מתוך שאת אומר שהוא מותר וכו'. כלומר ואם אתה אומר לו שמותר הוא להחזירו כשהוא מחותך אף הוא אינו צולה אותו כל צרכו מבע''י בעודו שלם. לפי שיסמוך על כך אם אראה שלא נצלה כל צרכו אחזירנו ונמצא הוי כצולה ואינו שלם וכצולה בתחלה בשבת אבל מתוך שאתה מחמיר ואומר לו שהוא אסור אף הוא יהא נזהר לצלות אותו כל צורכו מבעוד יום ולא יבא לידי צליית נא. ומיהו אם הוא עדיין שלם לא גזרו בו שהרי נגמר צלויו כמצותו:

ר''א בר' יוסי שאל. האי שאלה לאו בע''ש הוא דמיירי אלא בשאר ימות החול. אם צליו כשהוא שלם ואחר כך חתכו לחתיכות מהו שיחזירנו על גבי האש כדי למשחנו בשמן וכיוצא בו אם אסור הוא מפני שצולהו עכשיו כשהוא מחותך או דילמא הואיל ונצלה לגמרי בהיותו שלם ומה שחוזר לצלותו מחותך אינו אלא בשביל המשיחה שיקלטנו היטב על גבי האש שפיר דמי ולא נפשטה הבעיא:

פסח מחזירו את שלם וכו'. מילתא באנפי נפשה היא אם צלו את הפסח מבעוד יום ונמצא שאינו נצלה כל צרכו ורוצה להחזירו לתנור עם חשיכה שיהא נגמר צלוייו מאיליו בשבת אם עדיין שלם הוא כדרך שצולין את הפסח על ראשו ועל כרעיו וקרבו יכול אתה להחזירו ואם מחותך הוא שרצה לראות אם נצלה כל צרכו וחתך ממנו וכשמצאו שעדיין לא עמר בא להחזירו אין אתה יכול להחזירו ואע''ג דבעלמא כשנצלה מבע''י כמאכל בן דרוסאי מותר לקיימו ע''ג האש בשבת הכא בפסח לא התירו להחזירו כשהוא מחותך כדמפרש ר' שמואל לטעמא:

מפני פסולו. כלומר שמאחר שחתכו ועדיין לא נצלה כל צרכו נעשה פסול ואי אתה יכול להחזירו:

אמר ר' יוסי ויאות הוא. להטעם דקאמר שהרי לאוכלו כך אין אתה יכול דכתיב אל תאכלו ממנו נא ולצלותו אין אתה יכול שלא יהא נראה כצולה בתחלה בשבת שהרואה לא ידע שנצלה חציו מבעוד יום ויסבור שבתחלה צולהו בשבת:

גמ' תמן תנינן. בסוף פ' תמיד נשחט גבי מעש' הפסח בשבת יצאת כת הראשונה וישבה לה בהר הבית והשניה בחיל והשלישית במקומה עומדת חשיכה יצאו וצלו את פסחיהן מפני שאין צליית הפסח דוחה את השבת. אלמא אע''ג דצליית הפסח מצות עשה היא החמירו בה לענין שבת. והכא את אמר הכין משלשלין את הפסח בתנור עם חשיכה בתמיה הא מ''מ נצלה כולו בשבת הוא. ומשני ר' יוסי שאני הכא דאין כאן אלא גזירת חכמים שהרי קודם שחשיכה מורידין אותו לתנור ומשום שמא יחתה בגחלים בשבת ליכא למיחש בו לפי שהחבורות זריזות הן ומדכרי אהדדי ולא אתו לחתויי:

מדורת הגפת. פסולת של זיתים ושל זבל שמתחממת ודולקת והולכת ושל חלב או שומן וכיוצא בו מדבר הניתך וכן מדורת הגרעינן של תמרה לאחר שיבשו כל אלו כל שהן ואין צריכין רוב:

ארבע מדורות כל שהן. כלומר אינן צריכין שיאחז האור מבעוד יום ברובן אלא בכל שהן סגי לפי שדרכן להיות דולקין והולכין:

וקאמר דלא פליגי אלא. כאן בבריאות שהן חזקות כשנתייבשו ובהא קאמר בכל שהן לפי שבהאחז האור במקצת מהן דולקות והולכות כולן זו מזו. וכאן בתשות שאינן יבשות ממש ויש בהן קצת לחלוחית הלכך אפילו הן בחותל אם מכונסות ורצופות זא''ז ברובן ואם לאו ברוב כל פרידה ופרידה:

ר' בא וכו'. והדר אמר ר' בא בשם ר' חייא בר אשי דאפילו בחותל שהוא מלא גלעינין אם מכונסות הן בתוכו שהן מונחות רצופות זו אצל זו די ברובן ואם מפוזרות ונפרדות הן צריכין רוב של כל פרידה ופרידה מהגרעינין. ושואל הש''ס מה ופליג אם האי לישנא אחרינא הוא ופליג על הא דר' בא בשם ר''ח בר אשי קמייתא דקאמר בחותל מלא גלעינין שיעורן בכל שהן:

ר' בא בשם ר' חייה בר אשי. קאמר דוקא בחותל והוא סל של עלי לולבין ומלא גרעינין בכל שהן אבל שלא בחותל צריכין רוב מפני שמפוזרין ומופרשין הן זה מזה:

חריות. של דקל מלמטה ושאר עצים מלמעלה כיון שעלה האור בנתיים מותר וא''צ רוב לפי שהחריות יבשות הן ודולקין והולכין ומבעירין את העצים שעליהן:

אשכחן. ברייתא דתני גבי קורה יחידית עד שתיפסל מלעשות מלאכה בה שכבר נשחתת מחמת האור מליצלח למלאכה:

קורה ורובה ברוב הקיפה. כלומר קורה יחידית צריך שיאחז האור ברובה ומאי רובה ברוב הקיפה. וקאמר הש''ס דאכתי איכא למיבעי מהו רוב הקיפה אם ממקום אחד במקום שאחז בה האור או עד שיהלך האור ברוב היקף של כולה ולא איפשיטא:

הדרן עלך יציאות השבת

כיני מתני' אף בפחמין כל שהן. אדברי ר' יהודה דמתני' קאי דכך צריך לפרש דבריו דאף בפחמין שיעורן בכל שהן וקמ''ל דפליג ר' יהודה אדת''ק דלא קאמר אלא במדורת בית המוקד היא שהתירו בכל שהוא אבל לא בגבולין בשום מדורה ועל זה קאמר ר' יהודה אף במדורת פחמין כל שהן ואפילו בגבולין:

מכאן ואילך. מזפת ושעוה וכן אינך דבתרייהו לפסולי שמנים:

כיתן דמוי. כמין פשתן הגדל במים סביבות הספינה:

כשמועה. כמשמעה שהוא עשב הגדל במדברים וביערות:

עירניתה. ערבה:

ולא בכלך אנבין קיסריי. ובפ''ח דכלאים בהלכה ב' גריס אגבין קיסרי. והיא פסולת המשי הבא ממקום קסרי:

שלא ננערה. שלא נופצה כמה דאת אמר וכו' אלמא חוסן לאו נעורת היא:

גמ' לא בלכש וכו' לוגט''א. כך שמה:

דדינון. קורין אותה:

אמרין היא הדא היא הדא. דלתרווייהו היינו הך והיא היא:

ולא בירוקה שעל פני המים. ירקרוקת שגדל סביבות הספינה המתעכבת במום ועושין מזה כמין פתילה:

ועד כאן שנה התנא פסולי פתילות ומכאן ואילך פסולי השמנים:

לא בזפת ולא בשעוה. שלא יתן חתיכה זפת או של שעוה בנר במקום שמן אבל נר של שעוה שרי:

ולא בשמן קיק. בגמרא פליגי בה יש אומרים קיסיסא הוא שמן הנעשה מגרעיני צמר גפן שקורין קוטין וי''מ שמן שהוא מעוף שבכרכי הים ושמו קיק. ולא בשמן שריפה. שמן של תרומה שנטמאת ולפי שהוא עומד לשריפה שאסור באכילה קרוי שמן שריפה ומסקינן בגמרא לענין פירושא דמתניתין דהכא ביום טוב שחל להיות בערב שבת מיירי וכשמדליק הנר מבעוד יום נמצא שורף הוא שמן התרומה ביום טוב דקי''ל אין שורפין את הקדשים ביום טוב לפי ששריפת קדשים שנטמאו מצות עשה היא שנאמר באש ישרף וכל מלאכה שאינה לצורך אכילה וכיוצא בה עשה ולא תעשה היא בי''ט ואין עשה דוחה ל''ת ועשה וקסבר האי תנא דגזרינן תרומה אטו קדשים אבל בשאר ע''ש מדליקין בשמן שריפה ולא חיישינן מתוך שמצוה עליו לבערו שמא יטה כדי שיתבער מהר דלהאי שמא יטה לא חיישינן דדוקא בפתילות ושמנים שאינם נדלקין יפה בהא הוא דאמרו דחיישינן שמא יטה שתהא נדלקת להשתמש לאורה:

לא באליה. בשומן שלו:

וחכמים אומרים אחד מבושל ואחד שאין מבושל אין מדליקין בו. איכא בינייהו בין החכמים לת''ק בחלב מבושל שנתן לתוכו שמן כל שהוא דלמר אסור ולמר מותר והלכה דחלב שבישלו והתיכו נותן לתוכו שמן כל שהוא ומדליק והן אתה אומר בקרבי דגים שנימוחו אבל שאר שמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהם אפילו עירב אותן בשמנים שמדליקין בהם אף על פי כן אין מדליקין בהן שמ''מ אין נמשכין הן אחר הפתילה:

ולא בפתילת המדבר. עשב ארוך הגדל במדבר וגודלין אותו לעשותו פתילה:

ולא בפתילת האידן. אידן הוא ערבה ויש כמין צמר בין הקליפה להעץ ועושין ממנו פתילה:

ולא בכלך פסילת של משי הנשאר בבית התולעת קוקאנ''י בלע''ז לאחר שהסירו ממנו המשי:

ולא בחוסן. פשתן שנכתש ועדיין אינו מנופץ נקרא חוסן:

לכש. הוא מה שנמצא כמין צמר בין הקליפה להעץ בארז ונקרא לוכש''א:

אין מדליקין לא בלכש וכו'. ומפרש פסול דפתילות ברישא דזוטרי נינהו והדר מפרש פסולי השמנים וכדנקיט ואזיל בפרקין:

מתני' במה מדליקין ובמה אין מדליקין. מפני שיש פתילות שגזרו חכמים שלא להדליק בהן לפי שהאור מסכסכת בהן ואינה נתלית בהן וכן יש שמנים שאסרו להדליק לפי שאין נמשכין אחר הפתילה והטעם בכולן משום דחיישינן שמא בשעה שרוצה להשתמש לאורן יהיה האור הנר אפל ויטה אותה. ושונה התנא להודיענו באלו שמדליקין בהן ושאין מדליקין בהן ובמה דמסיים מתחיל לפרש: