משנה: הָעוֹשֶׂה שְׁנֵי בָתֵּי נִירִין בַּנִּירִין וּבַקֵּירוֹס וּבַנָּפָה וּבַכְּבָרָה וּבַסַּל חַייָב. הַתּוֹפֵר שְׁתֵּי תְפִירוֹת וְהַקּוֹרֵעַ עַל מְנָת לִתְפּוֹר שְׁתֵּי תְפִירוֹת:
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
והמקלקל ע''מ לתקן. כגון סותר ע''מ לבנות במקומו או מוחק ע''מ לכתוב במקומו או חופר גומא כדי לעשות היסוד לבנין וכל כיוצא בזה חייב הוא ושיעורו כשיעור המתקן בכל אחד מהן:
וכל המקלקלין פטורין. ולאתויי נמי שאם קורע הבגדים דרך השחתה וכיוצא בזה או חובל בחבירו או בבהמה דרך השחתה פטור דזה נקרא מקלקל וכן בחופר גומא ואין צריך אלא לעפרה אף על פי שזה נקראת מלאכה פטור הואיל ומתכוין לקלקל הוא:
ועל מתו. במת שאינו חייב לקרוע עליו אבל בחייב לקרוע עליו חייב שמתיישב דעתו בכך:
מתני' הקורע בחמתו. מחמת כעס וחימה והאי תנא ס''ל מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה אבל למ''ד דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב ה''נ מיחייב וזה אינו פטור מטעמא דמקלקל דהאי מתקן אצל יצרו הוא שמשכך חמתו בכך:
התופר שתי תפירות וכו'. הא כבר תני לה לעיל באבות מלאכות אלא משום דקבעי למיתני במתני' דלקמן הקורע בחמתו וכו' לפטורא הדר תני להא לחיובא כלו' דדוקא בקורע על מנת לתפור יותר יפה וכה''ג מתקן הוא. אבל בהא דלקמן מקלקל הוא:
מתני' העושה שני בתי נירין. כדפרישית לעיל בפ' כלל גדול שהן ממיני הסירוג שעשויין כעין בתים בתים ויש שעושין מן הנירין הן חוטין ויש כחבלים ויש שעושין זה בקירוס והוא מין סיב לח ורך וכיוצא בו ובין בנפה ובין בכברה ובין בסל שכך דרך לסרגן לאלו ולעשות בהן כעין בתים והן החלל שבין הסירוג ובאיזה מהן הן קטנים ובאיזה מהן יותר גדולים מעט חייב:
הַכֹּל מוֹדִין בְּכוֹתֵב אֶת הַשֵּׁם עַד שָׁעָה שֶׁיַּשְׁלִים. כָּתַב אוֹת אַחַת לְהַשְׁלִים אֶת הַשֵּׁם וְאוֹת אַחַת לְהַשְּׁלִים אֶת הַסֶּפֶר חַייָב. כָּתַב אוֹת אַחַת בַּחוֹל וְאוֹת אַחַת בַּשַׁבָּת. רִבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַייֵב חַטָּאת וְרִבִּי יְהוֹשֻׁעַ פּוֹטֵר. לָמָּה. אוֹ מִשּׁוּם קִייוּם מְלָאכָה אוּ מִשּׁוּם שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְהִצְטָרֵף עִמּוֹ. אִיתָא חֲמִי. אִילּוּ אָרַג חוּט אֶחָד בַּחוֹל וְחוּט אֶחָד בַּשַּׁבָּת שֶׁמָּא אֵינוֹ פָטוּר. שֶׁמָּא אֵינוֹ רָאוּי לְהִצְטָרֵף עִמּוֹ. אֶלָּא מִשּׁוּם קִייוּם מְלָאכָה. כַּהִיא דְאָמַר רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא רִבִּי יָסָא בְשֵׁם רִבִּי אֶלְעָזָר. כָּתַב אוֹת אַחַת בְּטִיבֵּרִיָּא וְאוֹת אַחַת בְּצִיפֳּרִין חַייָב. דִּלֹא כֵן כְּרִבִּי אֱלִיעֶזֶר. כָּתַב אוֹת אַחַת בַּשַׁבָּת זוֹ וְאוֹת אַחַת בַּשַׁבָּת הַבָּאָה. רִבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַייֵב חַטָּאת וְרִבִּי יְהוֹשֻׁעַ פּוֹטֵר. 72a אִתָא חֲמִי. אִילּוּ כָתַב אוֹת אַחַת בַּחוֹל וְאוֹת אַחַת בַּשַׁבָּת. רִבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַייֵב חַטָּאת. בֵּין בַּשַּׁבָּת זוֹ בֵין בַּשַּׁבָּת הַבָּאָה לֹא כָל שֶׁכֵּן. מִפְּנֵי חֲכָמִים שֶׁהֵן פטורִין.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
מפני חכמים שהן פוטרין. אליבא דרבי אליעזר ודאי לא איצטריך למיתני להא אלא מפני חכמים והיינו ר' יהושע דפליג עליה ופוטר הוא דאיצטריך דקמ''ל אפי' כתב שתיהן בשבת אלא שזזה בשבת זו וזה בשבת הבאה נמי פטור:
הכל מודים. הני דפליגי בשיעורא דהאורג ובכותב ומודים בכותב את השם בשבת שאינו חייב עד שישלים אותו לפי שא''א שלא להשלים את השם:
כתב אות אחת. בשבת והשלים את השם וכו'. תוספתא היא בפ' י''ב:
ר''א מחייב חטאת. דקסבר הואיל והשלים את השיעור הכתיבה בשבת חייב:
ור' יהושע פוטר. ובעי הש''ס למה הוא פוטר או דנימא משום קיום מלאכה כלומר דבעינן קיום המלאכה כולה בשבת או דטעמא משום שאינו ראוי להצטרף עמו שזה נכתב ביום העבר וזה נכתב היום ונ''מ לאריגה כדלקמיה:
איתא חמי. בתמיה כלומר דמתמה בא וראה מאי קא מיבעי ליה פשיטא דאין הטעם משום שאינו ראוי להצטרף עמו שהרי אלו ארג חוט אחד בחול ואחד בשבת שמא אינו פטור בתמיה ואמאי שמא אינו ראו להצטרף עמו הא ודאי ראוי וראוי הוא דבשלמא גבי כתיבה שייך שפיר זה שנכתב מקודם היא ככתיבה ישנה וזה מחדש ואינו ראוי להצטרף החדש עם הישן. אבל בארוגה שאינו ניכר ראוי הוא להצטרף עמו ואפ''ה פטור. אלא ע''כ דטעמא משום דבעינן קיום מלאכה בשבת בלבד:
כהאי דאמר רבי יעקב וכו'. כלומר תדע דהאי דאמר רבי יעקב בר אחא בפ' דלעיל בהלכה ד' כתב אות אחת בטבריא ואחת בצפורי חייב והרי מרוחקין הן ולא חזי השתא לצרוף. אלא דש''מ דטעמא משום קיום מלאכה והכא נתקיימה כל המלאכה בשבת והלכך חייב:
דלא כן כר' אליעזר. כלומר דאי לא אמרת כן א''כ אתיא האי דר' יעקב בר אחא כר''א ולא כר' יהושע בתמיה אלא דטעמא כדאמרן ואפי' לר' יהושע חייב:
איתא חמי. בתמיה בוא וראה מאי קמ''ל אליבא דר''א דהשתא אילו כתב אות אחת בחול ואחת בשבת ס''ל דחייב אם כתב שתיהן בין בשבת זו וכו' כלומר ביניהן של שתי השבתות כתב את שתיהן לכ''ש דמחייב:
הלכה: ב'. בַּנִּירִין. נִירַיָּא. בַּקֵּירוֹס. קַירוֹמָא. רִבִּי בָּא רַב יִרְמְיָה בְשֵׁם רַב. הַמְמַתֵּחַ צְדָדָיו בַּשַּׁבָּת חַייָב מִשּׁוּם תּוֹפֵר. נֵימַר. מִשּׁוּם תּוֹפֵר וּמִשּׁוּם קוֹשֵׁר.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
אמר רבי יוסי. חזר והקשה לרבי בא ואכתי דמיא לשוחט חטאתו שהרי אפילו תמן הוא כמו שאתה גרמת לו זה ולא הוא עצמו שהרי אינו נקרא גורם לעצמו אלא בהחטא שחטא אבל בחטאת שמביאה להתכפר בו ואלולא שאמרת לו שיביא החטאת היאך היה מתכפר לו וכלומר שמצוה הוא להביא כדי שיתכפר לו. וא''כ לא הוא הגורם להבאה זו ודמיא ממש לקריעה שהוא לא גרם הקריעה בעצמה והדרא קושיא לדוכתה דלמה לא תני אם יצא ידי קריעה או לא אלא על כרחך הוי צורך מימר דכר''ש הוא המתני' ולפיכך לא איצטריך למיתני וכדלעיל:
אמר לון רבי בא דלא צריכין לאוקמי המתני' כר''ש דבלאו הכי ל''ק דלא דמיא לשוחט חטאתו דתמן הוא גרם לעצמו ששחטה בשבת על החטא שהיה מחויב בה ומי אמר לו לשחוט אותה היום אבל הכא גבי קריעה על מתו את גרמת לו כלומר לא הוא הגורם אלא הואיל דאיתרמי ליה המת בשבת הוא קרע עליו והלכך מסתברא דאפילו לר' יהודה דמחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה ואם כן עשה זה חילול שבת במלאכה גמורה ופטור משום מקלקל ויצא גם כן ידי קריעה:
אלא כר' שמעון. סיומא דמילתא של בני הבעיא הוא כלומר מי נימא דלא מיתוקמא מתני' אלא כר''ש דס''ל במלאכה שאינה צריכה לגופה פטור דעד שיהא לו צורך בגופו של דבר הוא דבעינן דזה נקרא מלאכת מחשבת והלכך הואיל ולא עבר כאן על מלאכה דאורייתא לפיכך לא תני כלום מדין אם יצא ידו קריעה דמסתמא יצא ולא דמיא לשוחט חטאתו דהתם מלאכה הוא דעביד:
היך מה דאת אמר תמן. כלומר בעלמא דפשיטא הוא שאתה אומר כן שהשוחט חטאתו בשוגג בשבת כיפר הוא על החטא שהביא אלא שצריך להביא אחרת על שחטא עכשיו ושחטה בשבת וא''כ אימר אוף הכא דמיהת לא יצא ידי קירעו וצריך לקרוע אחר שבת פעם אחרת דנהי דפטור משום דמקלקל הוא מ''מ חילל שבת בדבר שהוא מלאכה ודמיא לשוחט חטאתו בשבת:
גמ' בעון קומי ר' בא. קתני במתני' על מתו משמע שחייב לקרוע עליו ופטור משום דמכל מקום מקלקל הוא והשתא קא מיבעיא להו לבני הישיבה מדלא קתני אם יצא ידי קריעה בכך או לא ש''מ דס''ל לתנא דמתני' דמסתמא יצא וקס''ד השתא דחלול שבת יש כאן דמלאכה היא וטעמא דפטו' כדאמרן והיינו דהקשו לו:
המותח צדדיו. של החוט שנכווץ בהתפירה ומתחו בשבת חייב משום תופר וכו' וגרסינן להא לעיל בפ' כלל גדול בהלכה ב' והאי נימר וכו' התם הוא דשייך דקאמר מיליהון דרבנן פליגין על הא דקאמר התם לעיל דתופר אינו חייב אא''כ קשר ראשי החוט ופריך עלה דאי הכי נימא רב הכא נמי דחייב ומשום תופר ומשום קושר וכאן מייתי להא בקצרה כדרך הש''ס הזה דסמיך על הא דאיתמר במקום אחר:
בקורוס קורומאי. מלשון ומי שלימא קורמי באגמי בפ''ב דעירובין והוא הסיבה לח והרך וכיוצא בו וכדפרישית במתני':
גמ' בנירין ניריא. כמשמעו והן חוטין מלשון נירא ברקא:
משנה: הַקּוֹרֵעַ בַּחֲמָתוֹ וְעַל מֵתוֹ כָּל הַמְקַלְקְלִין פְּטוּרִין. וְהַמְקַלְקֵל עַל מְנָת לְתַקֵּן שִׁיעוּרוֹ כִּמְתַקֵּן׃
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
והמקלקל ע''מ לתקן. כגון סותר ע''מ לבנות במקומו או מוחק ע''מ לכתוב במקומו או חופר גומא כדי לעשות היסוד לבנין וכל כיוצא בזה חייב הוא ושיעורו כשיעור המתקן בכל אחד מהן:
וכל המקלקלין פטורין. ולאתויי נמי שאם קורע הבגדים דרך השחתה וכיוצא בזה או חובל בחבירו או בבהמה דרך השחתה פטור דזה נקרא מקלקל וכן בחופר גומא ואין צריך אלא לעפרה אף על פי שזה נקראת מלאכה פטור הואיל ומתכוין לקלקל הוא:
ועל מתו. במת שאינו חייב לקרוע עליו אבל בחייב לקרוע עליו חייב שמתיישב דעתו בכך:
מתני' הקורע בחמתו. מחמת כעס וחימה והאי תנא ס''ל מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה אבל למ''ד דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב ה''נ מיחייב וזה אינו פטור מטעמא דמקלקל דהאי מתקן אצל יצרו הוא שמשכך חמתו בכך:
התופר שתי תפירות וכו'. הא כבר תני לה לעיל באבות מלאכות אלא משום דקבעי למיתני במתני' דלקמן הקורע בחמתו וכו' לפטורא הדר תני להא לחיובא כלו' דדוקא בקורע על מנת לתפור יותר יפה וכה''ג מתקן הוא. אבל בהא דלקמן מקלקל הוא:
מתני' העושה שני בתי נירין. כדפרישית לעיל בפ' כלל גדול שהן ממיני הסירוג שעשויין כעין בתים בתים ויש שעושין מן הנירין הן חוטין ויש כחבלים ויש שעושין זה בקירוס והוא מין סיב לח ורך וכיוצא בו ובין בנפה ובין בכברה ובין בסל שכך דרך לסרגן לאלו ולעשות בהן כעין בתים והן החלל שבין הסירוג ובאיזה מהן הן קטנים ובאיזה מהן יותר גדולים מעט חייב:
הלכה: ג'. בְּעוֹן קוֹמֵי רִבִּי בָּא. הֵיךְ מַה דְאַתְּ אֲמַר תַּמָּן. הַשּׁוֹחֵט חַטָּאתוֹ בַּשַּׁבָּת כִּיפֵּר וּמֵבִיא אֲחֶרֶת. וַאֲמַר אוּף הָכָא. לֹא יָצָא יְדֵי קִרְעוֹ. אֶלָּא כְרִבִּי שִׁמְעוֹן. דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר. עַד שֶׁיְּהֵא לוֹ צוֹרֶךְ בְּגוּפוֹ שֶׁלְדָּבָר. אֲמַר לוֹן. תַּמָּן הוּא גָרַם לְעַצְמוֹ. בְּרַם הָכָא אַתְּ גָּרַמְתָּ לוֹ. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי. וַאֲפִילוּ תַמָּן אַתְּ גָּרַמְתָּ לוֹ. שֶׁאִילוּלֵי שֶׁאָמַרְתָּ לוֹ שֶׁיָּבֹא הֵיאַךְ הָיָה מִתְכַּפֵּר לוֹ. הֲוֵי צוֹרֶךְ מֵימַר דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן הִיא.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
אמר רבי יוסי. חזר והקשה לרבי בא ואכתי דמיא לשוחט חטאתו שהרי אפילו תמן הוא כמו שאתה גרמת לו זה ולא הוא עצמו שהרי אינו נקרא גורם לעצמו אלא בהחטא שחטא אבל בחטאת שמביאה להתכפר בו ואלולא שאמרת לו שיביא החטאת היאך היה מתכפר לו וכלומר שמצוה הוא להביא כדי שיתכפר לו. וא''כ לא הוא הגורם להבאה זו ודמיא ממש לקריעה שהוא לא גרם הקריעה בעצמה והדרא קושיא לדוכתה דלמה לא תני אם יצא ידי קריעה או לא אלא על כרחך הוי צורך מימר דכר''ש הוא המתני' ולפיכך לא איצטריך למיתני וכדלעיל:
אמר לון רבי בא דלא צריכין לאוקמי המתני' כר''ש דבלאו הכי ל''ק דלא דמיא לשוחט חטאתו דתמן הוא גרם לעצמו ששחטה בשבת על החטא שהיה מחויב בה ומי אמר לו לשחוט אותה היום אבל הכא גבי קריעה על מתו את גרמת לו כלומר לא הוא הגורם אלא הואיל דאיתרמי ליה המת בשבת הוא קרע עליו והלכך מסתברא דאפילו לר' יהודה דמחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה ואם כן עשה זה חילול שבת במלאכה גמורה ופטור משום מקלקל ויצא גם כן ידי קריעה:
אלא כר' שמעון. סיומא דמילתא של בני הבעיא הוא כלומר מי נימא דלא מיתוקמא מתני' אלא כר''ש דס''ל במלאכה שאינה צריכה לגופה פטור דעד שיהא לו צורך בגופו של דבר הוא דבעינן דזה נקרא מלאכת מחשבת והלכך הואיל ולא עבר כאן על מלאכה דאורייתא לפיכך לא תני כלום מדין אם יצא ידו קריעה דמסתמא יצא ולא דמיא לשוחט חטאתו דהתם מלאכה הוא דעביד:
היך מה דאת אמר תמן. כלומר בעלמא דפשיטא הוא שאתה אומר כן שהשוחט חטאתו בשוגג בשבת כיפר הוא על החטא שהביא אלא שצריך להביא אחרת על שחטא עכשיו ושחטה בשבת וא''כ אימר אוף הכא דמיהת לא יצא ידי קירעו וצריך לקרוע אחר שבת פעם אחרת דנהי דפטור משום דמקלקל הוא מ''מ חילל שבת בדבר שהוא מלאכה ודמיא לשוחט חטאתו בשבת:
גמ' בעון קומי ר' בא. קתני במתני' על מתו משמע שחייב לקרוע עליו ופטור משום דמכל מקום מקלקל הוא והשתא קא מיבעיא להו לבני הישיבה מדלא קתני אם יצא ידי קריעה בכך או לא ש''מ דס''ל לתנא דמתני' דמסתמא יצא וקס''ד השתא דחלול שבת יש כאן דמלאכה היא וטעמא דפטו' כדאמרן והיינו דהקשו לו:
המותח צדדיו. של החוט שנכווץ בהתפירה ומתחו בשבת חייב משום תופר וכו' וגרסינן להא לעיל בפ' כלל גדול בהלכה ב' והאי נימר וכו' התם הוא דשייך דקאמר מיליהון דרבנן פליגין על הא דקאמר התם לעיל דתופר אינו חייב אא''כ קשר ראשי החוט ופריך עלה דאי הכי נימא רב הכא נמי דחייב ומשום תופר ומשום קושר וכאן מייתי להא בקצרה כדרך הש''ס הזה דסמיך על הא דאיתמר במקום אחר:
בקורוס קורומאי. מלשון ומי שלימא קורמי באגמי בפ''ב דעירובין והוא הסיבה לח והרך וכיוצא בו וכדפרישית במתני':
גמ' בנירין ניריא. כמשמעו והן חוטין מלשון נירא ברקא:
הלכה: ד'. תַּמָּן תַּנִּינָן. הַמּוֹצִיא עֵצִים כְּדֵי לְבַשֵּׁל בֵּיצָה קַלָּה. וְהָכָא אַתְּ אָמַר הָכֵן. תַּמָּן בְּמוֹצִיא לִצְבוֹעַ. בְּרַם הָכָא בְּצוֹבֵעַ.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
גמ' תמן תנינן. לעיל בפ' ט' המוציא עצים וכו' וקתני בסיפא קליפי אגוזים ורמונים וכו' כדי לצבוע בהן בגד קטן בסבכה והכא את אמר הכין שיעור אחר גבי צובע ומשני תמן במוציא לצבוע מיירי. לפי שאין אדם טורח להוציא שיעור קטן כזה כדי לצבוע אבל הכא בשיעור צובע עצמו מיירי ושיעורו בפחות וגרסינן להא לעיל שם בהלכה ה':
משנה: שִׁיעוּר הַמְלַבֵּן וְהַמְנַפֵּס הַצּוֹבֵעַ וְהַטּוֹוֶה שִׁיעוּרוֹ כִמְלוֹא רוֹחַב הַסִּיט כָּפוּל. הָאוֹרֵג שְׁנֵי חוּטִין שִׁיעוּרוֹ כִּמְלוֹא הַסִּיט:
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
האורג שני חוטין ברוחב כמלא הסיט ואין זה כמלא רוחב הסיט שאמרנו אלא כמלא הסיט שהיא שתי אצבעות בגודל:
מתני' שיעור המלבן וכו'. ששנינו באבות מלאכות כמלא רוחב הסיט כפול רוחב הסיט הוא כפי ההפסק שיכול האדם להפסיק בין אצבע לאמה ולהרחיב בין זה לזה והוא לערך שמונה אצבעות בגודל והסיט כפול שני פעמים כמו כן והוא כפי הריוח שיכול אדם להרחיב בין הגודל ואצבע ואם כן הטוה חוט ארכו ארבעה טפחים או המלבן והמנפץ בצמר שיהא בו כדי לטוות חוט שארכו ד' טפחים חייב. וכן הצובע חוט שארכו ארבעה טפחים או דבר שאפשר לטוות ממנו חוט כזה חייב:
תַּנֵּי. מַצָּה גְזוּלָה אָסוּר לְבָרֵךְ עָלֶיהָ. אָמַר רִבִּי הוֹשַׁעְיָה. עַל שֵׁם וּבוֹצֵעַ בֵּ֝רֵ֗ךְ נִ֮אֵ֥ץ ׀ יְי: אָמַר רִבִּי יוֹנָה. הָדָא דְאַתְּ אָמַר. בַּתְּחִילָּה. אֲבָל בַּסּוֹף לֹא דָמִים הוּא חַייָב לוֹ. רִבִּי יוֹנָה אָמַר. אֵין עֲבֵירָה מִצְוָה. רִבִּי יוֹסֵה אָמַר. אֵין מִצְוָה עֲבֵירָה. אָמַר רִבִּי אִילָא. אֵ֣לֶּה הַמִּצְוֹ֗ת. אִם עֲשִׂיתָן כְּמִצְווֹתָן הֵן מִצְוֹת. וְאִם לָאו אֵינָן מִצְוֹת.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
אמר ר' אילא אלה המצות כתיב. לומר אם עשיתן כמצותן הן מצות ואם לאו אלא שבאו לידך ע''י עברה אינן מצות וכר' יונה הוא דס''ל שאין מברכין על מצוה הבאה בעבירה:
אין עברה מצוה. כל שבאה ע''י עברה אינה מצוה ואין לו לברך עליה ורבי יוסי אומר אין מצוה עבירה דכל שהוא מקיים המצוה אין העברה מעכבת מלברך עליה:
הדא דאת אמר בתחלה. קודם שקנאה ביאוש ושינוי אבל בסוף שכבר קנאו בשינוי אחר היאוש וכגון שגזל חטים וטחנן ועשאן קמח וכיוצא בזה מברך עליה דכי לא דמים הוא חייב לו כלומר שאין לו עליו אלא לשלם דמים והמצה עצמה כבר קנאה והיא שלו:
על שם ובוצע ברך וגו' וזה גוזל ומברך עליה נאץ ה':
תני מצה גזולה וכו'. גרסינן להא לעיל בפ''ק דחלה בהלכה ח':
חֲבֵרַייָא בְעוֹן קוֹמֵי רִבִּי יוֹסֵה. לֹא כֵן אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹצָדָק. 72b מַצָּה גְזוּלָה אֵינוֹ יוֹצֵא בָהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ בַפֶּסַח. אֲמַר לוֹן. תַּמָּן גּוּפָהּ עֲבֵירָה. בְּרַם הָכָא הוּא עָבַר עֲבֵירָה. כָּךְ אָנוּ אוֹמְרִים. הוֹצִיא מַצָּה מֵרְשׁוּת הַיָּחִִיד לִרְשׁוּת הָרַבִּים אֵינוֹ יוֹצֵא בָהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ בַפֶּסַח.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
אמר לון. לא דמיא דתמן המצה גופה עבירה היא ובעבירה באה לו אבל הכא הוא שעבר עבירה שחילל שבת ואין הקריעה גופה עבירה שהרי אלולא שבת חייב הוא לקרוע וכי כך אני אומר הוציא מצה בשבת מרה''י לרשות הרבים ואינה יוצא בה ידי חובתו בפסח בתמי' הרי המצה גופה לאו עבירה היא אלא הוא שעבר להוציאה וכך הוא הקריעה בשבת ושאני מצה גזולה דהיא גופה לעולם בעבירה היא:
לא כן אמר ר' יוחנן. מצה גזולה אין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח. הואיל ובעבירה הוא וה''נ אמאי קאמרת דיוצא ידי קריעה הרי מכל מקום בחילול שבת היתה:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source