יוֹבֵ֥ל [הִיא]. אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִשְׁמִיטוּ. אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא תָקְעוּ בַשּׁוֹפָר. אוֹ יָכוֹל אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שִׁילְּחוּ עֲבָדִים. תַּלְמוּד לֹומַר הִיא. דִּבְרֵי רִבִּי יוּדָה. רִבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר. יוֹבֵ֥ל. אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִשְׁמִיטוּ. אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שִׁילְּחוּ עֲבָדִים. אוֹ יָכוֹל אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא תָקְעוּ בַשּׁוֹפָר. תַּלְמוּד לוֹמַר הִיא. אָמַר רִבִּי יוֹסֵה. מֵאַחַר שֶׁהַכָּתוּב תּוֹלֶה אוֹתָהּ לְעִנְייָן תְּקִיעַת שׁוֹפָר. וְכָתוּב אַחֵר תּוֹלֶה אוֹתָהּ לְעִנְייָן שִׁילּוּחַ עֲבָדִים. מִפְּנֵי מַה אֲנִי אוֹמֵר. יוֹבֵל שֶׁלֹּא בְשִׁילּוּחַ עֲבָדִים. (שֶׁאִי) [שֶׁ]אֶיפְשַׁר לְיוֹבֵל בְּלֹא שִׁילּוּחַ עֲבָדִים אֲבָל [אִי] אֶיפְשַׁר לְיוֹבֵל שֶׁלֹּא בִתְקִיעַת שׁוֹפָר. דָּבָר אַחֵר. תְּקִיעַת שׁוֹפָר תְּלוּיָה בְבֵית דִּין וְשִׁילּוּחַ עֲבָדִים תָּלוּי בְּכָל אָדָם. וְאַתְייָא כַּהִיא דְאָמַר רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק. וַיְדַבֵּ֣ר יְי אֶל מֹשֶׁ֣ה וְאֶ‍ֽל אַ‍ֽהֲרֹן‌֒ וַיְצַוֵּם֙ אֶל בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל. עַל מַה צִיוָּם. עַל פָּרָשַׁת שִׁילּוּחַ עֲבָדִים. וְאַתְייָא כַּהִיא דְאָמַר רִבִּי אִילָא. לֹא נֶעֶנְשׁוּ יִשְׂרָאֵל אֶלָּא עַל פָּרָשַׁת שִׁילּוּחַ עֲבָדִים. הָדָא הוּא דִכְתִיב מִקֵּ֣ץ שֶׁ֣בַע שָׁנִ֡ים תְּ‍ֽשַׁלְּח֡וּ אִישׁ֩ אֶת אָחִ֨יו הָעִבְרִ֜י וגו'. תַּנֵּי בְשֵׁם רִבִּי נְחֶמְיָה. הָ֭יְתָה כָּ‍ֽאֳנִיּ֣וֹת סוֹחֵ֑ר מִ֝מֶּרְחָ֗ק תָּבִ֥יא לַחְמָ‍ֽהּ׃ דִּבְרֵי תוֹרָה עֲנִיִים בִּמְקוֹמָן וַעֲשִׁירִים בְּמָקוֹם אַחֵר. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. זוֹ דִבְרֵי רִבִּי יוּדָה וְרִבִּי יוֹסֵה. אֲבָל דִּבְרֵי חֲכָמִים. קִידּוּשׁ בֵּית דִּין וּתְקִיעַת שׁוֹפָר וְהַשְׁמֵט כְּסָפִים מַשְׁמִיטִין. נִיחָא קִידּוּשׁ בֵּית דִּין וּתְקִיעַת שׁוֹפָר. הַשְׁמֵט כְּסָפִים לֹא בַסּוֹף הֵן מַשְׁמִיטִין. רִבִּי זְעוּרָה שָׁמַע לָהּ מִן הָדָא. וַיֹּ֣אמֶר אֵלֵי֘ אַל תִּירָ֣א דָ‍ֽנִיַּאל֒ כִּ֣י ׀ מִן הַיּ֣וֹם הָרִאשׁ֗וֹן אֲשֶׁ֨ר נַתַ֧תָּ אֶת לִבְּךָ֛ לְהָבִ֧ין וּלְהִתְעַנּ֛וֹת לִפְנֵ֥י אֱלֹהֶ֖יךָ נִשְׁמְע֣וּ דְבָרֶ֑יךָ. כְּבָר נִשְׁמְע֣וּ דְבָרֶ֑יךָ.
Pnei Moshe (non traduit)
ר''ז שמע לה. לתרץ זה מן הדא מקרא דדניאל ויאמר אלי וגו' כבר נשמע דבריך מיום הראשון אשר נתת לבך וה''נ כן מתחלת השנה שנותנין לבם להשמט כספים בשנה זו הרי הן כאלו מקיימין מיד ונוהג היובל בכל דיניו:
ניחא. הוא דקחשיב הני תרתי קידוש ב''ד ותקיעת שופר שהן נוהגין בתחלת יובל אלא השמטת כספים וכי לא בסוף השנה הוא שהן משמיטין כדכתיב מקץ שבע שנים תעשה שמטה וילפינן ג''כ ליובל שאין משמט כספים אלא בסוף השנה והיאך יהיה שנת היובל כולו תלוי בו:
דברי תורה עניים במקומן ועשירים במקום אחר. שבמקומן לא מצינו שענש הכתוב על זה ולמדין אנו מקראי דירמיה:
הדא הוא דכתיב מקץ שבע שנים וכו'. והוכיחן ירמיהו כשלא קיימו ואמר שסופן להענש על כך:
תלויה בב''ד. והם יכולים לצוות לשלוחם לתקוע אבל שילוח עבדים תלוי בכל אדם ואם ימאן לשלוח יבטל היובל הלכך אמרינן דלא תלה הכתוב בו:
דברי ר' יהודה. דס''ל דשילוח עבדים מעכב ביובל ור' יוסי ס''ל תקיעת שופר הוא דמעכב כדמפר' טעמיה א''ר יוסי מאחר שהכתוב א' משמע שתולה העיכוב בענין זה וכתוב א' וכו' שאפשר לעולם בלא שילוח עבדים שפעמים אין עבד עברי בישראל שיהא טעון שלוח אבל אי אפשר שלא יהא שופר בעולם ותלינן העיכוב בדבר המצוי:
יובל היא וכו'. ברייתא היא בת''כ פ' בהר ודריש קרא יתירא דהא לעיל מינה כתיב והעברת שופר תרועה וגו' וקדשתם את שנת החמישים שנה וקראתם דרור והדר כתיב יובל היא תהיה לכם ודריש יובל מ''מ אע''פ שלא השמיטו השדות לחזור לבעליהן ואעפ''י שלא תקעו בשופר אפי' כן שם יובל עליו להיות אסור בזריעה בקצירה ובצירה:
אבל דברי חכמים וכו' משמיטין. כלומר אלו הן העיקר שמעכבין ביובל והן הן המשמיטין להיו' היובל נוהג כדינו:
מְנַיִין שֶׁהֵן שָׁלֹשׁ שֶׁלְשָׁלֹשׁ שָׁלֹשׁ. תַּלְמוּד לוֹמַר י֥וֹם תְּרוּעָ֖ה. זִכְר֥וֹן תְּרוּעָ֖ה. שׁוֹפַ֤ר תְּרוּעָה֙. עַד כְּדוֹן כְּרִבִּי עֲקִיבָה. כְּרִבִּי יִשְׁמָעֵאל. תַּנֵּי רִבִּי יִשְׁמָעֵאל. וּתְקַעְתֶּ֖ם תְּרוּעָ֑ה. וּתְקַעְתֶּ֤ם תְּרוּעָה֙ שֵׁנִ֔ית. תְּרוּעָ֥ה יִתְקְע֖וּ לְמַסְעֵיהֶ‍ֽם: 17a אִין תֵּימַר. הִיא תְקִיעָה הִיא תְרוּעָה. וְהָ‍ֽכְתִיב וּבְהַקְהִ֖יל אֶת הַקָּהָ֑ל תִּתְקְע֖וּ וְלֹ֥א תָרִ‍ֽיעוּ׃
משנה: שׁוֹפָר שֶׁנִּסְדַּק וְדִיבְּקוֹ פָּסוּל. דִּיבֵּק שִׁיבְרֵי שׁוֹפָרוֹת פָּסוּל. נִיקַּב וּסְתָמוֹ אִם עִיכֵּב אֶת הַתְּקִיעָה פָּסוּל. וְאִם לָאו כָּשֵׁר:
Pnei Moshe (non traduit)
ואם לאו. שלא היה מעכב את התקיעה שלא נשתנה קולו קול מתחלה מחמת הנקב הרי הוא כאלו לא נקב וכשר שאין לחוש במה שסתמו ואם לא סתמו כלל כשר מדינא ואפי' נשתנה קולו כדקאמר הכא בגמ' לפי שכל הקולות כשרים בשופר. ולענין הלכה למעשה בדין סתמו כך הוא המסקנא שאם סתמו במינו ונשתייר רובו שלם ולא נשתנה קולו לאחר שסתמו אלא שחזר לכמות שהיה קודם שניקב כשר ואם חסר אחת משלש אלה שסתמו שלא במינו או אפי' במינו ולא נשתייר רובו שלם או אפי' נשתייר רובו ג''כ אלא שנשתנה קולו ולא חזר לכמות שהיה פסול:
ניקב וסתמו אם עיכב את התקיעה. לפי נוסחא דהכא אם עיכב משמע דאקודם שסתמו קאי וכן מפרש הכא בגמרא כיני מתני' אם היה מעכב את התקיעה פסול שאם היה מעכב את הקול מקודם שסתמו אע''פ שלאחר שסתמו חזר קולו לכמות שהיה אפ''ה פסול משום דשופר אחד אמר רחמנא ולא שתים שופרות וכאן דסתימה זו מסייעה לקול הוה ליה כשני שופרות:
דיבק שברי שופרות. ועשה מהן שופר אפי' יש בשבר שכנגד פיו שיעור שופר פסול:
מתני' שופר שנסדק. לארכו ודיבקו בדבק שקורין גילו''ד פסול דהוי ליה כשני שופרות:
אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. טַעֲמֵיהּ דְּרִבִּי יְהוּדָה כְּדֵי לִיתֵּן אֶת הַמָּצוּי עַל הַמָּצוּי וְאֶת שֶׁאֵינוֹ מָצוּי עַל שֶׁאֵינוֹ מָצוּי.
Pnei Moshe (non traduit)
טעמיה דר' יהודה. במתני' דמחלק בענין השופר בין ר''ה לבין היובל כדי ליתן המצוי וזהו של זכרים שהן מצוין בכל מקום למצוי זה ר''ה ואת שאינו מצוי של יעלים שאינן מצוין בעיר ליובל שאינו מצוי אלא פעם אחת לנ' שנה:
משנה: וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים משֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וגו'. וְכִי יָדָיו שֶׁל משֶׁה עוֹשׂוֹת מִלְחָמָה אוֹ שׁוֹבְרוֹת מִלְחָמָה. אֶלָּא כָּל זְמַן שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מִסְתַּכְּלִין כְּלַפֵּי לְמַעְלָן וּמְכַווְנִין לִבָּן לַאֲבִיהֶן שֶׁבַּשָּׁמַיִם הָיוּ מִתְגַּבְּרִין. וְאִם לָאו הָיוּ נוֹפְלִין.
Pnei Moshe (non traduit)
מתני' התוקע לתוך הבור או לתוך הדות. בור הוא חפירה בקרקע ודות הוא מקום מחיצות הבנוי בבור:
או לתוך הפיטם. הוא כלי גדול של חרס:
אם קול שופר שמע. זה העומד חוץ לבור על שפתו ושמע קול התוקע בבור ואם שמע התקיעה יצא ואם קול הברה בעלמא שמע לא יצא אבל אלו שעומדין בתוך הבור לעולם יצאו שהן שומעין קול השופר:
וכן מי שהיה עובר וכו' אם כיון לבו. לצאת יצא אע''פ שלא ידע התוקע ממנו משום דהכא בחזן הכנסת שהוא תוקע עסקינן שהוא מכוין להוציא לכל השומעים תקיעתו אבל התוקע להוציא להיחיד ידי חובתו לא יצא עד שיתכוין שומע ומשמיע:
מתני' והיה כאשר ירי' משה ידו וגבר ישראל. איידי דאיירי לעיל בכוונת הלב תני נמי להנך דבשעה שמתכוונים ומשעבדים לבם לשמים הם מתגברים ומתרפאים:
הלכה: אָמַר רִבִּי יוֹסִִֵי בֶּן חֲנִינָה. לֹא אֶמַר אֶלָּא וְכֵן מִי שֶׁהָיָה עוֹבֵר. הָא אִם עָמַד חֲזָקָה כִּיוֵּין. נָתַן שׁוֹפָר בְּתוֹךְ שׁוֹפָר (נֹאמַר) [וְתָקַע]. אִם קוֹל הַפְּנִימִי שָׁמַע יָצָא. אִם קוֹל חִיצוֹן שָׁמַע לֹא יָצָא. רִבִּי אֲבִינָּא בָעֵי. הֲפָכוֹ מָהוּ. נִישְׁמְעִינָהּ מִן הָדָא. גְּרָדוֹ מִבִּפְנִים פָּסוּל. מִבַּחוּץ כָּשֵׁר. לֹא אָמַר אֶלָּא גְרָדוֹ. הָא אִם הֲפָכוֹ פָסוּל. מַה בֵין זֶה לַזֶה. זֶה בִיטֵּל חֲלָלוֹ וְזֶה לֹא בִיטֵּל חֲלָלוֹ.
Pnei Moshe (non traduit)
גמ' לא אמר אלא וכן מי שהיה עובר אחורי בה''כ. דמספקינן ביה אם כיון לבו או לא ואומרים לו אם כוונת לבך לצאת בהיותך עובר ושומע טוב אבל אם רואין שעמד אחורי ב''ה ושומע חזקה שהוא כיון לצאת וא''צ לשאול אותו:
אם קול חיצון שמע לא יצא. לפי שמחיצת הפנימי מפסקת התקיעה:
הפכו. להשופר שקוצר את הרחב והרחיב את הקצר מהו לצאת בו:
נישמעינה. לזה מן הדא ברייתא דתני בתוספתא פ''ב והכי גריס שם גרדו בין מבפנים בין מבחוץ כשר צפהו זהב מבפנים פסול מבחוץ כשר. וחסר הוא כאן:
לא אמר אלא גרדו שהוא כשר הא אם הפכו פסול דאל''כ לישמעינן אפי' הפכו והרי גרדו בכלל דכשמרחיב את הקצר ומקצר הרחב ע''כ צריך הוא לגרדו:
מה בין זה לזה. ומ''ט דזה כשר וזה פסול הא שניהן נשתנו מכמות שהיו:
זה ביטל חללו. כשהפכו צריך לבעל את חללו שהרי מקצר את חלק הרחב ומרחיב הקצר ואין זה חללו שבתחלה אבל גרדו אינו מבטל חללו שאפי' מגרדו מבפנים נתקיים החלל מיהת לאורך ולרחב כבתחלה:
והוא שסתמו. דאז מחלקינן בין אם היה מעכב התקיעה או לא. אבל אם לא סתמו כלל כשר אפי' נשתנה קולו מחמת הנקב שכל הקולות כשרין בשופר:
ר' חייה וכו' כיני מתני'. כן צריך לפרש המתני' אם עיכב וכו' היינו אם היה מעכב לאחר שניקב וקודם הסתימה דאז פסול לכ''ע כדפרישית דלא מהני סתימה כלל. אלא שאם לא היה מעכב בהא הוא דפליגי דלרבנן אפי' הסתימה שלא במינו כשר ולר' נתן דווקא אם הסתימה במינו היא בהא הוא דמכשרינן בשלא היה מעכב בתחלה וכדאמרן:
דתני וכו'. השתא מייתי האי ברייתא דפליגי ר' נתן ורבנן וכדאמרן:
נקב וסתמו וכו' דר' נתן היא. כלומר הא דמחלק במתני' דאם מעכב את התקיעה פסול אף ר' נתן מודה בזה והא דקאמר ר' נתן אם סתמו במינו כשר לא תטעה לפרש דבמינו לעולם כשר דלא היא שהרי האי מעכב דקתני במתני' היינו שהיה מעכב בתחלה לאחר שניקב וקודם שסתמו כדמפרש ר' חייה בשם ר' יוחנן גופיה לקמן וא''כ מה לי שסתמו לאח''כ במינו או שלא במינו הא כיון שעיכב לאחר שניקב תו לא מהני ליה סתימה אלא ע''כ לר' נתן נמי אם היה מעכב לאחר שניקב פסול הוא ולא פליג ר' נתן אדרבנן אלא בחלוקה דסיפא דלרבנן אם אינו מעכב את התקיעה כשר אף בשסתמו שלא במינו כדקאמרי סתמא ואם לאו כשר ולדידהו אין חילוק בין הסתימה במינו או שלא במינו ועלה קאמר ר' נתן אם סתמו במינו הוא דכשר אם לא היה עיכוב להתקיעה לאחר שנקב אבל אם הסתימה שלא במינו פליגנא עלייכו דמכיון שהסתימה מין אחר היא אעפ''י שלא היה מעכב בתחלה את התקיעה פסול הוא:
דיבק שברי וכו'. עוד היא דר' נתן. גם האי בבא לר' נתן הוא דאיצטריך דאלו לרבנן פשיטא ופשיטא דפסול מכיון שלא נעשה השופר אלא ע''י השברים שדיבקן:
גמ' למי נצרכה לרבי נתן. הא דקתני שופר שנסדק ודבקו פסול לא איצטריך אלא לר' נתן בברייתא דלקמן דקאמר גבי נקב אם סתמו במינו כשר שלא במינו פסול דמהו דתימא התם דניכר הסתימה שלא במינו שהיא מחתיכה אחרת הוא דפסול אבל הכא שמחבר הסדק בדבק לא מיקרי שלא במינו מכיון שאין הדבק ניכר בין הסדקים והרי הוא כמו שהיה אימא מכשיר הוא רבי נתן קמ''ל דאף לר' נתן פסול דהוי ליה כשני שופרות דאלו לרבנן דלקמן דסבירא להו בניקב אפילו סתמו במינו פסול אם מעכב את התקיעה פשיטא דבנסדק ודבקו בדבק שהוא פסול:
משנה: הַתּוֹקֵעַ לְתוֹךְ הַבּוֹר אוֹ לְתוֹךְ הַדּוּת אוֹ לְתוֹךְ הַפִּיטָּס אִם קוֹל שׁוֹפָר שָׁמַע יָצָא. וְאִם קוֹל הֲבָרָה שָׁמַע לֹא יָצָא. וְכֵן מִי שֶׁהָיָה עוֹבֵר אֲחוֹרֵי בֵית הַכְּנֶסֶת אוֹ שֶׁהָיָה בֵיתוֹ סָמוּךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת וְשָׁמַע קוֹל שׁוֹפָר אוֹ קוֹל מְגִילָּה אִם כִּוֵּן לִבּוֹ יָצָא. וְאִם לָאו לֹא יָצָא. אַף עַל פִּי שֶׁזֶּה שָׁמַע וְזֶה שָׁמַע זֶה כִּוֵּן לִבּוֹ וְזֶה לֹא כִוֵּן לִבּוֹ:
Pnei Moshe (non traduit)
מתני' התוקע לתוך הבור או לתוך הדות. בור הוא חפירה בקרקע ודות הוא מקום מחיצות הבנוי בבור:
או לתוך הפיטם. הוא כלי גדול של חרס:
אם קול שופר שמע. זה העומד חוץ לבור על שפתו ושמע קול התוקע בבור ואם שמע התקיעה יצא ואם קול הברה בעלמא שמע לא יצא אבל אלו שעומדין בתוך הבור לעולם יצאו שהן שומעין קול השופר:
וכן מי שהיה עובר וכו' אם כיון לבו. לצאת יצא אע''פ שלא ידע התוקע ממנו משום דהכא בחזן הכנסת שהוא תוקע עסקינן שהוא מכוין להוציא לכל השומעים תקיעתו אבל התוקע להוציא להיחיד ידי חובתו לא יצא עד שיתכוין שומע ומשמיע:
מתני' והיה כאשר ירי' משה ידו וגבר ישראל. איידי דאיירי לעיל בכוונת הלב תני נמי להנך דבשעה שמתכוונים ומשעבדים לבם לשמים הם מתגברים ומתרפאים:
רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא אָמַר. אַבָּא בַּר בָּא שָׁאַל לְרִבִּי. שׁוֹפָר קָדוּחַ מַהוּ. אָמַר לֵיהּ. כָּזֶה [תוֹקְעִין בְּיַבְנֶה. רִבִּי בָּא בָעֵי קוֹמֵי רַב. שׁוֹפָר קָדוּחַ מַהוּ. אָמַר לֵיהּ. כָּזֶה] תוֹקְעִין בְּעֵיינִי טָב.
Pnei Moshe (non traduit)
א''ל בזה תוקעין ביבנה. משום דמין במינו אינו חוצץ וכן שאל ר' בא לרב וכו' בזה תוקעין בעין טב ששם היו ב''ד קבועין כמו ביבנה:
שופר קדוח. שקדחו בזכרותו והוא עצם הבולט מן הראש ונכנס לתוכו כשהוא מחובר בבהמה ומוציאין אותו מתוכו ואם לא הוציא אלא נקבו בזכרתו מהו שיהא חוצץ:
הלכה: שׁוֹפָר שֶׁנִּסְדַּק וְדִיבְּקוֹ פָּסוּל. לְמִי נִצְרְכָה. לָרִבִּי נָתָן. דִּיבֵּק שִׁיבְרֵי שׁוֹפָרוֹת פָּסוּל. 17b עוֹד הִיא דְרִבִּי נָתָן. נִיקַּב וּסְתָמוֹ. רִבִּי חִייָה בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. דְּרִבִּי נָתָן הִיא. דְּתַנֵּי. נִיקֵּב וּסְתָמוֹ בֵין בְּמִינוֹ בֵין שֶׁלֹּא בְמִינוֹ. אִם הָיָה מְעַכֵּב אֶת הַתְּקִיעָה פָּסוּל. וְאִם לָאו כָּשֵׁר. רִבִּי נָתָן אוֹמֵר. בְּמִינוֹ כָשֵׁר. שֶׁלֹּא בְמִינוֹ פָסוּל. רִבִּי חִייָה בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. כֵּינִי מַתְנִיתָא. אִם הָיָה מְעַכֵּב אֶת הַתְּקִיעָה פָּסוּל. וְאִם לָאו כָּשֵׁר. רִבִּי אַבָּא בַּר זְמִינָא בְשֵׁם רִבִּי זְעוּרָה. וְהוּ שֶׁסְּתָמוֹ. אֲבָל אִם לֹא סְתָמוֹ כָשֵׁר. שֶׁכָּל הַקּוֹלוֹת כְּשֵׁירִין בַּשּׁוֹפָר.
Pnei Moshe (non traduit)
גמ' לא אמר אלא וכן מי שהיה עובר אחורי בה''כ. דמספקינן ביה אם כיון לבו או לא ואומרים לו אם כוונת לבך לצאת בהיותך עובר ושומע טוב אבל אם רואין שעמד אחורי ב''ה ושומע חזקה שהוא כיון לצאת וא''צ לשאול אותו:
אם קול חיצון שמע לא יצא. לפי שמחיצת הפנימי מפסקת התקיעה:
הפכו. להשופר שקוצר את הרחב והרחיב את הקצר מהו לצאת בו:
נישמעינה. לזה מן הדא ברייתא דתני בתוספתא פ''ב והכי גריס שם גרדו בין מבפנים בין מבחוץ כשר צפהו זהב מבפנים פסול מבחוץ כשר. וחסר הוא כאן:
לא אמר אלא גרדו שהוא כשר הא אם הפכו פסול דאל''כ לישמעינן אפי' הפכו והרי גרדו בכלל דכשמרחיב את הקצר ומקצר הרחב ע''כ צריך הוא לגרדו:
מה בין זה לזה. ומ''ט דזה כשר וזה פסול הא שניהן נשתנו מכמות שהיו:
זה ביטל חללו. כשהפכו צריך לבעל את חללו שהרי מקצר את חלק הרחב ומרחיב הקצר ואין זה חללו שבתחלה אבל גרדו אינו מבטל חללו שאפי' מגרדו מבפנים נתקיים החלל מיהת לאורך ולרחב כבתחלה:
והוא שסתמו. דאז מחלקינן בין אם היה מעכב התקיעה או לא. אבל אם לא סתמו כלל כשר אפי' נשתנה קולו מחמת הנקב שכל הקולות כשרין בשופר:
ר' חייה וכו' כיני מתני'. כן צריך לפרש המתני' אם עיכב וכו' היינו אם היה מעכב לאחר שניקב וקודם הסתימה דאז פסול לכ''ע כדפרישית דלא מהני סתימה כלל. אלא שאם לא היה מעכב בהא הוא דפליגי דלרבנן אפי' הסתימה שלא במינו כשר ולר' נתן דווקא אם הסתימה במינו היא בהא הוא דמכשרינן בשלא היה מעכב בתחלה וכדאמרן:
דתני וכו'. השתא מייתי האי ברייתא דפליגי ר' נתן ורבנן וכדאמרן:
נקב וסתמו וכו' דר' נתן היא. כלומר הא דמחלק במתני' דאם מעכב את התקיעה פסול אף ר' נתן מודה בזה והא דקאמר ר' נתן אם סתמו במינו כשר לא תטעה לפרש דבמינו לעולם כשר דלא היא שהרי האי מעכב דקתני במתני' היינו שהיה מעכב בתחלה לאחר שניקב וקודם שסתמו כדמפרש ר' חייה בשם ר' יוחנן גופיה לקמן וא''כ מה לי שסתמו לאח''כ במינו או שלא במינו הא כיון שעיכב לאחר שניקב תו לא מהני ליה סתימה אלא ע''כ לר' נתן נמי אם היה מעכב לאחר שניקב פסול הוא ולא פליג ר' נתן אדרבנן אלא בחלוקה דסיפא דלרבנן אם אינו מעכב את התקיעה כשר אף בשסתמו שלא במינו כדקאמרי סתמא ואם לאו כשר ולדידהו אין חילוק בין הסתימה במינו או שלא במינו ועלה קאמר ר' נתן אם סתמו במינו הוא דכשר אם לא היה עיכוב להתקיעה לאחר שנקב אבל אם הסתימה שלא במינו פליגנא עלייכו דמכיון שהסתימה מין אחר היא אעפ''י שלא היה מעכב בתחלה את התקיעה פסול הוא:
דיבק שברי וכו'. עוד היא דר' נתן. גם האי בבא לר' נתן הוא דאיצטריך דאלו לרבנן פשיטא ופשיטא דפסול מכיון שלא נעשה השופר אלא ע''י השברים שדיבקן:
גמ' למי נצרכה לרבי נתן. הא דקתני שופר שנסדק ודבקו פסול לא איצטריך אלא לר' נתן בברייתא דלקמן דקאמר גבי נקב אם סתמו במינו כשר שלא במינו פסול דמהו דתימא התם דניכר הסתימה שלא במינו שהיא מחתיכה אחרת הוא דפסול אבל הכא שמחבר הסדק בדבק לא מיקרי שלא במינו מכיון שאין הדבק ניכר בין הסדקים והרי הוא כמו שהיה אימא מכשיר הוא רבי נתן קמ''ל דאף לר' נתן פסול דהוי ליה כשני שופרות דאלו לרבנן דלקמן דסבירא להו בניקב אפילו סתמו במינו פסול אם מעכב את התקיעה פשיטא דבנסדק ודבקו בדבק שהוא פסול:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source