תַּנֵּי. בֵּית שַׁמַּי אוֹמְרִין. אֵין שׂוֹרְפִין בָּשָׂר טָהוֹר עִם בָּשָׂר טָמֵא. וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּבַר קַפָּרָא נִיחָא. שׂוֹרְפִין פְּסוּל תוֹרָה עִם פְּסוּל טוּמְאַת תּוֹרָה. וּצְרִיכִינָן מַשְׁמַע. טוּמְאַת דִּבְרֵיהֶן עִם טוּמְאַת תּוֹרָה. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי יוֹחָנָן אִם פְּסוּל תוֹרָה עִם טוּמְאַת תּוֹרָה שׂוֹרְפִין. כָּל שֶׁכֵּן טוּמְאַת תּוֹרָה עִם טוּמְאַת תּוֹרָה. רִבִּי חֲנַנְיָה סְגַן הַכֹּהֲנִים שְׁנָייָהּ מִשֵּׁם בֵּית שַׁמַּי וּבֵית הִלֵּל. אָמַר רִבִּי מָנָא קוֹמֵי רִבִּי יוֹסֵה. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי יוֹחָנָן נִיחָא. דְּמַר רִבִּי יוֹחָנָן. שִׁשָּׁה סְפֵיקוֹת הָיוּ תוֹלִין עֲלֵיהֶן וּבָאִין. וּבְאוּשָׁא גָּֽזְרוּ עֲלֵיהֶן שְׂרֵיפָה. רִבִּי חֲנַנְיָה סְגַן הַכֹּהֲנִים לֹא לְקוֹדֶם לְאוּשָׁא הָיָה. וְקוֹדֶם לְאוּשָׁא לֹא הָֽיְתָה שְׂרֵיפָה לְדִבְרֵיהֶן. אָמַר לֵיהּ. תִּיפְתָּר שֶׁנִּיטְמָא בִּכְלֵי זְכוּכִית. אָמַר לֵיהּ. אֲפִילוּ תֵימַר. נִיטְמָא בִּכְלֵי זְכוּכִית. לֹא כֵן אָמַר רִבִּי זְעוּרָא רִבִּי אֲבוּנָה בְשֵׁם רִבִּי יִרְמְיָה. יוֹסֵי בֶּן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵידָה וְיוֹסֵי בֶּן יוֹחָנָן אִישׁ יְרוּשָׁלַיִם גָּֽזְרוּ טוּמְאָה עַל אֶרֶץ הָעַמִּים וְעַל כְּלֵי זְכוּכִית. [רִבִּי יוּדָא אָמַר. יְהוּדָה בֶּן טַבַּאי וְשִׁמְעוֹן בֶּן שֶׁטַח גָּֽזְרוּ עַל כְּלֵי מַתָּכוֹת. הִלֵּל וְשַׁמַּאי גָּֽזְרוּ עַל טַהֲרַת יָדַיִם.] רִבִּי יִרְמְיָה סָבַר מֵימַר. אֶרֶץ הָעַמִּים תְּלוּיָה וּכְלֵי זְכוּכִית תְּלוּיָה. רִבִּי יוֹסֵי סָבַר מֵימַר. אֶרֶץ הָעַמִּים תְּלוּיָה וּכְלֵי זְכוּכִית שְׂרֵיפָה. אֵלּו הֵן שִׁשָּׁה סְפֵקוֹת. עַל סְפֵק בֵּית הַפְּרָס. עַל סְפֵק אֶרֶץ הָעַמִּים. עַל סְפֵק בִּגְדֵי עַם הָאָרֶץ. עַל סְפֵק הַרוֹקִין. עַל סְפֵק מֵי רַגְלֵי אָדָם שֶׁהוּא כְּנֶגֶד מֵי רַגְלֵי בְהֵמָה. עַל וַדַּאי מַגָּעָן שֶׁהִיא סְפֵק טוּמְאָתָן. עַל אֵלּוּ שׂוֹרְפִין תְּרוּמָה.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
אלו הן ששה ספיקות וכו'. השתא קחשיב להו כדתנן פ''ד דטהרות:
ר' ירמיה סבר מימר וכו'. תירוצא היא דמאי פרכת מדר' ירמיה אדר' יוסי ר' ירמיה הוא דס''ל דבשניהם לא גזרו עליהן אלא תלויה עד בתר כן באושא ור' יוסי לא ס''ל הכי אלא ארץ העמים דקחשיב לה בששה ספיקות הוא דלא גזרו עליהן מקודם אלא תלויה אבל כלי זכוכית מתחלה גזרו עליהן לשריפה ויוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן קדמו טובא לר''ח סגן הכהנים:
א''ל. אפי' תימר בכלי זכוכית. אכתי קשיא דלא כן אמר ר''ז בשם ר' ירמיה יוסי בן יועזר וכו' גזרו טומאה על ארץ העמים ועל כלי זכוכית וכו' ומדקא חשיב ארץ העמים וכלי זכוכית בהדדי משמע דכמו ארץ העמים על כרחך לתלות הוא דגזרו שהרי היא א' מששה ספקות דקחשיב לקמן שלא גזרו עליהן לשריפה עד אח''כ באושא והדרא קושיא לדוכתא דברי ר''ח סגן הכהנים שהיה קודם לאושא עדיין לא גזרו על טומאת דבריהן לשריפה:
א''ל. ר' יוסה לר' מנא תיפתר כשנטמא הבשר בכלי זכוכית וא''כ לבר קפרא נמי ניחא שכבר גזרו על טומאת כלי זכוכית לשריפה:
על דעתיה דר' יוחנן. דלא בעי לאוקמי בולד טומאה מדרבנן ניחא כדאמר ר' יוחנן גופיה דששה ספיקות ששנו חכמים בפ''ד דטהרות ולקמן חשיב להו היו תולין עליהן ובאין ולא גזרו עדיין לשריפה עד שבאושא גזרו עליהן שריפה וא''כ שפיר היא דבי ר''ח סגן הכהנים לא לקודם לאושא הוה טובא וקודם לאושא אכתי לא היו נוהגין לשריפה לטומאת דבריהן אלא תולין כמו אלו הוה ספיקות שהן מדבריהן והלכך לא מצית לאוקמי להא דר''ח בטומאה מדבריהן אלא לבר קפרא קשיא:
ר''ח סגן הכהני' שנייה משם ב''ש וב''ה. כלומר לא כדקס''ד דאליבא דב''ה בלחוד קאמר למילתיה אלא דשנה דבריו אליבא דכ''ע ולב''ש שפיר איצטרך ואף דס''ל דאין שורפין בשר טהור אפי' פסול הוא מן התורה אין שורפין עם הטמא מודים הם דבשניהם טומאת תורה אע''פ דזה קיל טומאתן וזה חמיר שפיר שורפין:
וצריכין משמע וכו'. כלומר ולפיכך צריך ר''ח להשמיענו דאפילו טומאת דבריהן שהיא טהור לגמרי מן התורה מותר לשרפו עם טומאת תורה משום דמיהת מדבריהן לשריפה עומד אלא על דעתיה דר' יוחנן דקאמר דולד הטומאה נמי בטומאת התורה הוא קשיא מאי אתא ר' חנינא סגן הכהנים להשמיענו אם פסול תורה בלחוד והוא טהור שורפין עם טומאת תורה לב''ה כ''ש טומאת תורה עם טומאת תורה דמתני':
תני. בתוספתא פ''ק:
אין שורפין בשר טהור. בשר קדש שעומד לשריפה כגון נותר או שאירע בו פסול אחר מן התורה והיא טהור אין שורפין אותו עם בשר טמא מן התורה. וב''ה מתירין הואיל ולשריפה עומד לא איכפת מידי. וקס''ד דר''ח סגן הכהנים דמתני' אליבא דב''ה דהלכתא כוותייהו הוא דאמר למילתיה. והשתא לדעתיה דבר קפרא דבולד הטומאה מדבריהם הוא דאיירי ניחא משום דלב''ה לא שמענו אלא שורפין פסול תורה דמיהת פסול הוא מן התורה אע''פ. שהוא טהור ושורפין עם הפסול מחמת טמאת תורה אבל אכתי לא שמעי' דמותר לשרוף טומאת דבריהן עם טומאת תורה שהרי הטמא מדבריהן טהור הוא מן התורה ואין בו פסול אחר כלל וה''א דאסור לשורפו עם הטמא מן התורה:
הלכה: בַּר קַפָּרָא אָמַר. אַב הַטּוּמְאָה דְּבַר תּוֹרָה. ווְלַד טוּמְאָה מִדִּבְרֵיהֶן. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר. בֵּין זֶה בֵּין זֶה דְּבַר תּוֹרָה. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּבַר קַפָּרָא נִיחָא. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי יוֹחָנָן אַב הַטּוּמְאָה עוֹשֶׂה רִאשׁוֹן. ווְלַד הַטּוּמְאָה עוֹשֶׂה שֵׁנִי. שֵׁינִי שֶׁנָּגַע בְּרִאשׁוֹן הֲרֵי הוּא בִמְקוֹמוֹ שֵׁינִי. 6b שֶׁהַשְּׁלִישִׁי שֶׁנָּגַע בְּרִאשׁוֹן נַעֲשֶׂה שֵׁינִי.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
גמ' בר קפרא אמר וכו'. פלוגתא זו הובאה לעיל במעשר שני פ' ג' בהלכה ח' וכן לקמן בשלהי פ' בתרא דשקלים:
אב הטומאה ד''ת. כלומר טמאתו לטמא אחרים מן התורה הוא דכתיב וכל אשר יגע בו הטמא יטמא. הטמא היא אב הטומאה שנגע בהמת. ואשר יגע בו הוא ראשון ולד הטומאה אבל ולד הטומאה לטמא אחרים מדבריהן וס''ל לבר קפרא דאין שני לטומאה מן התורה:
ר' יוחנן אמר בין זה ובין זה ד''ת. דדריש מדכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל מי לא עסקינן דנגע בראשון והוי ליה שני אלמא דיש שני לטומאה מן התורה:
על דעתיה דבר קפרא ניחא. מתני' דידן דקתני לר''ח אף על פי שמוסיפין לו טומאה על טומאתו. ובשלמא לבר קפרא משכחת לה הוספת טומאה דהבשר שנטמא בולד הטומאה אין טומאתו אלא מדבריהם והבשר שנטמא באב הטומאה טומאתו מן התורה ונהי דלענין מדריגו' הטומאה ליכא הוספה דמעיקרא כשנטמא בולד הטומאה לא הוה אלא שני והשתא נמי אינו אלא שני לענין נגיעה בהדדי מיהת איכא הוספה שהרי בשם טומאה יש חילוק בין בשר זה לבין בשר זה דזה שנטמא בולד הטומאה אין לו שום טומאה מן התורה אלא מדבריהם בעלמא ובשר זה שנגע באב הטומאה יש לו טומאת עצמו מן התורה וכי שריף להו בהדדי הו''ל כשורף בשר טהור מן התורה בהדי בשר טמא מן התורה. אלא לר' יוחנן דקסבר לתרוייהו איתא להו שם טומאה מן התורה וא''כ לא משכחת לה הוספה אלא לענין מדריגת הטומאה בלבד וקס''ד דולד הטומאה דקאמר ר''ח היינו ראשון לטומאה ואם כן קשיא אב הטומאה עושה ראשון וולד הטומאה עושה שני הוה הבשר שנטמא בולד הטומאה שני וכששורף עם הבשר שנטמא באב הוה ליה שני שנגע בראשון והרי הוא במקומו שני כדמעיקרא ומאי מוסיף טומאה על טומאתו איכא הכא:
שהשלישי שנגע בראשון נעשה שני. שינויא היא כלומר לא כדס''ד דבולד הטומאה שהוא ראשון קאמר אלא הכא בולד ולד עסקינן ובדבר הנולד מן הטומאה וטומאתו מן התורה קתני ואיהו שני והבשר שנטמא בו הוה ליה שלישי ועכשיו שנגע בראשון כי שריף ליה בהדי בשר שנטמא באב הטומאה נעשה שני ושפיר איכא הוספת הטומאה לר' יוחנן:
משנה: הוֹסִיף רִבִּי עֲקִיבָה מִימֵיהֶן שֶׁל כֹּהֲנִים לֹא נִמְנְעוּ מִלְּהַדְלִיק אֶת הַשֶּׁמֶן שֶׁנִּפְסַל בִּטְבוּל יוֹם בְּנֵר שֶׁנִּיטְמָא בִטְמֵא מֵת אַף עַל פִּי שֶׁמּוֹסִיפִין לוֹ טוּמְאָה עַל טוּמְאָתוֹ׃
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
הוסיף ר' עקיבא ואמר וכו'. ומשום דלר''ח אין כאן הוספת טומאה אלא מהשלישי לעשותו שני ואינה אלא מדרבנן לפיכך הוסיף ר''ע שאפילו לעשות מהשלישי ראשון ולטמאו בטומאה דאורייתא נמי לא חששו שהרי שמן זה שנפסל בטבול יום הוא שלישי שהטבול יום נקרא שני לטומאה ופוסל את התרומה לעשותה שלישי. כדאמרינן בפרק הערל מדכתיב גבי וולדות בכל קדש לא תגע לרבות את התרומה. ויולדת שטבלה אחר ימי טומאתה נקראת טבולת יום ארוך עד מלאת ימי טהרה ואז הוי הערב שמש דידה ולמחרת מביאה כפרתה וכשמדליק השמן בנר שנטמא בטמא מת חוזר השמן להיות ראשון לטומאה לפי שכל הכלים מלבד כלי חרס שנוגעים בטומאה היוצאת מן טומאת מת נעשים כמיתה אם במת נעשים אבי אבות הטומאה כמת ואם באב אב ואם בראשון ראשון כדדרשינן מבחלל חרב. חרב הרי היא כחלל חרב וה''ה לכל הכלים חוץ מכלי חרס שאין כלי חרס נעשה אב הטומאה מעולם. וחרב דקרא לאו דוקא אלא שדיבר הכתוב בהוה. והלכך נקט הכא נר שנטמא בטמא מת בדוקא דהשתא הנר של מתכת או של שאר הכלים הרי הוא אב הטומאה כמו הטמא מת ונמצא שמן הזה נעשה ראשון לטומאה. ולרבי עקיבא למאי דאית ליה טומאת משקין לטמא אחרים מדאורייתא יש כאן עוד הוספה בטומאה שמלבד ששמן זה שהיה שלישי נעשה עכשיו ראשון אלא דהשתא מטמא נמי אחרים מן התורה והכי אמר בבבלי אליבא דרבי עקיבא ובא להשמיענו שאף על פי כן לא נמנעו לעשות כך דהואיל ויש לה שם טומאה עליו לא חיישינן ליה ומותר להוסיף טומאה בידים:
משנה: אָמַר רִבִּי מֵאִיר מִדִּבְרֵיהֶן לָמַדְנוּ שֶׁשּׂוֹרְפִין תְּרוּמָה טְהוֹרָה עִם הַטְּמֵאָה בַפֶּסַח. אָמַר לוֹ רִבִּי יוֹסֵה אֵינָהּ הִיא הַמִּידָּה. מוֹדִין רִבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרִבִּי יְהוֹשֻׁעַ שֶׁשּׂוֹרְפִין זוֹ לְעַצְמָהּ וְזוֹ לְעַצְמָהּ. וְעַל מַה נֶחֱלָקוּ עַל הַתְּלוּיָה וְעַל הַטְּמֵאָה שֶׁרִבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר תִּישָּרֵף זוֹ לְעַצְמָהּ וְזוֹ לְעַצְמָהּ וְרִבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר שְׁתֵּיהֶן כְּאֶחָת׃
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
ור' יהושע אומר שתיהן כאחת. דקסבר יש אם למסורת ובטהורה בלבד הכתוב מדבר ואינו מוזהר על שמירת תלויה. ומיהו אע''ג דהלכה כר' יהושע בעלמא לגבי ר''א בהא אין הלכה כמותו אלא כר' יוסי דתוספתא והובא בגמרא דקאמר האיך נשרוף תלויה עם הטמאה שמא יבא אליהו ויטהרנה:
על מה נחלקו על התלויה ועל הטמאה. דר''א סבר שמוזהר על שמירת תלויה כמו על הטהורה דכתיב ואת משמרת תרומותי וקסבר יש אם למקרא ובשתי תרומות הכתוב מדבר אחת תרומה טהורה ואחת תרומה טמאה והלכך לא ישרף התלויה עם הטמאה:
מודין רבי אליעזר ורבי יהושע. רבי יוסי מסיק וקאמר לה דאף על גב דאיפליגו ר''א ור' יהושע בפ''ח דתרומו' בענין שריפת תרומה מודין הן מיהת בטהורה וטמאה ששורפין זו לעצמה וזו לעצמה:
אמר לו ר' יוסי אינה היא המדה. ר' יוסי סבירא ליה טומאת משקין לטמא אחרים דאורייתא והבשר שנטמא במשקין טמא הוא מדאורייתא הלכך קאמר אינה היא המדה ללמוד זה מזה שאם התרת זה בבשר דקאמר ר''ח התם מיהת שניהם טמאין בטומאה דאורייתא ולפיכך התירו לשרוף נמי טומאה קלה עם טומאה חמורה הואיל ועל שתיהן שם טומאה דאורייתא אבל היאך נתיר לשרוף תרומה טהורה לגמרי עם הטמאה והלכה כר' יוסי בזה שאסור לשרוף תרומה טהורה בע''פ עם הטמאה אבל לענין טומאת משקין אין הלכה כמותו אלא כסתמא דמתני' דפ''ד דטהרות דטומאת משקין לטמא אחרים לאו דאורייתא אלא מדרבנן ולפיכך שנינו שם ספק משקין ליטמא טמא ולטמא טהור:
עם הטמאה. שהיא אסורה מדאורייתא כמו גבי בשר דקאמר ר''ח:
מתני' אמר ר' מאיר מדבריהם למדנו וכו'. מפרש בבבלי למ''ד מדבריהם אדר''ח ורבי עקיבא קאי דבין רבי מאיר ובין ר' יוסי תרווייהו סבירא להו דבשר שנטמא בולד הטומאה דקאמר ר' חנינא מיירי בולד ולד על ידי משקין כגון שהבשר נטמא במשקין שנטמא בכלי שנגע בשרץ ואכתי לא נגזרה גזירה דכל הפוסל תרומה מטמא את המשקין להיות תחלה דהרי אמרי' במתני' לעיל דהאי תנא סבירא ליה דאין אוכל מטמא אוכל אלא מדבריהן וא''כ כששורפין עם הבשר שנטמא באב הטומאה לא הוי אלא שני מדרבנן ואם כבר גזרו על המשקין להיות תחלה לעולם א''כ מעיקרא כשנטמא הבשר במשקין ג''כ שני מדרבנן הוה ומאי תוספת טומאה איכא אלא ע''כ דלמ''ד אין אוכל מטמא אוכל מדאורייתא צ''ל דאכתי לא נגזרה גזירה דמשקין וא''כ מעיקרא לא הוה הבשר אלא שלישי והשתא נעשה שני וכדפרישי' לעיל והשתא מפרשי' פלוגתייהו דר''מ ור' יוסי דפליגי בטומאת משקין לטמא אחרים דר' מאיר סבר טומאת משקין לטמא אחרים בין משקין בין אוכלים לאו דאורייתא אלא מדרבנן והלכך קאמר מדבריהם והיינו מדברי ר''ח דקאמר בשר שנטמא במשקין דלא הוי טמא אלא מדרבנן ומדאורייתא טהור מעליא הוא שורפין אותו עם הבשר שנטמא באב הטומאה שהוא טמא מדאורייתא א''כ למדנו ששורפין תרומה טהורה משהגיע שעה ששית ומדרבנן היא אסורה:
אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי. טְמֵא מֵת. אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי. בּטְמֵא מֵת. מָאן דְּאָמַר. טְמֵא מֵת. בִּכְלֵי שֶׁטֶף. מָאן דְּאָמַר. בִּטְמֵא מֵת. בִּכְלֵי מַתָּכוֹת. מַה טַעֲמָא. כֹל֙ כְּלִ֣י פָת֔וּחַ וגו' טָמֵא֭ הֽוּא׃ [הוּא] טָמֵא [וְ]אֵינוֹ נַעֲשֶׂה אַב הַטּוּמְאָה לְטַמֵּא.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
מאי טעמא. כלומר ומה טעמא דדחקי לאוקמי בכלי שטף או בכלי מתכות ולא בעי לאוקמי בנר של חרס משום דכתיב וכל כלי פתוח וגו' דדרשי' זהו כלי חרס שטומאה קודמה לפתחה לפי שמטמא באויר וכתיב טמא היא היא טמא ואינו נעשה אב הטומאה לטמא ולא מצינן לאוקמי בנר של חרס:
אית תניי תני טמא מת. בנר טמא מת ואית תניי תני בנוסחא דידן במתני' בנר שנטמא בטמא מת וקאמר הש''ס דלא פליגי דמ''ד טמא מת מוקי ליה בכלי שטף משום דס''ל בחלל חרב דקרא בדוקא הוא דכלי מתכות שנגע במת או בטמא מת הרי הוא כמוהו אבל לא שאר כלי שטף והלכך קתני בנר טמא מת שנגע במת עצמו והוי ליה אב הטומאה ומאן דתני שנטמא בטמא מת מוקי לה בנר של מתכות שאם נטמא בטמא מת הרי היא ג''כ אב הטומאה כמוהו:
אָמַר רִבִּי מָנָא קוֹמֵי רִבִּי יוֹסֵי. רִבִּי עֲקִיבָה כְדַעְתֵּיהּ. דְּרִבִּי עֲקִיבָה אָמַר. יִטְמָא יִטְמָא דְּבַר תּוֹרָה. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי בּוּן. אַף עַל גַּו דְּלֵית לֵּיהּ לְרִבִּי יִשְׁמָעֵאל יִטְמָא יִטְמָא בְּאוֹכְלִים. אִית לֵיהּ יִטְמָא יִטְמָא בְּכֵלִים.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
אמר ר' יוסי בר' בון. דלא היא דמילתיה דקאמר הכא אתיא אפי' לר' ישמעאל דפליג עליה התם דאע''ג דלית ליה לר' ישמעאל למידרש יטמא לאחרים באוכלים מיהת בכלים מודה הוא למידרש יטמא לאחרים והכא במתני' בכלי הוא דעסקי':
ר''ע כדעתיה. דדריש בפ''ה דסוטה וכלי חרש וכו' אשר בתוכו יטמא ודריש יטמא לאחרי' ד''ת והילכך קאמר הכא למילתיה דמטמא לאחרים:
הלכה: 7a עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי יוֹחָנָן תַּמָּן שׂוֹרְפִין טוּמְאַת תּוֹרָה עִם טוּמְאַת תּוֹרָה. וּבָא לְהוֹסִיף פְּסוּל תּוֹרָה עִם טוּמְאַת תּוֹרָה. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּבַּר קַפָּרָה תַּמָּן שׂוֹרְפִין טוּמְאַת דִּבְרֵיהֵן עִם טוּמְאַת תּוֹרָה. וְהָכָא פְּסוּל תּוֹרָה עִם טוּמְאַת תּוֹרָה לֹא בָא אֶלָּא לִפְחוֹת. תִּיפְתָּר בִּטְבוּל יוֹם מִבֵּית פְּרָס. שֶׁהוּא מִדִּבְרֵיהֵן. רִבִּי חֲנַנְיָה סְגַן הַכֹּהֲנִים שְׁנָייָהּ מִשֵּׁם בֵּית שַׁמַּי וּבֵית הִלֵּל.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
ר' חנינא סגן הכהנים שנייה וכו'. סיומא דמלתא היא וכלומר והשתא הכל ניחא גם אליבא דבר קפרא דר''ח כבר שנינן למילתיה לעיל דשנה דבריו אליבא דכ''ע:
ומשני תיפתר בטבול יום. מכח טומאת בית הפרס שהוא מדבריהן מיירי והשתא בא להוסיף דאלו לר''ח אע''פ שהולד הטומאה נמי אינו אלא מדבריהם מ''מ עיקר הטומאה בא מכח טומאת התורה ואלו לר''ע טבול יום זה אינו אלא מעיקר טומאת דבריהן ואפי' הכי לא נמנעו מלהדליק בנר טומאת תורה:
על דעתיה דר' יוחנן וכו'. אסיפא אדברי ר' עקיבא קאי דקתני הוסיף ר''ע וכו' ובשלמא לר' יוחנן דקאמר לעיל דזה וזה ד''ת ניחא דהוסיף ר''ע דתמן בדברי ר''ח סגן הכהנים לא שמעינן אלא שורפין טומאת תורה עם טומאת תורה ובא ר''ע להוסיף שאפי' פסול תורה והוא השמן שאינו טמא מן התורה אלא שנפסל בטבול יום ולא מיקרי אלא פסול ואפי' כן מדליקין בנר שהוא טומאת תורה אלא לדעתיה דבר קפרא דאמר ולד טומאה מדבריהן א''כ תמן בדברי ר''ח שמעינן שורפין טומאת דבריהן וטהור לגמרי מן התורה עם טומאת תורה והכא בדברי ר''ע מיהת פסול תורה עם טומאת תורה היא דהויא וא''כ לא בא ר''ע אלא לפחות בתמיה:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source