הלכה: רִבִּי סִימוֹן אָמַר. אִתְפַּלְּגוֹן רִבִּי חִייָה רַבְּה וּבַר קַפָּרָה. חַד אָמַר. כְּדֵי שֶׁיָּבוֹא וְיֹאכַל. וְחוֹרָנָה אָמַר. כְּדֵי שֶׁיָּבוֹא וְיִזְרוֹק. וַאֲפִילוּ כְמָאן דְּאָמַר. כְּדֵי שֶׁיָּבוֹא וְיֹאכַל. וְהוּא שֶׁיְּהֵא בְתוֹךְ אַלְפַּיִים לִתְחוּם עַד שֶׁלֹּא חֲשֵׁיכָה. אָמַר רִבִּי זְעוּרָה. וְתַנֵּיי תַּמָּן. הָיָה נָתוּן מִן הַמּוֹדִיעִית וְלִפְנִים וְרַגְלָיו רָעוֹת. יָכוֹל יְהֵא חַייָב. תַּלְמוּד לוֹמַר וְחָדַל֙. יָצָא זֶה שֶׁלֹּא חָדָל. הָיָה נָתוּן מִן הַמּוֹדִיעִית וְלַחוּץ וְהַסּוּס בְּיָדוֹ. יָכוֹל יְהֵא חַייָב. תַּלְמוּד לוֹמַר וּבְדֶ֣רֶךְ לֹֽא הָיָ֗ה. יָצָא זֶה שֶׁהָיָה בַדֶּרֶךְ. הָיָה נָתוּן מִן הַמּוֹדִיעִית וְלִפְנִים קוֹדֶם לְשֵׁשׁ שָׁעוֹת. יָצָא לוֹ קוֹדֶם שֵׁשׁ שָׁעוֹת. יָכוֹל יְהֵא חַייָב. תַּלְמוּד לוֹמַר וְחָדַל֙ לַעֲשׂ֣וֹת. הֶחָדֵל בִּשְׁעַת עֲשִׂייָה חַייָב. שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת עֲשִׂייָה פָטוּר.
Pnei Moshe (non traduit)
ת''ל וחדל לעשות וכו' וזה חדל שלא בשעת עשייה שיצא לו מקודם לו' שעות פטור:
יצא לו קודם לו' שעות. מן המודיעים ולחוץ יכול יהא חייב הואיל ולא נכנס מקודם ולא היה בדרך רחוקה:
והסוס בידו. ויכול היא לרכוב ולהגיע ולא רכב אלא הוליך אותו בידו ולא הגיע יכול יהא חייב ת''ל ובדרך לא היה יצא זה שהיה בדרך רחוקה:
ורגליו רעות. ואינו יכול להגיע לירושלי' יכול יהא חייב מפני שהוא מן המודיעי' ולפנים ואינו בדרך רחוקה לר''ע:
ת''ל וחדל. שהוא חדל וגרם שלא לעשות הפסח יצא זה שלא חדל הוא אלא שאינו יכול להגיע:
גמ' איתפלגון וכו'. איזה היא שאינו בכלל דרך רחוקה:
חד אמר. אם הוא קרוב כל כך כדי שיבא ויאכל הפסח בלילה אין זה קרוי דרך רחוקה ואידך אמר כדי שיבא ויזרוק כלומר שיכול לבא בשעת זריקה ואם לאו ה''ז דרך רחוקה:
ואפי' כמ''ד וכו' והוא שיש בתוך אלפים לתחום ירושלים עד שלא יחשיכה ולאפוקי אם אינו יכול להגיע אלא בלילה עד זמן אכילה:
ותניי תמן. תנינן בבבל בחדא בריית':
משנה: וְאֵיזוֹ הִיא דֶרֶךְ רְחוֹקָה מִן הַמּוֹדִיעִית וְלַחוּץ וּכְמִידָּתָהּ לְכָל רוּחַ דִּבְרֵי רִבִּי עֲקִיבָה. רִבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר מֵאַסְקוּפַּת עֲזָרָה וְלַחוּץ. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי לְפִיכָךְ 64b נָקוּד עַל הֵ'א לוֹמַר לֹא מִפְּנֵי שֶׁרְחוֹקָה וַדַּאי אֶלָּא מֵאַסְקוּפַּת הָעֲזָרָה וְלַחוּץ׃
Pnei Moshe (non traduit)
ודוחין את השב'. מדכתיב במועדו בפרשה מרבינן שאף פסח שני דוחה את השבת אבל לא את הטומאה שמפני הטומאה הוא בא והיאך ידחה את הטומאה:
זה וזה טעונין הלל בעשייתן. דלילה אימעט משיר ולא יום:
והשני חמץ ומצה עמו בבית. דכתיב ביה ככל חקת הפסח יעשו אותו ודרשינן על מצות שבגופו כגון צלי אש וכמו הכתוב בו ועל מצות ומרורים יאכלוהו ולא ישאירו ממנו עד בקר ועצם לא ישברו בו וה''נ מרבינן צלי אש מככל חוקת הפסח אבל מצות שהן על גופו ממקום אחרי כגון תשביתו שאור מבתיכם ולא תשחט על חמץ וכיוצא בהן מה דקחשיב בתוספתא שאינו נשחט בג' כתות ואינו דוחה את הטומאה ואינו טעון חגיגה עמו לא מרבינן מככל חוקת הפסח והשני אינו טעון הלל באכילתו דכתיב השיר יהיה לכם כליל התקדש חג. ליל המקודש לחג שהוא פסח ראשון טעון הלל ושאינו מקודש לחג אינו טעון הלל:
מתני' מה בין פסח הראשון לשני. בתוספתא פ''ח טובא קא חשיב ובמתני' שייר ולא קתני אלא מהנלמד מאותה פרשה:
מתני' ואיזו היא דרך רחוקה. שאמרה תורה:
מן המודיעית ולחוץ. שם מקום מודיעים ורחוק מירושלים ט''ו מילין והוא שיעור מהלך אדם בינוני מהנץ החמה עד בין הערבים שהוא שעת הקרבת הקרבן תמיד של בין הערבים ובימי תקופת ניסן וימי תקופת תשרי שהימים והלילות שוין וחשבון מהלך אדם בינוני של כל היום מעלות השחר עד צאת הכוכבים ארבעי' מיל ומהנץ החמה עד השקיעה שלשים מיל וה' מילין מעלות השחר עד הנץ החמה וה' מילין מתחלת השקיעה עד צאת הכוכבים:
לפיכך נקוד בתורה על ה''א שברחוקה לומר לא מפני שרחוקה ודאי וכלומר שהדרך היא רחוקה בודאי אלא אפי' מאסקופת העזרה לחוץ כדאמר בגמרא שבמקום שהכתב רבה על הנקודה אתה דורש הכתב ומשמעותו רחוק לומר האיש רחוק ואין הדרך רחוקה:
מאסקופת העזרה ולחוץ. אפי' הוא בירושלים אלא שאינו יכול להגיע עד העזרה נדון בדין דרך רחוקה והלכה כר''ע:
רִבִּי אַבָּהוּ בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. שְׁנֵיהֶן מִקְרָא אֶחָד הֵן דּוֹרְשִׁין. שָׁם שָׁם. חַד אָמַר חוץ לַעֲשִׂייָתוֹ. וְחוֹרָנָה אָמַר. חוּץ לִמְחִיצָתוֹ.
Pnei Moshe (non traduit)
וחורנה אמר חוץ למחיצתו. ואידך והוא ר''ע אומר דיליף ממעשר מה להלן נקרא ריחוק מקום חוץ למחיצתו והיינו שאינו נאכל חוץ לירושלים אף כאן לא נקרא בדרך רחוקה עד שיהא חוץ לירושלים:
שניהן. ר''ע ור' אליעזר במתני' מקרא אחד הן דורשין ומג''ש שם שם נאמר בפסח שם תזבח את הפסח בערב ונאמר במעשר ואכלת שם לפני ה' אלהיך ובהא פליגי חד אמר חוץ לעשייתו דמקיש פסח למעשר מה במעשר שנאמר בו כי ירחק ממך המקום וגו' ושאינו נאכל אלא במקום הכשירו וזהו בתוך ירושלים אף דרך רחוקה האמור בפסח אם הוא שלא במקום הכשירו וזהו חוץ לעשייתו שהיא בעזרה ולפיכך כשהוא מאסקופת העזרה ולחוץ נקרא בדרך רחוקה:
חֲבֵרַייָא בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. וְהָאִישׁ֩ אֲשֶׁר ה֨וּא טָה֜וֹר וּבְדֶ֣רֶךְ לֹֽא הָיָ֗ה. יָצָא זֶה שֶׁהָיָה בַדֶּרֶךְ. רִבִּי זְעוּרָה בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. כְּשֶׁהוּא מַזְהִיר הוּא מַזְכִּיר רְחוֹקָה. כְּשֶׁהוּא עוֹנֵשׁ אֵינוֹ מַזְכִּיר רְחוֹקָה. וְרַבָּנִן אָֽמְרֵי. בְּשָׁעָה שֶׁהַכְּתָב רָבָה עַל הַנְּקוּדָה. אַתְּ דּוֹרֵשׁ אֶת הַכְּתָב וּמְסַלֵּק אֶת הַנְּקוּדָה. וּבְשָׁעָה שֶׁהַנְּקוּדָה רָבָה עַל הַכְּתָב. אַתְּ דּוֹרֵשׁ אֶת הַנְּקוּדָה וּמְסַלֵּק אֶת הַכְּתָב. אָמַר רִבִּי. אַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם אֶלָּא נְקוּדָה אַחַת מִלְּמַעֲלָן אַתְּ דּוֹרֵשׁ אֶת הַנְּקוּדָה וּמְסַלֵּק אֶת הַכְּתָב. הֵ''א שֶׁבִּרְחוֹקָה נָקוּד. אִישׁ רָחוֹק. וְאֵין דֶּרֶךְ רְחוֹקָה.
Pnei Moshe (non traduit)
ה''א שברחוקה נקוד. מסקנא דמילתא היא וזה אליבא דכ''ע היא וכדפרישית במתני' דכאן הכתב רבה על הנקודה ודריש ביה איש רחוק ואין דרך רחוקה:
אמר רבי אע''פ וכו'. רבי לא פליג אהא דקאמרי בשעה שהכתב רבה על הנקודה אתה דורש את הכתב דבזה כ''ע ס''ל הכי אלא אסוף דבריהם קאי. ובשעה שהנקודה רבה על הכתב את דורש את הנקודה ומסלק את הכתב. עלה קאמר רבי דלאו דוקא בשעה שהנקודה רבה על הכתב הוא דדורשין והולכין אחר הנקודה אלא אע''פ שאין שם אלא נקודה אחת מלמעלן וכו' וכלומר אפי' בתיבה שאין בה אלא שתי אותיות כגון את על וכיוצא בה ונקוד נקודה אחת מלמעלן על אות אחד והרי כאן הכתב והנקודה שוין הן אע''פ כן אתה דורש את הנקודה ומסלק את הכתב ודרוש בהנקודה שלא על חנם ננקד האות הזה ורבי בעלמא קאי:
רבנן אמרי בשעה שהכתב וכו'. דברי ר' יוסי דמתני' מפרשי דקאמר לפיכך נקוד על ה''א וכו' מפני שכשאתה מוצא בתורה שהכתב רבה על הנקודה כגון זה שנקוד על ה''א והכתב היא רבה אתה דורש את הכתב ומסלק את הנקודה כאילו לא נכתב האות הנקוד ונשאר רחוק לומר האיש הוא רחוק כדמסיים לקמן ואין דרך רחוקה:
ר' זעירא בשם ר' יוחנן. היימ טעמיה דר''א דקרא כשהוא מזהיר על פסח שני מזכיר הוא רחוקה איש איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה וגו' ועשה פסח לה' בחדש השני וגו' וכשהוא אונס כלומר כשנאמר העונש האיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה וחדל לעשות הפסח ונכרתה וגו' אינו מזכיר כאן רחוקה אלמא שאינו מתחייב אלא א''כ שאפי' בדרך כל שהוא לא היה:
חברייא בשם ר' יוחנן. אמרי טעמא דר' אליעזר דמגופיה דקרא דריש דכתיב והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה והוה ליה למיכתב אשר הוא טהור והוא לא בדרך אלא ללמד יצא זה שהיה בדרך כלומר דקרא משמע אפי' בדרך כל שהוא לא היה דאז הוא חייב ולאפוקי זה שהיה בדרך כל שהוא בחוץ להעזרה:
משנה: מַה בֵּין פֶּסַח הָרִאשׁוֹן לַשֵּׁנִי. הָרִאשׁוֹן אָסוּר בְּבַל יֵרָאֶה וּבַל יִמָּצֵא. וְהַשֵּׁנִי מַצָּה וְחָמֵץ עִמּוֹ בַבָּיִת. הָרִאשׁוֹן טָעוּן הַלֵּל בַּאֲכִילָתוֹ וְהַשֵּׁנִי אֵינוֹ טָעוּן הַלֵּל בַּאֲכִילָתוֹ. זֶה וָזֶה טָעוּנִין הַלֵּל בַּעֲשִׂיָּתָן. וְנֶאֶכָלִין צָלִי עַל מַצָּה וּמְרוֹרִים וְדוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת׃
Pnei Moshe (non traduit)
ודוחין את השב'. מדכתיב במועדו בפרשה מרבינן שאף פסח שני דוחה את השבת אבל לא את הטומאה שמפני הטומאה הוא בא והיאך ידחה את הטומאה:
זה וזה טעונין הלל בעשייתן. דלילה אימעט משיר ולא יום:
והשני חמץ ומצה עמו בבית. דכתיב ביה ככל חקת הפסח יעשו אותו ודרשינן על מצות שבגופו כגון צלי אש וכמו הכתוב בו ועל מצות ומרורים יאכלוהו ולא ישאירו ממנו עד בקר ועצם לא ישברו בו וה''נ מרבינן צלי אש מככל חוקת הפסח אבל מצות שהן על גופו ממקום אחרי כגון תשביתו שאור מבתיכם ולא תשחט על חמץ וכיוצא בהן מה דקחשיב בתוספתא שאינו נשחט בג' כתות ואינו דוחה את הטומאה ואינו טעון חגיגה עמו לא מרבינן מככל חוקת הפסח והשני אינו טעון הלל באכילתו דכתיב השיר יהיה לכם כליל התקדש חג. ליל המקודש לחג שהוא פסח ראשון טעון הלל ושאינו מקודש לחג אינו טעון הלל:
מתני' מה בין פסח הראשון לשני. בתוספתא פ''ח טובא קא חשיב ובמתני' שייר ולא קתני אלא מהנלמד מאותה פרשה:
מתני' ואיזו היא דרך רחוקה. שאמרה תורה:
מן המודיעית ולחוץ. שם מקום מודיעים ורחוק מירושלים ט''ו מילין והוא שיעור מהלך אדם בינוני מהנץ החמה עד בין הערבים שהוא שעת הקרבת הקרבן תמיד של בין הערבים ובימי תקופת ניסן וימי תקופת תשרי שהימים והלילות שוין וחשבון מהלך אדם בינוני של כל היום מעלות השחר עד צאת הכוכבים ארבעי' מיל ומהנץ החמה עד השקיעה שלשים מיל וה' מילין מעלות השחר עד הנץ החמה וה' מילין מתחלת השקיעה עד צאת הכוכבים:
לפיכך נקוד בתורה על ה''א שברחוקה לומר לא מפני שרחוקה ודאי וכלומר שהדרך היא רחוקה בודאי אלא אפי' מאסקופת העזרה לחוץ כדאמר בגמרא שבמקום שהכתב רבה על הנקודה אתה דורש הכתב ומשמעותו רחוק לומר האיש רחוק ואין הדרך רחוקה:
מאסקופת העזרה ולחוץ. אפי' הוא בירושלים אלא שאינו יכול להגיע עד העזרה נדון בדין דרך רחוקה והלכה כר''ע:
הלכה: תַּנֵּי. רִבִּי מֵאִיר מְחַייֵב וְרִבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר. מַה טַעֲמַא דְרִבִּי שִׁמְעוֹן. וְהַ֨בָּשָׂ֔ר כָּל טָה֖וֹר יֹאכַ֥ל בָּשָֽׂר׃ וְהַנֶּ֜פֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַ֣ל בָּשָׂ֗ר מִזֶּ֤בַח הַשְּׁלָמִים֙. אֶת שֶׁהוּא מוּתָּר לַטְּהוֹרִין חַייָבִין עָלָיו מִשּׁוּם טוּמְאָה. יָצָא פֶסַח שֶׁבָּא בְטוּמְאָה וְאָֽכְלוּ מִמֶּנּוּ זָבִים וְזָבוֹת נִדּוֹת וְיוֹלְדוֹת. אֶת שֶׂאֵינוֹ מוּתָּר לַטְּהוֹרִין אֵין חַייָבִין עָלָיו מִשּׁוּם טוּמְאָה. אָכַל עוֹלָה אָכַל אֵימוֹרִין. מֵאַחַר שֶׂאֵין מוּתָּר לַטְּהוֹרִין אֵין חַייָבִין עָלָיו.
Pnei Moshe (non traduit)
גמ' תני. בברייתא דפליגי בה תנאי דר''מ מחייב אם אכלו ממנו זבין וזבות לפי שלהם לא הותרה לאכלו ור''ש פוטר. וסתמא דמתני' כר''ש:
מה טעמא דר''ש וכו'. כדפרישית במתני':
אכל עולה אכל אימורין. בטומאת הגוף מאחר שאלו אין מותר לטהורין דלהקטיר עומדין אין חייבין עליו:
וכר' ישמעאל וכו'. כלומר וזה אתיא כר' ישמעאל דהברייתא די''ג מדות שאומר כלל ופרט הכל בכלל והיינו כלל ופרט הקודמו דזהו פרט וכלל כמו כאן בפרשה שהפרט הוא קודם ואח''כ כתיב הכלל ככל חוקת הפסח והוה אמינא דהכלל מוסיף על הפרט והכל שבראשון הוא בכלל ויכול יהו כל הדברים שבראשון מעכבין אותו ולפיכך פרט עוד הכתוב על מצות ומרורים יאכלהו ללמד שאין לך דבר שמחוץ לגופו מעכב בו אלא זה בלבד:
ת''ל על מצות ומרורים יאכלוהו. פרט הכתוב עוד לזה ללמד שאין לך דבר שחוץ מגופו מעכבו אלא זה בלבד:
גמ' כתיב לא ישאירו ממנו עד בקר אם לאכול וכו'. כלומר הא דכתוב אבתריה ככל חקת הפסח ולענין מה הוא אומר אם לענין מצות אכילה שבו הרי כבר אמור ולא ישאירו וגו' וזה מצות עשה שבו דלא ישאירו ממנו אלא יאכלוהו הכל ומכלל לאו הוא והוא עשה ועצם לא תשברו בו ה''ז מצות ל''ת שבו וכשהוא אומר ככל חוקת הפסח וגו' לריבוי הוא ויכול שאני מרבה אף לביעור חמץ ולאכילת מצה כל שבעה כחקת הפסח הראשון:
משנה: הַפֶּסַח שֶׁבָּא בְטוּמְאָה לֹא יֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ זָבִין וְזָבוֹת נִדּוֹת וְיוֹלְדוֹת. וְאִם אָֽכְלוּ פְּטוּרִים מִכָּרֵת וְרִבִּי אֱלִיעֶזֶר פּוֹטֵר אַף עַל בִּיאַת מִקְדָּשׁ׃
Pnei Moshe (non traduit)
מתני' הפסח שבא בטומאה. שהיו רוב הצבור טמאי מת והוא נאכל בטומאה כדתנינן לעיל בפ' כיצד צולין:
לא יאכלו ממנו זבין וכו'. דלא הותרה טומאה אלא במת בלבד כדאמרינן שם לעיל בפרקין בהלכה א':
באם אכלו פטורין מכרת. דאוכל קדשים בטומאת הגוף דכתי' כל טהור יאכל בשר וסמיך ליה והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו ונכרתה בשר הנאכל לטהורים חייבין עליו משום טומאת הגוף ואת שאינו נאכל לטהורים כגון פסח הבא בטומאה אין חייבין עליו משום אוכל בטומאת הגוף:
ור' אליעזר פוטר. להזבין ולהזבות אף על ביאת המקדש אם נכנסו למקדש כשהפסח בא בטומאה דדריש מדכתיב וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש בזמן שטמאי מתים משתלחין זבין ומצורעין משתלחין אין טמאי מתים משתלחין אין זבין ומצורעין משתלחין. ות''ק לא דריש להאי קרא הכי אלא דאיצטריך לחילוק מתנותיהם ואין הלכה כר''א:
וְדוֹחֶה אֶת הַטּוּמְאָה. אָמַרְתָּ. כָּל עַצְמוֹ אֵינוֹ בָא אֶלָּא מִפְּנֵי הַטּוּמְאָה. וְאַתְּ אָמַר. דּוֹחֶה אֶת הַטּוּמְאָה
Pnei Moshe (non traduit)
ודוחה את הטומאה. בעיא היא אם השני דוחה את הטומאה כהראשון כמו שהיא דוחה השבת כראשון:
אמרת כל עצמו וכו' ואת אמר דוחה את הטומאה. בתמיה אלא אינו דוחה את הטומאה:
אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹצָדָק. כָּתוּב הַשִּׁיר֙ יִֽהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם כְּלֵי֖ל הִתְקַדֶּשׁ חָ֑ג. בָּא לֵילֵי פֶסַח לְלַמֵּד עַל מַפַּלְתּוֹ שֶׁלְסַנְחֵרִיב וְנִמְצָא לָמֵד מִמֶּנּוּ. מַה זֶה טָעוּן הַלֵּל אַף זֶה טָעוּן הַלֵּל. אִי מַה זֶה טָעוּן חֲגִיגָה אַף זֶה טָעוּן חֲגִיגָה. אָמַר רִבִּי זְעוּרָה. כְּלֵי֖ל הִתְקַדֶּשׁ חָ֑ג. אֶת טָעוּן הַלֵּל טָעוּן חֲגִיגָה. אֶת שֶׁאֵינוֹ טָעוּן הַלֵּל אֵינוֹ טָעוּן חֲגִיגָה.
Pnei Moshe (non traduit)
בא ליל פסח ללמד וכו'. דזה נאמר על מפלתו של סנחרב שבישר להם הנביא שיאמרו שיר עליו כליל התקדש חג וה''ז בא ללמד ונמצא למד שליל התקדש חג דווקא הוא דטעון הלל במפלתו של סנחרב שהיה בלילה:
את שאינו טעון הלל באכילתו. אינו טעון חגיגה עמו באכילתו:
אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי. עַל הַשֵּׁינִי הוּא עָנוּשׁ כָּרֵת. עַל הָרִאשׁוֹן אֵינוֹ עָנוּשׁ כָּרֵת. אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי. עַל הָרִאשׁוֹן הוּא עָנוּשׁ כָּרֵת. עַל הַשֵּׁינִי אֵינוֹ עָנוּשׁ כָּרֵת. ואִית תַּנָּיֵי תַנֵּי. בֵּין עַל הָרִאשׁוֹן בֵּין עַל הַשֵּׁינִי עָנוּשׁ כָּרֵת. מָאן דְּאָמַר. עַל הָרִאשׁוֹן הוּא עָנוּשׁ כָּרֵת. חֶטְא֥וֹ יִשָּׂ֖א בָרִאשׁוֹן. מָאן דְּאָמַר. עַל הַשֵּׁינִי הוּא עָנוּשׁ כָּרֵת. חֶטְא֥וֹ יִשָּׂ֖א בַשֵּׁינִי. מָאן דְּאָמַר. בֵּין עַל הָרִאשׁוֹן בֵּין עַל הַשֵּׁינִי עָנוּשׁ כָּרֵת. חֶטְא֥וֹ יִשָּׂ֖א בֵּין עַל הָרִאשׁוֹן בֵּין עַל הַשֵּׁינִי. מָאן דְּאָמַר. עַל הַשֵּׁינִי. אֵינוֹ עָנוּשׁ כָּרֵת אֶלָּא אִם כֵּן לֹא עָשָׂה אֶת הָרִאשׁוֹן. כִּ֣י ׀ אֶת קָרְבַּ֣ן יי לֹ֤א הִקְרִיב֙ בְּמוֹעֲדוֹ. בָּרִאשׁוֹן חֶטְא֥וֹ יִשָּׂ֖א. בַּשֵּׁינִי.
Pnei Moshe (non traduit)
מ''ד על השני אין ענוש כרת וכו'. כלומר דדחי ליה הש''ס להאי דבעי למימר דמאן דתני על הראשון ענוש כרת על השני אינו ענוש כרת משום דאיהו דריש חטאו ישא בראשון בלחוד הוא דקאי כדקאמר לעיל ועלה קאמר דלא היא אלא האי מ''ד הכי הוא דדריש כי את קרבן ה' לא הקריב במועדו בראשון במזיד לפיכך חטאו ישא בשני אם ג''כ לא הקריבו במזיד ואינו ענוש כרת על השני דקאמר האי מ''ד היינו אם לא היה מתחייב על הראשון כגון ששגג בראשון ובזה הוא שאינו ענוש כרת על השני אפי' הזיד בו וזהו דמפרש אליבא דהאי מ''ד אינו ענוש כרת על השני אלא א''כ לא עשה את הראשון. כלומר אינו מתחייב כרת על המזיד דשני אא''כ הזיד גם כן בראשון אבל אם שגג בראשון אע''פ שהזיד בשני פטור וכדאמרן:
מ''ד בין על הראשון בין על השני ענוש כרת. וכלומר בין שהזיד בזה או בזה ואיהו דריש חטאו ישא קאי בין על הראשון אם הזיד בו ובין על השני אם הזיד בו ולהאי מ''ד אם הזיד על הראשון ושגג על השני מתחייב הוא בשביל שהזיד בראשון ולא עשאו:
אית תניי תני וכו'. ומפרש להו דבפירושא דקרא פליגי דכתיב כי קרבן ה' לא הקריב במועדו חטאו ישא האיש ההוא דמ''ד על הראשון ענוש כרת ולא על השני מפרש לקרא דחטאו ישא בראשון קאי כי קרבן ה' לא הקריב במועדו בראשון חטאו ישא מ''ד על השני הוא ענוש כרת. אם לא עשאו דריש ליה חטאו ישא בשני קאי שעל הראשון לא היה ענוש כרת אפי' הזיד אם היה עושה השני ולדידיה עיקר הכרת על השני הוא נאמר ונ''מ שאם שגג בשני אפי' הזיד בראשון פטור הוא מכרת לפי שהיה יכול לתקן בעשיית השני ואינו מתחייב על הראשון ובשני שוגג הוא ופטור:
הלכה: 65a כָּתוּב לֹֽא יַשְׁאִ֤ירוּ מִמֶּ֨נּוּ֙ עַד בּוֹקֶר. אִם לֶאֱכוֹל. זֶה מִצְוַת עֶשֵׂה שֶׁבּוֹ. וְעֶ֖צֶם לֹ֣א יִשְׁבְּרוּ ב֑וֹ זֶה מִצְוַת לֹא תַעֶשֶׂה שֶׁבּוֹ. וּכְשֶׁהוּא אוֹמֵר. כְּכָל חוּקַּת הַפֶּ֖סַח יַֽעֲשׂ֥וּ אוֹתוֹ׃ יָכוֹל שֶׁאֲנִי מַרְבֶּה לְבִיעוּר חָמֵץ וְלַאֲכִילַת מַצָּה כָּל שִׁבְעָה. תַּלְמוּד לוֹמַר עַל מַצּ֥וֹת וּמְרוֹרִים יֹֽאכְלוּהוּ׃ אֵין לָךְ דָּבָר חוּץ מִגּוּפוֹ מְעַכְּבוֹ אֶלָּא מַצּוֹת וּמְרוֹרִים בִּלְבַד. וּכְרִבִּי יִשְׁמָעֵאל. דְּרִבִּי יִשְׁמָעֵאל אָמַר. כְּלָל וּפְרָט הַכֹּל בִּכְלָל. יָכוֹל יְהוּ כָל הַדְּבָרִים מְעַכְּבִין אוֹתוֹ. תַּלְמוּד לוֹמַר עַל מַצּ֥וֹת וּמְרוֹרִים יֹֽאכְלוּהוּ׃ אֵין לָךְ דָּבָר חוּץ מִגּוּפוֹ מְעַכְּבוֹ אֶלָּא מַצּוֹת וּמְרוֹרִים בִּלְבַד.
Pnei Moshe (non traduit)
גמ' תני. בברייתא דפליגי בה תנאי דר''מ מחייב אם אכלו ממנו זבין וזבות לפי שלהם לא הותרה לאכלו ור''ש פוטר. וסתמא דמתני' כר''ש:
מה טעמא דר''ש וכו'. כדפרישית במתני':
אכל עולה אכל אימורין. בטומאת הגוף מאחר שאלו אין מותר לטהורין דלהקטיר עומדין אין חייבין עליו:
וכר' ישמעאל וכו'. כלומר וזה אתיא כר' ישמעאל דהברייתא די''ג מדות שאומר כלל ופרט הכל בכלל והיינו כלל ופרט הקודמו דזהו פרט וכלל כמו כאן בפרשה שהפרט הוא קודם ואח''כ כתיב הכלל ככל חוקת הפסח והוה אמינא דהכלל מוסיף על הפרט והכל שבראשון הוא בכלל ויכול יהו כל הדברים שבראשון מעכבין אותו ולפיכך פרט עוד הכתוב על מצות ומרורים יאכלהו ללמד שאין לך דבר שמחוץ לגופו מעכב בו אלא זה בלבד:
ת''ל על מצות ומרורים יאכלוהו. פרט הכתוב עוד לזה ללמד שאין לך דבר שחוץ מגופו מעכבו אלא זה בלבד:
גמ' כתיב לא ישאירו ממנו עד בקר אם לאכול וכו'. כלומר הא דכתוב אבתריה ככל חקת הפסח ולענין מה הוא אומר אם לענין מצות אכילה שבו הרי כבר אמור ולא ישאירו וגו' וזה מצות עשה שבו דלא ישאירו ממנו אלא יאכלוהו הכל ומכלל לאו הוא והוא עשה ועצם לא תשברו בו ה''ז מצות ל''ת שבו וכשהוא אומר ככל חוקת הפסח וגו' לריבוי הוא ויכול שאני מרבה אף לביעור חמץ ולאכילת מצה כל שבעה כחקת הפסח הראשון:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source