתרפאה מקצת ולא נתרפאה ממש וכן הוא אומר למטה בפרשה וטהרו הכהן כי צרבת המכוה היא וזהו עד שתקרום כקליפת השום בלבד ונקרא צרבת גבי שחין וגבי מכוה וכל זמן שלא נולד בה סימן טומאה כדכתיב טהור הוא. ועיקר דרשת הברייתא השמיענו שמכאן למדו לומר השחין והמכוה המורדין טהורין כדתנן בפ''ט דנגעים שמעינן מיהת מהאי ברייתא שכל זמן שלא נתרפאה ממש הכתוב קוראה מכות אש לפי שניכר רשומה שהיא מחמת האש והכי תנינן בהדיא בפ' הנזכר איזהו מכוה נכוה בגחלת או ברמץ כל שהוא מחמת האש זו היא מכוה אלמא אפי' נכוה ברמץ שהיא חם מחמת האש נקרא מכות אש:
אם מחית המכוה יכול עד שתעשה צלקת. ובת''כ גריס יכול משתעשה צלקת. צלקת היא קרום חזק שנתרפא ממש וכלומר אם אתה דורש מחית המכוה שיהא בה סימן טומאה יכול משתעשה צלקת דוקא אז היא מטמאה בסימן טומאה אשר יולד בה דלשון מחית משמע משחייתה לגמרי:
תלמוד לומר והיתה מחית המכוה. בהרת לבנה וגו' עד שנולד בה סימן טומאה:
מכות אש. כתיב גבי נגע או בשר כי יהיה בעורו מכות אש יכול וכו' ברייתא היא בת''כ ודריש יכול מוררת או מורדת כלומר שנתרפא ולא נתרפא יפה וזה נקרא בשחין ובמכוה מורדין יכול שאף זה סימן טומאה:
ר' שמואל. משני תמן גבי פסח כתיב חוקה זאת חוקת הפסח וכתיב בהאי פרשה תורה אחת וגו' וכ''מ שנאמר חקה תורה לעכב כל מאי דכתיב ביה אבל הכא בנגעים מה אית לך דלא כתיב בפרשת נגעי אדם לא חקה ולא תורה:
שָׁבַר בּוֹ עֶצֶם מִבְּעוֹד יוֹם. אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי. חַייָב. אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי. פָּטוּר. מָאן דְּאָמַר. חַייָב. וְעֶ֖צֶם לֹ֥א תִשְׁבְּרוּ בֽוֹ כו' מִכָּל מָקוֹם. וּמָאן דְּאָמַר. פָּטוּר. בְּשָׁעָה שֶׁאֵינוֹ בְקוּם אֲכוֹל צְלִי אֵינוֹ מִשּׁוּם וְעֶ֖צֶם לֹ֥א תִשְׁבְּרוּ בֽוֹ׃ בְּשָׁעָה שֶׁהוּא בְקוּם אֲכוֹל צְלִי הוּא מִשּׁוּם וְעֶ֖צֶם לֹ֥א תִשְׁבְּרוּ בֽוֹ׃.
אָכַל כְּזַיִת נָא מִבְּעוֹד יוֹם. אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי. חַייָב. וְאִית תַּנָּיֵי תַנֵּי. פָּטוּר. מָאן דְּאָמַר. חַייָב. אַל תֹּֽאכְל֤וּ מִמֶּ֨נּוּ֙ נָ֔א מִכָּל מָקוֹם. וּמָאן דְּאָמַר. פָּטוּרּ בְּשָׁעָה שֶׁהוּא בְקוּם אֲכוֹל צְלִי הוּא בְּבַל תֹּאכַל נָא. בְּשָׁעָה שֶׁאֵינוֹ בְקוּם אֲכוֹל צְלִי אֵינוֹ בְּבַל תֹּאכַל נָא.
Pnei Moshe (non traduit)
אכל לכזית נא מבעוד יום וכו'. פליגי ביה וכן בשבר עצם מבעוד יום וכלומר שלא בשעת אכילה ומר לטעמיה ומר לטעמיה:
אִילּוּ אָמַר לֹא תאכְלוּ מִמֶּנּוּ כִּי אִם צְלִי אֵשׁ וְלֹא נֶאֱמַר נָא. הָיִיתִי אוֹמַר. הִבְהֲבוּ וּצְלָייוֹ מוּתָּר. הֲוֵי צוֹרֶךְ הוּא שֶׁיֹּאמַר נָא. אוֹ אִילּוּ אָמַר. (לֹא) [אַל תֹּאכְלוּ] מִמֶּנּוּ כִּי אִם צְלִי אֵשׁ וְלֹא אָמַר וּבָשֵׁל. הָיִיתִי אוֹמַר. שְׁלָקוֹ וּצְלָייוֹ יְהֵא מוּתָּר. הֲוֵי צוֹרֶךְ הוּא שֶׁיֹּאמַר וּבָשֵׁל. אוֹ אִילּוּ אָמַר. אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ כִּי אִם צְלִי אֵשׁ וְלֹא אָמַר מְבוּשָּׁל. הָיִיתִי אוֹמַר. בִּישְּׁלוֹ וּצְלָייוֹ יְהֵא מוּתָּר. הֲוֵי צָרִיךְ הוּא שֶׁיֹּאמַר נָא. וְצָרִיךְ הוּא שֶׁיֹּאמַר [בָּשֵׁל. וְצָרִיךְ הוּא שֶׁיֹּאמַר] מְבוּשָּׁל.
Pnei Moshe (non traduit)
אילו אמר וכו'. לאזהרת הכתוב ככל הני דכתיב דריש לה הש''ס דכולהו צריכי דאילו לא נאמר אלא לא תאכלו ממנו כ''א צלי אש ולא נאמר אל תאכלו ממנו נא הייתי אומר היבהבו באור גם כן צלי אש הוא ומותר הוי צורך שיאמר אל תאכלו ממנו נא או וכו' ובשל למה לי' לאזהורי דהא כתיב כ''א לצלי אש אלא אילו לא נאמר ובשל הייתי אומר שלקו הרבה ואח''כ צלאו מותר ומבושל איצטריך לפי שהייתי אומר אם בישלו ולא שלקו הרבה ואח''כ צלאו מותר הוי וכו' דכולהו צריכי:
הלכה: וְכָל קָרְבְּנוֹת צִיבּוּר אֵינָן בָּאִין בְּטוּמְאָה. לָא אֲתַא אֶלָּא מֵימוּר לָךְ. אַף עַל פִּי שֶׁהֵן בָּאִין בְּטוּמְאָה אֵינָן נֶאֱכָלִין בְּטוּמְאָה. בֵּין כְּמָאן דְּאָמַר. הַלֶּחֶם עִיקָּר. בֵּין כְּמָאן דְּאָמַר. כְּבָשִׂים עִיקָּר. אַרְבָּעָה אִינּוּן. תַּנָּייָה חָשׁ לוֹן וּתְנַנְתּוֹן חֲמִשָּׁה.
Pnei Moshe (non traduit)
גמ' לא אמר אלא סכו. דבהא אם חבורת ישראל בחי ידיחנו ומותר ובצלי בקליפה סגי אבל אם טיבלו בשמן של תרומה אסור משום זרות שאינו מועיל הדחה אלא לסיכה מלמעלה שהוא דבר מועט:
בשמן שריפה. שמן תרומה שנטמא ואסור אף לכהן ולשריפה עומד וזה כהן היה:
ואתא שאיל לר' ביסנא וא''ל אזיל שלקה. הרבה במים עד שיפלטו השמן שריפה ממנה:
גמ' וכל קרבנות אינן באין בטומאה. בתמיה ואמאי תני חמשה דברים. ומשני לא אתא מימר לך אלא שאלו הן לאכילה ואע''פ וכו' כדפרישית במתני':
בין כמאן דאמר הלחם עיקר וכו'. דפליגי במנחות פרק התכלת ר''ע סבר הלחם מעכב את הכבשים והן שני כבשים לשלמים שהוזקקו לתנופה עם שתי הלחם בעצרת והכבשים אין מעכבין את הלחם שאם לא נמצא כבשים מביאין הלחם והן קדושים כאילו הביאום עם הכבשים. ור' שמעון בן ננס אמר התם לא כי אלא הכבשים מעכבים את הלחם והלחם אינו מעכב את הכבשים דלמר הלחם עיקר ולמר הכבשים עיקר ולכ''ע תני הכא במתני' חמשה דברים וקחשיב שתי הלחם לחדא וזבחי שלמי צבור שהן הכבשים הבאין עם הלחם והא ארבעה אינון דהא בין למר ובין למר כשהם נמצאים באין עם הלחם ואם זה בא בטומאה זה ג''כ בטומאה. וא''ת למר כשהלחם אינו מעכב אינו בא גם כן בטומאה ולמר בכבשים כן א''כ פשיטא שאין כאן אלא ארבעה דברים לזה וכן לאידך:
אלא תניה חש להון. התנא דמתני' חש לון להני תנאי דפליגי התם בזה ואפשר כמר ואפשר כמר ותנינתון לתרוייהו והלכך קחשיב חמשה דברים:
משנה: חֲמִשָּׁה דְבָרִים בָּאִין בְּטוּמְאָה וְאֵינָן נֶאֱכָלִין בְּטוּמְאָה. הָעוֹמֶר וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם וְלֶחֶם הַפָּנִים וְזִבְחֵי שַׁלְמֵי צִבּוּר וּשְׂעִירֵי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים. הַפֶּסַח שֶׁבָּא בְטוּמְאָה נֶאֱכָל בְּטוּמְאָה שֶׁלֹּא בָא מִתְּחִילָּתוֹ אֶלָּא לַאֲכִילָה׃
Pnei Moshe (non traduit)
לפי שאין מוכרין וכו'. ובגמרא קאמר דכן צריך לגרוס שאין פודין מעשר שני בירושלים דלאו דרך מכירה מאי בירושלים דנקיט אפי' בגבולין אין מוכרין כדתנן ריש מעשר שני אלא מפני שזה כדרך פדייה הוא ואילו היה הדבר בגבולין פודין וכאן שהוא בירושלים אין פודין מעשר שני בירושלים. ובנוסחת המשניות כתוב אין פודין:
מתני' חמשה דברים באין בטומאה. בגמרא פריך אטו כל קרבנות הצבור אינן באין בטומאה. ומשני דמשום שאלו לאכילה הן שאין לך קרבן ציבור שנאכל אלא אלו וקמ''ל שאע''פ שהן באין בטומאה אין נאכלין בטומאה. קרבנות הצבור שדוחין את הטומאה ילפינן מפסח כדפרישית בריש פרק דלעיל ומניינא דקאמר למעוטי חגיגת הרגל דדמיא לקרבן צבור דאתי בכנופיא כשמתאספין לעלות לרגל ואפי' כן אין דוחין לא את השבת ולא את הטומאה:
וזבחי שלמי צבור. הן כבשי עצרת ואין שלמים אחרים לצבור:
ושעירי ר''ח. ולא תני שעירי הרגלים דמכיון דתני זבחי שלמי ציבור שהן מיני דמים ואין נאכלין בטומאה ה''ה לכל שאר מיני דמים ושעירי ראשי חדשים דקתני דמהו דתימא דלא לידחו כלל את הטומאה משום דלא כתיב בהו במועדו בתורה קמ''ל דהקרבתן דוחין את הטומאה כשאר קרבנות צבור:
הפסח וכו' שלא בא מתחילתו אלא לאכילה. שכשנצטוה מצות פסח עיקר המצוה לאכילה נצטווה דכתיב לפי אכלו וכי שרייא רחמנא לאתויי בטומאה מאיש נדחה ואין צבור נדחין כדפרישית שם אדעתא למיכליה שרייה:
לא יעשנו דמים עם בני חבורה. שיתנו לו דמים לפי חלקם בשביל המעשר שני שזהו כדרך מכירה:
ואם צלי הוא. דבלע יקלוף את החיצון:
אם חי הוא. שעדיין לא נצלה ידיחנו וינגב:
מתני' סכו בשמן של תרומה. שמות' לסוכו במי פירות בשעת צלייתו כדתנן לעיל סוף פ''ב:
כֵּינִי מַתְנִיתָה. אֵין פּוֹדִין מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִירוּשָׁלֵם׃
Pnei Moshe (non traduit)
כיני מתני'. כן צריך לגרוס אין פודין וכו' כדפרישית במתני':
הלכה: לֹא אָמַר אֶלָּא סָכוֹ. הָא אִם טִיבְּלוֹ. אָסוּר. חַד בַּר נַשׁ בִּישֵּׁל תַּרְנְגוֹלְתָא בְשֶׁמֶן שְׂרֵיפָה. אֲתַא שְׁאִיל לְרִבִּי בִּיסְנָא. אֲמַר לֵיהּ. אֲזַל שׁוֹלְקָהּ.
Pnei Moshe (non traduit)
גמ' לא אמר אלא סכו. דבהא אם חבורת ישראל בחי ידיחנו ומותר ובצלי בקליפה סגי אבל אם טיבלו בשמן של תרומה אסור משום זרות שאינו מועיל הדחה אלא לסיכה מלמעלה שהוא דבר מועט:
בשמן שריפה. שמן תרומה שנטמא ואסור אף לכהן ולשריפה עומד וזה כהן היה:
ואתא שאיל לר' ביסנא וא''ל אזיל שלקה. הרבה במים עד שיפלטו השמן שריפה ממנה:
גמ' וכל קרבנות אינן באין בטומאה. בתמיה ואמאי תני חמשה דברים. ומשני לא אתא מימר לך אלא שאלו הן לאכילה ואע''פ וכו' כדפרישית במתני':
בין כמאן דאמר הלחם עיקר וכו'. דפליגי במנחות פרק התכלת ר''ע סבר הלחם מעכב את הכבשים והן שני כבשים לשלמים שהוזקקו לתנופה עם שתי הלחם בעצרת והכבשים אין מעכבין את הלחם שאם לא נמצא כבשים מביאין הלחם והן קדושים כאילו הביאום עם הכבשים. ור' שמעון בן ננס אמר התם לא כי אלא הכבשים מעכבים את הלחם והלחם אינו מעכב את הכבשים דלמר הלחם עיקר ולמר הכבשים עיקר ולכ''ע תני הכא במתני' חמשה דברים וקחשיב שתי הלחם לחדא וזבחי שלמי צבור שהן הכבשים הבאין עם הלחם והא ארבעה אינון דהא בין למר ובין למר כשהם נמצאים באין עם הלחם ואם זה בא בטומאה זה ג''כ בטומאה. וא''ת למר כשהלחם אינו מעכב אינו בא גם כן בטומאה ולמר בכבשים כן א''כ פשיטא שאין כאן אלא ארבעה דברים לזה וכן לאידך:
אלא תניה חש להון. התנא דמתני' חש לון להני תנאי דפליגי התם בזה ואפשר כמר ואפשר כמר ותנינתון לתרוייהו והלכך קחשיב חמשה דברים:
משנה: סָכוֹ בְשֶׁמֶן שֶׁל תְּרוּמָה אִם חֲבוּרַת כֹּהֲנִים יֹאכֵלוּ. אִם שֶׁל יִשְׂרָאֵל אִם חַי יְדִיחֶנּוּ. וְאִם צָלִי יִקְלוֹף אֶת הַחִיצוֹן. סָכוֹ בְשֶׁמֶן שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי לֹא יַעֲשֶׂנּוּ דָמִים עַל בְּנֵיחֲבוּרָה שֶׁאֵין מוֹכְרִין מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִירוּשָׁלֵם׃
Pnei Moshe (non traduit)
לפי שאין מוכרין וכו'. ובגמרא קאמר דכן צריך לגרוס שאין פודין מעשר שני בירושלים דלאו דרך מכירה מאי בירושלים דנקיט אפי' בגבולין אין מוכרין כדתנן ריש מעשר שני אלא מפני שזה כדרך פדייה הוא ואילו היה הדבר בגבולין פודין וכאן שהוא בירושלים אין פודין מעשר שני בירושלים. ובנוסחת המשניות כתוב אין פודין:
מתני' חמשה דברים באין בטומאה. בגמרא פריך אטו כל קרבנות הצבור אינן באין בטומאה. ומשני דמשום שאלו לאכילה הן שאין לך קרבן ציבור שנאכל אלא אלו וקמ''ל שאע''פ שהן באין בטומאה אין נאכלין בטומאה. קרבנות הצבור שדוחין את הטומאה ילפינן מפסח כדפרישית בריש פרק דלעיל ומניינא דקאמר למעוטי חגיגת הרגל דדמיא לקרבן צבור דאתי בכנופיא כשמתאספין לעלות לרגל ואפי' כן אין דוחין לא את השבת ולא את הטומאה:
וזבחי שלמי צבור. הן כבשי עצרת ואין שלמים אחרים לצבור:
ושעירי ר''ח. ולא תני שעירי הרגלים דמכיון דתני זבחי שלמי ציבור שהן מיני דמים ואין נאכלין בטומאה ה''ה לכל שאר מיני דמים ושעירי ראשי חדשים דקתני דמהו דתימא דלא לידחו כלל את הטומאה משום דלא כתיב בהו במועדו בתורה קמ''ל דהקרבתן דוחין את הטומאה כשאר קרבנות צבור:
הפסח וכו' שלא בא מתחילתו אלא לאכילה. שכשנצטוה מצות פסח עיקר המצוה לאכילה נצטווה דכתיב לפי אכלו וכי שרייא רחמנא לאתויי בטומאה מאיש נדחה ואין צבור נדחין כדפרישית שם אדעתא למיכליה שרייה:
לא יעשנו דמים עם בני חבורה. שיתנו לו דמים לפי חלקם בשביל המעשר שני שזהו כדרך מכירה:
ואם צלי הוא. דבלע יקלוף את החיצון:
אם חי הוא. שעדיין לא נצלה ידיחנו וינגב:
מתני' סכו בשמן של תרומה. שמות' לסוכו במי פירות בשעת צלייתו כדתנן לעיל סוף פ''ב:
נָגַע בְּחַרְסוֹ שֶׁלְתַּנּוּר. פְּסוּל גּוּף [הוּא] וְנִשְׂרַף מִיַּד. נָטַף מֵרוֹטְבּוֹ עַל הַחֶרֶס. פְּסוּל מַכְשִׁיר [הוּא]וְטָעוּן צוּרָה. נָטַף מֵרוֹטְבּוֹ עַל הַסּוֹלֶת [יִקְמוֹץ אֶת מְקוֹמוֹ]. חִייָה בַּר אָדָא בְּשֵׁם רִבִּי שִׂמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. 48a הָדָא דְתֵימַר בְּרוֹתַחַת. אֲבָל בְּצוֹנֶנֶת אָסוּר. אָמַר רִבִּי לָֽעְזָר. לֹא אָֽמְרָה הַתּוֹרָה. הוּא לֹא יִצְלֶה אֶת אֲחֵרִים. אֶלָּא הוּא לֹא יִצָּלֶה מַחְמַת אֲחֵרִים.
Pnei Moshe (non traduit)
אמר ר''א. דלא היא דאפי' איסור בעלמא אין כאן כשהסולת צוננת שלא אמרה התורה הפסח לא יצלה את אחרים אלא הוא לא יצלה מחמת אחרים:
הדא דתימר ברותחת. דוקא וצריך שיטול את מקומו ולשרוף אבל אם הסולת צוננת אינו אלא משום איסור בעלמא משום דתתאה גבר ומן הדין א''צ לקמוץ אלא משום חומרא בעלמא הוא:
נגע בחרסו של תנור. דתנינן יקלוף את מקומו והאי קליפה פסול גוף הוא וישרף מיד ונטף מרוטבו וכו' אין זה פסול הגוף שהבשר עצמו לא נגע בחרס ואין זה אלא פסול מכשיר וטעון עיבור צורה לאותו נטילת מקומו כדאמרי' לעיל בסוף הפרק:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source