משנה: הָאוֹנֵן וְהַמְפַקֵּחַ בַּגָּל וְכֵן מִי שֶׁהִבְטִיחוּהוּ לְהוֹצִיאוֹ מִבֵּית הָאֲסוּרִין הַחוֹלֶה וְהַזָּקֵן שֶׁהֵן יְכוֹלִין לוֹכַל כַּזַּיִת שׁוֹחֲטִין עֲלֵיהֶן. וְעַל כּוּלָּן אֵין שׁוֹחֲטִין עֲלֵיהֶן בִּפְנֵי עַצְמָן שֶׁלֹּא יָבִיאוּהוּ אֶת הַפֶּסֶח לִידֵי פְסוּל. לְפִיכָךְ אִם אֵירַע בָּהֶן פְּסוּל פְּטוּרִין מִלַּעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי חוּץ מִן הַמְפַקֵּחַ בַּגַּל שֶׁהָיָה טָמֵא מִתְּחִלָתוֹ׃
Pnei Moshe (non traduit)
חוץ מן המפקח בגל. ונמצא שמת הוא תחתיו שזה צריך לעשות פסח שני לפי שהיה טמא מתחלתו קודם שחיטה וזריקה שהרי האהיל על הטומאה משעה שהתחיל לפקח ודוקא שהיה גל עגול מבלי משך כלל כגון שהוא כמו עגול העמוד שבודאי האהיל עליו מתחלתו אבל אם היה גל ארוך ואפשר שבשעת שחיטה וזריקה עדיין לא האהיל על הטומאה פטור הוא מלעשות פסח שני:
לפיכך. הואיל ואין זה אלא משום חששא בעלמא ובשעת שחיטה וזריקה ראויין היו אף אם אירע להן פסול כמו שאמרנו פטורין הן מלעשות פסח שני:
וכן מי שהבטיחוהו להוציאו מבית האסורין וכו'. שוחטין עליהן ועל כולן שאמרנו אין שוחטין עליהן בפני עצמן. אלא עם חבורת אחרים הוא ששוחטין עליהן:
והמפקח את הגל. שנפל על האדם ואין ידוע אם חי אם מת והוא חופר ומשליך האבנים לבקשו שוחטין עליו כל זמן שלא נודע שנטמא:
מתני' האונן. כל זמן שלא נקבר המת וכן לאחר שנקבר כל אותו יום של המיתה קרוי אונן והלילה שלאחריו אין אנינות עליו אלא מדבריהם ולא העמידן דבריהם באונן במקום כרת גבי פסח ולפיכך שוחטין עליו דחזי למיכל לאורתא אחר שיטבול כדתנן לקמן בהלכה ח' ודוקא שמת לו המת אחר חצות שכבר נתחייב בקרבן פסח אבל אם מת לו מת קודם חצות אין שוחטין עליו אלא ידחה לשני:
שלא יביאו את הפסח לידי פסול. האונן שמא מתוך טירדתו יטמא למתו ומפקח את הגל שמא ימצאנו מת ונמצא שהאהיל על הטומאה והחבוש בבית האסורין אע''פ שהבטיחוהו להוציאו שמא לא יוציאו אותו ובבבלי מוקי להא דדווקא בחבוש בבית האסורי' של עכו''ם שאין שומרין הבטחחן אבל אם היה בבית האסורין של ישראל כגון לכופו להוציא אשה פסולה שנשא או לשלם ממון אם הבטיחוהו להוציאו שוחטין עליו אפי' בפני עצמן דכתיב שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ואם הבית אסורין הוא בתוך ירושלי' אפי' הוא של עכו''ם שוחטין עליו בפני עצמו דאפשר דמעייל ליה לפסח לבית האסורים ואכיל ליה התם וחולה וזקן אין שוחטין עליהן בפני עצמן שמא יכבד עליהם החולי והחולשה ולא יוכלו לאכול כזית:
הלכה: 61b תַּנֵּי רִבִּי חִייָה. נִדְּה שׁוֹחֲטִין עָלֶיהָ בַשְּׁמִינִי. בּוֹעֵל נִדָּה שׁוֹחֲטִין עָלָיו בַּשְּׁבִיעִי. אָמַר רִבִּי יוֹסֵה. הָדָא אָֽמְרָה שֶׁבּוֹעֵל נִדָּה טָהוֹר בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שֶׁלּוֹ.
Pnei Moshe (non traduit)
בנתון בבית האסורין חוץ לירושלים. אבל אם הוא בתוך ירושלים אפי' לא הבטיחו להוציאו דינו כמו שהבטיחוהו ושוחטין עליהן שהרי יכולין להביא הפסח לבית האסורין ויאכלו שם:
גמ' מתניתא. דקתני מי שהבטיחוהו להוציא מבית האסורים שוחטין עליו בשחבשוהו ישראל והבטיחוהו להוציאו שהן שומרין הבטחתן אבל בחבשוהו עכו''ם אשר פיהם דבר שוא וגו' ואין סומכין על הבטחתן:
הדא אמרה שבועל נדה טהור ביום ז' שלו. כלומר אע''פ שטמא שבעה כהנדה עצמה מ''מ יכול לטבול ביום השביעי ולהטהר דקיי''ל כל חייבי טבילות טבילתן ביום חוץ מנדה ויולדת שטבילתן בלילה וקמ''ל דלענין טבילה אין בועל נדה כנדה:
גמ' תני רבי חייה נדה שוחטין עליה בשמיני. כלומר בשמיני אין בז' לא משום דנדה צריכה לטבול בלילה לאורתא דז' ועד דעבדא הערב שמש בשמיני לא חזיא למיכל:
רִבִּי יוֹנָה וְרִבִּי יוֹסֵה תְּרֵיהוֹן אָֽמְרִין. בְּקַדְמִיתָא הֲוִינָן אָֽמְרִין. יִשְׂרָאֵל עָרֵל מַזִּין עָלָיו. וְלָא הֲוִינָן אָֽמְרִין כְּלוּם. תַּנָּא רִבִּי סִימוֹן בַּר זַבְדִּי קוֹמֵי רִבִּי הִילָא. נֶאֱמַר כָּאן וְאָז֙ יִקְרַ֣ב לַעֲשֹׂוֹתוֹ. וְנֶאֱמַר לְהַלָּן אָז֭ יֹ֥אכַל בּֽוֹ. מַה אָז שֶׁנֶּאֱמַר לְהַלָּן עַד שֶׁיְּהֵא כָשֵׂר בִּשְׁעַת אֲכִילָה. אַף אָז שֶׁנֶּאֱמַר כָּאן עַד שֶׁיְּהֵא כָשֵׂר בִּשְׁעַת (אֲכִילָה) [שְׁחִיטָה].
Pnei Moshe (non traduit)
נאמר כאן במילת זכרים המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו. ונאמר להלן במילת עבדים ומלתה אותו אז יאכל בו מה אז שנאמר בעבד עד שיהא כשר בשעת אכילה שהרי אז יאכל בו כתיב וא''כ צריך שיהא ראוי לאכילה ואם נטמא כשהיה ערל אינו מקבל הזאה עד שימול דהכי משמע שהמילה היא מכשרתו מכל דבר המעכב אכילה כגון שהיה ג''כ טמא ולא נטהר אלא עד שעה שימול אף אז שנאמר במילת זכרים עד שיהא כשר בשעת שחיטה מכל דבר המעכב אכילה וכלומר שאף שמצינו שהערל משלח קרבנותיו ואם ימול אח''כ יכול לאכול לערב קמ''ל בפסח שאם היה טמא דבעינן שיטהר אחר שימול וקודם שחיטה ולאפוקי אם ירצה להטהר ולקבל הזאה כשהוא ערל:
ולא הוינן אמרין כלום. עכשיו נודע לנו שלא אמרנו כלום וכדשמעינן מדתנא ר' סימון דלקמיה:
בקדמיתא. מעיקרא הוינן אמרין ישראל ערל מזין עליו וכדאמר ר' יוחנן בשם ר' בנייה לקמן בסוף פרקין שהערל מקבל הזאה:
הלכה: רִבִּי יוֹסֵה בֵּירִבִּי בּוּן אַבָּא בַּר בַּר חָנָה בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. מַתְנִיתָה בְּשֶׂחַבְּשׁוּהוּ יִשְׂרָאֵל. אֲבָל אִם חַבְּשׁוּהוּ גוֹיִם. אֲשֶׁ֣ר פִּ֭יהֶם דִּבֶּר שָׁ֑וְא וִֽ֝ימִינָ֗ם יְמִ֣ין שָֽׁקֶר. בְּנָתוּן חוּץ לִירוּשָׁלֵם. אַבָל בְּנָתוּן בְּתוֹךְ לִירוּשָׁלֵם. אָפִילוּ לֹא הִבְטִיחוֹ. כְּמִי שֶׁהִבְטִיחוֹ.
Pnei Moshe (non traduit)
בנתון בבית האסורין חוץ לירושלים. אבל אם הוא בתוך ירושלים אפי' לא הבטיחו להוציאו דינו כמו שהבטיחוהו ושוחטין עליהן שהרי יכולין להביא הפסח לבית האסורין ויאכלו שם:
גמ' מתניתא. דקתני מי שהבטיחוהו להוציא מבית האסורים שוחטין עליו בשחבשוהו ישראל והבטיחוהו להוציאו שהן שומרין הבטחתן אבל בחבשוהו עכו''ם אשר פיהם דבר שוא וגו' ואין סומכין על הבטחתן:
הדא אמרה שבועל נדה טהור ביום ז' שלו. כלומר אע''פ שטמא שבעה כהנדה עצמה מ''מ יכול לטבול ביום השביעי ולהטהר דקיי''ל כל חייבי טבילות טבילתן ביום חוץ מנדה ויולדת שטבילתן בלילה וקמ''ל דלענין טבילה אין בועל נדה כנדה:
גמ' תני רבי חייה נדה שוחטין עליה בשמיני. כלומר בשמיני אין בז' לא משום דנדה צריכה לטבול בלילה לאורתא דז' ועד דעבדא הערב שמש בשמיני לא חזיא למיכל:
הלכה: אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי בּוּן. מַתְנִיתָה בְּשֶׁנַּעֲשֶׂה אוֹנֵן מִשָּׂעָה רִאשׁוֹנְה בֵין שְׁחִיטָה לִזְרִיקָה. אֲבָל אִם נַעֲשֶׂה אוֹנֵן לְאַחַר כַּפָּרָה כְּבָר הוּרְצָה.
Pnei Moshe (non traduit)
מה מקיים ר' יוסי. להאי קרא דמיניה מפרש לטעמא דר' יהודה:
פתר לה וכו' דתני. בתוס' פ''ו דפליגי בהא דר' יהודה סבר היחיד מכריע את הצבור אם היו הטמאין יתר באחד על הטהורין הוי רוב ובא בטומאה ור''א בן מתיה ס''ל שאין היחיד מכריע אלא דוקא שנים דדריש מדכתיב באחד ע''י אחד וכדאמרינן לעיל בפ''ז בהלכה ו':
מודה ר' יודה שאם עבר וזרק את הדם על היחיד שהורצה דלא תוכל לזבוח כתיב ולא עוד אלא אם עבר ושחט על היחיד מתירין לו לכתחלה לזרוק:
גמ' מתניתא. דמחלק באונן בין פסח לקדשים בשנעשה אונן משעה ראשונה קודם השחיטה או בין שחיטה לזריקה דמכיון שבשעת זריקה לא היה ראוי הלכך בפסח דוקא הוא אוכל לערב לפי שלא העמידו דבריהם בו במקום כרת ובקדשים אינו אוכל לערב שהעמידו דבריהם במקום עשה וכדפרי' במתני':
אבל אם נעשה אונן לאחר כפרה. והוא לאחר זריקה:
כבר הורצה. בזריקת הדם ואפי' בקדשים הוא אוכל לערב שהרי בשעת זריקה ראוי היה ואנינות לילה בלאו הכי אינה אלא מדבריהם לפיכך מותר הוא אף בקדשים:
גמ' טעמא דר' יודא וכו'. כדפרישית במתני':
משנה: אוֹנֵן טוֹבֵל וְאוֹכֵל פִּסְחוֹ לָעֶרֶב אֲבָל לֹא בַקֳּדָשִׁים. הַשּׁוֹמֵעַ עַל מֵתוֹ וּמִי שֶׁנִּתְלַקְּטוֹ לוֹ עֲצָמוֹת טוֹבֵל וְאוֹכֵל בַּקֳּדָשִׁים. גֵּר שֶׁנִּתְגַּייֵר עֶרֶב פֶּסַח. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים טוֹבֵל וְאוֹכֵל אֶת פִּסְחוֹ לָעֶרֶב. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים הַפּוֹרֵשׁ מִן הָעָרְלָה כְּפוֹרֵשׁ מִן הַקֶּבֶר׃
Pnei Moshe (non traduit)
מתני' אונן טובל ואוכל פסחו לערב. שאין אנינות בתורה אלא באותו יום שמת לו מת שנא' ואכלתי חטאת היום יום אסור ולילה מותר ומדרבנן אסור ומתוך שנאסר עד הליל' בקדשים אצרכוהו רבנן טבילה דשמא מחמת היסח הדעת נטמא והוא לא ידע ולפיכך טובל ומותר לאכול הפסח לערב שלא העמידו דבריהם בזה במקום כרת אבל לא בשאר קדשים שאין אכילתן אלא בעשה ואכלו אותם אשר כפר בהם והעמידו דבריהם במקום עשה:
השומע על מתו. ששמע שמת לו מת שחייב להתאבל עליו ויום שמיעה אונן הוא ומדרבנן וכן המלקט וכו' כלומר שלקטו לו עצמות אביו ואמו שמתאבל עליהם כל אותו היום בלבד כדאמרינן בפ''ג דמ''ק טובל ואוכל בקדשים לערב שהיום עצמו אינו אלא מדבריהם ואין תופש לילו עמו:
גר שנתגייר ע''פ. והיא צריך טבילה:
כפורש מן הקבר. וצריך הזאה שלישי ושביעי ולא נחלקו ב''ש וב''ה אלא בערל עכו''ם שמל בי''ד דב''ה סברי גזרה שמא יטמא לשנה הבאה ויאמר אשתקד לא טהרתי מכל טומאה וטבלתי ואכלתי פסחי לערב השתא נמי אטבול ואוכל לערב ולא ידע דאשתקד עכו''ם הוה ולא מקבל טומאה עכשיו ישראל הוא ומקבל טומאה וב''ש סברי דלא גזרינן אבל בערל ישראל כגון שמתו אחיו מחמת מילה ד''ה טובל ואוכל פסחו לערב ולא גזרינן ערל ישראל אטו ערל נכרי:
ואין עושין חבורה נשים ועבדים וקטני'. כלומר חבורת נשים ועבדים אין עושין בחבורה אחת משום קלות ראש והרגל עבירה וכן חבורה אחת של עבדים וקטנים אין עושין משום פריצותא דמשכב זכור אבל עושין חבורה שכולה נשים ואפי' בפסח שני וכן עושין חבורה שכולה עבדים אבל קטנים עושין שיהיו מכלל בני החבורה ולא חבירה שכילה קטנים שאינן בני דעת:
אפי' חבורה של מאה וכו'. ר' יוסי קאמר לה כלומר דלא תליא מילתא אלא באכילה יחיד שיכול לאוכלו שוחטין עליו ואפי' חבורה של ק' ואין כל אחד מהן יכול לאכול כזית אין שוחטין עליהן והלכה כר' יוסי לענין דיעבד שאם שחט היחיד את הפסח לעצמו כשר והוא שיהא ראוי לאכול את כולו ומכל מקום משתדלין לכתחילה שלא ישחוט על יחיד שנאמר יעשו אותו:
ור' יוסי מתיר. בבבלי קאמר דר' יוסי דריש ליה לזובח את הפסח בבמת יחיד ושאינו חייב אלא בשעת איסור הבמות דכתיב באחד שעריך בשעה שכל ישראל נכנסין בשער אחד:
מתני' אין שוחטין את הפסח על היחיד. בשביל היחיד לבדו דדריש מדכתיב לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך באחד כלומר ליחיד:
תַּנֵּי. אֵין עוֹשִׂין חֲבוּרָה נָשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים מִפְּנֵי שֶׁהֵן מַרְבִּין בְּתִיפְלָה. תַּנֵּי בַּר קַפָּרָא. שֶׁלֹּא יָבִיאוּ אֶת הַקֳּדָשִׁים לִידֵי בִיזָיוֹן. רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא בְשֵׁם רִבִּי אִיסִּי. אֵין עוֹשִׂין חֲבוּרָה שֶׁלְגֵּרִים. מִתּוֹךְ שֶׁהֵן [מְקוּלְקָלִין אֵין] מְדַקְדְּקִין בּוֹ. וְהֵם מֵבִיאִין אוֹתוֹ לִידֵי פְסוּל.
Pnei Moshe (non traduit)
מפני שהן מרבין בתיפלה. כדפרי' במתני':
תני בר קפרא. דעוד טעמא אחרינא איכא משום הפסח בעצמו שלא יביאו את הקדשים לידי בזיון שאין משגיחין להזהר בו וזורקין זה לזה דרך בזיון:
מתוך שהן מקולקלין. שרגילין בקלקול אין מדקדקין בו כהוגן והם מביאין וכו' ולפעמים כשרוצין לדקדק ואינם יודעין על פי הדין פוסלין אותו בחנם:
הלכה: אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. טַעֲמֵיהּ דְּרִבִּי יוּדָה. לֹ֥א תוּכַ֖ל לִזְבּוֹחַ אֶת הַפָּ֑סַח בְּאַחַ֣ד שְׁעָרֶ֔יךָ. מַה מְקַייֵם רִבִּי יוֹסֵי טַעֲמֵיהּ דְּרִבִּי יוּדָא. פָּתַר לָהּ כְּרִבִּי אֶלְעָזָר בֶּן מַתְיָה. דְּתַנֵּי. רִבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר. יָכוֹל יְהֵא הַיָּחִיד מַכְרִיעַ עַל הַטּוּמְאָה. תַּלְמוּד לוֹמַר לֹ֥א תוּכַ֖ל לִזְבּוֹחַ אֶת הַפָּ֑סַח בְּאַחַ֣ד. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. מוֹדֶה רִבִּי יוּדָה שֶׁאִם עָבַר וְזָרַק אֶת הַדָּם שֶׁהוּרְצָה. עָבַר וְשָׁחַט מַתִּירִין לוֹ לִזְרוֹק.
Pnei Moshe (non traduit)
מה מקיים ר' יוסי. להאי קרא דמיניה מפרש לטעמא דר' יהודה:
פתר לה וכו' דתני. בתוס' פ''ו דפליגי בהא דר' יהודה סבר היחיד מכריע את הצבור אם היו הטמאין יתר באחד על הטהורין הוי רוב ובא בטומאה ור''א בן מתיה ס''ל שאין היחיד מכריע אלא דוקא שנים דדריש מדכתיב באחד ע''י אחד וכדאמרינן לעיל בפ''ז בהלכה ו':
מודה ר' יודה שאם עבר וזרק את הדם על היחיד שהורצה דלא תוכל לזבוח כתיב ולא עוד אלא אם עבר ושחט על היחיד מתירין לו לכתחלה לזרוק:
גמ' מתניתא. דמחלק באונן בין פסח לקדשים בשנעשה אונן משעה ראשונה קודם השחיטה או בין שחיטה לזריקה דמכיון שבשעת זריקה לא היה ראוי הלכך בפסח דוקא הוא אוכל לערב לפי שלא העמידו דבריהם בו במקום כרת ובקדשים אינו אוכל לערב שהעמידו דבריהם במקום עשה וכדפרי' במתני':
אבל אם נעשה אונן לאחר כפרה. והוא לאחר זריקה:
כבר הורצה. בזריקת הדם ואפי' בקדשים הוא אוכל לערב שהרי בשעת זריקה ראוי היה ואנינות לילה בלאו הכי אינה אלא מדבריהם לפיכך מותר הוא אף בקדשים:
גמ' טעמא דר' יודא וכו'. כדפרישית במתני':
משנה: אֵין שׁוֹחֲטִין אֶת הַפֶּסַח עַל הַיָּחִיד דִּבְרֵי רִבִּי יְהוּדָה. וְרִבִּי יוֹסֵי מַתִּיר. אֲפִילּוּ חֲבוּרָה שֶׁל מֵאָה שֶׁאֵינָן יְכוֹלִין לוֹכַל כַּזַּיִת אֵין שׁוֹחֲטִין עֲלֵיהֶן. וְאֵין עוֹשִׂין חֲבוּרָה נָשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים׃
Pnei Moshe (non traduit)
מתני' אונן טובל ואוכל פסחו לערב. שאין אנינות בתורה אלא באותו יום שמת לו מת שנא' ואכלתי חטאת היום יום אסור ולילה מותר ומדרבנן אסור ומתוך שנאסר עד הליל' בקדשים אצרכוהו רבנן טבילה דשמא מחמת היסח הדעת נטמא והוא לא ידע ולפיכך טובל ומותר לאכול הפסח לערב שלא העמידו דבריהם בזה במקום כרת אבל לא בשאר קדשים שאין אכילתן אלא בעשה ואכלו אותם אשר כפר בהם והעמידו דבריהם במקום עשה:
השומע על מתו. ששמע שמת לו מת שחייב להתאבל עליו ויום שמיעה אונן הוא ומדרבנן וכן המלקט וכו' כלומר שלקטו לו עצמות אביו ואמו שמתאבל עליהם כל אותו היום בלבד כדאמרינן בפ''ג דמ''ק טובל ואוכל בקדשים לערב שהיום עצמו אינו אלא מדבריהם ואין תופש לילו עמו:
גר שנתגייר ע''פ. והיא צריך טבילה:
כפורש מן הקבר. וצריך הזאה שלישי ושביעי ולא נחלקו ב''ש וב''ה אלא בערל עכו''ם שמל בי''ד דב''ה סברי גזרה שמא יטמא לשנה הבאה ויאמר אשתקד לא טהרתי מכל טומאה וטבלתי ואכלתי פסחי לערב השתא נמי אטבול ואוכל לערב ולא ידע דאשתקד עכו''ם הוה ולא מקבל טומאה עכשיו ישראל הוא ומקבל טומאה וב''ש סברי דלא גזרינן אבל בערל ישראל כגון שמתו אחיו מחמת מילה ד''ה טובל ואוכל פסחו לערב ולא גזרינן ערל ישראל אטו ערל נכרי:
ואין עושין חבורה נשים ועבדים וקטני'. כלומר חבורת נשים ועבדים אין עושין בחבורה אחת משום קלות ראש והרגל עבירה וכן חבורה אחת של עבדים וקטנים אין עושין משום פריצותא דמשכב זכור אבל עושין חבורה שכולה נשים ואפי' בפסח שני וכן עושין חבורה שכולה עבדים אבל קטנים עושין שיהיו מכלל בני החבורה ולא חבירה שכילה קטנים שאינן בני דעת:
אפי' חבורה של מאה וכו'. ר' יוסי קאמר לה כלומר דלא תליא מילתא אלא באכילה יחיד שיכול לאוכלו שוחטין עליו ואפי' חבורה של ק' ואין כל אחד מהן יכול לאכול כזית אין שוחטין עליהן והלכה כר' יוסי לענין דיעבד שאם שחט היחיד את הפסח לעצמו כשר והוא שיהא ראוי לאכול את כולו ומכל מקום משתדלין לכתחילה שלא ישחוט על יחיד שנאמר יעשו אותו:
ור' יוסי מתיר. בבבלי קאמר דר' יוסי דריש ליה לזובח את הפסח בבמת יחיד ושאינו חייב אלא בשעת איסור הבמות דכתיב באחד שעריך בשעה שכל ישראל נכנסין בשער אחד:
מתני' אין שוחטין את הפסח על היחיד. בשביל היחיד לבדו דדריש מדכתיב לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך באחד כלומר ליחיד:
פְּעָמִים שֶׁהוּא נַעֲשֶׂה כְיוֹצֵא בָהֶם. פְּעָמִים שֶׁהֵן נַעֲשִׂים כְיוֹצֵא בוֹ. פְּעָמִים שֶׁהוּא נַעֲשֶׂה כְיוֹצֵא בָהֶם. בְּגַל אָרוֹךְ. אֲנִי אוֹמֵר. נִזְרַק עָלָיו הַדָּם עַד שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לַטּוּמְאָה. פְּעָמִים שֶׁהֵן נַעֲשִׂין כְיוֹצֵא בוֹ. 62a בְּגַל עָגוּל. אִירַע בָהֶן פְּסוּל בֵּין שְׁחִיטָה לִזְרִיקָה הֵן נַעֲשִׂין כְיוֹצֵא בוֹ בְּגַל עָגוּל.
Pnei Moshe (non traduit)
פעמים שהן נעשין כיוצא בו בגל עגול. כלומר כיוצא בו בדינו בגל עגול שאז הוא חייב בפסח שני משום דמסתמא האהיל על הטומאה בתחילה ונטמא קודם הזריקה כך מצינו לפעמים שהן גם כן נעשין כיוצא בו וחייבין בפסח שני וכדמסיק כגון שאירע בהן פסול בין שחיטה לזריקה דמכיון שבשעת זריקה לא היו ראויין הן נעשין כיוצא בו בדינו אם היה הגל עגול:
בגל ארוך. לפי שאני אומר נזרק הדם עליו עד שלא הגיע להאהיל על מקום הטומאה ומכיון דבשעת זריקה טהור היה פטור הוא מפסח שני:
פעמים שהוא נעשה כיוצא בהם וכו'. אמתני' קאי דקתני וכולן אם אירע בהן פסול פטורין מלעשות פסח שני חוץ מן המפקח בגל ומצינו לפעמים שהוא נעשה כיוצא בהם לפטור מפסח שני ופעמים שהן נעשים כיוצא בו לחייב בפסח שני כדמפר' ואזיל:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source