לֵוִי אָמַר. מִשְׁתַּחֲוֶה לַבַּיִת אֲסָרוֹ. לַמְּעָרָה לֹא אֲסָרָהּ. מַּה בֵין בַּיִת וּמַה בֵין מְעָרָה. אָמַר רִבִּי חֲנַנְיָה בְּרֵיהּ דְּרִבִּי הִלֵּל. בַּיִת הָיָה לוֹ שְׁעַת תְּלִישָׁה. מְעָרָה לֹא הָיָה לָהּ שְׁעַת תְּלִישָׁה.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
השתחוה לבית. ובנאו על הקרקע אסרו ולמערה שחפר בה ועשה המערה כותל לבית לא אסרה וכדמפרשי טעמא בית היה לו שעת תלישה קודם שבנאו אבל מערה לא נקרא מעולם שם תלוש על הכותל שמחובר מעיקרו הוא:
אִית מַתְנִיתָא אָֽמְרָה. עֲבוֹדָה זָרָה כְנִידָּה וּמְשַׁמְּשֶׁיהָ כְנִידָּה. וְאִית מַתְנִיתָא אָֽמְרָה. עֲבוֹדָה זָרָה כְנִידָּה וּמְשַׁמְּשֶׁיהָ כְשֶׁרֶץ. מָאן דְּאָמַר. עֲבוֹדָה זָרָה כְנִידָּה וּמְשַׁמְּשֶׁיהָ כְנִידָּה. נִיחָא. וּמָאן דְּאָמַר. עֲבוֹדָה זָרָה כְנִידָּה וּמְשַׁמְּשֶׁיהָ כְשֶׁרֶץ. כָּל עַצָמוֹ אֵין כָּתוּב נִידָּה אֶלָּא בִמְשַׁמְּשִׁין. וְטִמֵּאתֶ֗ם אֶת צִיפּוּי אֵלִילֵי כַסְפֶּ֔ךָ וְאֶת אֲפֻדַּ֖ת מַסֵּכַ֣ת זְהָבֶ֑ךָ. תִּיפְתָּר בַּחֲקוּקִין עַל גּוּפָהּ. רִבִּי יַעֲקֹב דִּכְפַר חָנָן אָמַר. תִּפְתָּר בְּמִשְׁתַּחֲוֶה לָאֵפוֹד עַצְמוֹ. כְּעִנְייָן שֶׁנֶּאֱמַר וַיַּעַשׂ֩ אוֹת֨וֹ גִדְע֜וֹן לְאֵפ֗וֹד. מַתְנִיתִין כְּמָאן דְּאָמַר. עֲבוֹדָה זָרָה כְנִידָּה וּמְשַׁמְּשֶׁיהָ כְנִידָּה. וְהָתַנִּינָן. אֲבָנָיו וְעֵצָיו וַעֲפָרוֹ מְטַמְּאִין כַּשֶּׁרֶץ. 58a תִּיפְתָּר שֶׁהִשְׁתַּחֲוֶה לַבַּיִת וְאַחַר כָּךְ בְּנָייוֹ. וְהָא תַנִּינָן. שְׁלֹשָׁה בָתִּים הֵן. תִּיפְתָּר שֶׁהִשְׁתַּחֲוֶה לַבַּיִת וְאַחַר כָּךְ חִידְּשׁוֹ. דְּאָמַר רִבִּי זְעוּרָא רַב חוּנָא בְשֵׁם רַב. הַמִּשְׁתַּחֲוֶה לַבַּיִת אֲסָרוֹ. רִבִּי זְעוּרָה רִבִּי אַבָּהוּ בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. הַמַּקְדִּישׁ אֶת הַבַּיִת מוֹעֲלִין בּוֹ. אָמַר רִבִּי זְעוּרָה. הֲווֵיי בָהּ רַבָּנִן פְלוּגָא. מָאן דְּאָמַר. אֲסָרוֹ. מוֹעֲלִין בּוֹ. מָאן דְּאָמַר. לֹא אֲסָרוֹ. אֵין מוֹעֲלִין בּוֹ. הָתִיב רִבִּי חַגַּי קוֹמֵי רִבִּי יוֹסֵה. מַתְנִיתָא פְלִיגָא עַל רַב. הַשּׁוֹקֶת שֶׁבַּסֶּלַע אֵין מְמַלִּין בָּהּ. מִפְּנֵי שֶׁחֲקָקָהּ וְאַחַר כָּךְ חִיבְּרָהּ. הָא אִם חִיבְּרָהּ וְאַחַר כָּךְ חֲקָקָהּ לֹא. וְהָהֵן בַּיִת לָאו כְּמִי שֶׁחֲקָקוֹ וְאַחַר כָּךְ חִיבְּרוֹ הוּא. מָה עֲבַד לָהּ רַב. פָּתַר לָהּ. סִיתוּתָן שֶׁלָּאֲבָנִים הִיא גְמַר מְלַאכְתָן. וְלֵית הָדָא פְלִיגֵי עַל רִבִּי יוֹחָנָן. דְּרִבִּי יוֹחָנָן אָמַר. עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁנִּשְׁתַּבְּרָה אֲסוּרָה. לֹא כֵן סָֽבְרִינָן מֵימַר. אִם בְּשֶׁאֵינוֹ עָתִיד לְהַחֲזִירָן לְכִלְייָן. דִּבְרֵי הַכֹּל מוּתָּר. וְהָא תַנִּינָן. שָׁלֹשׁ אֲבָנִים הֵן. 58b תִּיפְתָּר שֶׁהִשְׁתַּחֲוֶה לְכָל אֶבֶן וָאֶבֶן וְאַחַר כָּךְ בְּנָייָהּ. וַאֲפִילוּ עַל רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ לֵית הִיא פְלִיגָא. דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר. עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁנִּשְׁתַּבְּרָה מוּתֶּרֶת. לֹא כֵן סָֽבְרִינָן מֵימַר. אִם בְּעָתִיד לְהַחֲזִירָן לְכִלְייָן. דִּבְרֵי הַכֹּל אָסוּר. וְאָמַר רִבִּי יוּדָן אֲבוֹי דְרִבִּי מַתַּנְיָה. אִם הָיוּ מוּנָחִין בִּמְקוֹמָן לֹא כְמִי שֶׁהוּא עָתִיד לְהַחֲזִירָן לְכִלְייָן הֵן. וְאֵילּוּ בִּמְקוֹמָן הֵן. רִבִּי בָּא בְשֵׁם רַב. הַמִּשְׁתַּחֲוֶה לַבַּיִת אֲסָרוֹ. לְאִילָן לֹא אֲסָרוֹ. וְהָא תַנִּינָן. שָׁלֹשׁ אֲשֵׁירוֹת הֵן. תִּיפְתָּר שֶׁנִּשְׁתַּחֲוֶה לַזְּמוֹרָה וְאַחַר כָּךְ נְטָעָהּ.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
תיפתר. להמתני' כגון שהשתחוה לזמורה כשהיתה בתלוש ואח''כ נטעה והלכך אסורה אבל בלאו הכי לא דמי אילן שמחובר בתוך הארץ להבית שמחובר על גבי הקרקע:
והא תנינן. שם שלש אשירות הן אילן שנטעו מתחלה לשם ע''ז ה''ז אסור וש''מ דתלוש ולבסוף חברו כתלוש הוא גם באילן כמו הבית וקשיא לרב דמחלק בין אילן לבית:
תיפתר שהשתחוה לכל אבן ואבן. בתחלה ואח''כ בנאו להבית שאפי' נפל נשאר הכל באיסור כבתחלה. ואפי' על רבי שמעון בן לקיש לית הא פליגא וכו'. כלומר דהשתא הדר ביה הש''ס מהאי שינויא וקאמר דהא האי פירכא מצית נמי למיפריך אדר''ל דאם אינו עתיד להחזיר לכליין הא אמרי' דלד''ה מותר אלא דלא היא ולא צריכין להאי שינויי דחוקא ולאוקמה להמתני' בהשתחוה לכל אבן ואבן דאפי' לר''ל ניחא ולא מיבעיא לר' יוחנן דהא לא כן סברין מימר דבעתיד להחזיר לכליין ד''ה אסור ואמר ר' יודן וכו' כמו שהבאתי לעיל דאם הן במקומו כמו שעתיד להחזירן דמיא והשתא אילו עציו ואבניו ועפרו דהמתני' במקומן הן במקום שנפל הכותל ולא פינה אותן משם והלכך לד''ה אסורין:
אמר ר' יודן אבוי דר' מתנה אם היו מונחין במקומן שנשברו שם בהא לכ''ע כמו שעתיד להתזיר לכליין ואסור. עד כאן בהא דהתם דלעיל. והשתא פריך מהאי מתני' דהתם לר' יוחנן דקאמר ע''ז שנשתברה מאליה אסורה והא וכי לא כן סברנן מימר שם שאם בשאינו עתיד להחזיר לכליין ד''ה מותר והא תנינן וכו' זה הכל מהקושיא היא והא תנינן נמי בהדיא שם לקמן שלש אבנים הן ואחת מהם אם העמיד עליה ע''ז וסילקה מותרת והשתא הא מתני' שנפל הכותל שבינו לבין הע''ז דומיא דהך דבמתני' שלשה אבנים היא שנסתלקה הע''ז מן הכותל וכן דומיא דדינא בשברים שאינן עתידין להחזיר לכליין ואמאי עציו אבניו ואפריו אסורין. ולהכי פריך לר' יוחנן מהני תרתי דאי מדר' יוחנן גופיה בע''ז שנשתברה הוה מצינן לשנויי דמתני' דנפל הכותל כדין סתם בע''ז שנשברה דמיא דלר' יוחנן אסורה והיינו נמי דקאמר ולא כן סברנן מימר וכו' כלומר על זה דסיים לעיל התם הוא דקא סמיך דבסתם הוא דפליגי מתני' דנפל הכותל כסתם דמיא ולא קשיא לר' יוחנן והלכך הדר פריך מהאי מתני' דג' אבנים דהא במתני' דנפל הכותל בהאי ע''ז שסילקה מעל האבן היא וא''כ מוכח דסתם כמי שאינו עתיד להחזיר לכליין דמיא שהרי גם התם לא ידעינן אם עתיד להחזירה על גבי האבן או לא ואפ''ה קתני מותרת וש''מ דסתם כמי שאינו עתיד להחזיר לכליין דמיא והשתא היכי מתרץ לה ר' יוחנן וכלומר דאפי' תימא דמהאי מתני' דג' אבנים לק''מ דהתם מכיון שסילקה בידם לא דמיא לנשברה מאליה ובסתם מ''מ האי מתני' דנפל הכותל קשיא דהא הכא נשברה מאליה. ולענין דלא תיקשי האי מתני' דנפל הכותל אמתני' דג' אבנים היכי מתרץ לה ר' יוחנן דאף אם תאמר שאני סילקה מנשברה מ''מ קשיא דהא מיהת מתני' דנפל הכותל דקתני אפי' העפר והעצים והאבנים שמסתמא אין עתיד להחזירן אסורין והלא בכה''ג גם לר' יוחנן מותר ולקמיה פריך ומתרץ נמי אליבא דר''ל אלא דמעיקרא מהדר אליבא דר' יוחנן דלדידיה על כרחך לשנוי רומיא דהני מתני' אהדדי כדאמרן דשאני סילקה ונשברה וא''כ אכתי מדינא דמתני' דמשמע דאבניו וכו' לעולם אסורין ואפי' אם אינו עתיד להחזירן:
ולית הדא פליגא על ר' יוחנן וכו'. התם על המתני' קאי דתנינן מי שהיה ביתו סמוך לבית ע''ז ונפל אסור לבנותו וכו' אבניו ועציו ואפרו מטמאין ופריך וכי האי מתני' לא פליגא היא על דר' יוחנן דהתם לעיל בהלכה ב' גרסינן לפלוגתייהו דר''י ור''ל בע''ז שנשברה מאליה ר' יוחנן אמר אסורה. ור''ש בן לקיש אמר מותרת ומפרש התם לפלוגתייהו מה אנן קיימין אם בעתיד להחזיר לכליין שידוע לנו שעתיד להחזיר השברים להכלי שלהן ולקמן בהא ודאי כ''ע ל''פ דאסור שהרי לא ביטלן ואם בידוע שאינו עתיד להחזיר לכליין בהא ד''ה מותר שהרי ביטלן מע''ז אלא כי אנן קיימין לפלוגתייהו בסתם דר' יוחנן אמר סתם כמי שעתיד לחזור לכליין דכל זמן שלא שמענו שביטלן אמרינן מסתמא עתיד הוא להחזירן לכליין ור''ש בן לקיש סתם כמי שאינו עתיד להחזיר לכליין דמסתמא בטולי מבטל לה:
מה עביד לה רב. וקאמר דפתר לה סיתותן של אבנים היא גמר מלאכתן כלומר הא דקאמר המשתחוה לבית אסרו לא שבנאו לגמרי ואח''כ השתחוה לו אלא דקרי ליה בית משום דהסיתות של אבנים לבנותן זהו גמר מלאכתן לבית וא''כ מיירי נמי שהשתחוה בעודן אבנים בתלוש וכבר נאסרו משום ע''ז ואע''ג דאח''כ בנאו ועשאו מחובר ודמיא להאי דינא דהשוקת שבסלע:
מפני שחקקה ואח''כ חיברה. טעמא שחקקה בעודה בתלוש הא אם חיברה ואח''כ חקקה לא חשיבא כלי ואע''ג שהיתה תלושה מקודם מ''מ הואיל וחיברה מקודם שנקרא עליה שם כלי בתלוש כמחובר הויא וקשיא לרב שהרי ההן בית נמי לאו כמי שחקקו ואח''כ חברו הוא אלא כחברו ואח''כ חקקו בההיא דרישא דהתם דמיא דקס''ד השתא שלא השתחוה לבית עד שבנאו בתחלה וא''כ דינו כמחובר:
מתני' פליגא על רב. דתנן בפ''ה דפרה השוקת שבסלע הוא אבן חלולה שעל שפת המעיין והמים נכנסין לה דרך החור שבדופנה ומשקין ממנה. הבהמות:
אין. ממלאין למי חטאת דלא חשיבא כלי ומפני דרישא דמתני' מיירי כשחיברה בתחלה ולבסוף חקקה וכדמסיים התם בסיפא היתה כלי וחברה בסיד ממלאין בה שאם חקקה בתחלה ועשאה כלי ואח''כ חיברה בסיד נשאר שם כלי עליה:
אית מתניתא. תני חדא ברייתא דע''ז ומשמשיה מטמא כנדה ותניא אידך ע''ז עצמה כנדה ומשמשיה כשרץ ותרוייהו אליבא דר''ע:
ניחא. דקרא דיליף מיניה ר''ע להקיש לנדה משמשיה כתיבי התם אלא למ''ד משמשיה כשרץ קשיא הרי כל עצמו של הכתוב לא קרא נדה אלא במשמשין כדכתיב בהאי קרא וטמאתם את צפוי פסילי כספך ואת אפדת מסכת זהבך תזרם כמו דוה צא תאמר לו ואלו צפוי ואפדת משמשיה ותכשיטיה נינהו:
תיפתר בחקוקים על גופה. האפודות הם צורת הע''ז שחקוקים על גופה ולאו משמשיה הן וצפוי ג''כ שהצלם מצופה בצורה החקוקה עליו לע''ז:
תיפתר. יכול את פתר לה ג''כ בענין אחר שהאפדה ע''ז עצמה היא שעשה ממסכת זהב להשתחוות לה כענין שנאמר גבי גדעון שנתנו לו נזמי הזהב משלל מדין וכתיב ויעש אותו גדעון לאפוד וגו' ויזנו כל ישראל אחריו:
מתני'. דהתם משמע כמ''ד דאף משמשיה כנדה לר''א דהא תנינן שם אבניו ועציו ואפריו מטמאין כשרץ ועלה פליג ר''ע וקאמר כנדה וקס''ד שהבית עשוי להכניס לתוכו הע''ז וא''כ משמשיה הוי אלמא קסבר דאף משמשיה כנדה וקשיא לאידך מ''ד דקסבר אליבא דר''ע משמשיה כשרץ:
תיפתר שהשתחוה לבית. עצמו כשהיה בתלוש ואח''כ בנאו דהוי תלוש ולבסוף חיברו וכתלוש הוא גבי ע''ז:
והא תנינן. שם שלשה בתים הן בית שבנאו מתחלה לע''ז ה''ז אסור. וא''כ אפי' עשה המחובר לע''ז אסור וקאמר דתיפתר נמי להא שהשתחוה לבית בעודו בתלוש ואח''כ חידשו בבנין מחובר:
דאמר ר' זעירה בשם רב המשתחוה לבית ועשאו לע''ז אסור דתלוש ולבסוף חיברו הוא. ואכתי לא אסיק לאוקמי להא דרב דנמי איירי בהשתחוה ואח''כ בנאו עד לקמן ומייתי להא משום המסקנא דאוקמתא:
המקדיש את הבית מועלין בו. וקאמר ר' זעירא הווי בה רבנן פליגא כלומר שהקשו על הא דר' יוחנן ואוקמי לה בפלוגתא ומשום דק''ל אין מעילה במחובר הלכך קאמרי דתליא בפלוגתא דפליגי' אמוראי גבי המשתחוה לבית דלמ''ד אסרו דס''ל תלוש ולבסוף חיברו כתלוש הוא וא''כ נמי מועלין במקדיש הבית ואיכא למ''ד דלא אסרו דלא חשיב ליה כתלוש ואין מחובר נאסר משום ע''ז ובמקדיש נמי אין מועלין בו ור' יוחנן כרב הוא דס''ל:
משנה: מִנַּיִין לַסְּפִינָה שֶׁהִיא טְהוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר דֶּרֶךְ אֳנִיָּה בְלֶב יָם. מִנַּיִין לַעֲרוּגָה שֶׁהִיא שִׁשָּׁה עַל שִׁשָּׁה טְפָחִים זוֹרְעִין בְּתוֹכָהּ חֲמִשָּׁה זֵרְעוֹנִים אַרְבַּע בְּאַרְבַּץ רוּחוֹת עֲרוּגָה וְאַחַת בָּאֶמְצַע שֶׁנֶּאֱמַר כִּי כָאָרֶץ תּוֹצִיא צִמְחָהּ וּכְגַנָּה זֵרוּעֶיהָ תַצְמִיחַ. זַרְעָהּ תַצְמִיחַ לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא זֵרוּעֶיהָ תַצְמִיחַ׃
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
מנין לערוגה שהיא ששה טפחים על ששה טפחים. דתנינן לעיל בריש פ''ג דכלאים שזורעים בתוכה חמשה זרעונים וכו'. שנאמר כי כארץ תוציא צמחה וגו'. תוציא חד צמחה חד זרועיה תרי תצמיח חד הרי רמז לחמשה זרעונים וששה על ששה לא ילפינן מאסמכתא דקרא אלא כך קים להו לרבנן דההרחק בין מין למין אחר צריך שיהא כדי יניקה והיא טפח ומחצה ולא יותר. וסדר זריעת ערוגה זו תמצא לפי הצורה שהעמדתיה בכלאים שם וכשתעיין שם תתבונן ששני שלישים ממנה נזרעת היא בחמשה מינין אשר בתוכה והן כ''ד טפחים ושליש אחד ממנה היא פנוי שהוא י''ב טפחים ושם ביארתי וביררתי לפי הסוגיות דגמרא דהכא ודהבבלי ולפי מסקנת השמעתתות להלכה:
שנאמר דרך אניה בלב ים. פשיטא בלב ים היא אלא הא קמ''ל מה ים טהור אף הספינה טהורה בין היא של עץ ובין היא של חרס בין גדולה ובין קטנה:
מתני' מנין לספינה שהיא טהור'. שאינה מקבלת טומאה:
הלכה: ב'. וְלֹא מִן הַיָּם לָמַדְתָּ. מַה יָם טָהוֹר. אַף הַסְּפִינָה טְהוֹרָה. וְלֹא מִן הַשַּׁק לָמַדְתָּ. מַה הַשַּׂק מְשַׁמֵּשׁ בַּיָּם וּמְשַׁמֵּשׁ בַּיַּבָּשָׁה. סְפִינָה מְשַׁמֶּשֶׁת בַּיָּם וְאֵינָהּ מְשַׁמֶּשֶׁת בַּיַּבָּשָׁה. רַבָּנִן דְּקַיְסָרִין אָֽמְרֵי. זוֹ סְפִינָה שֶׁלְּחֶרֶשׂ. מַה הַשַּׂק אֵינוֹ מְלַמֵּד עַל כָּל הָאָמוּר בַּפָּרָשָׁה. יָצָא כְלֵי חֶרֶשׂ שֶׂאֵינוֹ כָתוּב בַּפָּרָשָׁה שֶׁיְּלַמֵּד עָלָיו הַשַּׂק.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
רבנן דקיסרין אמרין זו ספינה של חרס. דאיצטריך לן למילף מהאי קרא דרך אניה בלב ים דאי ממה השק לא מצית למילף שזה אינו מלמד אלא על כל האמור בפרשה כלומר בהאי קרא שנאמר בפרשת טומאת כלים דכתיב וכל אשר יפול עליו מהם במותם יטמא מכל כלי עץ או בגד או עור או שק כל כלי אשר יעשה מלאכה בהם וגו' והני דכתיבי בהדי שק השק מלמד עליהן יצא כלי חרס שאינו באותו הכתיב שבפרשה שילמד עליו השק וכן בפרשת כלי מדין דאיירי בטהרת כלים לא הוזכר כלל כלי חרס בפרשה ולכך איצטריך למילף מדרך אניה בלב ים שאף ספינה של חרס היא טהורה דהא נמי בלב ים היא:
גמ' ולא מן הים למדת וכו' לא מן השק למדת. בתמיה כלומר דפריך למה ליה לאהדורי בתר המקרא שבכתובים כאלו לית לן ללמוד מזה אלא מהאי דאיתקוש ספינה לים והלא מן הכתוב שבתורה נוכל ללמד שהרי כל הכלים שמקבלין טומאה איתקשו לשק שנאמר בפרשה מה השק מיטלטל מלא וריקן אף כל המטלטלים מלא וריקן וא''כ אף אנו נלמוד מה השק משמש בים וביבש' יצאת ספינה שהיא משמשת בים ואינה משמשת ביבשה:
משנה: מִנַּיִין לְפוֹלֶטֶת שִׁכְבַת זֶרַע בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי שֶׁהִיא טְמֵאָה שֶׁנֶּאֱמַר הֱיוּ נְכוֹנִים לִשְׁלשֶׁת יָמִים אַל תִּגְשׁוּ אֶל אְִשָּׁה. מִנַּיִין שֶׁמַּרְחִיצִין אֶת הַקָּטָן בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת שֶׁנֶּאֱמַר וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים. מִנַּיִין שֶׁקּוֹשְׁרִים לָשׁוֹן שֶׁל זְהוֹרִית בְּרֹאשׁ שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ. שֶׁנֶּאֱמַר אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ וגו':
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
מנין שקושרין לשון של זהורית בראש שעיר המשתלח. לשון של צמר אדום כדתנן בפ' שני שעירי חציו קשור בסלע וחציו קשור בין קרניו וכו' וכשהיה מלבין היו יודעים שנתכפרו עונותיהם:
מנין שמרחיצין את הקטן וכו'. אף בחמין שהוחמו בשבת. שנאמר ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים מכאן שיום הג' יותר סכנה הוא מיום שלפניו. ובנוסחת המשניות כתוב שמרחיצין את המילה והעיקר כנוסחא דהכא במתני' והכי מסיק לה בגמרא ומקום שדרכן להרחיץ את הקטן מרחיצין אותו בשבת ביום המיל' בין לפני המילה והיינו בחמין שהוחמו מע''ש ובין לאחר המיל' או בשלישי של מילה שחל להיות בשבת בין רחיצת כל גופו בין רחיצת מילה לפי הצורך בין בחמין שהוחמו מע''ש ובין שהוחמו בשבת:
מתני' מנין לפולטת שכבת זרע ביום השלישי. לשימושה שהיא טמאה דאכתי שכבת זרע מיקריא וראויה היתה להזריע שנאמר והיו נכונים לשלשת ימים ומדצוה להפרישן שלשה ימים וכל זה היה מפני חשש פליטת שכבת זרע מהנשים דאלו בשביל אנשים לא היו צריכין לפרוש אלא יום אחד והיו טובלין לפנות ערב כדכתיב והיו טהורין אלא שאם יפלטו הנשים עד יום השלישי והוא בכלל היו טמאות ולפיכך צוה להפרישן ג' ימים ומכאן ואילך מסרחת הזרע במעי אשה ואינה מטמאה אפילו תפלוט ובגמרא מסיק לה לבתר דמייתי פלוגתא דתנאי דפ''ח דמקואות זו דברי ר''א בן עזריה ור' ישמעאל ור''ע אבל חכמים אומרים עד ג' ימים מכאן ואילך היא נסרחת והיינו עד יום הג' ואין יום הג' בכלל דעל ג' עונות הוא דקפדינן ועונה היא או יום אחד או לילה אחת ואם שמשה בליל חמישי ג' עונות שלה יום ה' וליל ו' ויום ו' וכל שפלטה בתוך זמן זה טמאה ואם פלטה מליל שבת והלאה טהורה:
זֵירוּעֶיהָ. מִיעוט זֵירוּעֶיהָ שְׁנַיִם. אָמַר רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר סִיסַרְטָא. מִשְּׁנַיִם אַתְּ לָמֵד אַרְבָּעָה. מַה שְׁנַיִם אַתְּ נוֹתֵן בַּתְּחִילָּה שִׁשָּׁה וּמֵיצַר וְהוֹלֵךְ. אַף אַרְבָּעָה אַתְּ נוֹתֵן בַּתְּחִילָּה שִׁשָּׁה וּמֵיצַר וְהוֹלֵךְ. אֵיפְשַׁר שֶׁלֹּא יְהֵא שָׁם נֶקֶב אֶחַד פָּנוּי לִיטַּע בּוֹ אֶת הָאֶמְצָעִי. אָמַר רִבִּי יוֹנָה. עֲבוֹדָה פוֹגַעַת בָּעֲבוֹדָה. 59a וְאֵין מִין פּוֹגֵעַ בַּחֲבֵירוֹ לְחוֹבְשׁוֹ. רִבִּי יְהושֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר. זַרְעָהּ זְרָעֶיהָ זֵירוּעֶיהָ. וּכְרִבִּי יְהוּדָה. דְּרִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר. שִׂשָּׁה. זֶרַע זַרְעָהּ זְרָעֶיהָ זֵירוּעֶיהָ. רִבִּי חַגַּי אָמַר. זְרָעֶיהָ חֲמִשָּׁה. כָּל הָהֵן דַּאֲנָא מִשְׁכַּח וָו אֲנָא מְחִיק לֵהּ. אִישְׁתְּאָלַת לְרִבִּי חוּנָה סַפְרָא דְסִדְרָא וַאֲמַר. זֵירוּעֶיהָ מָלֵא. רִבִּי יוֹחָנָן בְשֵׁם רִבִּי יַנַּאי. כּוּלְּהוֹן חוּץ לְשִׁשָּׁה. אִם כּוּלְּהוֹן חוּץ לְשִׁשָּׁה נִיתְנֵי. תִּשְׁעָה. אָמַר רִבִּי תַנְחוּם בָּצְרַיָּה. וְכֵינִי. בַּעֲרוּגָה שֶׁבָּעֲרוּגוֹת הִיא מַתְנִיתָה.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
הכא גרסינן לה בכלאים שם רבי יוחנן בשם רבי ינאי כולהון בתוך ששה כהנא בשם רבי שמעון בן לקיש כולהון חוץ לששה אם כולהון חוץ לששה נתני תשעה א''ר תנחום בוצרייה וכיני בערוגה שבערוגות היא מתני'. וכאן היא חסר מתיבת כולהן הא' עד כולהון הב'. ודבר זה להבינו צריך ביאור הרבה ולא כמו שראיתי ששגו לפרש וביארתי לזה הדק היטב ועל קו הנכון והאמת לא רציתי להאריך כאן כי שם עיקר מקומו והרוצה לידע אמתת הדבר ומה שיצא לנו לפרש על פי זה לכל הסוגיא דהכא וכן לכל הסוגיא דהבבלי בפרקין עיין שם וירוה צמאונו בכל הענין והשיטות דבר דבר על אופנו ועל מכונו:
כל הין וכו'. הש''ס הוא דקאמר שכך השיבו לו לר' חגיי א''כ כל ספר ישעיה שאני מוצא כתיב זרועיה מלא בוי''ו צריך אני למוחקו להוי''ו וכן נשאלה שאלה זו לרב הונא ספרא דסידרא של המקראות שהיה בתי במסורת המקרא ואמר שכך הוא זרועי' מלא כתיב בוי''ו. א''נ האי כל הין דאנא משכח וכו' ר' חגייא הוא דקאמר לה שאני מקובל שהוא חסר וכל מקום שאמצא מלא אני מוחק להוי''ו ושאלו לרב ספרא ואמר שכך הוא שצריך להיות מלא בוי''ו וכמו שכתוב בספרים שלפנינו ודלא כרבי חגיי:
ר' חגיי אמר זרעיה חמשה. אליבא דת''ק דמתני' הוא דקאמר וכלומר דלא צריכת כדדרש ריב''ל אלא דזרעיה חסר כתיב בלא וי''ו ומחמשה אותיות של התיבה שפיר נפקא לן חמשה והשתא לא מצית למידרש אליבא דר' יהודה והיינו טעמא דהת''ק דלא ס''ל אלא חמשה:
וכר' יהודה. ואליבא דר' יהודה דס''ל התם דזורעין ששה באמצע דרוש ביה הכי זרע אי כתיב זרע הוה משמע חדא וכתיב זרעה תרי וזרעיה עוד תרי וזרועיה עוד תרי הרי ששה:
זרעה זרעיה זירועיה. כלו' דדרשינן מדכתיב זרועיה ש''מ לרבות הוא דאתא דאי הוה כתב זרעה הא חדא ואי זרעיה הוי משמע מיעוט זרעיה תרי השתא דכתיב זרועיה הרי עוד שנים והרי כאן חמשה:
ר' יהושע בן לוי בא לתרץ הך קושיא דמיעוט זירועיה אינו אלא שנים וקאמר דלא צריכא לן להא דמשני ר' שמואל אלא מהאי תיבת זירועיה גופה נפקא לן חמשה:
ואין מין פוגע בחבירו לחובשו. כלומר אהא בלחוד הוא דקפדי חכמים בדיני דכלאים שלא יהא מין אחד סמוך לחבירו בתוך שיעור יניקה שנראה כמטמינו זה לזה אבל לא צריך שיהא שיעור יניקה של זה פוגע בשיעור יניקה של זה דאהא לא קפדינן מידי:
א''ר יונה עבודה פוגעת בעבודה וכו'. הא קמ''ל דלא תימא שצריך להרחיק בין מין למין שיעור יניקה לזה ושיעור יניקה לזה וליבעי ג' טפחים הלכך קאמר דלא היא אלא אפי' העבודה והיינו שיעור יניקת הזרע שצריך הוא לעבודתו והוא טפח ומחצה פוגע הוא בעבודה והוא במקום יניקת חבירו שבצידו בהא לא איכפת לן ומותר דלא בעינן הרחקה אלא שיעור יניק' חדא בין מין למין והוא טפח ומחצה ולא יותר וכן לא פחות משיעור הזה דלא ליהוי כמי שזה המין בעצמו פוגע בחבירו כדמסיים ואזיל:
אף ארבעה וכו'. כלומר א''כ אמור מעתה שאף ארבעה מינין בכל רוח ורוח אחד יכול הוא לזרוע בכגון זה שמתחילו בתחלת הששה ומיצר בו והולך ובלבד שיהא שיעור הרחק יניקה בין מין שברוח זה לבין מין רוח שבצדו וכן כולן וכשאתה זורע על דרך הזה לאלו הד' מינין שבד' הרוחות א''כ וכי אפשר שלא יהיה שם באמצע של סוף אלו המינין נקב אחד פנוי בלי זרע שהרי בין זה לזה ע''כ שיש הרחק שיעור יניקה וכן בכל הרוחות ונמצא שיש באמצע מקום פנוי שיכול ליטע בו את האמצעי והיא מין החמישי והשתא ממילא שפיר נפקא לן לכל חמשת המינין. וצורת הערוג' אליבא דהאי מ''ד תמצא שם בריש ההלכה:
מה שנים את נותן בתחלת ששה ומיצר והולך. שהרי אף אם בא לזרוע שני מינין בתוכה צריך אתה לומר שמתחיל הוא לזרוע למין האחד בתחלת הששה טפחים והיינו בשורה הראשונה של רוח האחת מרחיב וזורע הוא את המין ואח''כ מיצר היא והולך בהזרע בכדי שיוכל לזרוע להמין השני ברוח שכנגדה ושם ג''כ מרחיבו בתחלת הששה ומיצר הוא והולך בכדי שלא יהו המינין מעורבבין ויהיו נכרין כל א' וא' בפני עצמו:
משנים את למד ארבעה. כלומר דאפי' תימא הכי דמיעוט זירועיה שנים אפ''ה מצינו למילף מכאן לחמשה זרעונים כדמסיק ואזיל שהרי בתחילה את למד ארבעה מהשנים:
זרועיה. ופריך הכי ילפית לה מהאי קרא לחמשה זרעונים נימא מיעוט זירועיה שנים ותו לא:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source