פיסקא. ולא בשמן קיק וכו' קיסוסא וכו'. כדפרי' במתני':

הוי לית טעמא וכו'. והשתא על כרחך דבמתני' ליכא טעמא אלא משום שלא הוצת האור ברוב הדולק בכל הני דקחשיב להו:

מפני שהאור ממשיך לאחוריו. הלכך אסרו באלו פתילות ושמנים דחיישינן שהוא שוכח ומוציא את הפתילה לתקן אותה:

ועוד. טעמא אחרינא איכא בהו לפי שלא הוצתה האור ברוב הדולק מבעוד יום דמסתמא הוא כך באלו שאין נדלקין היטב:

ר' זעירא בעי אם דמעתה למדין אנו מכאן שהפתילה צריכה הצאתה ברוב הדולק ממנה מבעוד יום:

אתא ר' שמואל וכו' וקאמר. דאין הכי נמי דהכי אמר ר' יוחנן פתילה וכו':

והא ששיתא. והוא עששית שנדלקת והרי לא בעי' בה שיוצת האור ברוב הדולק ממנה מבעוד יום. דמסתמא כשמדליקין העששית אין מקפידין שתוצת האור ברוב הדולק:

אמר ר' שמי. דמאי קושיא דבכל מקום דמסתמא הולכת ודולקת היא לא בעינן ברוב הדולק דהרי לא כן אמר רבי זעירא וכו' לעיל בסוף הפרק דאלו ארבעה מדורות אין צריכין שיאחז האור ברובן אלא בכל שהן סגי לפי שמסתמא הולכין ודולקין ואינן מתכבין ואם כן ה''ה בקורה וכן בעששית טעמא נמי משום הכי ולעולם בעלמא אמרינן דפתילה צריכה שהוצת האור ברוב הדולק והיינו טעמא דמתני' בהני פתילי שאסרו חכמים להדליק בהן:

ועוד מן הדא. ראיה דהאי טעמא הוא העיקר בהני פסולי דמתני' ולא משום שמא ישכח ויוציא את הפתילה:

דרב תחליפא שאל לרב חסדא. שראה אותו שהיה משתמש בתשמישי מצוה לאור החנוכה ואמר לו לא כן למדתנו רבינו שבת שחל להיות בחנוכה אסור לראות מטבע הברכות של התפלה לאור החנוכה. ומלשון מטבע שטבעו חכמים הוא והא דנקיט שבת משום שכן דרך הוא לפי שאין מטבע התפלה של שבת רגיל כל כך ושגור בפי כל האדם כדרך שהוא רגיל בתפלה של ימות החול ועוד דקמ''ל דאף על פי שהוא עיון קל לראות מטבע של ברכות בשבת ודבר מועט הוא אפילו הכי אסור. אלמא אפי' תשמישי מצוה אסור להשתמש לאור החנוכה. והכי שמעינן דשאל לו לרב חסדא והשתא אי ס''ד דטעמא דהני פסולי שמנים או הפתילות בשבת משום שמא ישכח ויוציא את הפתילה מאי איריא דקאמר בשבת של חנוכה שאסור לראות מטבע הברכות לאור החנוכה ומשום דאסור להשתמש לאורה דהכי משמע מדשאל לו על שראה לאורו תיפוק ליה דאסור מטעמא שמא ישכח ויוציא את הפתילה דהא אנן קיימא לן כהאי מאן דאמר דפתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת מדליקין בהן בחנוכה בין בחול בין בשבת ואם כן בלאו הכי איכא האי חששה לפני אור החנוכה בשבת:

הרי אינו שוכח ומוציא את הפתילה. כלומר דהוי מוכרח הוא מדהקשה לו כך דלית לן למיחש להאי טעמא שהוא שוכח ומוציא את הפתילה ולפיכך לא אמר אלא מטעמא דאסור להשתמש לאור החנוכה:

התיבין חבריא והא קורה. דאמרי' לעיל בסוף פ''ק דקורה יחידות סגי ברוב הקיפה והרי לא הוצת האור ברוב כל הדולק ממנה ואפ''ה שרי וכן התיב רבי בא בר ממל:

וכתיב וכו'. כלומר דמכאן ילפינן נמי דביום הוא שורפו:

לא תותירו ממנו וכו'. הרי כאן שני בקרים אחד וכו' ללמדך דלאו בבקר של ט''ו אתה שורף שהוא יו''ט אלא המתן עד בוקרו של ט''ז ותשרוף:

מה חמית לומר כן. ומה ראית והיכן אמרה תורה כן:

ברם הכא. לאו משום מלאכה הוא אלא שהתורה אמרה אין שורפין קדשים ביום טוב ואצ''ל בשבת והרי השמן שריפה נשרפה והולכת בשבת:

א''ר יוסי. דלאו משום מלאכה הנעשית בשבת אסרו כאן דטעמא דמדורת בית המוקד שהתירו משום דבשבת כתיב לא תעשה כל מלאכה אבל אתה מתחיל מבעוד יום ונעשית היא מאליה בשבת ולא שאני לן בין נראית אחר כך שנעשית מאליה בשבת או לא דבכל גוונא התירו כך:

והא תנינן וכו'. בפ' דלעיל וקס''ד דטעמא דשמן שריפה משום מלאכה הנראית שנעשית אח''כ בשבת והלכך פריך מהאי דמאחיזין את האור במדורת בית המוקד והרי כאן נראית ג''כ שהולכת ודולקת בשבת:

זאת אומרת וכו'. כלומר אע''פ שמתחיל להדליק מבע''י אפ''ה אסור בשמן שריפה לפי שדולקת והולכת בשבת ואסור לשרוף את הקדשי' ביום טוב ואצ''ל בשבת כדלקמן:

ת''ל וביום. השמיני ימול וי''ו לרבות למילה שלא בזמנה שאינה אלא ביום:

אמר ר' יוחנן. הא ל''ק דירדו לה בשיטת ר' ישמעאל גבי מילה דס''ל מילה שעבר זמנה נימול אף בלילה וכך היא נמי בתרומה טמאה שנשרפת אף בלילה וכדמסיק ואזיל ומה אית לך כאן שעבר זמנה וקאמר ר' יודה בן פזי דמכיון שנטמאת התר מה הרי כמי שעבר זמנה לאכילה שהרי א''א לאכלה והלכך נשרפת אף בלילה:

מעתה. לדידך דהיכא דהתחלת הדלקה באיסור אין מדליקין א''כ אין מדליקין נמי בשמן שריפה בלילה דהא אין שורפין קדשים בלילה דכתיב ביה ביום ואנן לא אשכחן דאישתמיט לן באיזה מקום שאין מדליקין שמן שריפה בלילה:

מפני י''ט שחל להיות בע''ש. כלומר ולא תיקשי מתני' דהכא דקתני אין מדליקין בשמן שריפה משום דמתני' מיתוקמא ביום טוב שחל להיות בע''ש והיינו נמי דקתני לקמן אין מדליקין ביום טוב דאהאי מתני' קאי דמוקמינן ביום טוב שחל להיות בע''ש ומה טעם קאמר לפי שאין מדליקין שמן שריפה ביום טוב:

והא תנינן וכו'. כלומר דמכאן הוא דש''מ והא תנינן לקמן אין מדליקין שמן שריפה ביום טוב אלמא דוקא בי''ט היא דאסור מפני שהתחלת הדלקה באיסור הוא א''כ בע''ש מותר אע''פ שאח''כ דולקת והולכת בשבת:

רב אחא. אמר בלישנא אחרינא בשם רב חסדא ולא כדקאמר לעיל בשמיה אלא ה''ק זאת אומרת שמותר להצית את האור במדורת קדשים מבעוד יום והיא דולקת והולכת בשבת מכיון שהתחלת הדלקה בהיתר היתה וכדמסיק ואזיל מהיכא ש''מ:

מאן דיליף לה. שריפת חמץ מנותר בקדשים אסור הוא כמו דשריפת קדשים אסור אע''פ שמצית בו האור מבעוד יום אם הולכת ודולקת בשבת וכהאי דרב חסדא דלעיל וה''ה ביום טוב. ומאן דלא יליף לה מנותר מותר הוא במדורת חמץ ואף על גב דהמוצא חמץ בי''ט של פסח אסור לשורפו שאני הכא דהא מיהת מצות ביעור חמץ בזמנו הוא דעביד:

מהו להצית את האור במדורת חמץ. שיש לו לשרוף בע''פ שבלאו הכי צריך לשרוף את החמץ והלכך בעי אם מצית את האור מבעוד יום מהו שיהא מותר שתהא מדורת חמץ זו הולכת ודולקת בי''ט או בשבת או לא:

בת ישראל וכו'. תוספתא היא בפ''י דתרומות ומייתי לה לעיל בסוף פ' בתרא דתרומות וכל הסוגיא כולה דלקמן גרסי' שם והאי דקאמר משלחת זאבים היתה וכו' בפ''ד דשביעית היא שייכא ושם היא שנויה ואיידי דאיירי בשמן שריפה מייתי לה בתרומות ולכל מה דאיתמר בה וכן כאן וכדרך הש''ס הזה. דבפרק ד' דשביעית בהלכה ב' תני לה על הא דקאמר התם טייב בשביעית בזמן הזה מהו אם אסור לזורעה דגזרו חכמים שלא לזרעה ובעי לה בזמן הזה אם ביטלו הגזירה או לא וקאמר דסבר ר' ירמיה מימר שרי ומותיב ר' חזקיה לר' ירמיה וכי איזה ב''ד עמד וביטל להגזירה שגזרו והיכן מצינו שביטלוה וקאמר התם חייליה דר' חזקיה מן הדא בת ישראל שבאת להדליק מן הכהנת טובלת את הפתילה בשמן שריפה ומדלקת ר' הונא בשם ר' ינאי שעת משלחת זאבים היתה ולא עמד ב''ד וביטל כלומר מה שהתירו להיות טובלת בשמן שריפה והולכת ואע''פ שהיא נגד הדין שהרי אין להדליק בשמן שריפה אלא בבית כהן מפני הסכנה הוא שהתירו לפי שבאותה שעה שעת משלחת זאבים היתה ושלא תכשל בהם באישון לילה התירו שתוכל לטבול את הפתילה בשמן שריפה כדי להדליק ולהאיר לה בהליכתה ולא עמד ב''ד וביטל וכלומר מאחר שהתירו נשארה תקנת התרה זו כמו שהוא ולא ביטלוה אח''כ ולאסור. והשתא כמה דתימר תמן לא עמד ב''ד וביטל ואע''ג דלקולא היא והכא נמי גבי טייב בשביעית לא עמד ב''ד וביטל להגזירה ראשונה וכ''ש הוא הכא דלחומרא היא. עד כאן מה דשייך לשביעית ואגב מייתי לה נמי הכא:

וכן חמיין. אדלעיל קאי למ''ד דאם עבר זמנה טובלת אף ביום וכן רואין אנחנו דיש מרבנן שנוהגין כן ומקדימין טבילתה לאחר שעבר זמנה ומניחין לנשיה' להיות טובלין ביום בשביל שתקדים להתעבר דלפעמים מתעכב בטבילתה אם תמתין עד הלילה בשביל איזה אונס דשכיח בלילה ורב נחמן קאמר מצוה להקדים כל מה שתוכל כדי לזרז במצות:

וכבס שנית וטהור. גבי מצורע כתיב ושנית מיותר הוא אלא דבא להקיש לטבילה ראשונה מה הראשונה לדעת כדיליף מדכתיב וצוה הכהן וכבסו שהוא לדעת אף השני' לדעת אלמא שכל כבוס וטביל' בעינן שתהא לדעת:

טהורה לביתה. דלבעלה לא בעי כונה:

טובלת כדרכה ביום. וקאמר הש''ס דלזה נאמר שמעוברת זמן מקודם היתה ואפשר שטבילה זו לא מפני נדתה היתה אלא משום חומר טהרות:

תמן. בבבל אמרין דאפי' עבר זמנה אינה טובלת אלא בלילה מפני חמותה ומפני כלתה שלא ילמדו זו מזו ויבאו לעשות כך אף בזמנה:

לצוראי. לאנשי צור:

ויש כאן זו. כלומר דיש כאן זו דבחלקינן בין זמנה ובין עבר זמנה ששנינו במחוייבי טבילות דנדה אינה טובלת אלא בלילה ואם עבר זמן טבילתה טובלת ביום והרי זו דלא כמו שאמרו גבי מילה דאע''פ שעבר זמנה דינה כבזמנה: