אָמַר רִבִּי יוּדָה בֵּן פָּזִי. נִרָאִין דְּבָרִים שֶׁתְּהֵא הֲלָכָה כְרַבָּן גַּמְלִיאֵל. שֶׁהוּא אוֹמֵר מֵעֵין שְׁנֵיהֶן. אֲתֲאַ רִבִּי אָבוּן רִבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹצָדָק. הֲלָכָה כְרַבָּן גַּמְלִיאֵל. שֶׁהוּא אוֹמֵר מֵעֵין שְׁנֵיהֶן.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
מעין שניהן. בחולין כר' יהודה ובתרומה כר''מ:
לָמַּה. מִפְּנֵי קְדושָּׁתָהּ. אוֹ מִשׁוּם שֶׁאֵין אוֹכְלֶיהָ מְצוּיִין. מַה נְפִיק מִבֵּינֵיהוֹן. חַלּוֹת תּוֹדָה. אִין תֵּימַר מִשׁוּם שֶׁאֵין אוֹכְלֶיהָ מְצוּיִין. אֵילּוּ אוֹכְלֶיהֶן מְצוּיִין. אִין תֵּימַר מִפְּנֵי קְדושָּׁתָהּ. אֵילּוּ יֵשׁ לָהֶן קְדוּשָּׁה. 6a רִבִּי נָתָן אוֹמֵר. כְּשֵׁירוֹת נִיטְלוּ (שֶׁיְּהוּ) [שׁוֹהִין] לָהֶן שָׁעָה אַחַת לַאֲכִילָתָן וְתוֹלִין אֲבָל לֹא שׂוֹרְפִין. אִית לָךְ מֵימַר מִשׁוּם שֶׁאֵין אוֹכְלֶיהָ מְצוּיִין. לֹא מִפְּנֵי קְדושָּׁתָהּ. אוֹף הָכָא מִפְּנֵי קְדושָּׁתָהּ.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
ר' נתן אומר וכו'. כלומר דפשט לה מהאי ברייתא ר' נתן אומר אלו שתי חלות תודה דתנינן במתני' דלעיל כשירות היו ניטלו וכו' כלומר כשניטל אחת מהן שוהין להן שעה אחת כדי להודיע שחלות תודה עדיין נאכלות הן ואח''כ תולין אלמא דנאכלות כל חמש וכי אית לך למימר בהו טעמא דנאכלות כל חמש מפני שאין אוכלין מצוין להן אלא לאו דטעמא מפני קדושתה אוף הכא בתרומה כן:
מה מפקה מביניהון. דהני טעמי וקאמר חלות תודה איכא בינייהו דאם תאמר מפני שאין אוכליה מצוין אילו יש לה אוכלין מצוין דמותרין לזרים והרי הן כחולין שאינן נאכלות אלא כל ארבע וא''ת מפני קדושתה א''כ אלו יש לה ג''כ קדושה:
גמ' ולמה. תרומה נאכלת כל חמש אם מפני קדושתה או מפני שאין אוכליה מצויין כמו בחולין שהיא אינה נאכלת אלא לכהנים ולפיכך נתנו לה עוד שעה אחת לאכילה:
משנה: רִבִּי חֲנַנְיָה סְגַן הַכֹּהֲנִים אוֹמֵר מִימֵיהֶן שֶׁל כֹּהֲנִים לֹא נִמְנְעוּ מִלִּשְׂרוֹף אֶת הַבָּשָׂר שֶׁנִּיטְמָא בִווְלַד הַטּוּמְאָה עִם בָּשָׂר שֶׁנִּיטְמָא בְאַב הַטּוּמְאָה אַף עַל פִּי שֶׁמּוֹסִיפִין לוֹ טוּמְאָה עַל טוּמְאָתוֹ:
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
לא נמנעו מלשרוף את הבשר שנטמא בילד הטומאה וכו'. בגמרא מסיק לה דהאי ולד הטומאה לאו בולד הטומאה שהיא ראשון קאמר דא''כ האי בשר מאי הוה ליה שני וכי שריף ליה בהדי בשר שנטמא באב הטומאה הרי הוא שני במקומו ומאי הוסיף לו טומאה על טומאתו איכא אלא הכא בולד ולד עסקינן דהוי ליה האי בשר שלישי וכי שריף ליה בהדי בשר שנטמא באב הטומאה נעשה שני ואפ''ה לא נמנעו מלשרפו עם החמור ממנו דהואיל ואף זה הקל לשריפה עומד לא חששו אם מטמאין אותו יותר ממה שהיה ואע''ג דאין אוכל מטמא אוכל מה''ת דכתיב וכי יותן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו טמא הוא ודרשינן היא טמא ואין עושה כיוצא בו טמא ומקרא מלא דיבר הכתוב בין בחולין בין בתרומה ובין בקדשים אינו עושה כיוצא בהן מ''מ מדרבנן גזרו שיהא אוכל מטמא אוכל וא''כ הוספת טומאה מיהת מדרבנן איכא הכא:
מתני' ר' חנניה סגן הכהנים אומר מימיהם של כהנים וכו'. הך מתניתין נשנית בפ''ב דעדיות ומשום דבעי למיתני סיפא מדבריהם למדנו וכו' נקט לה הכא:
משנה: הוֹסִיף רִבִּי עֲקִיבָה מִימֵיהֶן שֶׁל כֹּהֲנִים לֹא נִמְנְעוּ מִלְּהַדְלִיק אֶת הַשֶּׁמֶן שֶׁנִּפְסַל בִּטְבוּל יוֹם בְּנֵר שֶׁנִּיטְמָא בִטְמֵא מֵת אַף עַל פִּי שֶׁמּוֹסִיפִין לוֹ טוּמְאָה עַל טוּמְאָתוֹ׃
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
הוסיף ר' עקיבא ואמר וכו'. ומשום דלר''ח אין כאן הוספת טומאה אלא מהשלישי לעשותו שני ואינה אלא מדרבנן לפיכך הוסיף ר''ע שאפילו לעשות מהשלישי ראשון ולטמאו בטומאה דאורייתא נמי לא חששו שהרי שמן זה שנפסל בטבול יום הוא שלישי שהטבול יום נקרא שני לטומאה ופוסל את התרומה לעשותה שלישי. כדאמרינן בפרק הערל מדכתיב גבי וולדות בכל קדש לא תגע לרבות את התרומה. ויולדת שטבלה אחר ימי טומאתה נקראת טבולת יום ארוך עד מלאת ימי טהרה ואז הוי הערב שמש דידה ולמחרת מביאה כפרתה וכשמדליק השמן בנר שנטמא בטמא מת חוזר השמן להיות ראשון לטומאה לפי שכל הכלים מלבד כלי חרס שנוגעים בטומאה היוצאת מן טומאת מת נעשים כמיתה אם במת נעשים אבי אבות הטומאה כמת ואם באב אב ואם בראשון ראשון כדדרשינן מבחלל חרב. חרב הרי היא כחלל חרב וה''ה לכל הכלים חוץ מכלי חרס שאין כלי חרס נעשה אב הטומאה מעולם. וחרב דקרא לאו דוקא אלא שדיבר הכתוב בהוה. והלכך נקט הכא נר שנטמא בטמא מת בדוקא דהשתא הנר של מתכת או של שאר הכלים הרי הוא אב הטומאה כמו הטמא מת ונמצא שמן הזה נעשה ראשון לטומאה. ולרבי עקיבא למאי דאית ליה טומאת משקין לטמא אחרים מדאורייתא יש כאן עוד הוספה בטומאה שמלבד ששמן זה שהיה שלישי נעשה עכשיו ראשון אלא דהשתא מטמא נמי אחרים מן התורה והכי אמר בבבלי אליבא דרבי עקיבא ובא להשמיענו שאף על פי כן לא נמנעו לעשות כך דהואיל ויש לה שם טומאה עליו לא חיישינן ליה ומותר להוסיף טומאה בידים:
תַּנֵּי. בֵּית שַׁמַּי אוֹמְרִין. אֵין שׂוֹרְפִין בָּשָׂר טָהוֹר עִם בָּשָׂר טָמֵא. וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּבַר קַפָּרָא נִיחָא. שׂוֹרְפִין פְּסוּל תוֹרָה עִם פְּסוּל טוּמְאַת תּוֹרָה. וּצְרִיכִינָן מַשְׁמַע. טוּמְאַת דִּבְרֵיהֶן עִם טוּמְאַת תּוֹרָה. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי יוֹחָנָן אִם פְּסוּל תוֹרָה עִם טוּמְאַת תּוֹרָה שׂוֹרְפִין. כָּל שֶׁכֵּן טוּמְאַת תּוֹרָה עִם טוּמְאַת תּוֹרָה. רִבִּי חֲנַנְיָה סְגַן הַכֹּהֲנִים שְׁנָייָהּ מִשֵּׁם בֵּית שַׁמַּי וּבֵית הִלֵּל. אָמַר רִבִּי מָנָא קוֹמֵי רִבִּי יוֹסֵה. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי יוֹחָנָן נִיחָא. דְּמַר רִבִּי יוֹחָנָן. שִׁשָּׁה סְפֵיקוֹת הָיוּ תוֹלִין עֲלֵיהֶן וּבָאִין. וּבְאוּשָׁא גָּֽזְרוּ עֲלֵיהֶן שְׂרֵיפָה. רִבִּי חֲנַנְיָה סְגַן הַכֹּהֲנִים לֹא לְקוֹדֶם לְאוּשָׁא הָיָה. וְקוֹדֶם לְאוּשָׁא לֹא הָֽיְתָה שְׂרֵיפָה לְדִבְרֵיהֶן. אָמַר לֵיהּ. תִּיפְתָּר שֶׁנִּיטְמָא בִּכְלֵי זְכוּכִית. אָמַר לֵיהּ. אֲפִילוּ תֵימַר. נִיטְמָא בִּכְלֵי זְכוּכִית. לֹא כֵן אָמַר רִבִּי זְעוּרָא רִבִּי אֲבוּנָה בְשֵׁם רִבִּי יִרְמְיָה. יוֹסֵי בֶּן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵידָה וְיוֹסֵי בֶּן יוֹחָנָן אִישׁ יְרוּשָׁלַיִם גָּֽזְרוּ טוּמְאָה עַל אֶרֶץ הָעַמִּים וְעַל כְּלֵי זְכוּכִית. [רִבִּי יוּדָא אָמַר. יְהוּדָה בֶּן טַבַּאי וְשִׁמְעוֹן בֶּן שֶׁטַח גָּֽזְרוּ עַל כְּלֵי מַתָּכוֹת. הִלֵּל וְשַׁמַּאי גָּֽזְרוּ עַל טַהֲרַת יָדַיִם.] רִבִּי יִרְמְיָה סָבַר מֵימַר. אֶרֶץ הָעַמִּים תְּלוּיָה וּכְלֵי זְכוּכִית תְּלוּיָה. רִבִּי יוֹסֵי סָבַר מֵימַר. אֶרֶץ הָעַמִּים תְּלוּיָה וּכְלֵי זְכוּכִית שְׂרֵיפָה. אֵלּו הֵן שִׁשָּׁה סְפֵקוֹת. עַל סְפֵק בֵּית הַפְּרָס. עַל סְפֵק אֶרֶץ הָעַמִּים. עַל סְפֵק בִּגְדֵי עַם הָאָרֶץ. עַל סְפֵק הַרוֹקִין. עַל סְפֵק מֵי רַגְלֵי אָדָם שֶׁהוּא כְּנֶגֶד מֵי רַגְלֵי בְהֵמָה. עַל וַדַּאי מַגָּעָן שֶׁהִיא סְפֵק טוּמְאָתָן. עַל אֵלּוּ שׂוֹרְפִין תְּרוּמָה.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
אלו הן ששה ספיקות וכו'. השתא קחשיב להו כדתנן פ''ד דטהרות:
ר' ירמיה סבר מימר וכו'. תירוצא היא דמאי פרכת מדר' ירמיה אדר' יוסי ר' ירמיה הוא דס''ל דבשניהם לא גזרו עליהן אלא תלויה עד בתר כן באושא ור' יוסי לא ס''ל הכי אלא ארץ העמים דקחשיב לה בששה ספיקות הוא דלא גזרו עליהן מקודם אלא תלויה אבל כלי זכוכית מתחלה גזרו עליהן לשריפה ויוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן קדמו טובא לר''ח סגן הכהנים:
א''ל. אפי' תימר בכלי זכוכית. אכתי קשיא דלא כן אמר ר''ז בשם ר' ירמיה יוסי בן יועזר וכו' גזרו טומאה על ארץ העמים ועל כלי זכוכית וכו' ומדקא חשיב ארץ העמים וכלי זכוכית בהדדי משמע דכמו ארץ העמים על כרחך לתלות הוא דגזרו שהרי היא א' מששה ספקות דקחשיב לקמן שלא גזרו עליהן לשריפה עד אח''כ באושא והדרא קושיא לדוכתא דברי ר''ח סגן הכהנים שהיה קודם לאושא עדיין לא גזרו על טומאת דבריהן לשריפה:
א''ל. ר' יוסה לר' מנא תיפתר כשנטמא הבשר בכלי זכוכית וא''כ לבר קפרא נמי ניחא שכבר גזרו על טומאת כלי זכוכית לשריפה:
על דעתיה דר' יוחנן. דלא בעי לאוקמי בולד טומאה מדרבנן ניחא כדאמר ר' יוחנן גופיה דששה ספיקות ששנו חכמים בפ''ד דטהרות ולקמן חשיב להו היו תולין עליהן ובאין ולא גזרו עדיין לשריפה עד שבאושא גזרו עליהן שריפה וא''כ שפיר היא דבי ר''ח סגן הכהנים לא לקודם לאושא הוה טובא וקודם לאושא אכתי לא היו נוהגין לשריפה לטומאת דבריהן אלא תולין כמו אלו הוה ספיקות שהן מדבריהן והלכך לא מצית לאוקמי להא דר''ח בטומאה מדבריהן אלא לבר קפרא קשיא:
ר''ח סגן הכהני' שנייה משם ב''ש וב''ה. כלומר לא כדקס''ד דאליבא דב''ה בלחוד קאמר למילתיה אלא דשנה דבריו אליבא דכ''ע ולב''ש שפיר איצטרך ואף דס''ל דאין שורפין בשר טהור אפי' פסול הוא מן התורה אין שורפין עם הטמא מודים הם דבשניהם טומאת תורה אע''פ דזה קיל טומאתן וזה חמיר שפיר שורפין:
וצריכין משמע וכו'. כלומר ולפיכך צריך ר''ח להשמיענו דאפילו טומאת דבריהן שהיא טהור לגמרי מן התורה מותר לשרפו עם טומאת תורה משום דמיהת מדבריהן לשריפה עומד אלא על דעתיה דר' יוחנן דקאמר דולד הטומאה נמי בטומאת התורה הוא קשיא מאי אתא ר' חנינא סגן הכהנים להשמיענו אם פסול תורה בלחוד והוא טהור שורפין עם טומאת תורה לב''ה כ''ש טומאת תורה עם טומאת תורה דמתני':
אין שורפין בשר טהור. בשר קדש שעומד לשריפה כגון נותר או שאירע בו פסול אחר מן התורה והיא טהור אין שורפין אותו עם בשר טמא מן התורה. וב''ה מתירין הואיל ולשריפה עומד לא איכפת מידי. וקס''ד דר''ח סגן הכהנים דמתני' אליבא דב''ה דהלכתא כוותייהו הוא דאמר למילתיה. והשתא לדעתיה דבר קפרא דבולד הטומאה מדבריהם הוא דאיירי ניחא משום דלב''ה לא שמענו אלא שורפין פסול תורה דמיהת פסול הוא מן התורה אע''פ. שהוא טהור ושורפין עם הפסול מחמת טמאת תורה אבל אכתי לא שמעי' דמותר לשרוף טומאת דבריהן עם טומאת תורה שהרי הטמא מדבריהן טהור הוא מן התורה ואין בו פסול אחר כלל וה''א דאסור לשורפו עם הטמא מן התורה:
תני. בתוספתא פ''ק:
הלכה: בַּר קַפָּרָא אָמַר. אַב הַטּוּמְאָה דְּבַר תּוֹרָה. ווְלַד טוּמְאָה מִדִּבְרֵיהֶן. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר. בֵּין זֶה בֵּין זֶה דְּבַר תּוֹרָה. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּבַר קַפָּרָא נִיחָא. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי יוֹחָנָן אַב הַטּוּמְאָה עוֹשֶׂה רִאשׁוֹן. ווְלַד הַטּוּמְאָה עוֹשֶׂה שֵׁנִי. שֵׁינִי שֶׁנָּגַע בְּרִאשׁוֹן הֲרֵי הוּא בִמְקוֹמוֹ שֵׁינִי. 6b שֶׁהַשְּׁלִישִׁי שֶׁנָּגַע בְּרִאשׁוֹן נַעֲשֶׂה שֵׁינִי.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
שהשלישי שנגע בראשון נעשה שני. שינויא היא כלומר לא כדס''ד דבולד הטומאה שהוא ראשון קאמר אלא הכא בולד ולד עסקינן ובדבר הנולד מן הטומאה וטומאתו מן התורה קתני ואיהו שני והבשר שנטמא בו הוה ליה שלישי ועכשיו שנגע בראשון כי שריף ליה בהדי בשר שנטמא באב הטומאה נעשה שני ושפיר איכא הוספת הטומאה לר' יוחנן:
על דעתיה דבר קפרא ניחא. מתני' דידן דקתני לר''ח אף על פי שמוסיפין לו טומאה על טומאתו. ובשלמא לבר קפרא משכחת לה הוספת טומאה דהבשר שנטמא בולד הטומאה אין טומאתו אלא מדבריהם והבשר שנטמא באב הטומאה טומאתו מן התורה ונהי דלענין מדריגו' הטומאה ליכא הוספה דמעיקרא כשנטמא בולד הטומאה לא הוה אלא שני והשתא נמי אינו אלא שני לענין נגיעה בהדדי מיהת איכא הוספה שהרי בשם טומאה יש חילוק בין בשר זה לבין בשר זה דזה שנטמא בולד הטומאה אין לו שום טומאה מן התורה אלא מדבריהם בעלמא ובשר זה שנגע באב הטומאה יש לו טומאת עצמו מן התורה וכי שריף להו בהדדי הו''ל כשורף בשר טהור מן התורה בהדי בשר טמא מן התורה. אלא לר' יוחנן דקסבר לתרוייהו איתא להו שם טומאה מן התורה וא''כ לא משכחת לה הוספה אלא לענין מדריגת הטומאה בלבד וקס''ד דולד הטומאה דקאמר ר''ח היינו ראשון לטומאה ואם כן קשיא אב הטומאה עושה ראשון וולד הטומאה עושה שני הוה הבשר שנטמא בולד הטומאה שני וכששורף עם הבשר שנטמא באב הוה ליה שני שנגע בראשון והרי הוא במקומו שני כדמעיקרא ומאי מוסיף טומאה על טומאתו איכא הכא:
ר' יוחנן אמר בין זה ובין זה ד''ת. דדריש מדכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל מי לא עסקינן דנגע בראשון והוי ליה שני אלמא דיש שני לטומאה מן התורה:
אב הטומאה ד''ת. כלומר טמאתו לטמא אחרים מן התורה הוא דכתיב וכל אשר יגע בו הטמא יטמא. הטמא היא אב הטומאה שנגע בהמת. ואשר יגע בו הוא ראשון ולד הטומאה אבל ולד הטומאה לטמא אחרים מדבריהן וס''ל לבר קפרא דאין שני לטומאה מן התורה:
גמ' בר קפרא אמר וכו'. פלוגתא זו הובאה לעיל במעשר שני פ' ג' בהלכה ח' וכן לקמן בשלהי פ' בתרא דשקלים:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source