פרים הנשרפין וכו' שיצאו. מחומת העזרה וחזרו מהו לענין טומאת בגדים וכדמסיים ואזיל למאי הלכתא קא מיבעיא ליה:

לא צורכה דלא יצא וכו'. לא צריכה דקא מיבעי לי אלא כך אם בתחלה לא יצא חצי הבהמה עם רוב האבר אלא שיצא אבר אבר מעט מעט ואח''כ יצא רוב אבר אחד המשלים לרוב של כל היציאות שבתחלה דבכה''ג איכא למיבעי מי נימא הואיל ובתחלה יצא מיעוט מיעוט אין מצטרפין ליציאת רוב ואע''פ שאח''כ יצא רוב אבר אחד ומשלים לרוב לא כלום הוא מכיון שיציאות המיעוטין אינן מצטרפין זה עם זה או דילמא מכיון דמכל מקום הרי אח''כ יש כאן רוב הבהמה שיצא ע''י רוב האבר שיצא ומשלים לרוב אמרינן דהשתא כולהו מצטרפי והוה ליה רובא דבהמה שיצא ונפסלה ונשרפת בפנים:

פשיטא הדא מילתא יצא רובו ואח''כ יצא רוב האבר המשלים לרוב. כלומר זהו פשיטא שאם יצא רובו והיינו ע''י שיצא אח''כ רוב האבר המשלים לרוב א''כ הרי יש כאן רוב הבהמה שיצאת ולא צריכה למיבעי להך מילתא. א''נ י''ל שבעל הבעיא בעצמו השיב זה פשיטא הדא מילתא וכו'. וכלו' לא כדס''ד שביציאה אחת קא מיבעיא לי וכדאמרן דזהו פשיטא לי שהולכין אחר רוב והרי כאלו יצאת רוב הבהמה:

מילתיה אמרה ברובו הדבר תלוי. כלומר הש''ס הוא דמדייק על הבעיא זו דהא שמעינן ממילתיה דס''ל ברובו הדבר תלוי ואם יצאת רוב הבהמה ודאי נפסלה דבכל דוכתי אמרינן רובו ככולו ומבעל הבעיא גופיה נמי ש''מ דס''ל דהכל הולך אחר הרוב וא''כ מאי קא מיבעיא ליה הרי יש כאן רוב שיצא וכדמסיים הקושיא ואזיל:

וא''ל. ועוד אמר ר' זריקן לר' יוסי ר' בון בר חייה בשם רבי אלעזר שאל פרים הנשרפין וכו' שיצא רוב האבר המשלים לרוב כלומר שיצאו רובן אלא שאותו הרוב הוא ע''י רוב האבר שמשלים לרוב כגון שיצאו חציין ובאותו החצי יצא רוב אבר אחד מן האיברים ומיעוטו נשאר בפנים ואם נלך אחר הרוב האבר שיצא ושדינן מיעוטו הנשאר בפנים בתר רובו שיצא והוה ליה כאלו יצא כולו ומכח זה הוי כיצא רוב הבהמה ונפסלו ודינן לשרוף בפנים או לא:

וא''ל. ר' יוסי קיים האי פירכא דפרכית בפר משיח ועדה כלומר בפרים הנשרפין של פר משיח ופר העלם דבר ושעירי ע''ז שאותן אין קבוע להם זמן ולא דחיין לא שבת ולא טומאה והיינו דקאמרי דמכיון דר' זעירה סתמא הוא דקא מיבעיא ליה א''כ אף אותן פרים ושעירים הנשרפין שאין קבוע להם זמן בכלל והשתא מה שייך לגבייהו הא דמחלקת בין לפני זריקה ובין לאחר זריקה ולטעמא דקאמרת קורא אני עליו במועדו דלאינהו לית ש''מ כלום מבמועדו:

אמר ר' מנא לא מיתמנע ר' יוסי רבי קיים הכא. בתמיה וכלומר דר' מנא שהיה תלמידו של רבי יוסי כדאמרינן בכמה דוכתי מתמה עליה על האי פירכא דפריך ר' יוסי רבו וכי לא מנע עצמו דלא ליפרך האי פירכא אם קיים הוא הכא בפרים ושעירים הנשרפין של יום הכפורים דג''כ קבוע להם זמן הוא ואם ילפינן מבמועדו דכל הקרבנות הקבוע להם זמן דוחין טומאה א''כ שפיר הוא דאמרינן דבשנטמאו לפני זריקה הואיל דדחיין טומאה נשרפין כמצותן נקראו ולא קא מיבעיא ליה לר' זעירה מידי דנשרפין בבית הדשן:

אמר ר' יוסי ועדה שכתב בו במועדו לית ש''מ כלום. כלומר דר' יוסי פריך עלה וקאמר דהדא היכא דכתיב ביה במועדו לית שמע מינה כלום להבעיא דפרים ושעירים הנשרפין דהא דדרשינן מבמועדו דקרבן צבור דוחה שבת וטומאה היינו דוקא בקבוע להם זמן אבל הני לא וכדמפרש לה לקמי':

מה צריכה ליה. היכא הוא דקא מיבעיא ליה משום דקשיא הא מתני' היא כדאמרן הלכך מפרש לא קא מיבעיא ליה אלא בשנטמאו לפני זריקה דעדיין לא הגיע הזמן להוציאן ואיכא למימר דנשרפין בעזרה כשאר פסולי קדשים או נשרפין כמצותן ומתני' דהתם בשנטמאו לאחר זריקה מיירי או דילמא מכיון שלא הגיע זמנן לצאת לעולם נשרפין בבית הבירה והיינו דקתני התם במתני' סתמא נשרפין בבית הבירה אבל אם נטמאו אחר זריקה וכו'. ומיהו לפי גי' שלפנינו מ''מ קשיא הך מתניתין דזבחים דסתמא קתני ועוד מאי שייך נטמא לאחר זריקה לדחיית טומאה דקאמר אבל אם נטמאו לאחר זריקה קורא אני וכו' דאם נטמא מקודם זריקה הוא דדחייא טומאה דעיקר כפרה בזריקת דמים הוא לכך נראה דאיפכא גרסינן וכדרך העתקת הספר בהש''ס הזה דברוב המקומות נתחלפו התיבות בטעות. וכצ''ל מה צריכה ליה בשנטמאו לאחר זריקה אבל אם נטמו לפני זריקה קורא אני עליו במועדו וכו'. וה''פ דאי ממתני' דזבחים לא שמעינן מידי באירע להן טומאה דאיכא למימר בפסולא אחריתא הוא דמיירי כגון שנפסלו בלינה או ביוצא לפני זמן יציאתן אבל בטומאה מכיון דאשכחן דקרבן צבור דחיא טומאה א''כ אם נטמאו לפני זריקה ודאי לא קא מיבעיא ליה דהואיל ונזרק הוא בטומאה דהא דחיא טומאה א''כ כמצותן נקרא ונשרפין בבית הדשן ומאי הוא דקא מיבעיא ליה בשנטמאו לאחר זריקה מי נימא דמכיון דאירע להן טומאה לאחר זריקה הרי הן נשרפין שלא כמצותן דהזריקה שהיתה בהכשר לא מהני להו מידי למימרא בהו דחיית טומאה שהרי כבר נזרק הדם כמצותן ועכשיו הן נקראין שלא כמצותן לענין מקום שריפתן או דילמא אפכא הוא דמסתברא דאפ''ה נשרפין כמצותן מאחר דהזריקה היתה בהכשר ומתני' דזבחים בשאר פסולין הוא דמיירי וכדאמרן:

ר' זעירא שאל וכו'. משום דתנן בפרק י''ב דזבחים פרים הנשרפין ושעירים הנשרפין בזמן שהן נשרפין כמצותן שלא אירע בהן פסול נשרפין בבית הדשן שהוא חוץ לג' מחנות ומטמאין בגדים ואם אינם נשרפים כמצותן כגון שנפסלו נשרפין בבית הבירה כשאר פסולי קדשים ואינן מטמאין בגדים והבעיא דבעי הכא אם נשרפין כמצותן לאחר שנטמאו מפרש לקמיה:

א''ר מנא. מסדר הכתוב לא תסייע למתני' דאפי' כאהן דתני תנייא ברייא אתיא היא המקרא דהא דכתיב בתריה ואת פר החטאת וגו' לאו דוקא שיהא זה מיד אחר שילוחו של שעיר הוא דקאמר אלא ה''ז דומה לאינש דסלק מטבריא לצפורי ובעוד שהוא בטבריא אומרין עליו בצפורי הוא יושב ועל שבדעתו לילך לצפורי ואף כאן אעפ''י שלא הגיע הזמן להוציא אימוריהן ולשלחן לבית השריפה עד אחר קריאת הפרשה קורא המקרא ואומר ואת פר החטאת וגו' כלומר שכשיגיע הזמן יעשה כך וא''כ נוכל לתרץ הכתוב ואפי' כהאי תנא ברא:

ואינה מחיצה להן. וכלומר הא דקאמרת ירושלים אעפ''י שאינה מחיצה לק''ק מחיצה היא לקדשים קלים לאו הכי הוא שהרי ירושלים אינה מחיצה להן בדווקא שאם ירצה יכול לאכול קדשים קלים בעזרה אלא שמותרין הן לאכלן אף בירושלים והשתא הדרינן למאי דאמרן דלרשב''ל הוא דקא מיבעיא ליה לר' אלעזר ברם כר' יוחנן פשיטא ליה וכדפרישית דלר' יוחנן ק''ו היא דפרים ושעירים הנשרפין דסופן חובה הוא לצאת דלא מהני בהן פסול יוצא:

אמר ר' מנא. לר' יוסי:

אמר ר' יוסה. דלא היא דאיכא למימר ואפילו אליבא דר' יוחנן צריכה ליה למיבעי בפרים ושעירים הנשרפין אי מהני בהו פסול יוצא דהא דס''ל לר' יוחנן בלחמי תודה דוקא אם הן חוץ לחומת ירושלים לא קדשו היינו טעמא משום דירושלים אע''פ שאינה מחיצה לקדשי קדשים שהן אינן נאכלים אלא בעזרה מ''מ מחיצה היא לקדשים קלים וא''כ כלשהן בתוך ירושלים קידשו מפני שאינן חוץ למחיצתן וחוץ לירושלים אינה מחיצה וכו' הלכך אם הן חוץ לחומת ירושלים הוא דתנן לא קידש הלחם מה שאין כן כאן בפרים ושעירים הנשרפין שהן יוצאין חוץ לחומת ירושלים להשרף א''כ כל זמן שלא הגיע זמנן לצאת לשם אפשר דמהני בהו פסול יוצא חוץ לעזרה וכן נמי איכא למימר לאידך גיסא. דמכיון דסופן לצאת אפי' חוץ לחומת ירושלים שהוא חוץ לשלש מחנות לא תהני בהו פסול יוצא חוץ לחומת העזרה שאינו אלא יוצא חוץ למחנה הראשונה ואם כן בעי' דר''א אפי' אליבא דרבי יוחנן שייכא היא:

רשב''ל כדעתיה. כלומר ואמרינן עלה דר''ל לשיטתיה הוא דאזיל דאמר ר' אמי בשמיה בשר שלמים שיצא לפני זריקת דמים חוץ לעזרה ואח''כ נכנס וכו' כלומר אפי' חזר והכניס ונזרק. עליו מן הדם מ''מ נפסל הוא משום יוצא ולא מהני ליה זריקה להתירו באכילה ואע''פ שסופו לצאת שהרי בשר קדשי קלים נאכלין בכל העיר אפילו הכי מכיון שעדיין לא הגיע זמנו לצאת עד לאחר זריקת הדם נפסל הוא משום יוצא והלכך נמי סבירא ליה לר''ל גבי לחם התודה דאם הוא [חוץ] לחומת העזרה לא קידש שאף על פי שעתיד הוא לצאת שהרי נאכל בכל העיר כתודה עצמה מ''מ הואיל ועדיין לא הגיע הזמן לצאת לא קידש וזהו ר''ל כדעתיה גבי בשר קדשים קלים שיצא לפני זריקת דמים ונפסל מהך טעמא והשתא הא דבעי ר''א בפרים ושעירים הנשרפין אי מהני בהו פסול יוצא אליבא דרשב''ל הוא דקא מבעיא ליה מי נימא דדינן כהאי דקאמר התם בלחמי תודה ובבשר קדשים קלים שנפסלו משום דעדיין לא הגיע זמנן לצאת או דלמא שאני התם שאין סופן לצאת חובה אלא שנאכלין הן אף בכל העיר ואין חובה לכך אבל הכא בפרים ושעירים הנשרפין מכיון שסופן לצאת חובה היא אפשר דלא מפסלו ביציאתן ואע''פ שעדיין לא הגיע זמנו לצאת אבל אליבא דרבי יוחנן לא מיבעיא ליה דמכיון דס''ל חוץ לחומת ירושלים הוא דלא קידש הא בתוך ירושלים קידש ומשום דהא סופן לצאת לירושלים א''כ ק''ו הוא ומה לחמי תודה שאין סופן חובה לצאת אפ''ה קידשו קודם שהגיע זמנן לצאת ולא מהני בהו יציאתן חוץ לחומת העזרה דנימא לא נתקדשו פרים ושעירים הנשרפים דסופן לצאת חובה הוא לכ''ש דלא מהני בהו פסול יוצא ואעפ''י שלא הגיע זמנן לצאת והיינו דקאמר ברם כר' יוחנן פשיטא ליה:

דאיתפלגון. ר' יוחנן ור''ל בהאי מתני' דתנינן במנחות פרק התודה השוחט תודה בפנים ולחמה שהוא קדוש מחמת זבח התודה כדכתיב על זבח התודה חלות וגו' היה חוץ לחומה לא קדש הלחם ופליגי בה מאי חוץ לחומה ר' יוחנן אמר חוץ לחומת ירושלים דס''ל דעל זבח התודה דכתיב לאו היינו על בסמוך שיהא הלחם בעזרה בשעת זבח התודה אלא אפי' אם הוא חוץ לחומת העזרה קידש ור''ל ס''ל דבעינן על בסמוך ואם הוא חוץ לחומת העזרה לא קידש ואכתי לא אסיק למילתיה דקאמר מה צריכה ליה כרשב''ל וכו' עד לקמן:

מה צריכה ליה. למי הוא דקא מיבעיא ליה אליבא דר''ש בן לקיש אבל לר' יוחנן פשיטא ליה וכדלקמן:

ר' ירמיה אמר ר' אלעזר שאל פרים הנשרפין ושעירים הנשרפין מהו שיפסלו משם יוצא. כצ''ל ושניטמו הכתוב בספרי הדפוס ט''ס הוא ואגב גררא דלעיל הובא כאן שהרי אם ניטמו כבר נכסלו ולעיל שקיל וטרי בהא והכא קאי מיבעיא ליה אם יצאו מקודם שהגיע זמנן לצאת מי אמרינן דנפסלו ודינן להשרף בבית הבירה שאינן נשרפין כמצוותן או דילמא מכיון שסופן לצאת לא פסיל בהו יוצא:

א''ר יודן וכו' שנייא היא. התם לגבי האחרונים דהיינו טעמא דלא מטמאו דכתיב גבי פר המשיח והוציא את כל הפר אל מחוץ למחנה וגו' עד שיוציא רשות וכו' כלומר שיוציא מכל הרשות המוציא והיינו מרשות כל העזרה דאל מחוץ למחנה כתיב ומכיון דהאחרונים לא יצאו מחומת העזרה לא קרינן בהו והוציא ומיהו הראשונים שיצאו מכל הרשות הן מטמאין בגדים אבל הכא מכיון שחזרו אכתי מיבעיא לן מי הוה כאלו הוציאו לגמרי דנלך בתר התחלה או דילמא מכיון דחזרו חזרו:

התיב ר' בא. ומאי קא מיבעיא ליה והתנינן בזבחים שם בסיפא דהמתני' דלעיל היו סובלין אותן במוטות להוציאן לבית השריפה ויצאו הראשונים הנושאין במוט שבראשו מחוץ לחומת העזרה והאחרונים שנושאים ראש המוט השני לא יצאו הראשונים מטמאין בגדים וכו' ואם איתא דאמרינן מכיון שהתחילו לצאת כאלו יצאו והוציאו הכל א''כ אפילו חלו האחרונים ליטמאו בגדים דהא הוי להו כדנפיק כולהון:

לא צורכה דלא מכיון וכו'. לא צריכה להא דמיבעיא לי אלא לענין טומאת גברי לאלו שהוציאו אותן בתחלה מי נימא מכיון שהתחילו לצאת הוי להו כאלו הוציאן ונטמאו בגדיהן או דילמא מכיון דהדר הדר:

פשיטא דרך חזירה אינו מטמא בגדים. כלומר הא ודאי פשיטא לי לענין הנוגע בהם כשהן דרך חזירה אינן מטמאין בגדים שהרי עדיין לא יצאו דניטמו להנוגע בהן עכשיו: