אָמַר רִבִּי מָנָא. שָֽׁמְעִת טַעַם מִן רִבִּי שְׁמוּאֵל בְּשֵׁם רִבִּי זְעִירָא. וְלָא אֲנָא יְדַע מַה שָֽׁמְעִת. מַיי כְדוֹן. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי. מִסְתַּבְּרָא בְּשֵׁן שֶׁלְּזָהָב שֶׁעָֽמְדָה לָהּ בְּיוֹקֶר לֹא תֵצֵא. דִּי נָֽפְלָה וּמְחַזְּרָה לֵיהּ. שֵׁן תּוֹתֶבֶת מָה אִית לָךְ. עוֹד הִיא מְבָהֲתָה מֵימוֹר לְנַגָּרָא. עֲבֵד לִי חוֹרִי. הִיא נָֽפְלָה וּמְחַזְּרָה לֵיהּ.
Pnei Moshe (non traduit)
לפי שהוא מבהתה. בושה לומר להנגר תעשה לי עוד אחר ורוצה היא לקיים זה בעצמו מה שכבר עשוי לה ושמא נופל ממנה והיא מבקשת להחזירו ודילמא אתיא לאתויי:
עוד. גם לזה איכא טעמא:
א''ר יוסי מסתברא. היא דטעמא שאסרו בשן של זהב מפני שעמדה לה ביוקר והלכך לא תצא דדילמא נופל ממנה והיא רוצה להחזירו ובין כך אתיא לאתויי בידה שן תותבת מה אית לך טעמא דזה לא עמדה לה ביוקר שהוא שן אחר כמו השן שהיה לה:
מאי כדון. ומאי טעמא להאי מילתא:
שמעית טעם. שמעתי טעם אחד מן ר' שמואל בשם רבי זעירא על דבר ששנינו שן תותבת ושל זהב דחכמים אוסרין ולא ידעתי מה ששמעתי:
אָמַר רִבִּי אַבָּהוּ. כָּל שֶׁהוּא תוֹשָׁב בְּשִׂיעֵר נִקְרָא פֵּיאָה. רִבִּי יַנַּאי זְעִירָא נְפַל 37b עוֹדְדֵיהּ דְּאוּדְנֵיהּ. בְּעָא מִיחְזַרְתֵּיהּ בַּשַּׁבָּתָא. וְגָעֲרוּ בוֹ חֲבֵירָיו מִשּׁוּם תַּכְשִׁיט. רִבִּי יַנַּאי סְבַר מֵימַר. שֶׁמֶן הוּא שֶׁהוּא מְרַפֶּה. וַחֲכָמִים סָֽבְרִין מֵימַר. מוֹךְ הוּא שֶׁהוּא מְרַפֶּה. וְלֹא כֵן אָמַר רַב יְהוּדָה בְשֵׁם רַב זְעִירָא. הַחוֹשֵׁשׁ אָזְנוֹ נוֹתֵן שֶׁמֶן עַל גַּבֵּי רֹאשׁוֹ וְלוֹחֵשׁ. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתֵּן לֹא בָיָד וְלֹא בְכֶלִי. רִבִּי יַנַּאי סְבַר מֵימַר. הֲלָכָה כְרִבִּי יוֹסֵי. וַחֲבֵרוֹי סָֽבְרִין מֵימַר. אֵין הֲלָכָה כְרִבִּי יוֹסֵי. וְלֹא כֵן אָמַר רִבִּי בָּא בַּר כַּהֲנָא רַב חִייָא בַּר אַשִּׁי בְשֵׁם רַב. הֲלָכָה כְרִבִּי יוֹסֵי. רִבִּי יַנַּאי סְבַר מֵימַר. אָדָם לֹא עָשׂוּ אוֹתוֹ כְקַרְקַע. וַחֲבֵרוֹי סָֽבְרִין מֵימַר. אָדָם כְּקַרְקַע הוּא. וְלֹא כֵן אָמַר רִבִּי זְעִירָה. עָשָׂה לוֹ רַב חִייָה בַּר אַשִּׁי בֵּית יָד לְמוֹךְ שֶׁבְּאָזְנוֹ. סָֽבְרִין מֵימַר. אָדָם כְּקַרְקַע הוּא. וְכֵינִי. אֶלָּא כֵינִי. רִבִּי יַנַּאי סְבַר מֵימַר. אֵין שְׁכִיחַ וּמְהַלֵּךְ בָּהֶן אַרְבַּע אַמּוֹת. וַחֲבֵרוֹי סָֽבְרִין מֵימַר. שְׁכִיחַ הוּא וּמְהַלֵּךְ בָּהֶן אַרְבַּע אַמּוֹת.
Pnei Moshe (non traduit)
וכיני בתמיה וכי כן היה דעתו להחזירו בשאין לו בית יד דזה היא דלא כמאן. אלא כיני אלא כך היא מסקנא דהאי מילתא בהא דפליגי ר' ינאי וחביריו דר' ינאי סבר אין שכיח כלומר דאין חוששין שמא ישכח ומהלך ארבע אמות כשהוא בידו הלכך נוטל ומחזיר וחברוי סברין דחוששין לכך והלכך גערו בו שלא ירגיל עצמו ליטול ולהחזיר וזה שנפל מאליו לא הניחוהו להחזירו כדי שלא יעשה אחר כך כמו כך וליטלו כדי להחזירו:
כל שהוא תושב בשיער. שהוא נותן בשער ומתיישב בו להיות מכוון כמו שערו נקרא פיאה ונ''מ לענין פיאה נכרית שאמרו שיוצאה בו בחצר שצריך להיות תושב בשיער:
נפיל עודריה דאודניה. שהיה לו מוך טבול בשמן באזנו לרפואה נפל משם ורצה להחזירו בשבת וגערו חביריו ולא הניחוהו להחזירו:
משום תכשיט. כלומר משום גזירת תכשיט דאע''ג דהאי לאו תכשיט הוא גזרו בו כמו דגזרו שלא לצאת בתכשיט א''נ האי משום תכשיט שאולה הוא וכי משום תכשיט הוא ואמאי גערו בו ומפרש לה דהיינו טעמא ובהא פליגי דר' ינאי סבר שמן הוא שהוא מרפא ולא המוך והלכך רצה להחזירו דמכיון דאינו נותן עכשיו שמן עליו לא מיחזי כמתכוין לרפואה בשבת במה שמחזירו וחכמים שגערו בו סברי מימר דמוך הוא שהוא מרפא ואסור:
ולא כן וכו'. כדאמרי' לעיל בפ''ב דמעשר שני בהלכה א' וכן גרסי' לקמן פי''ד בהלכה ג' דאם חושש באזנו נותן שמן ע''ג ולוחש כדרך שלוחשין להעלות גידי אזנים וא''כ אפילו ליתן שמן לא חששו והיאך אמרת דבהא פליגי אם השמן או המוך הוא מרפא:
ר' ינאי וכו'. כלומר אלא דבהא הוא דפליגי ר' ינאי סבר דהלכה כר' יוסי ומילתא דר' יוסי ורבנן תנינן לקמן בסוף פ' כל הכלים כל כיסוי הכלים שיש להן בית אחיזה ניטלין א''ר יוסי בד''א בכיסוי קרקעות אבל בכיסוי כלים בין כך ובין כך ניטלין בשבת והאי מוך לא היה לו בית אחיזה וס''ל לר' ינאי דהלכה כר' יוסי וא''צ בית אחיזה וככיסוי כלי הויא וניטל בשבת וחביריו שגערו בו ס''ל דאין הלכה כר' יוסי וצריך בית אחיזה ולפיכך לא הניחוהו:
ולא כן וכו'. התם בסוף ההלכה קאמר רב חייא בר אשי בשם רב דהלכה כר' יוסי ואמאי גערו בו:
ר' ינאי סבר מימר וכו'. אלא דכ''ע ס''ל הלכה כר' יוסי ובהא הוא דפליגי דר' ינאי ס''ל דאדם לא עשו אותו כקרקע אלא ככלי והאי מוך שבאזנו ככיסוי כלי הוא ולר' יוסי א''צ בית אחיזה וחביריו שגערו בו ס''ל דאדם כקרקע הוא ובכיסוי קרקעות לא פליג ר' יוסי וס''ל נמי דצריך בית אחיזה:
ולא כן אמר ר' זעירא וכו'. דר' חייא בר אשי היה חושש באזנו ועשה לו בית יד למוך שהניח באזנו כדי שיוכל ליטלו ולהחזירו בשבת משום דסברין אנן לומר דאדם כקרקע הוא ולכ''ע צריך בית אחיזה וקשיא לר' ינאי:
רִבִּי יָסָה וְרִבִּי אִמִּי. חַד חֲשַׁשׁ שִׁינֵּיהּ וְהוֹרֵי לֵיהּ חַבְרֵיהּ. חַד חֲשַׁשׁ אוּדְנֵיהּ וְהוֹרֵי לֵיהּ חַבְרֵיהּ. וְלָא יָֽדְעִין מָה אֲמַר דָא וּמָה אֲמַר דָא. מִן מַה דְרִבִּי יָסָה שֲׁאַל לָאַסְייָנֵיהּ דְּרִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא מָה עֲבִידָה שִׁינֵּיהּ דְּרִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא חֲבֵירֵינוּ. מִן מַה דְלָא אֲמַר רִבִּי יָסָא לא בָטֵילָה מִן יוֹמוֹי. הֲוֵי הוּא דְהוֹרֵי לְשִׁינָּא.
Pnei Moshe (non traduit)
מן מה דר' יסא שאל. להרופא של ר' יעקב בר אחא מה עושה שנו דר' יעקב חבירנו שהיה לו מיחוש בו ועשה לו הרופא רפואה בשבת וכן מן מה דאמר ר' יוסי לא בטלה השן שלי להשבת מימי שלא חשש בשיניו מיומו ש''מ דהוא המורה היתר לעשות רפואה לשיניים בשבת שהרי לא מיחה בהרופא אלא ששאל לו מה הוא עושה אחר שעשית לו איזה דבר לרפואה וכן מדאמר השן שלו לא בוטלה שבת מימיו ש''מ דמי שיש לו מיחוש בשנו מותר לו לעשות רפואה בשבת דהוי כמכה של חלל אם נתקלקל:
חד חשש שיניה וכו'. לאחד היה לו מיחוש שינו בשבת והורה לו חבירו היתר ולאחד היה לו מיחוש באזנו והורה לו חבירו היתר ולא ידענו איזה מהם הורה זה ואיזה הורה זה:
רִבִּי יַנַּאי פָּתַר לָהּ בְּפִילְפֵּל וּבְגַרָגִּר מֶלַח. וַחֲבֵרוֹי פָֽתְרִין לֵיהּ עַל כּוּלְּהֹן.
Pnei Moshe (non traduit)
ר' ינאי פתר לה. להא דקתני במתני' ובלבד שלא תתן לכתחלה בשבת דזה קאי על פלפל וגרגיר מלח דיותר ניכרין הן שמתכוין לאיזה רפואה אבל לא על כל דבר שתתן לתוך פיה. וחברוי פתרין לה על הכל שלא תתן לתוך פיה בתחלה בשבת:
משנה: יוֹצְאִין בְסֶלַע שֶׁעַל הַצִּינִית. הַבָּנוֹת יוֹצְאוֹת בְּחוּטִין אֲפִילּוּ בְקִיסְמִים שֶׁבְּאָזְנֵיהֶן. עַרְבִיּוֹת יוֹצְאוֹת רְעוּלוֹת וּמָדִיּוֹת פְּרוּפוֹת וְכָל אָדָם אֶלָּא שֶׁדִּבְּרוּ חֲכָמִים בַּהוֹוֶה:
Pnei Moshe (non traduit)
פורפת. מחברת היא הרצועה בתחלה בשבת על האבן ועל האגוז:
ערביות. בנות ישראל שבערביא יוצאות רעולות מעוטפות ופניהם מכוסות חוץ מן העינים וכורכת קצה הסודר על צואריהן ואלו השוכנות בארץ מדי יוצאות פרופות שמעוטפות בסודר או ברדיד שעליה ותולה רצועה בשפה אחת כנגד צוארה ובשפה השנית מחברת אבן או אגוז או איזה מטבע וכורכת הרצועה עליה. וכל אדם מותר אלא שדברו חכמים בהוה שדרך הערביות יוצאות כך ודרך המדיות יוצאות כך:
אפילו בקיסמין. שמשימין בנקבי אזניהם שלא יסתמו דלאו משאוי הן:
הבנות. יוצאות בחוטין בגמרא מפרש אפי' הן כרוכין על צואריהן לפי שאינה חונקת עצמה בחוט ואי איתרמי לה טבילה אינן חוצצין הלכך ליכא למיחש מידי:
מתני' יוצאין בסלע שעל הצינית. התם מפרש לה בת ערעא. והיא מכה שתחת פרסת הרגל וסלע של כסף שיש בו צורה מעלי לה לרפואה והכא מפרש לצינית פודגר''א:
משנה: הַקִּיטֵּעַ יוֹצֵא בְקַב שֶׁלּוֹ דִּבְרֵי רִבִּי יוֹסֵי וְרִבִּי מֵאִיר אוֹסֵר. אִם יֶשׁ לוֹ בֵית קִיבּוּל כְּתִיתִין טָמֵא. סָמוֹכוֹת שֶׁלּוֹ טְמֵאִין מִדְרָס וְיוֹצְאִין בָּהֶן בַּשַּׁבָּת. וְנִכְנָסִין בָּהֶן לָעֲזָרָה. כִּסֵּא וְסָמוֹכוֹת שֶׁלּוֹ טְמֵאִין מִדְרָס וְאֵין יוֹצְאִין בָּהֶן בַּשַּׁבָּת וְאֵין נִכְנָסִין בָּהֶן לָעֲזָרָה. אֳנָקַּטֹמִין טְהוֹרִין וְאֵין יוֹצְאִין בָּהֶן׃
Pnei Moshe (non traduit)
יוצא בקב שלו. שהוא עשוי כמין רגל של עץ וחוקקין בו מעט להשים ראש שוקו בתוכו וקסבר הת''ק דמנעל דידיה הויא ואידך פליג עליה וס''ל דלא מנעל היא וכמשאוי חשיב. ונוסחא דהכא דת''ק ר' יוסי ור''מ אוסר אבל נוסחת המשניות וכן במשנה דגמרא הבבלית דת''ק ר''מ ור' יוסי אוסר והלכה כר' יוסי דאסור:
אם יש לו בית קיבול כתותין. שחקק בו כל כך להשים בתוכו כתיתין ומוכין רכין להניח ראש שוקו עליהן טמא בטומאת מגע דכלי קיבול מיקרי ואם אינו ראוי לקבלת כתיתין לאו בית קיבול היא משום דמניח שוקו בתוכו דאנן כלי קיבול העשוי להיטלטל בו מה שנותנין בתוכו דומיא דשק לאפוקי שוקו שאינו מיטלטל על גב הכלי:
סמוכות שלו. יש שהוא קיטע בשתי רגליו ומהלך על שוקי ארכבותיו ועושה סמוכות של עור לשוקיו:
טמאין מדרס. אם זב הוא שהרי לסמיכות גופו עבידי ומדרס הזב עושה אב הטומאה:
ויוצאין בהן בשבת. דתכשיט הצריך לו היא:
ונכנסין בהן לעזרה. דלאו מנעל היא לאסור משום לא יכנס בהר הבית במנעלו ובאלו מותר אפי' לעזרה לפי שאינן נתונין בראש רגלו:
כסא וסמוכות שלו. יש מין קיטע שיבשו ונכווצו גידי שוקיו ואפי' על ארכבותיו אינו יכול לילך ועושין לו כמין כסא נמוך ויושב עליו וכשהוא מהלך נסמך על ידיו בספסלים קטנים שבידו ועוקר גופו מן הארץ ונדחף לפניו וחוזר ונח מעט על אחוריו בכסא שקשור לו באחוריו ועושין לו סמוכות של עור לראשי שוקיו או לרגליו התלויות וכשהוא נשען על ידיו נשען גם על רגליו קצת:
טמאין מדרס. כדלעיל:
ואין יוצאין בהן בשבת. דאיידי דתלו ולא מנחי אארעא זימנין דמשתלפי ואתי לאתויינהו:
ואין נכנסין בהן לעזרה. דהואיל והן עשויין ג''כ לראש רגליו כמנעל הוו:
אנקטמין. מאטקאר''ה בלע''ז ויש עושין כמין פרצוף משונה להבעית בו התינוקות וי''מ חמור שהליצנים עושין ונותנין אותו על כתפיהן או מוליכין ביד ע''י פרקיו שעושין בו והכי מפרש לה הכא בגמ':
טהורין. מפני שאינו לא כלי תשמיש ולאו לתכשיט עבידי:
ואין יוצאין בהן. מפני שאינו דרך מלבוש ואם יצא פטור:
מתני' הקיטע. שנקטע רגלו:
ובלבד שלא תפרוף לכתחלה בשבת. על המטבע לפי שאסור לטלטלו:
ועל המטבע. אם פרפה יוצאות בו:
הלכה: תַּנֵּי. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר. לֹא שָׁנוּ אֶלָּא מַטְבֵּעַ וָאֶבֶן. הָא בְאֶגּוֹז מוּתָּר. מִפְּנֵי שֶׁהוּא מִיטַּלְטֵל. אָמַר רַב אָדָא כַּר אַהֲבָה. אַתְיָא דְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל כְּרִבִּי מֵאִיר. כְּמַה דְרִבִּי מֵאִיר אָמַר. דָּבָר שֶׁהוּא מִיטַּלְטֵל מוּתָּר. כֵּן רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר. דָּבָר שֶׁהוּא מִיטַּלְטֵל מוּתָּר.
Pnei Moshe (non traduit)
אתיא דרשב''ג. דאוסר באבן כר''מ דכמה דר''מ אמר דבר שהוא מיטלטל דוקא הוא דמותר ליטלו בשבת לצורך מקומו אבל דבר שאינו מיטלטל אינו ניטל אלא לצורך גופו וה''נ סבר רשב''ג דדוקא דבר שהוא מיטלטל מותר והך דר''מ לקמן בפ' כל הכלים מיתנייא במתני' כל הכלים ניטלין לצורך ושלא לצורך וכו'. ות''ק ר''מ הוא ושלא לצורך מפרש לה האי ש''ס שלא לצורך גופו אלא לצורך מקומו ודוקא דבר שמלאכתו להיתר אבל דבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו אין לצורך מקומו לא והאי אבן דמתני' אינו לצורך גופו אלא לצורך מקומו לכרוך בו הרצועה הלכך אוסר רשב''ג לטלטלו ולפרוף עליו לכתחלה בשבת:
תני. בחדא ברייתא רשב''ג אומר לא שנו דפורפת וכו' אבל לא תפרוף לכתחלה בשבת אלא מטבע ואבן הא באגוז מותר לפרוף בתחלה בשבת מפני שהוא מיטלטל בשבת אבל אבן אסור להיטלטל ודינו כמטבע:
אפי' טס של כסף בלא צורה מעלי לה וקסבר דסלע לאו דוקא. ומשים דשכיחא טפי מהטס נקט לה:
גמ' יוצאין בסלע שעל הצינית. ומפרש להצינית שהיא כמין חולי פודגר''ה:
משנה: פּוֹרֶפֶת עַל הָאֶבֶן וְעַל הָאֱגוֹז וְעַל הָמַּטְבֵּעַ וּבִלְבַד שֶׁלֹּא תִפְרוֹף בַּתְּחִלָּה בַּשַּׁבָּת:
Pnei Moshe (non traduit)
יוצא בקב שלו. שהוא עשוי כמין רגל של עץ וחוקקין בו מעט להשים ראש שוקו בתוכו וקסבר הת''ק דמנעל דידיה הויא ואידך פליג עליה וס''ל דלא מנעל היא וכמשאוי חשיב. ונוסחא דהכא דת''ק ר' יוסי ור''מ אוסר אבל נוסחת המשניות וכן במשנה דגמרא הבבלית דת''ק ר''מ ור' יוסי אוסר והלכה כר' יוסי דאסור:
אם יש לו בית קיבול כתותין. שחקק בו כל כך להשים בתוכו כתיתין ומוכין רכין להניח ראש שוקו עליהן טמא בטומאת מגע דכלי קיבול מיקרי ואם אינו ראוי לקבלת כתיתין לאו בית קיבול היא משום דמניח שוקו בתוכו דאנן כלי קיבול העשוי להיטלטל בו מה שנותנין בתוכו דומיא דשק לאפוקי שוקו שאינו מיטלטל על גב הכלי:
סמוכות שלו. יש שהוא קיטע בשתי רגליו ומהלך על שוקי ארכבותיו ועושה סמוכות של עור לשוקיו:
טמאין מדרס. אם זב הוא שהרי לסמיכות גופו עבידי ומדרס הזב עושה אב הטומאה:
ויוצאין בהן בשבת. דתכשיט הצריך לו היא:
ונכנסין בהן לעזרה. דלאו מנעל היא לאסור משום לא יכנס בהר הבית במנעלו ובאלו מותר אפי' לעזרה לפי שאינן נתונין בראש רגלו:
כסא וסמוכות שלו. יש מין קיטע שיבשו ונכווצו גידי שוקיו ואפי' על ארכבותיו אינו יכול לילך ועושין לו כמין כסא נמוך ויושב עליו וכשהוא מהלך נסמך על ידיו בספסלים קטנים שבידו ועוקר גופו מן הארץ ונדחף לפניו וחוזר ונח מעט על אחוריו בכסא שקשור לו באחוריו ועושין לו סמוכות של עור לראשי שוקיו או לרגליו התלויות וכשהוא נשען על ידיו נשען גם על רגליו קצת:
טמאין מדרס. כדלעיל:
ואין יוצאין בהן בשבת. דאיידי דתלו ולא מנחי אארעא זימנין דמשתלפי ואתי לאתויינהו:
ואין נכנסין בהן לעזרה. דהואיל והן עשויין ג''כ לראש רגליו כמנעל הוו:
אנקטמין. מאטקאר''ה בלע''ז ויש עושין כמין פרצוף משונה להבעית בו התינוקות וי''מ חמור שהליצנים עושין ונותנין אותו על כתפיהן או מוליכין ביד ע''י פרקיו שעושין בו והכי מפרש לה הכא בגמ':
טהורין. מפני שאינו לא כלי תשמיש ולאו לתכשיט עבידי:
ואין יוצאין בהן. מפני שאינו דרך מלבוש ואם יצא פטור:
מתני' הקיטע. שנקטע רגלו:
ובלבד שלא תפרוף לכתחלה בשבת. על המטבע לפי שאסור לטלטלו:
ועל המטבע. אם פרפה יוצאות בו:
וְהָא תַנִּינָן. הַבָּנוֹת יוֹצְאוֹת בְּחוּטִין. רִבִּי בָּא בְשֵׁם רַב יְהוּדָה. אֲפִילוּ כָרוּךְ עַל צַוָּארָהּ. אַבָּא בַּר בָּא מְפַקֵּד לְשְׁמוּאֵל בְּרֵיהּ. לֹא תְקַבֵּל עָלֶיךָ מַתְנִיתָא אֶלָּא. אֲבָל לֹא בְקִיסְמִין שֶׁבְּאָזְנֵיהֶן. כֵּינִי מַתְנִיתָא. עַרְבִיּוֹת יוֹצְאוֹת רְעוּלוֹת מָדִיּוֹת פְּרוּפוֹת.
Pnei Moshe (non traduit)
כיני מתניתא וכו'. משום דקשיא ליה לישנא דמדיות דמשמע דאלו יוצאות כך ואלו יוצאות כך לדוקא היא דקתני וא''כ מאי האי דקתני וכל אדם וכו' הלכך מפרש דכן צריך למתני' ערביות יוצאות רעולות מדיות פרופות בלא וי''ו דהאי לישנא לא משתמע לדוקא אלא לפי שכך דרכן היא ושייך שפיר למיתני אבתרה וכל אדם וכו':
והא תנינן. הכא לא שייך האי לישנא אלא אגב דנקט הכא בריש הלכה דלעיל דמייתי לה לפירכא והא תנינן וכו' העתיקו כאן ג''כ בהאי לישנא ודברי ר' בא הם שייכין כאן לפרש דאפי' כרוך על צואריהן כדפרישית במתני':
הלכה: 38a יוֹצְאִין בְסֶלַע שֶׁעַל הַצִּינִית. פּוֹדַגְרָה. רִבִּי אָחָא בְשֵׁם רִבִּי בָּא בַּר מָמָל. אֲפִילוּ טָס.
Pnei Moshe (non traduit)
אתיא דרשב''ג. דאוסר באבן כר''מ דכמה דר''מ אמר דבר שהוא מיטלטל דוקא הוא דמותר ליטלו בשבת לצורך מקומו אבל דבר שאינו מיטלטל אינו ניטל אלא לצורך גופו וה''נ סבר רשב''ג דדוקא דבר שהוא מיטלטל מותר והך דר''מ לקמן בפ' כל הכלים מיתנייא במתני' כל הכלים ניטלין לצורך ושלא לצורך וכו'. ות''ק ר''מ הוא ושלא לצורך מפרש לה האי ש''ס שלא לצורך גופו אלא לצורך מקומו ודוקא דבר שמלאכתו להיתר אבל דבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו אין לצורך מקומו לא והאי אבן דמתני' אינו לצורך גופו אלא לצורך מקומו לכרוך בו הרצועה הלכך אוסר רשב''ג לטלטלו ולפרוף עליו לכתחלה בשבת:
תני. בחדא ברייתא רשב''ג אומר לא שנו דפורפת וכו' אבל לא תפרוף לכתחלה בשבת אלא מטבע ואבן הא באגוז מותר לפרוף בתחלה בשבת מפני שהוא מיטלטל בשבת אבל אבן אסור להיטלטל ודינו כמטבע:
אפי' טס של כסף בלא צורה מעלי לה וקסבר דסלע לאו דוקא. ומשים דשכיחא טפי מהטס נקט לה:
גמ' יוצאין בסלע שעל הצינית. ומפרש להצינית שהיא כמין חולי פודגר''ה:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source