ואינה מחיצה להן. וכלומר הא דקאמרת ירושלים אעפ''י שאינה מחיצה לק''ק מחיצה היא לקדשים קלים לאו הכי הוא שהרי ירושלים אינה מחיצה להן בדווקא שאם ירצה יכול לאכול קדשים קלים בעזרה אלא שמותרין הן לאכלן אף בירושלים והשתא הדרינן למאי דאמרן דלרשב''ל הוא דקא מיבעיא ליה לר' אלעזר ברם כר' יוחנן פשיטא ליה וכדפרישית דלר' יוחנן ק''ו היא דפרים ושעירים הנשרפין דסופן חובה הוא לצאת דלא מהני בהן פסול יוצא:

אמר ר' מנא. לר' יוסי:

אמר ר' יוסה. דלא היא דאיכא למימר ואפילו אליבא דר' יוחנן צריכה ליה למיבעי בפרים ושעירים הנשרפין אי מהני בהו פסול יוצא דהא דס''ל לר' יוחנן בלחמי תודה דוקא אם הן חוץ לחומת ירושלים לא קדשו היינו טעמא משום דירושלים אע''פ שאינה מחיצה לקדשי קדשים שהן אינן נאכלים אלא בעזרה מ''מ מחיצה היא לקדשים קלים וא''כ כלשהן בתוך ירושלים קידשו מפני שאינן חוץ למחיצתן וחוץ לירושלים אינה מחיצה וכו' הלכך אם הן חוץ לחומת ירושלים הוא דתנן לא קידש הלחם מה שאין כן כאן בפרים ושעירים הנשרפין שהן יוצאין חוץ לחומת ירושלים להשרף א''כ כל זמן שלא הגיע זמנן לצאת לשם אפשר דמהני בהו פסול יוצא חוץ לעזרה וכן נמי איכא למימר לאידך גיסא. דמכיון דסופן לצאת אפי' חוץ לחומת ירושלים שהוא חוץ לשלש מחנות לא תהני בהו פסול יוצא חוץ לחומת העזרה שאינו אלא יוצא חוץ למחנה הראשונה ואם כן בעי' דר''א אפי' אליבא דרבי יוחנן שייכא היא:

רשב''ל כדעתיה. כלומר ואמרינן עלה דר''ל לשיטתיה הוא דאזיל דאמר ר' אמי בשמיה בשר שלמים שיצא לפני זריקת דמים חוץ לעזרה ואח''כ נכנס וכו' כלומר אפי' חזר והכניס ונזרק. עליו מן הדם מ''מ נפסל הוא משום יוצא ולא מהני ליה זריקה להתירו באכילה ואע''פ שסופו לצאת שהרי בשר קדשי קלים נאכלין בכל העיר אפילו הכי מכיון שעדיין לא הגיע זמנו לצאת עד לאחר זריקת הדם נפסל הוא משום יוצא והלכך נמי סבירא ליה לר''ל גבי לחם התודה דאם הוא [חוץ] לחומת העזרה לא קידש שאף על פי שעתיד הוא לצאת שהרי נאכל בכל העיר כתודה עצמה מ''מ הואיל ועדיין לא הגיע הזמן לצאת לא קידש וזהו ר''ל כדעתיה גבי בשר קדשים קלים שיצא לפני זריקת דמים ונפסל מהך טעמא והשתא הא דבעי ר''א בפרים ושעירים הנשרפין אי מהני בהו פסול יוצא אליבא דרשב''ל הוא דקא מבעיא ליה מי נימא דדינן כהאי דקאמר התם בלחמי תודה ובבשר קדשים קלים שנפסלו משום דעדיין לא הגיע זמנן לצאת או דלמא שאני התם שאין סופן לצאת חובה אלא שנאכלין הן אף בכל העיר ואין חובה לכך אבל הכא בפרים ושעירים הנשרפין מכיון שסופן לצאת חובה היא אפשר דלא מפסלו ביציאתן ואע''פ שעדיין לא הגיע זמנו לצאת אבל אליבא דרבי יוחנן לא מיבעיא ליה דמכיון דס''ל חוץ לחומת ירושלים הוא דלא קידש הא בתוך ירושלים קידש ומשום דהא סופן לצאת לירושלים א''כ ק''ו הוא ומה לחמי תודה שאין סופן חובה לצאת אפ''ה קידשו קודם שהגיע זמנן לצאת ולא מהני בהו יציאתן חוץ לחומת העזרה דנימא לא נתקדשו פרים ושעירים הנשרפים דסופן לצאת חובה הוא לכ''ש דלא מהני בהו פסול יוצא ואעפ''י שלא הגיע זמנן לצאת והיינו דקאמר ברם כר' יוחנן פשיטא ליה:

דאיתפלגון. ר' יוחנן ור''ל בהאי מתני' דתנינן במנחות פרק התודה השוחט תודה בפנים ולחמה שהוא קדוש מחמת זבח התודה כדכתיב על זבח התודה חלות וגו' היה חוץ לחומה לא קדש הלחם ופליגי בה מאי חוץ לחומה ר' יוחנן אמר חוץ לחומת ירושלים דס''ל דעל זבח התודה דכתיב לאו היינו על בסמוך שיהא הלחם בעזרה בשעת זבח התודה אלא אפי' אם הוא חוץ לחומת העזרה קידש ור''ל ס''ל דבעינן על בסמוך ואם הוא חוץ לחומת העזרה לא קידש ואכתי לא אסיק למילתיה דקאמר מה צריכה ליה כרשב''ל וכו' עד לקמן:

ר' ירמיה אמר ר' אלעזר שאל פרים הנשרפין ושעירים הנשרפין מהו שיפסלו משם יוצא. כצ''ל ושניטמו הכתוב בספרי הדפוס ט''ס הוא ואגב גררא דלעיל הובא כאן שהרי אם ניטמו כבר נכסלו ולעיל שקיל וטרי בהא והכא קאי מיבעיא ליה אם יצאו מקודם שהגיע זמנן לצאת מי אמרינן דנפסלו ודינן להשרף בבית הבירה שאינן נשרפין כמצוותן או דילמא מכיון שסופן לצאת לא פסיל בהו יוצא:

מה צריכה ליה. למי הוא דקא מיבעיא ליה אליבא דר''ש בן לקיש אבל לר' יוחנן פשיטא ליה וכדלקמן:

א''ר יודן וכו' שנייא היא. התם לגבי האחרונים דהיינו טעמא דלא מטמאו דכתיב גבי פר המשיח והוציא את כל הפר אל מחוץ למחנה וגו' עד שיוציא רשות וכו' כלומר שיוציא מכל הרשות המוציא והיינו מרשות כל העזרה דאל מחוץ למחנה כתיב ומכיון דהאחרונים לא יצאו מחומת העזרה לא קרינן בהו והוציא ומיהו הראשונים שיצאו מכל הרשות הן מטמאין בגדים אבל הכא מכיון שחזרו אכתי מיבעיא לן מי הוה כאלו הוציאו לגמרי דנלך בתר התחלה או דילמא מכיון דחזרו חזרו:

התיב ר' בא. ומאי קא מיבעיא ליה והתנינן בזבחים שם בסיפא דהמתני' דלעיל היו סובלין אותן במוטות להוציאן לבית השריפה ויצאו הראשונים הנושאין במוט שבראשו מחוץ לחומת העזרה והאחרונים שנושאים ראש המוט השני לא יצאו הראשונים מטמאין בגדים וכו' ואם איתא דאמרינן מכיון שהתחילו לצאת כאלו יצאו והוציאו הכל א''כ אפילו חלו האחרונים ליטמאו בגדים דהא הוי להו כדנפיק כולהון:

לא צורכה דלא מכיון וכו'. לא צריכה להא דמיבעיא לי אלא לענין טומאת גברי לאלו שהוציאו אותן בתחלה מי נימא מכיון שהתחילו לצאת הוי להו כאלו הוציאן ונטמאו בגדיהן או דילמא מכיון דהדר הדר:

פשיטא דרך חזירה אינו מטמא בגדים. כלומר הא ודאי פשיטא לי לענין הנוגע בהם כשהן דרך חזירה אינן מטמאין בגדים שהרי עדיין לא יצאו דניטמו להנוגע בהן עכשיו:

והשורף וכו'. ברייתא היא בת''כ:

המסייע בשעת שריפה. שמחתה הגחלים והאש לשורפן:

הדא אמרה וכו'. כלומר הא דאמרינן מסייע בשעת שריפה היינו בשעת שריפה ממש ובמקום השריפה וכדלקמן דר' אמי וכו' אמר המהפך בכזית מבשרן ושרפו מטמא בגדים דהיינו מסייע בשעת שריפה ומכיון דמהפך בשיעור כזית דבכל מקום השיעור הוא בכזית נקרא מסייע והא פשיטא לן:

לא צורכה וכו'. לא קא מיבעיא לן אלא אם היה עומד בפנים מחומת ירושלים ובידו קורה ארוכה ומהפך בשריפתן בכזית מהו מי נימא דבעינן עד שיסייע בשעת שריפה ובמקום השריפה:

נישמעינה מן הדא וכו'. דבפר כהן משיח כתיב והוציא את כל הפר אל מחוץ למחנה וגו' ושרף אותו על עצים באש וכן בפר העדה כתיבו בחד קרא והוציא ושרף מקיש ושרף לוהוציא וכו':

תמן אמר חזקיה וכו'. כלומר דאפילו הכי קא מיבעיא לן אם מסייע מרחוק מי הוי כמסייע בשריפה ומשום דתמן גבי פרה דכתיב והשורף אותה יכבס בגדיו וגו' וטמא עד הערב ומה ת''ל וכי לא שמענו דהטעון טבילה טמא הוא עד הערב אלא לרבות השורף כלומר כל שהוא שורף ואפי' מסייע מרחוק בכלל השורף הוא וטעון כבוס בגדים ורחץ במים וטמא עד הערב והשתא אפשר אוף הכא בפרים ושעירים הנשרפים כן הוא דילפינן מוהשורף דנאמר בפרה:

אבדו האימורין. שלהן קודם לזריקה:

מהו לזרוק את הדם על הבשר. שלהן שיהו כמצותן ולשרפן בבית הדשן:

ולא שמיע וכו'. מאי תיבעי ליה וכי לא שמיע לו מה דא''ר אלעזר גבי פיגול דלא כלום מפני שלא חישב וכו' וא''כ ה''ה באבדו אימוריהן נמי דאין מקטירין אותן אלא להתיר הבשר באכילה ובעלמא אם אבדו זורק הדם להתיר הבשר באכילה אבל הכא אינו אלא לשריפה מחוץ למחנה:

זר ששרף. פרים ושעירין מטמא בגדים לפי ששריפתן כשרה בזר. לא צורכה וכו'. לא קא מיבעיא לן אלא מהו שיהא שריפתן כשרה בלילה וקאמר ק''ו הוא וכו' שהרי הקטר חלבים ואימורים כשרים בלילה הן:

לשרוף את בשרן למחר לא פיגל וכו'. דבעינן עד שיחשוב לאכול דבר שדרכו לאכול לאכילת אדם או אכילת מזבח או להקטיר דבר שדרכו להקטיר וכדתנינן בפ''ג דזבחים:

א''ר אלעזר מדרומיא. אפ''ה לא דמו אהדדי דנבלת עוף טהור מחיצתה בכל מקום כלומר אין הפרש במקומות אצלה דבכל מקום שאוכלה מטמאה טומאה חמורה לטמא בגדים בבית הבליעה אבל אלו הנשרפין מחיצתן חוץ לירושלים הוא וכל זמן שלא יצאו מהעזרה להוציאן לשם אינן מטמאין טומאה חמורה והלכך נמי אין מטמאין טומאת עצמן בלא הכשר ובלא נגיעה בטומאה אחרת:

דאי לא כן וכו'. כלומר תדע דכך הוא שהרי אלו הביא כלב והלבישו בגדים והאכילו נבלת עוף טהור שמא אינו מטמא בגדים בבית הבליעה בתמיה כלומר שמא אינו מטמא בגדים הוא עד שתהא בבית הבליעה שלו הא ודאי לא אלא מיד הוא מטמא הבגדים שעליו ומשום דגבי אדם בלחוד הוא דאמרינן הכי דגזירת הכתוב הוא כדדרשינן אין לך טומאה אלא האמור בה ולא יאכל כתיב אכילה בבית הבליעה ומעתה מצינו דלנבלת עוף טהור יש לה ג''כ מחיצה:

אמר ר' מנא. לר' יוסה הרי נבלת עוף טהור ג''כ יש לה מחיצה שהאדם האוכלה הוא מחיצתה שכל זמן שהיא אינה בבית הבליעה שלו אינה מטמאה בגדים ואם בלעה וירדה להבטן שוב אין לה טומאה חמורה וכן כשהיא בתוך פיו עד שיבלענה טהור וכדתנן בפ''ה דזבים וכדילפינן מדכתיב לא יאכל לטמאה בה:

אמר ר' יוסה. שאני נבלת עוף טהור שאין לה מחיצה כלומר שאין לה זמן מחיצה דנימא אינה מטמאה טומאה חמורה זו עד שתגיע למחיצה זו אבל אלו פרים ושעירים הנשרפין יש להן מחיצה שאינן מטמאין טומאה חמורה עד שיצאו לחוץ למחיצה וא''כ לאו חמירי נינהו כנבלת עוף טהור ולא דמיין אהדדי:

התיב ר' ירמיה. על הא דשמואל קפודקיא דדעתיה שאין להן טומאת עצמן ואע''פ שסופן לטמא חמורה והרי נבלת עוף טהור דמטמא טומאת אוכלין אם חישב עליה לאכילה והרי היא כאוכל ראשון לטומאה ובלא הכשר ואפי' בלא נגיעה בטומאה אחרת ומפני שסופה לטמא טומאה חמורה לטמא האדם והבגדים בבית הבליעה וכדתנינן בריש פ''ק דטהרות והשתא מאי שנא נבלת עוף טהור ומאי שנא פרים ושעירים הנשרפין:

ואפי' תימר לא פירשו. והדר דחי לה איהו גופיה דאפי' לא פירשו מקודם לא נטמאו האימורין מחמתן ואעפ''י שחלה עליהן טומאה וכהדא ששנינן במי חטאת שאין מטמאין דבר לחזור וליטמאות ממנו והיינו אם נפסלו כדתנן בפ''ט דפרה מי חטאת שנפסלו מטמאין את הטהור לתרומה וכו' ודוקא לתרומה ומשום שאינה אלא מדרבנן דמדאורייתא אין מי חטאת מטמאין אלא בראויין להזייה וה''ה הני נמי דמכיון שהן פסולין לפי שעומדין להשרף אין להן טומאת עצמן לטמא אחרים ואין מטמאין לא האימורין ולא בגדים שנגעו בהן ואעפ''י שסופן לטמא טומאה חמורה מ''מ מקודם שיצאו מחומת העזרה אין להן טומאה לטמא דבר אחר:

אלא. משכחת לה בשפירשו האימורין מהן קודם שהגיע זמנן לצאת והיינו קודם שנזרק דמן דאכתי לא חלה עליהן טומאה וכלומר דהשתא אין כאן ראיה מהאימורין:

מעתה. דאמרת דיש להן טומאת עצמן אפי' לא הוכשרו ואפי' לא נגעו בשום טומאה הואיל וסופן לטמא טומאה חמורה א''כ יטמאו את אמורין שלהן והיכי משכחת לה שיקרבו האימורין הרי נטמאו מחמתן:

מהו שיטמו בגדים. דלא כתיב אלא והשורף אותם יכבס בגדיו והן עצמן מהו שיטמאו לדברים הנוגעין בהן ול''ג בגדים דהא מתני' היא בפ''ח דפרה שהן עצמן אינן מטמאין בגדים אלא מהו שיטמאו אוכלין בלא הכשר וכו' גרסי' וכדלקמן גבי נבלת עוף טהור אפי' בלא הכשר מים ובלא טומאה שלא נגעו בשום טומאה אחרת ומפני שסופן לטמאות טומאה חמורה להנושאן והשורפן שצריכין כיבוס בגדים ואנן קי''ל דכל שסופי לטמא טומאה חמורה אינו צריך הכשר דכתיב על כל זרע וגו' מה זרעים שאין סופן לטמא טומאה חמורה אף כל וכו' צריך הכשר יצא את שסופו לטמא טומאה חמורה ומהו הדין בפרים ושעירין הנשרפין: