הָא רִבִּי יִשְׁמָעֵאל מַקְשֵׁי לָהּ. מְנָן תֵּיתִי לֵיהּ. רִבִּי אַבָּהוּ רִבִּי אֶלְעָזָר בְּשֵׁם רִבִּי הוֹשַׁעְיָה. שְׁנֵי לָאוִין וְכָרֵת אֶחָד. לָאוִין חוֹלְקִין כְּרִיתוּת. וּמַה טַעֲמָא. עַל בְּשַֹ֤ר אָדָם֙ לֹ֣א יִיסָ֔ךְ וּ֨בְמַתְכֻּנְתּ֔וֹ לֹ֥א תַֽעֲשׂ֖וּ כָּמוֹהוּ. וְכָתוּב אִ֚ישׁ אֲשֶׁ֣ר יִרְקַ֣ח כָּמוֹהוּ וַֽאֲשֶׁ֥ר יִתֵּ֛ן מִמֶּ֖נּוּ עַל זָר֑ וְנִכְרַ֖ת מֵֽעַמָּֽיו׃ הֲרֵי יֵשׁ כָּאן שְׁנֵי לָאוִין וְכָרֵת אַחַת. לָאוִין חוֹלְקִין כְּרִיתוּת. מָה עֲבַד לָהּ רִבִּי יוֹחָנָן. בָּאֲנָשִׁים הַכָּתוּב מְדַבֵּר. וּבָאת אֲחוֹתוֹ לְלַמֵּד עַל כָּל הַנָּשִׁים. וְלֵית לֵיהּ לְרִבִּי אֶלִיעֶזֶר כֵּן. אִית לֵיהּ לֹ֥א תִקְרְב֖וּ. אֶחָד הָאִישׁ וְאֶחַד הָאִשָּׁה. וּמָה עֲבַד לֵיהּ רִבִּי יוֹחָנָן. פָּתַר לָהּ וְאֵינוֹ מְחוּוָר. וְעוֹד מִן הָדָא. שְׁמוּאֵל בַּר אַבָּא בְעָא קוֹמֵי רִבִּי זְעִירָא. וְיֵצְאוּ שְׁלָמִים וִיחַלּוֹקוּ לָאוִין עַל כָּל הַקֳּדָשִׁים לְטוּמְאָה. אָמַר לֵיהּ. לְצוֹרֶךְ יָֽצְאוּ. לְמָעֵט אֶת קָדְשֵׁי בֶדֶק הַבַּיִת לִמְעִילָה. שֶׁלֹּא יְהוּ חַייָבִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם פִּיגּוּל וְנוֹתָר וְטָמֵא. וְלֹא מַתְנִיתָא הִיא. קָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ מִצְטָֽרְפִין זֶה עִם זֶה לִמְעִילָה. לְחַייֵב עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם פִּגּוּל וְנוֹתָר וְטָמֵא. מַה שֶׁאין כֵּן בְּקָדְשֵׁי בֶדֶק הַבַּיִת. אָמַר לֵיהּ. מִכֵּיוָן שֶׁאֵין מִצְטָֽרְפִין חוֹלְקִין. אָמַר רִבִּי חֲנִינָא. וְכֵינִי. וִיחַלּוֹקוּ וְלֹא יִצְטָֽרְפוּ.
Pnei Moshe (non traduit)
א''ר חנינא וכיני ויחלוקו ולא יצטרפו. כלומר מאי ראיה ממתני' דהתם להשיב לשמואל בר אבא דכן הוא מקשה דלר' יוחנן יחלוקו ולא יצטרפו והיא גופה קשיא אלא מדקתני דמצטרפין ש''מ דאינן חולקין ודלא כר' יוחנן:
ולפי הגי' חולקין יש לפרש בתמיה דאם הך מצטרפין איך חולקין. ותיבות אמר ליה הכתוב כאן מיותר הוא וכן ל''ג לה בסנהדרין:
ולא מתניתא היא. סיומא דמילתא דר' זעירא הוא להשיב לשמואל בר אבא חדא דלצורך יצאו ועוד וכי לא מתני' היא דשמעינן בהדיא אין חילוק חטאות באוכל מהרבה קדשים בטומאת הגוף דאנן בריש פ''ד דמעילה קדשי מזבח מצטרפין זה וכו' וטמא משא''כ בקדשי בדק הבית מכיון שהן מצטרפין אינן חולקין. הכי איתא בסנהדרין. כלומר ואי ס''ד דיש חילוק חטאות ביניהן א''כ לא היה להן להצטרף זה עם זה אלא דמכיון שהן מצטרפין אינן חולקין:
אמר ליה רבי זעירא לצורך יצאו למעט את קדשי בדק הבית שלא יהיו חייבין עליהן משום פיגול ונותר וטמא. כך היא בסנהדרין שם ותיבת ומעילה הנדפס כאן ט''ס הוא. וכדאמרינן לעיל דדבר שיצא לצורך אינו מלמד על הכלל לחלק:
ועוד. דבלאו הכי קשיא לדברי ר' יוחנן מן הדא דבעי עלי' שמואל בר אבא קמיה דר' זעירא ויצאו שלמים ויחלוקו וכו'. דגבי שלמים כתיב בפ' צו והנפש אשר תאכל מזבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו ונכרתה והלא שלמים בכלל כל הקדשים היו דכתיב בפ' אמור אליהם לדורותיכם כל איש אשר יקרב וגו' וטומאתו עליו ונכרתה ודרשינן דהאי אשר יקרב אשר יאכל הוא דאי לנגיעה לא מצינו כרת בנגיעה וכתבה התורה בלשון יקרב לומר שאין חייבין עליו משום טומאה עד אשר יוכשר ליקרב ולמה יצאו שלמים מן הכלל אלא ללמד על הכלל כולי מה שלמים קדשי מזבח אף כל קדשי מזבח והשתא קשיא לר' יוחנן דקאמר דיצאת כרת באחותו לחלק אי הכי נימא נמי בשלמים כן דמכיון שיצאו ללמד על הכלל ילמדו על הכלל גם לענין לחלק ויחלוקו לאוין על כל הקדשים לטומאה שאם אכלן בטומאה בשוגג שחייב על כל אחת ואחת:
פתר לה. אבל אינו מחוור ולא רצה הש''ס להביאו:
ומה עביד לה ר' יוחנן. להאי קרא דלא תקרבו:
אית ליה. דיליף מלא תקרבו לגלות ערוה אחד האיש ואחד האשה במשמע:
ולית לר' אלעזר כן. לר''א דמקשי ליה לר' יוחנן ולית ליה דאיצטריך לחלק אף בנשים:
באנשים הכתוב מדבר. כלומר אי מהאי קרא דסך ומפטם לא הוה ידעינן אלא באנשי' ולכך יצאת כרת באחותו ללמד אף על הנשים לחלק:
מה עבד לה ר' יוחנן. השתא קשיא ליה דלמה לי כרת באחותו לחלק הרי יש בעריות חלוקי לאוין הרבה וכל מקום שיש חילוקי לאוין אפי' אין כאן אלא כרת אחת חילוק חטאות ביניהן:
וחילוק חטאת ביניהן. שאם עשה שתיהן חייב על כל א' וא':
ומה טעמו. והיכן מצינו לזה דכתיב על בשר אדם לא ייסך וכו' על הסך בשמן המשחה והמפטם כמוהו הרי יש כאן שני לאוין וכרת אחת והלאוין חולקין את הכריתות:
ה''ג בסנהדרין שם. הא ר' יוחנן מקשי לה מנן תיתי לה וכך היא העיקר והכתוב כאן בספרי הדפוס הא ר' ישמעאל טעות הוא שהיה כתוב ר''י בר''ת ודימו דר' ישמעאל הוא. ועל ר' יוחנן דלעיל קאי דקאמר דיצאת כרת באחותו לחלק ועלה קאמר הש''ס דהא דר' יוחנן. קשיא עלה דלא איצטרך להא כדלקמן:
מנן תיתי ליה. להמקשה ומפרש ואזיל כההוא דר' אבהו וכו':
שני לאוין וכרת אחד. שיש בהכתוב שני לאוון וכרת אחד כהאי דלקמיה:
הלאוין חולקין את הכרת. ליתן לכל לאו ולאו כרת בפ''ע:
אָמַר רִבִּי יוֹסֵה. 46a דּוֹדָתוֹ לְצוֹרֶךְ יָצָאת. לְמָעֵט אֶת אֵשֶׁת אָחִיו מֵאִמּוֹ. נֶאֱמַר כָּאן דּוֹדָתוֹ. וְנֶאֱמַר לְהַלָּן אֽוֹ דוֹדוֹ א֤וֹ בֶן דּוֹדוֹ יִגְאָלֶ֔נּוּ. מַה דּוֹדוֹ שֶׁנֶּאֱמַר לְהַלָּן בַּאֲחִי אָבִיו מֵאָבִיו הַכָּתוּב מְדַבֵּר. אַף דּוֹדָתוֹ שֶׁנֶּאֱמְרָה לְהַלּוֹן בְּאָחוֹת אָבִיו מֵאָבִיו הַכָּתוּב מְדַבֵּר. אַף אֵשֶׁת אָחִיו לְמֵידָה מִדּוֹדָתוֹ. מַה דּוֹדָתוֹ שֶׁנֶּאֱמְרָה לְהַלָּן בְּאָחוֹת אָבִיו מֵאָבִיו הַכָּתוּב מְדַבֵּר. אַף אֵשֶׁת אָחִיו שֶׁנֶּאֱמְרָה כָאן בְּאֵשֶׁת אָחִיו מֵאָבִיו הַכָּתוּב מְדַבֵּר. עַד כְּדוֹן כְרִבִּי עֲקִיבָה. כְּרִבִּי יִשְׁמָעֵאל. דְּתַנֵּי רִבִּי יִשְׁמָעֵאל. נֶאֱמַר כָּאן אֵשֶׁת אָחִיו. וְנֶאֱמַר לְהַלָּן וְאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֥ר יִקַּ֛ח אֶת אֵ֥שֶׁת אָחִ֖יו נִדָּ֣ה הִ֑וא. מַה נִדָּה יֵשׁ לָהּ הֵיתֵר לְאַחַר אִיסּוּרָהּ. אַף אֶשֶׁת אָחִיו מֵאָבִיו יֵשׁ לָהּ הֵיתֵר לְאַחַר אִיסּוּרָהּ. יָצָאת אֵשֶׁת אָחִיו מֵאִמּוֹ שֶׁאֵין לָהּ הֵיתֵר לְאַחַר אִיסּוּרָהּ.
Pnei Moshe (non traduit)
ר''י אמר דודתו. לצורך יצאת למעט אשת אחיו מאמו מערירי:
ונאמר להלן וכו'. בגאולת קרובים ובאחי אביו מאביו הכתוב מדבר דמשפחת האב הם הקרובים לגאולה:
אף את אשת אחיו למידה מדודתו. כלומר דמעיקרא ילפינן דודתו מדודו בג''ש דבאשת אחי אביו מן האב הכתוב מדבר והדר ילפינן אשת אחיו דכתיב בתרה ואיש אשר יקח את אשת אחיו וגו' דג''כ באשת אחיו מאביו הכתוב מדבר והלכך ממעטינן אשת אחיו מאמו מערירי:
עד כדון כר''ע. זו דברי ר''ע דלמדין דודתו מג''ש ואשת אחיו מדודתו כר' ישמעאל. אבל לר' ישמעאל אשכחן דדריש מקרא אחרינא למעוטי אשת אחיו מאמו:
כדקתני ר' ישמעאל וכו' דכתיב נדה היא מה נדה וכו' אף אשת אחיו. דמיירי בהאי קרא בגוונא דלפעמים יש לה היתר לאחר איסורה וזהו באשת אחיו מן האב שאם מת בלא בנים מתי יבמת היא. לא יצאת וכו' שאין לה היתר לעולם:
46b כָּלַל בַּעֲשֵׂה וּפָרַט בְּלֹא תַעֲשֶׂה. מִּילְּתֵיהּ דְּרִבִּי אֶלְעָזָר אָֽמְרָה. כְּלָל וּפְרָט הוּא. דְּאָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר. לוֹקִין עַל יְדֵי חֲרִישָׁה בַשְּׁבִיעִית. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר. אֵין לוֹקִין עַל יְדֵי חֲרִישָׁה בַשְּׁבִיעִית. וּמַה טַעֲמָא דְרִבִּי אֶלְעָזָר. וְשָֽׁבְתָ֣ה הָאָ֔רֶץ שַׁבָּת֭ לַֽיי כְּלָל. שָֽׂדְךָ֙ לֹ֣א תִזְרָ֔ע וְכַרְמְךָ֖ לֹ֥א תִזְמֹֽר פְּרָט. הַזֶּרַע וְהַזָּמִיר אַף הֵן בִּכְלָל הָיוּ. וְלָמָּה יָֽצְאוּ. לְהַקִּישׁ אֲלֵיהֶן. לוֹמַר לָךְ. מַה הַזֶּרַע וְהַזָּמִיר מְיוּחָדִין שֶׁהֵן עֲבוֹדָה בָאָרֶץ וּבְאִילָן. אַף אֵין לִי אֶלָּא דָבָר שֶׁהוּא עֲבוֹדָה בָאָרֶץ וּבְאִילָן. מָה עֲבַד לָהּ רִבִּי יוֹחָנָן. שְׁנֵי דְבָרִים הֵן. וּשְׁנֵי דְבָרִים שֶׁיָּֽצְאוּ מִן הַכְּלָל אֵינָן חוֹלְקִין. וְלֵית לְרִבִּי אֶלִיעֶזֶר חוֹלְקִין. אִית לֵיהּ. לַחֲלוֹק אֵינָן חוֹלְקִין. הָא לְלַמֵּד מְלַמְּדִין. וְלֵית לְרִבִּי יוֹחָנָן מְלַמְּדִין. שַׁנְייָא הִיא. שֶׁכָּלַל בַּעֲשֵׂה וּפָרַט בְּלֹא תַעֲשֶׂה. וְאֵין עֲשֵׂה מְלַמֵּד עַל לֹא תַעֲשֶׂה. וְאֵין לֹא תַעֲשֶׂה מְלַמֵּד עַל עֲשֵׂה. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר. וַעֲשֵׂה מְלַמֵּד עַל לֹא תַעֲשֶׂה. וְאֵין לֹא תַעֲשֶׂה מְלַמֵּד עַל עֲשֵׂה. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי יוֹחָנָן נִיחָא. מוּתָּר לַחְפּוֹר בָּהּ בּוֹרוֹת שִׁיחִין וּמְעָרוֹת. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי אֶלְעָזָר. מָהוּ לַחְפּוֹר בָּהּ בּוֹרוֹת שִׁיחִין וּמְעָרוֹת. כְּשֵׁם שֶׁאֵין מְלַמְּדִין לְעִנְייָן אִיסּוּר. כֵּן לְעִנְייָן הֵיתֵר לֹא יְלַמְּדוּ. אָמַר רִבִּי בָּא קַרָתֵּגִינָאָה. טַעֲמָא דְּרִבִּי יוֹחָנָן. שֵׁ֤שׁ שָׁנִים֙ תִּזְרַ֣ע. וְלֹא בַשְּׁבִיעִית. שֵׁשׁ שָׁנִי֭ם תִּזְמֹ֣ר כַּרְמֶ֑ךָ. וְלֹא בַשְׁבִיעִית. כְּלָל. לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁהוּא בָא מִכֹּחַ עֲשֵׂה הוּא עוֹבֵר בַּעֲשֵׂה. רִבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר. אֲפִילוּ עֲשֵׂה אֵין בּוֹ. רִבִּי יִרְמְיָה אוֹמֵר. עוֹבֵר בַּעֲשֵׂה. וְלֵיידָא מִילָּה כְתִיב מָלֵא וְשָֽׁבְתָ֣ה הָאָ֔רֶץ שַׁבָּת֭ לַֽיי. לְעִנְייָן לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁבּוֹ.
Pnei Moshe (non traduit)
וליידא מילה. ואם תאמר לאיזה דבר כתיב ושבתה הארץ לענין ל''ת שבו המפורש בקרא לא תזרע ולא תזמור ולעבור עליהן בעשה ובל''ת:
ר' יוסי אומר אפי' עשה אין בו. לחרישה ולשאר עבודות הקרקע ואין איסורן אלא מדבריהם:
וגרסי' דברי ר' ירמיה קודם דברי ר' יוסי וכך הוא בכלאים ריש פ''ח ובסנהדרין שם:
א''ר בא קרטיגנאה וכו'. ר' בא פליג על הא דקאמר דטעמיה דר' יוחנן דאין לוקין על החרישה משום דהכלל בעשה והפרט בל''ת דלא הוא אלא דהיינו טעמיה דבהדיא גילתא לנו התורה במקומו דעל שאר עבודות הקרקע בעשה הוא דעובר ואינן בל''ת דכתיב שש שנים תזרע וכן שש שנים תזמור ומשמע ולא בשביעית וא''כ הוי ל''ת הבא מכח עשה וכלל הוא דל''ת הבא מכח עשה דהוי עשה והאי קרא לגופיה לא איצטריך דהא כתיב שדך לא תזרע וגו' וא''ת לעבור בעשה ול''ת להא נמי לא איצטריך דהא כבר כתיב עשה ושבתה הארץ אלא ע''כ דבא ללמדך שעל שאר עבודות קרקע אינו עובר עליהן אלא בעשה וכן אמר ר' ירמיה עובר בעשה:
כשם שאין מלמדין וכו'. כלו' דמהדר הש''ס וקאמר מאי תיבעי לך אליבא דר''א אדרבה לדידיה טפי פשיטא לן דמותר דאלו לר' יוחנן איכא למיפרך דכשם שאין מן הפרט לענין איסור דלא קאי בל''ת על החרישה כך לא ילמדו לענין היתר חפירות בורות דאימא דהקפידה התורה בקרא דושבתה הארץ על כל שהוא עושה בארץ דמיהת עובר בעשה הוא ואפ''ה אמרת לר''י דמותר ומכ''ש לר' אלעזר דכשם שמלמדין לענין איסור כך ילמדו לענין היתר:
ע''ד דר''א. אלא לר''א דקסבר חרישה אסורה מן התורה מהו לחפור בה בורות שיחין ומערות מי אמרי' דלדידי' כל עבודות שבקרקע אסור או דילמא דלמדין אנו מן הפרט דדוקא דומיא דהני שהן עבודה לצורך הקרקע הוא שאסור:
על דעתיה דר' יוחנן ניחא וכו'. כלומר לדידיה ודאי ניחא ופשיטא לן דמותר לחפור בשדהו בשביעית בורות שיחין ומערות דאפי' חרישה שהוא לצורך הקרקע ס''ל דאינה אסורה מן התורה שהרי אין לוקין עליה:
אמר ר' אלעזר. ובסנהדרין גריס ע''ד דר' אלעזר וכו' והיינו הך כלומר אמר לך ר''א וכי עשה מלמד כאן על ל''ת דבשלמא אם היה הפרט בעשה והכלל בל''ת שפיר קאמרת דאין העשה דקילא מלמד על ל''ת דחמירא ואין ל''ת מלמד על עשה בתמיה דהיאך תאמר כאן שהפרט שהוא בל''ת דחמירא ולא ילמד על הכלל שהוא בעשה וקילא מיניה:
שניא היא. הכא שהכלל הוא בעשה ושבתה הארץ והפרט בלא תעשה ואין עשה מלמד על ל''ת ואין ל''ת מלמד על עשה אבל בעלמא אימא לך דס''ל מלמדין:
ולית לר' יוחנן מלמדין. אם לדידיה אפי' בעלמא אין מלמדין אף לענין להקיש להפרט:
אית ליה. כת''ק דר' ישמעאל וס''ל דלחלוק אינן חולקין לענין לחלק אין מלמדין על הכלל הא ללמד לענין להקיש להפרט מלמדין הן:
ובסנהדרין גריס בדברי ר' יוחנן חולקין ובתמיה מיתפרשא ובדברי ר''א גריס דשואל הש''ס על דעתי' דר''א אינן חולקין כלומר אי מודה ר''א בהא או דפליג גם בזה וס''ל כר' ישמעאל והיינו הך:
ולית ליה לר''א חולקין. כלו' ואם לית ליה להאי מילתא בענין חולקין דאמרי' לעיל שאינן חולקין ואי ס''ל כתני ר' ישמעאל דלעיל דס''ל דאף חולקין הן:
שני דברים הן. לא תזרע ולא תזמור ושני דברים שיצאו מן הכלל אמרינן לעיל דאינן חולקין שאין מלמדין על הכלל לענין לחלק. ואכתי לא מסיק לטעמייהו דהכא עד לקמן:
מה עבד לה ר' יוחנן. ומ''ט ס''ל אין לוקין על החרישה:
מילתיה דר' אלעזר אמרה. מדברי ר''א שמעי' דאית ליה כלל ופרט הוא לענין דדיינינן ליה במדה דבר שיצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו דר''א ס''ל דלוקין על חרישה בשביעית כדקאמר טעמא דושבתה הארץ כלל היא וכתיב שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור והוא פרט ויצאו הזורע והזומר מן הכלל להקיש וללמד על הכלל כולו דעל דבר שהיא עבודה בארץ או באילן לוקין עליהן:
כלל בעשה ופרט בלא תעשה. מקום שאתה מוצא שהכלל נאמר בעשה ופרט הכתוב את הפרט בלא תעשה כדלקמן פליגי בה אם אמרינן בכה''ג. כלל ופרט הוא כדמפרש ואזיל ולענין מאי:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source