הלכה: יוֹדֵעַ לְנַעְנֵעַ חַייָב בְּלוּלָב. יוֹדֵעַ לְהִתְעַטֵּף חַייָב בַּצִּיצִית. יוֹדֵעַ לְדַבֵּר אָבִיו מְלַמְּדוֹ לְשׁוֹן תּוֹרָה. יוֹדֵעַ לִשְׁמוֹר אֶת יָדָיו אוֹכְלִין עַל יָדָיו תְּרוּמָה. אֶת גּוּפוֹ אוֹכְלִין עַל גּוּפוֹ טָהֳרוֹת. אֲבָל אֵינוֹ עוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּיבָה וְאֵינוֹ נוֹשֵׂא אֶת כַּפָּיו וְאֵינוֹ עוֹמֵד עַל הַדּוּכָן עַד שֶׁיִּתְמָלֵא זְקָנוֹ. רִבִּי אוֹמֵר. וְכוּלְּהֵם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וּמַעֲלָה. שֶׁנֶּאֱמַר וַיַּֽעֲמִ֣ידוּ אֶת הַֽלְוִיִּ֗ם מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה לְנַצֵּחַ֭ עַל מְלֶ֥אכֶת בֵּֽית יְי.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
הדרן עלך לולב הגזול
את גופו. בטהרה ובנקיות:
וכולהם מבן עשרים שנה ומעלה כמו שנאמר ויעמידו וגו' ואע''פ שנתמלא זקנו עד שיהא בן עשרים:
גמ' יודע. הקטן לנענע חייב בלולב וכו':
לשמור את ידיו בנקיות. וליטול ידיו:
משנה: 17b מְקַבֶּלֶת אִשָּׁה מִיַּד בְּנָהּ וּמִיַּד בַּעְלָהּ וּמַחֲזֶרֶת לַמַּיִם בַּשַּׁבָּת. רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר בַּשַּׁבָּת מַחֲזִירִין וּבְיוֹם טוֹב מוֹסִיפִין וּבַמּוֹעֵד מַחֲלִיפִין. כָּל קָטָן שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דַּעַת לְנַעְנֵעַ חַייָב בַּלּוּלָב:
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
ערבה. של מקדש הלמ''מ:
גמ' ר' זעירא ור' אילא וכו'. גרסי' להא לעיל בפ''ק דשביעית בהלכה ו':
ערבה שבעה כיצד וכו'. דעבדי היכרא לדעת שהיא מן התורה והיינו הלכה למשה מסיני ומשום האי היכרא תיקנו דשביעי שלה תדחה שבת במקדש שבערבה היו מקיפין את המזבח אבל בראשון לא תיקנו דלא הוה מוכחא מילתא דמשום ערבה היא אלא יאמרו דהואיל משום לולב אידחי דחוהו נמי לערבה ומכיון דקא מפקת לה מיום ראשון אוקמה אשביעי יום מסוים או ראשון או אחרון ובכולהו יומי לא תיקנו דלידחי דלא ליתו לזלזולי במצות לולב ולומר שאינה חשובה כמו ערבה:
ושאר כל הימים ששה. שאם חל י''ט ראשון בשאר ימות החול ונמצאת שבת בחולו של מועד לא דחי ואע''ג דבמקדש מן התורה הוא כל שבעה העמידו חכמים גזירתם בשאר ימות החג הואיל ואין להם עיקר מן התורה בגבולין ובדין היה שאפי' בזמן הזה יהא לולב דוחה שבת בי''ט הראשון של חג אלא משום דאנן כלא בקיאין בקביעותא דירחא חשבינן ואפילו בני א''י בזמן שהיו מקדשין על פי הראיה היו בקיאין מכל מקום לא היה דוחה שבת בזמן שאין מקדש דלא ליהוי תורה כשתי תורות. וטעמא דגזרו חכמים שלא ליטול לולב בשבת אע''ג דאינו אלא טלטול בעלמא גזירה שמא יטלנו בידו וילך אצל הבקי ללמוד הברכה או סדר הנענועים ויעבירנו ד' אמות בר''ה והיינו טעמא דשופר והיינו טעמא דמגילה:
לולב שבעה כיצד וכו'. דדוקא יו''ט הראשון הוא דוחה שבת הואיל דאית ליה עיקר מן התורה בגבולין דכתיב ולקחתם לכם ביום הראשון:
והחליל. בשמחת בית השואבה היו שמחים בחג לכבוד שאיבת ניסוך המים ומנגנים בחלילים ובכנורות ואותו החליל אינו דוחה לא את השבת ולא את יו''ט לפיכך פעמים שהוא חמשה כשחל י''ט ראשון בימות החול ולפעמים ששה כשחל י''ט ראשון להיות בשבת:
וניסוך המים. בתמידי החג בשחרית שבעה:
סוכה. לישב בסוכה:
והשמחה. לאכול בשר שלמים בזמן המקדש שאין שמחה אלא בבשר שנאמר וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת ואע''ג דהאי קרא לאו ברגלים כתיב אלא גבי הר גריזים והר עיבל מיהו ברגלים שמחה כתיבא ושמחת בחגיך ובזמן דליכא שלמים משמחו בכסות נקייה וביין ישן:
ההלל. נגמר כל שמונה משא''כ בפסח שאינו נגמר אלא ביום טוב ראשון שאינן חלוקין בקרבנותיהן אבל בימות החג חלוקין הן בקרבנותיהן:
מתני' לולב וערבה ששה ושבעה. לולב לנטילה וערבה להקיף את המזבח פעמים הן נוהגין ששה ימים ופעמים שבעה כדמפרש לה לקמן:
מתני' מקבלת אשה את הלולב וכו' ומחזירתו למים בשבת. בזמן שהיו נוטלין בשבת ולא אמרי' דמטלטלה מידי דלא חזי לה:
למים. שלא יכמושו:
בשבת מחזירין. שהרי נטלו מהם היום אבל לא מוסיפין וכ''ש שאין מחליפין:
וביו''ט מוסיפין. אבל לא מחליפין לשפוך אלו ולתת צוננין מהן דטרח לתקן מנא:
ובמועד. בחול המועד מצוה להחליף והלכה כר' יהודה:
חייב. בלולב לחנכו מדברי סופרים:
משנה: לוּלָב וַעֲרָבָה שִׁשָּׁה וְשִׁבְעָה. הַהַלֵּל וְהַשִּׂמְחָה שְׁמוֹנָה. סוּכָּה וְנִסּוּךְ הַמַּיִם שִׁבְעָה. וְהֶחָלִיל חֲמִשָׁה וְשִׁשָּׁה: לוּלָב שִׁבְעָה כֵּיצַד יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת לוּלָב שִׁבְעָה וּשְׁאָר כָּל הַיָּמִים שִׁשָּׁה׃ עֲרָבָה שִׁבְעָה כֵּיצַד יוֹם שְׁבִיעִי שֶׁל עֲרָבָה שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת עֲרָבָה שִׁבְעָה וּשְׁאָר כָּל הַיָּמִים שִׁשָּׁה:
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
ערבה. של מקדש הלמ''מ:
גמ' ר' זעירא ור' אילא וכו'. גרסי' להא לעיל בפ''ק דשביעית בהלכה ו':
ערבה שבעה כיצד וכו'. דעבדי היכרא לדעת שהיא מן התורה והיינו הלכה למשה מסיני ומשום האי היכרא תיקנו דשביעי שלה תדחה שבת במקדש שבערבה היו מקיפין את המזבח אבל בראשון לא תיקנו דלא הוה מוכחא מילתא דמשום ערבה היא אלא יאמרו דהואיל משום לולב אידחי דחוהו נמי לערבה ומכיון דקא מפקת לה מיום ראשון אוקמה אשביעי יום מסוים או ראשון או אחרון ובכולהו יומי לא תיקנו דלידחי דלא ליתו לזלזולי במצות לולב ולומר שאינה חשובה כמו ערבה:
ושאר כל הימים ששה. שאם חל י''ט ראשון בשאר ימות החול ונמצאת שבת בחולו של מועד לא דחי ואע''ג דבמקדש מן התורה הוא כל שבעה העמידו חכמים גזירתם בשאר ימות החג הואיל ואין להם עיקר מן התורה בגבולין ובדין היה שאפי' בזמן הזה יהא לולב דוחה שבת בי''ט הראשון של חג אלא משום דאנן כלא בקיאין בקביעותא דירחא חשבינן ואפילו בני א''י בזמן שהיו מקדשין על פי הראיה היו בקיאין מכל מקום לא היה דוחה שבת בזמן שאין מקדש דלא ליהוי תורה כשתי תורות. וטעמא דגזרו חכמים שלא ליטול לולב בשבת אע''ג דאינו אלא טלטול בעלמא גזירה שמא יטלנו בידו וילך אצל הבקי ללמוד הברכה או סדר הנענועים ויעבירנו ד' אמות בר''ה והיינו טעמא דשופר והיינו טעמא דמגילה:
לולב שבעה כיצד וכו'. דדוקא יו''ט הראשון הוא דוחה שבת הואיל דאית ליה עיקר מן התורה בגבולין דכתיב ולקחתם לכם ביום הראשון:
והחליל. בשמחת בית השואבה היו שמחים בחג לכבוד שאיבת ניסוך המים ומנגנים בחלילים ובכנורות ואותו החליל אינו דוחה לא את השבת ולא את יו''ט לפיכך פעמים שהוא חמשה כשחל י''ט ראשון בימות החול ולפעמים ששה כשחל י''ט ראשון להיות בשבת:
וניסוך המים. בתמידי החג בשחרית שבעה:
סוכה. לישב בסוכה:
והשמחה. לאכול בשר שלמים בזמן המקדש שאין שמחה אלא בבשר שנאמר וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת ואע''ג דהאי קרא לאו ברגלים כתיב אלא גבי הר גריזים והר עיבל מיהו ברגלים שמחה כתיבא ושמחת בחגיך ובזמן דליכא שלמים משמחו בכסות נקייה וביין ישן:
ההלל. נגמר כל שמונה משא''כ בפסח שאינו נגמר אלא ביום טוב ראשון שאינן חלוקין בקרבנותיהן אבל בימות החג חלוקין הן בקרבנותיהן:
מתני' לולב וערבה ששה ושבעה. לולב לנטילה וערבה להקיף את המזבח פעמים הן נוהגין ששה ימים ופעמים שבעה כדמפרש לה לקמן:
מתני' מקבלת אשה את הלולב וכו' ומחזירתו למים בשבת. בזמן שהיו נוטלין בשבת ולא אמרי' דמטלטלה מידי דלא חזי לה:
למים. שלא יכמושו:
בשבת מחזירין. שהרי נטלו מהם היום אבל לא מוסיפין וכ''ש שאין מחליפין:
וביו''ט מוסיפין. אבל לא מחליפין לשפוך אלו ולתת צוננין מהן דטרח לתקן מנא:
ובמועד. בחול המועד מצוה להחליף והלכה כר' יהודה:
חייב. בלולב לחנכו מדברי סופרים:
משנה: מִצְוַת לוּלָב כֵּיצַד. כָּל הָעָם מוֹלִיכִין אֶת לוּלְבֵיהֶן לְהַר הַבָּיִת וְהַחַזָּנִין מְקַבְּלִין מִיָּדָן וְסוֹדְרִין אוֹתָן עַל גַּג הָאִצְטְבָה וְהַזְּקֵנִים מַנִּיחִין אֶת שֶׁלָּהֶן בַּלִּשְׁכָּה וּמְלַמְּדִין אוֹתָן לוֹמַר כָּל מִי שֶׁמַּגִּיעַ לוּלָבִי בְיָדוֹ הֲרֵי הוּא לוֹ מַתָּנָה. מַשְׁכִּימִין וּבָאִין הַחַזָּנִין מְזָֽרְקִין לִפְנֵיהֶן וְהֵן מְחַטְּפִין וּמַכִּין אִישׁ אֶת חֲבֵירוֹ. וּכְשֶׁרָאוּ בֵית דִּין שֶׁהָיוּ בָאִין לִידֵי סַכָּנָה הִתְקִינוּ שֶׁיְּהֵא כָל אֶחָד וְאֶחָד נוֹטֵל בְּבֵיתוֹ:
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
ומלמדין. ב''ד את כל העם לומר שאם יבא לולב שלי ליד חברי הרי הוא שלו במתנה כדי שלא יהא אצלו לא גזול ולא שאול:
והזקנים. שדואגים שלא ידחפו אותם למחר כשיבאו לקחת איש לולבו מניחין את שלהן בלשכה שהיתה שם:
מוליכין את לולביהן להר הבית. מערב שבת והחזנין שמשין שהיו שם לצרכי הצבור מקבלין מהן וסודרין אותו על גג ובנוסחת הבבלי על גב האיצטבא שהיה ברחבה של הר הבית אצטבאות מוקפות לנוח ולישב שם ומסוככות למעלה מפני הגשמים:
מתני' מצות לולב. בי''ט ראשון שחל בשבת כיצד:
רִבִּי סִימוֹן מְפַקֵּד לְאִילֵּין דִּמְחַשְּׁבִין. יְהָבוּן דַּעְתֵּכוֹן דְּלָא תַעַבְדּוּן לֹא תְקִיעֲתָא בְשַׁבָּתָא וְלֹא עֲרֻבְתָא בְשַׁבָּתָא. וְאִין אַדְחַקְתּוֹן עַבְדּוּן תְּקִיעֲתָא וְלָא תַעַבְדּוּן עֲרֻבְתָא.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
ר' סימון מפקד. היה מצוה לאלו שמחשבין לעשות קביעת החדשים בשנה תנו דעתיכם שלא תעשו להיות חל בשבת לא תקיעתא דר''ה ולא ערבה דשביעתא לפי שאינן דוחות את השבת ואם אתם דחוקים לכך לפי חשבון הקביעות מוטב תעשו יום תקיעתא בשבת ולא תעשו ערבה לפי שהערבה תתבטל לגמרי בשנה זו משא''כ בקביעתא דר''ה שאם לא תעשה היום יעשה למחר ביום השני:
הלכה: לוּלָב וַעֲרָבָה שִׁשָּׁה וְשִׁבְעָה כול'. רִבִּי זְעוּרָה רִבִּי אִילָא רִבִּי יָסָא בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. עֲרָבָה הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי. וּדְלֹא כְאַבָּא שָׁאוּל. דְּאַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר. עֲרָבָה דְבַר תּוֹרָה. וְעַרְבֵי נָחַל שְׁתַּיִם. עֲרָבָה לְלוּלָב וַעֲרָבָה לַמִּקְדָּשׁ. רִבִּי בָּא רִבִּי חִייָה בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. עֲרָבָה וְנִיסּוּךְ הַמַּיִם הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי. וּדְלֹא כְרִבִּי עֲקִיבָה. דְּרִבִּי עֲקִיבָה אָמַר. נִיסּוּךְ הַמַּיִם דְּבַר תּוֹרָה. בַּשֵּׁינִי וְנִסְכֵּיהֶֽם. בַּשִּׁישִּׁי וּנְסָכֶֽיהָ׃ בַּשְּׁבִיעִי כְּמִשְׁפָּטָֽם. מֵ''ם יוֹד מֵ''ם מַיִם. רִבִּי חִייָה בַּר בָּא בְעָא קוֹמֵי רִבִּי יוֹחָנָן. 18a וְעַכְשָׁיו לָמָּה הֵן חוֹרְשִׁין בִּזְקֵינוֹת. אָמַר לֵיהּ. בְּשָׁעָה שֶׁנִּיתְנָה הֲלָכָה לְכָךְ נִיתְנָה. שֶׁאִם בִּיקְשׁוּ לַחֲרוֹשׁ יַחֲרוֹשׁ. רִבִּי בָּא בַּר זַבְדָּא בְשֵׁם רִבִּי חוֹנִייָא דִּבְרַת חַווְרָן. עֲרָבָה וְנִיסּוּךְ הַמַּיִם וְעֶשֶׂר נְטִיעוֹת מִיסּוּד הַנְּבִיאִים הֵם. מַה וּפְלִיג. רִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי בּוּן בְּשֵׁם לֵוִי. כָּךְ הָֽיְתָה הֲלָכָה בְיָדָם וּשְׁכָחוּהָ וְעָֽמְדוּ הַשְּׁנִיִים וְהִסְכִּימוּ עַל דַּעַת הָרִאשׁוֹנִים. לְלַמְּדָךְ שֶׁכָּל דָּבָר שֶׁנּוֹתְנִין נַפְשָׁם בֵּית דִּין עָלָיו סוֹפוֹ לְהִתְקַייֵם בְּיָדָן כְּמַה שֶׁנֶּאֱמַר לְמֹשֶׁה בְסִינַי. וְאַתְיָא כַּהִיא דְאָמַר רִבִּי מָנָא. כִּ֠י לֹֽא דָבָ֨ר רֵ֥ק הוּא֙. וְאִם רֵק הוּא. מִכֶּ֔ם. לָמַּה. שֶׁאֵין אַתֶּם יְגֵיעִין בּוֹ. כִּי ה֖וּא חַיֵּיכֶ֑ם. אֵימָתַי הוּא חַיֵּיכֶם. בְּשָׁעָה שֶׁאַתֶּם יְגֵיעִים בּוֹ. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר לְרִבִּי חִייָה בַּר בָּא. בַּבְלַייָא. תְּרֵין מִילִּין סַלְקוּן בִּידֵיכוֹן. מַפְשִׁיטּותָא דְתַעֲנִיתָא וַעֲרוּבְתָא דְּיוֹמָא שְׁבִיעִייָא. וְרַבָּנִן דְּקַיְסָרִין אָֽמְרִין. אַף הָדָא מַקְזָתָה.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
אף הדא מקזתה. אף המנהג של הקזה באיזה יים מקיזין ובאיזה שאין מקיזין כדאמרי' בשלהי פרק מפנין ומבבל הוא שנתפשט המנהג:
וערובתא דיומא שביעייא. מנהג ערבה שנוהגין ביום שביעי של חג ומבבל נתפשט הוא המנהג שהיו עושין כן זכר למקדש:
מפשיטותא דתעניתא. השתחויה בפישוט ידים ורגלים שהיו נוהגין כך בתענית צבור כדקאמר שם שלא התירו השתחויה בפישוט ידים ורגלים אלא בתענית צבור בלבד:
תרין מילין סלקון בידיכון. אלו שני דברים עלו בידכם בני בבל ואנחנו קיבלנו המנהג שלכם. וגרסי' להא גם בפ''ד דע''ז בהלכה א':
ואתיא כהאי דאמר ר' מנא וכו'. שכשאתם יגיעים בדבר תורה תבואו על האמת ויתקיים בידכם וגרסי' להא פ''ק דפיאה ובסוף פרק ח' דכתובות ובכמה מקומות:
והסכימו וכו' ללמדך וכו' סופו להתקיים בידם. שיסכימו לדבר כמו שנאמר למשה בסיני וכך יתקיים:
ר' בא וכו'. ושואל הש''ס מה ופליג. אם פליג הוא על הא דקאמר ר' יוחנן דהל''מ היא וקאמר ר' יוסי בר' בון דלא פליג אלא כך היתה הלכה בידם ואח''כ שכחוה ועמדו השניים והן נביאים אחרונים וחזרו ויסדוה:
בשעה שניתנה הלכה לכך ניתנה וכו'. כלומר שבתחלה נאמרה הלכה כך שאם ביקשו לחרוש אף באילנות זקנות יחרושו ולא ימחו בידם:
ועכשיו למה הן חורשין בזקינות. התם בשביעית קאי על המתני' עשר נטיעות וכו' חורשין כל בית סאה בשבילן עד ראש השנה שהוא ג''כ הלכה למשה מסיני ואם כך הוא דבנטיעות ילדות היא הלכה למה חורשין עכשיו באילנות זקנות בערב שביעית כדתנינן שם:
ודלא כר''ע וכו'. דדריש מרמיזא דקראי שהיא ד''ת ממש:
ערבה וניסוך המים. בחג:
ודלא כאבא שאול וכו'. לעיל בלולב הגזול בהלכה ג':
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source