יָתוֹם שֶׁשָּׁחֲטוּ עָלָיו אֶפִּיטְרוֹפִּין יֹאכַל בִּמְקוֹם שֶׁהוּא רוֹצֶה. מַתְנִיתָא בְיָתוֹם קָטָן. אֲבָל בְּיָתוֹם גָּדוֹל נַעֲשֶׂה כִמְמַנֶּה עַצְמוֹ עַל שְׁנֵי פְסָחִים כְּאַחַת. דְּתַנֵּי רִבִּי חִייָה. הַנִּמְנֶה עַל שְׁנֵי פְסָחִים כְּאַחַת אוֹכֵל מֵאֵי זֶה מֵהֶן שֶׁנִּשְׁחַט רִאשׁוֹן. אָמַר רִבִּי יוֹסֵה. מַתְנִיתָא אָֽמְרָה כֵן. שָׁחַט גְּדִי וְטָלֶה יֹאכַל מִן הָרִאשׁוֹן.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
מתניתא. דלקמן אמרה כן בדר' חייה דקתני האומר לעבדו וכו' שחט גדי וטלה יאכל מן הראשון:
יתום וכו'. מתניתא ביתום קטן דווקא שאין לו דעת להימנות ויאכל במקום שהוא רוצה אבל ביתום גדול שיש לו דעת נעשה כממנה עצמו על שני פסחים כאחת שאפשר שדעתו על שניהן ואינו אוכל אלא מהנשחט ראשון דתני ר' חייה וכו' בתוספתא פ''ז:
וְאַתְיָא כְמַאן דְּאָמַר. פִּסְחָן שֶׁלְנָשִׁים רְשׁוּת. 59a תַּנֵּי. הָאִשָּׁה עוֹשָׂה פֶסַח הָרִאשׁוֹן לְעַצְמָהּ וְהַשֵּׁינִי טְפֵילָה לָאַחֵרִים. דִּבְרֵי רִבִּי מֵאִיר. רִבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר. הָאִשָּׁה עוֹשָׂה פֶסַח שֵׁינִי לְעַצְמָהּ אֲפִילוּ בַשַּׁבָּת. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר הְרִאשׁוֹן. רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר. הָאִשָּׁה עוֹשָׂה פֶסַח הָרִאשׁוֹן טְפֵילָה לָאַחֵרִים וְאֵינָהּ עוֹשָׂה פֶסַח שֵׁינִי. מַה טַעֲמֵיהּ דְּרִבִּי מֵאִיר. אִ֛ישׁ שֶׂ֥ה לְבֵית אָבוֹת. אִם רָצוּ לַבַּיִת. מַה טַעֲמֵיהּ דְּרִבִּי יוֹסֵי. אִ֛ישׁ שֶׂ֥ה לְבֵית אָבוֹת. כָּל שֶׁכֵּן לַבַּיִת. מַה טַעֲמֵיהּ דְּרִבִּי לָֽעְזָר בֵּירִבִּי שִׁמְעוֹן. אִישׁ. לֹא אִשָּׁה. מַה מְקַייְמִין רַבָּנִן אִישׁ. פְּרָט לְקָטָן. אָמַר רִבִּי יוֹנָה. וַאֲפִילוּ כְמָאן דְּאָמַר. פְּסָחִים שֶׁלְנָשִׁים רְשׁוּת. שַׂנְייָא הִיא שֶׁהַדָּבָר מְסוּייָם. שֶׁלֹּא יִקָּבַע הַדָּבָר חוֹבָה.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
דשאני היא וכו'. כלומר שהרי הדבר מסויים שם וטעמו בצדו כדקתני בהדיא התם שלא יקבע הדבר חובה שהרואה שעושין פסח שני כסבור יהא שחובה הן בשני ויקבע הדבר חובה:
איש. כתיב לא אשה ובפסח ראשון אתרבו לטפלה מבמכסת נפשות. ושמעינן מיהת מהאי ברייתא דלמ''ד נשים בראשון רשות אין עושין פסח שני כל עיקר ומתני' דחלה כהאי מ''ד אתיא ולפיכך החזירוהו דאלו למ''ד בראשון חובה וס''ל דבשני עושה טפלה לאחרים אמאי החזירוהו הא טפילה מיהת הוו:
כ''ש לבית. ולבית למה לי לכתוב לאבות אלא כי אתא קרא לפסח שני הוא דאתא וכלומר שלעולם אף בשני שה לבית:
איש שה לבית אבות. כתיב ודריש הכי שה לבית או לאבות אם רצו לבית אבות ואם רצו אף לבית זו אשה כדאמרינן בעלמא ביתו זו אשתו שאם רצתה עושה היא בפני עצמה:
האשה עושה פסח ראשון טפילה וכו'. דקסבר נשים בראשון רשות ובשני אין עושין כל עיקר:
פסח שני לעצמה. דקסבר אף בשני נשים חובה:
לעצמה. אפי' לעצמה דקסבר בראשון חובה ובשני עושה היא טפלה לאחרים אם יש אחרים שעושין. אבל לעצמה לא דנשים בשני רשות:
תני. כלומר דתנינן בתוספתא פרק שמיני דפליגי תנאי בהא:
ואתיא כמ''ד פסחן של נשים רשות. אמתני' דסוף מסכת חלה קאי. והאי סוגיא כתובה שם ואגב דלעיל נקט נמי הכא דתנן התם גבי יוסף הכהן אף הוא העלה בניו ובני ביתי לעשות פסח הקטן בירושלים והחזירהו שלא יקבע הדבר חובה ועלה קאמר התם ואתיא כמ''ד פסחן של נשים רשות כלומר בראשון היא רשות והלכך בפסח שני החזירוהו דלהאי מ''ד נשים בפסח שני אין עושין כלל כדלקמן:
אמר ר' יונה אפי' כמ''ד חובה וכו'. כצ''ל וכך היא בחלה ובקידושין שאפי' כמ''ד בראשון חובה ובשני רשות נמי שפיר אתיא:
עֶבֶד שֶׁלְשְׁנֵי שׁוּתָפִין לֹא יֹאכַל מִשֶּׁלְשְׁנֵיהֶם. רִבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר. אֵין רְשׁוּת לְרַבּוֹ לוֹמַר לוֹ. אֵיפְשַׁר שֶׁתִּמְנֶה עַל הַפֶּסַח. אֲבָל אוֹמְרִים הוּא לוֹ. אֵיפְשִׁי שֶׁתִּמְנֶה עַל זֶה אֶלָּא עַל זֶה. פְּעָמִים שֶׁהוּא נִמְנֶה עַל שְׁלֹשָׁה פְסָחִים כְּאַחַת. הֵיךְ עֲבִידָא. עֶבֶד שֶׁלְשְׁנֵי שׁוּתָפִין צָרִיךְ לְהִימָּנוֹת עַל הַפֶּסַח. שִׁיחְרֵר אֶחָד מֵהֶן חֶלְקוֹ. צָרִיךְ לְהִימָּנוֹת עַל פֶּסַח אַחֵר. שִׁיחְרְרוּ שְׁנֵיהֶן. צָרִיךְ לְהִימָּנוֹת עַל פֶּסַח אַחֵר. שְׁמוּאֵל בַּר אַבָּא בָעֵי. עֶבֶד מָהוּ שֶׁיֹּאכַל מִשְּׁלָשְׁתָּן. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי. אִם אוֹמֵר אַתְּ. עֶבֶד לֹא יֹאכַל מִשְּׁלָשְׁתָּן. מֵעַתָּה לֹא יִימָנֶה עַל הַפֶּסַח. שֶׁמָּא יִימָלֵךְ רַבּוֹ וִישַׁחְרְרוֹ וְנִמְצָא הֶקְדֵּשׁ פָּסוּל מְעוּרָב בָּעֲבוֹדָה. רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא אָמַר רִבִּי זְעוּרָא בָעֵי. הָרַב מָהוּ שֶׁיֵּצֵא בְהֶקְדֵּשׁ הָעֶבֶד. וְלָאו מַתְנִיתָא הִיא. הָאוֹמֵר לְעַבְדּוֹ. צֵא וּשְׁחוֹט עָלַי אֶת הַפֶּסַח. מַתְנִיתָא מִדַּעַת רַבּוֹ. מַה צְרִיעָה לֵיהּ שֶׁלֹּא מִדַּעַת רַבּוֹ.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
מתניתא מדעת רבו. דהאומר לעבדו קתני ומה צריכה ליה לר' זעירא שלא מדעת רבו ומעצמו הפריש בשביל רבו אם יוצא הוא בהקדשו:
ולאו מתניתא היא. לקמן האומר לעבדו וכו' ומאי תיבעי ליה:
הרב מהו שיצא בהקדש העבד. שהקדיש והפריש בשבילו:
שמואל בר אבא. מיבעיא ליה בכה''ג מהו שיאכל משלשתן וכלומר מאחד משלשתן אמר לו ר' יוסי מאי תיבעי לך אם אתה אומר שלא יאכל העבד מכל שלשתן ומשום דמספקא לך דאיפשר שזה הנמנה על שני פסחים ואין ידוע איזה מהן נשחט ראשון מעתה לא ימנה העבד על הפסח כלל דשמא ימלך רבו וישחררו ונמצא הקדש פסול מעורב בעבודה שהוא מצד שעתה הקדש פסול לקהל שהיה עבד ועכשיו הוא בעבודה של כל ישראל שראוין להביא קרבנותיהם וה''ז מעורב ותאמר בו שג''כ לא יאכל מהפסח שהמנוהו עליו בתמיה אלא ע''כ דלא חיישינן לכך ובגוונא דלעיל יאכל הוא מפסח האחרון שנמנה עליו:
פעמים. מצינו שהעבד נמנה על שלשה פסחים כאחת כלומר בחג הפסח אחד כדמפרש ואזיל היך עבידא כגון שהוא עבד של שני שותפים והמנה אותו כל אחד ואחד על פסחו והדין הוא שלא יאכל משל שניהן אם כן צריך הוא להימנות על פסח של אחר או שיתרצו שניהן לאחד מהן שיהא נמנה על פסח שלו ואם אחר כך שיחררו אחד מהן חלקו והרי הוא חציו עבד וחציו בן חורין ואינו יכול לאכול משל רבו צריך הוא להימנות על פסח אחר ואם שיחררו שניהן אח''כ אינו יכול לאכול מזה האחר שנמנה עליו כשהיה חציו עבד ועכשיו הוא ישראל גמור צריך הוא עוד להימנות על פסח אחר:
עבד של שני שותפין וכו' ר' יוסי אומר אין רשות לרבו וכו'. בעבד דעלמא קאמר שאין רשות לרבו לומר לעבדו אי איפשי שתימנה על הפסח שלי או שלא להימנות כלל על הפסח לפי שהעבד חייב בפסח כמו האשה אבל אומר לו אי איפשי שתימנה על זה אלא על זה ולפיכך עבד של שני שותפין שכל אחד ואחד אומר לו אי איפשי שתימנה אלא על זה שלי לא יאכל משל שניהן:
משנה: הָאוֹמֵר לְבָנָיו הֲרֵינִי שׁוֹחֵט אֶת הַפֶּסַח עַל מְנָת מִי שֶׁיַּעֲלֶה מִכֶּם רִאשׁוֹן לִירוּשָׁלַיִם כֵּיוָן שֶׁהִכְנִיס הָרִאשׁוֹן רֹאשׁוֹ וְרוּבּוֹ זָכָה בְחֶלְקוֹ וּמְזַכֶּה אֶת אֶחָיו עִמּוֹ. לְעוֹלָם אֵין נִמְנִין עָלָיו עַד שֶׁיְּהֵא בוֹ כַזַּיִת לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. נִמְנִין וּמוֹשְׁכִין אֶת יְדֵיהֶן מִמֶּנּוּ עַד שֶׁיִּשָּׁחֵט. רִבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר עַד שֶׁיִּזָּרֵק עָלָיו אֶת הַדָּם׃
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
שכח רבו מה אמר לו. אין כאן תקנה ושניהן יצאו לבית השריפה ופטורין מלעשות פסח שני ודוקא ששכח אחר הזריקה דזריקה מעלייתא הואי חדא אהאי וחדא אהאי וקמי שמיא גלייא אבל אם שכח קודם הזריקה חייבין לעשות פסח שני:
מתני' האומר לבניו הריני שוחט את הפסח על מי שיעלה מכם ראשון לירושלים. לא אמר כן אלא כדי לזרזן במצות וכדי שכל אחד יזדרז להיות ראשון ומיהת המנה את כולן עליו אלא שאותו שיעלה ראשון יזכה ראשון והוא יזכה את אחיו עמו לפיכך כיון שהכניס ראשון ראשו ורובו וכו' ומזכה את אחיו עמו:
לעולם אין נמנין עליו. הרבה אלא עד שיהא בו כזית וכו' ובנוסחת הבבלי לעולם נמנין עליו וכו' והיינו הך:
ר''ש אומר וכו'. בנמנין הכל מודים שעד שישחוט הוא שנמנין דכתיב במכסת נפשות והדר תכוסו ומחלוקת לימשך דרבנן סברי מהיות משה כתיב מחיותיה דשה ור''ש סבר מהויותה דשה עד שיזרוק הדם שהוא הויה שלו ואין הלכה כר''ש:
גדי שלו וטלה שלי. התם פריך מה שקנה העבד קנה רבו ושניהן הן של רבו וקאמר שהולך אצל הרועה שרגיל רבו אצלו. וניחא ליה בתקנתא דרביה ונותן לו הרועה גדי וטלה ויאמר לו שחוט שניהן כדי שתשחוט כמו שאמר לך רבך ואחד מהן שלך על מנת שאין לרבך בו כלום ואח''כ יכול לומר העבד אם גדי אמר לי רבי גדי שלו וטלה שלי וכו':
שכח מה אמר לו רבו. שפירש לו רבו איזה מהן והוא שכח:
שחט גדי וטלה יאכל מן הראשון. בבבלי מוקי לה דמתני' במלך או מלכה מיירי שאמרו לעבדיהם כך ולפיכך שחט גדי וטלה יאכל מן הראשון משום שלום מלכות שלא יקצפו על עבדיהם ויהרגום א''נ משום שהן סומכין על עבדיהן ואינן מקפידים אם גדי אם טלה אבל אינשי דעלמא דליכא חששא דנפשות משום שלום וכן מקפידין הן על סעודתן לא יאכל לא מן הראשון ולא מן השני ויצאו שניהן לבית השריפה לפי שאין נמנין על שני פסחים כאחד לאכול מאיזה מהן שירצה ומשום דבמידי דאורייתא אין ברירה וכי בעי למיכל מהא דילמא בשעת שחיטה לא הוה דעתיה עליה:
ואם שחט גדי יאכל. אע''פ שרגיל תמיד בטלה וכן אם שחט טלה יאכל אע''פ שהיה רגיל בגדי:
מתני' האומר לעבדו צא ושחוט עלי את הפסח. סתם ולא פירש לו הלכך עליה דידיה סמיך:
אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. הִפְרִישׁ פִּסְחוֹ עַד שֶׁלֹּא נִתְגַּייֵר וְנִתְגַּייֵר. עַד שֶׁלֹּא נִשְׁתַּחְרֵר וְנִשְׁתַּחְרֵר. עַד שֶׁלֹּא הֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרֹוֹת וְהֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרֹוֹת. צָרִיךְ לְהִמָּנוֹת עַל פֶּסָח אַחֵר. אָמַר רִבִּי יוּדָן. כָּל הַסְּפֵיקוֹת דְּרִבִּי נָתָן אִינּוּן. חוּץ מִן הַזֻּוֹרֵק דַּם חַטָּאתוֹ וְדַם אֲשָׁמוֹ. סָפֵק בַּלַּיְלָה זָרַק סָפֵק בַּיּוֹם זָרַק. נַעֲשֶׂה כִּסְפֵק כַפָּרָה. וּסְפֵק כַפָּרָה כִיפֵּר.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
הפריש פסחו עד שלא נתגייר. שהיה בדעתו להתגייר קודם הפסח והפריש פסחו שיביא לאחר שיתגייר ונתגייר:
צריך. כל אחד מאלו צריך הוא להימנות על פסח אחר דהשתא כגברא אחרינא הוא ולא עלה לו זה שהפרישו מקודם:
כל הספקות דר' נתן אינון. כל מקום ששנינו באיזה ספק פטור מלעשות פסח שני כגוונא דמתני' וכיוצא בו אליבא דר' נתן הן דס''ל יוצאין בזריקה בלא אכילה:
חוץ מן הזורק וכו'. שהן באין לכפרה וספק נעשה הזריקה בהכשר או לא כגון שזרקו בין השמשות שהות ספק יום ספק לילה בזה הכל מודים שנעשה כספק כפרה וספק כפרה כיפר וא''צ להביא קרבן אחר:
הלכה: תַּנֵּי רִבִּי חִייָה. הַנִּמְנֶה עַל שְׁנֵי פְסָחִין כְּאַחַת אוֹכֵל מֵאֵי זֶה מֵהֶן שֶׁנִּשְׁחַט רִאשׁוֹן. אָמַר רִבִּי יוֹסֵה. מַתְנִיתָה אָֽמְרָה כֵן. שָׁחַט גְּדִי וְטָלֶה יֹאכַל מִן הָרִאשׁוֹן. רִבִּי לָֽעְזָר וְרִבִּי יוֹחָנָן תְּרֵיהוֹן אָֽמְרִין. דְּרִבִּי נָתָן הִיא. דְּרִבִּי נָתָן אָמַר. יוֹצְאִין בִּזְרִיקָה בְלֹא אֲכִילָה. רִבִּי חִזְקִיְּה בְשֵׁם רִבִּי בָּא בַּר מָמָל. תִּיפְתָּר שֶׁשָּׁכַח רַבּוֹ בֵּין שְׁחִיטָה לַזְּרִיקָה. אָמַר רִבִּי חִזְקִיָּה. מָתִיב חַד מִן רַבָּנִן. וְאָֽמְרִין. הוּא הֲוָה. וְהָא תַנִּינָן. שָׁכַח רַבּוֹ מָה אָמַר לוֹ. יִשְׁחוֹט גְּדִי וְטָלֶה.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
גמ' תני ר' חייה וכו' בתוספתא פ''ז והובא בהלכה דלעיל:
דר' נתן היא. הא דקתני ופטורין מלעשות פ''ש כר' נתן היא דס''ל יוצאין בזריקה בלא אכילה דאין אכילת פסח מעכבת כדתני בתוספתא פ''ז והבאתי בפרק דלעיל בהלכה ה' ולדידיה אפי' נולד הספק קודם השחיטה ולא חזי לאכילה מספיקא אפ''ה יזרוק הדם ויוצאין בו:
תיפתר ששכח רבו בין שחיטה לזריקה. ולא צריכת לדחוק ולאוקמי כר' נתן דמכיון דבשעת שחיטה אכתי הוי ידע איזה מהן פסחו אפי' רבנן מודו דפטור מלעשות פסח שני:
אמר ר' חזקיה מתיב חד מן רבנן. ואית דאמרין הוא בעצמו הוה דמותיב על הא דשמיע ליה מר' בא בר ממל והא קתני ברישא שכח מה אמר לו רבו ישחוט וכו'. כצ''ל אלמא דהספק נולד קודם השחיטה ורישא וסיפא בחד גוונא הוא דאיירי:
משנה: הָאוֹמֵר לְעַבְדּוֹ צֵא וּשְׁחוֹט עָלַי אֶת הַפֶּסַח. שָׁחַט גְּדִי יֵאָכֵל שָׁחַט טָלֶה יֵאָכֵל. שָׁחַט גְּדִי וְטָלֶה יֹאכַל מִן הָרִאשׁוֹן. שָׁכַח מָה אָמַר לוֹ רַבּוֹ כֵּיצַד יַעֲשֶׂה. יִשְׁחוֹט גְּדִי וְטָלֶה וְיֹאמַר אִם גְּדִי אָמַר לִי רַבִּי גְּדִי שֶׁלוֹ וְטָלֶה שֶׁלִי. וְאִם טָלֶה אָמַר לִי רַבִּי טָלֶה שֶׁלּוֹ וּגְדִי שֶׁלִּי. שָׁכַח רַבּוֹ מָה אָמַר לוֹ שְׁנֵיהֶן יֵצְאוּ לְבֵית הַשְּרֵפָה וּפְטוּרִין מִלַּעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי׃
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
שכח רבו מה אמר לו. אין כאן תקנה ושניהן יצאו לבית השריפה ופטורין מלעשות פסח שני ודוקא ששכח אחר הזריקה דזריקה מעלייתא הואי חדא אהאי וחדא אהאי וקמי שמיא גלייא אבל אם שכח קודם הזריקה חייבין לעשות פסח שני:
מתני' האומר לבניו הריני שוחט את הפסח על מי שיעלה מכם ראשון לירושלים. לא אמר כן אלא כדי לזרזן במצות וכדי שכל אחד יזדרז להיות ראשון ומיהת המנה את כולן עליו אלא שאותו שיעלה ראשון יזכה ראשון והוא יזכה את אחיו עמו לפיכך כיון שהכניס ראשון ראשו ורובו וכו' ומזכה את אחיו עמו:
לעולם אין נמנין עליו. הרבה אלא עד שיהא בו כזית וכו' ובנוסחת הבבלי לעולם נמנין עליו וכו' והיינו הך:
ר''ש אומר וכו'. בנמנין הכל מודים שעד שישחוט הוא שנמנין דכתיב במכסת נפשות והדר תכוסו ומחלוקת לימשך דרבנן סברי מהיות משה כתיב מחיותיה דשה ור''ש סבר מהויותה דשה עד שיזרוק הדם שהוא הויה שלו ואין הלכה כר''ש:
גדי שלו וטלה שלי. התם פריך מה שקנה העבד קנה רבו ושניהן הן של רבו וקאמר שהולך אצל הרועה שרגיל רבו אצלו. וניחא ליה בתקנתא דרביה ונותן לו הרועה גדי וטלה ויאמר לו שחוט שניהן כדי שתשחוט כמו שאמר לך רבך ואחד מהן שלך על מנת שאין לרבך בו כלום ואח''כ יכול לומר העבד אם גדי אמר לי רבי גדי שלו וטלה שלי וכו':
שכח מה אמר לו רבו. שפירש לו רבו איזה מהן והוא שכח:
שחט גדי וטלה יאכל מן הראשון. בבבלי מוקי לה דמתני' במלך או מלכה מיירי שאמרו לעבדיהם כך ולפיכך שחט גדי וטלה יאכל מן הראשון משום שלום מלכות שלא יקצפו על עבדיהם ויהרגום א''נ משום שהן סומכין על עבדיהן ואינן מקפידים אם גדי אם טלה אבל אינשי דעלמא דליכא חששא דנפשות משום שלום וכן מקפידין הן על סעודתן לא יאכל לא מן הראשון ולא מן השני ויצאו שניהן לבית השריפה לפי שאין נמנין על שני פסחים כאחד לאכול מאיזה מהן שירצה ומשום דבמידי דאורייתא אין ברירה וכי בעי למיכל מהא דילמא בשעת שחיטה לא הוה דעתיה עליה:
ואם שחט גדי יאכל. אע''פ שרגיל תמיד בטלה וכן אם שחט טלה יאכל אע''פ שהיה רגיל בגדי:
מתני' האומר לעבדו צא ושחוט עלי את הפסח. סתם ולא פירש לו הלכך עליה דידיה סמיך:
חֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶן חוֹרִין לֹא יֹאכַל מִשֶּׁל רַבּוֹ׃ רִבִּי חִייָה בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. מִּי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶן חוֹרִין. קִידֵּשׁ אִשָּׁה. אֵין חוֹשְׁשִׁין לְקִידּוּשָׁיו. וְדִכְווָתָהּ. גִּירֵשׁ. 59b אֵין חוֹשְׁשִׁין לְגֵירשָׁיו. שְׁמוּאֵל אָמַר. חוֹשְׁשִׁין לְגֵירשָׁיו. אַתְיָא דִשְׁמוּאֵל כְּרִבִּי יוּדָה. דְּתַנִּינָן תַּמָּן. גָּנַב מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶן חוֹרִין. רַבִּי יוּדָה מְחַיֵּב. וַחֲכָמִים פוֹפְרִין׃
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
אתיא דשמואל כר' יהודה. דפ' אלו הן הנחנקין דתנינן תמן גבי הגונב נפש מישראל גנב מי שחציו עבד וחציו בן חורין ר' יהודה מחייב דמישראל קרינן ביה לחומרא והיינו נמי דשמואל:
שמואל. פליג אגירושין שאם קידש ביום של עצמו דלכ''ע חוששין לקידושיו אם אח''כ גירש אפי' ביום של רבי חוששין לגירושין לחומרא שתהא פסולה לכהונה דהא מיהת חציו ישראל הוא ומצד בן חורין שלו חיילא שם גרושה עליה:
חציו עבד וכו'. איידי דאיירי ביה במתני' מייתי להא דר' חייא בשם רבי יוחנן בגיטין פ''ד בהלכה ה' דקאמר התם מי שחציו עבד וחציו בן חורין שקידש אשה ביום של מריה אין חוששין לקידושיו ביום של עצמו חוששין לקידושיו ומייתי ראיה התם דלא כן אמר ר' חייה בשם ר' יוחנן מי שחציו עבד וחציו בן חורין קידש אשה אין חוששין לקדושיו ודכוותה גירש אין חוששין לגירושיו והיכי משכחת לה לגירושין הא אין לו קידישין אלא על כרחך דה''ק קידש אשה ביום של רבו אין חוששין לקידושיו אבל ביום של עצמו חוששין לקידושיו ודכותה אם גירש למחר ביום של רבו אין חוששין לגירושיו:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source