מתני' יצא שמה בעיר מקודשת. פנוי' שיצא עליה קול פלונית נתקדשה היום לפלוני ולא קול הברה בלבד אלא כגון שהיה נרות דולקות ומטות מוצעות ובני אדם נכנסין ויוצאין ואומרים פלונית נתקדשה היום כדמפרש רבי יוחנן בגמ':

מגורשת ה''ז מגורשת. ארישא קאי האי איתתא שיצא עליה קול מקודשת וחיישינן ליה ואסרנוה לינשא כ''א לאותו האיש ואם חזר ויצא עליה קול מגורשת שגרשה אותו פלוני שיצא לה קול קידושין ממנו הרי זו מגורשת ומותרת לכל שהרי קול שחששנו לו מתחלה שוברו עמו:

ובלבד שלא יהא שם אמתלא. שלא יהא עם הקול של קדושין או של גרושין אמתלא טעם שהוא שובר את כח הקול:

זרק לה קידושיה כו'. וה''ה הכי נמי איפכא:

ובעכו''ם פסול. כדין פסול ופוסל מן הכהונה שלא כדין אפי' ריח גט אין בו:

ובעכו''ם חובטין. מי שחייב ליתן גט מן הדין ואין כח בדייני ישראל לכופו חובטין אותו ע''י עכו''ם שאומרי' לו עשה מה שישראל אומרים לך ונותן הגט על פי דייני ישראל:

בישראל כשר. אם אנסוהו בדין כגון כל הנך דכופין להוציא או שהיתה אסורה לו ואם אנסוהו שלא כדין פסול ופוסל בכהונה משום ריח הגט:

מתני' מעושה. בחזקה:

גרסי' הכא כיני כו' ולא כתב עד כשר והדר גרסי' אמר ר' אלעזר כו' דשייך עלה ובספרי הדפוס נתחלפו השיטות בטעות:

כיני מתני' כתב סופר ועד כשר. כלו' כן אנו מפרשים להמתני' דדוקא כתב קאמר ואשמועי' דבכתב סופר ועד אחד נמי כשר:

איש פלוני כו'. כלומר הא דקתני במתניתין איש פלוני עד לאו דוקא אלא אע''ג דלא כתב עד והא דקתני בסיפא ולא כתב עד כשר אכולהו קאי:

אמר רבי אלעזר ד''ה היא. כלו' רבי אלעזר פליג על הא דקאמר דאיש פלוני כשר אע''פ שלא כתב עד משום דמוקמי' למתניתין כדברי הכל והיינו למאי דפליגי רבי יהודה וחכמים בפרקין גבי גופו של גט הרי את מותרת לכל אדם רבי יהודה אומר ודן די יהוי כו' דס''ל לרבי יהודה דידים מוכיחות בעינן והכא נמי אם כתב איש פלוני ולא כתב עד אינו מוכיח דלשם עדות נתכוין והילכך דוקא אם כתב נמי עד דבהא ד''ה מודים בה וניחא לן למוקמי מתני' כד''ה:

לא בעית מדעתו דרבי יוחנן פליג. כלומר לא תילף מדברי רבי יוחנן דקאמר דרבי יהודה הוא דפליג בהא משום דסבירא לן כחכמים וא''כ הכא אפילו בלא עד כשר אלא בשיטתו השיבהו לרבי אלעזר למאי דאמר דד''ה היא וקאמר ליה לדידך דמדמית ליה לפלוגתא דר''י ורבנן לא אתיא אלא כרבי יהודה אבל באמת הכא אליבא דכ''ע אתיא ועד שיכתוב עד דאי לאו הכי אינו ניכר כלל שלשם עדות נתכוין ולא דמי להתם דכיון שכתב הרי את מותרת שפיר מוכיח דגיטא הוי לרבנן:

דרבי יהודה היא. השתא קס''ד דה''ק רבי יוחנן לרבי יהודה דוקא הוא דתנינן עד אבל לרבנן אע''פ שלא כתב עד:

ורב חסדא סמ''ך ושמואל כתב חרותא. צייר ענף של דקל לסימן והיו הכל יודעין שזה לסימן שמו:

כתב אל''ף. לסימן שמו:

אפילו כתב אינו. לשון יונית הוא אם רוצין לומר אחד אומרים אינו או לאיזה סימן אומרים כן וכלומר אפילו לא כתב אלא סימן בעלמא כשר:

לאו רבו דאמר בשם רבי זעירא מכיון שאינו מצוי לזויג ולא זיוג. כלומר דהש''ס מתמה על דברי רבי יוסי דקס''ד דלדידיה אפילו כתב איש פלוני בן איש פלוני ולא כתב עד נמי פסול דאפילו בכה''ג בעינן שיהא מוכיח דלשם עדות נתכוין ואע''ג דטרח לכתוב שמו ושם אביו לא אמרינן דמשום הכי כתב נמי שם אביו כדי שידעו מי הוא לקיים חתימתו אלא דחשיב בדעתיה הרי כמה יוסף בן שמעון איכא בשוקא ויכולני לומר לא אני הוא שחתמתי אלא אחר הוא. והיינו דמקשי עליה. לאו רבו. רבי ירמיה רבי' דרבי יוסי כדאמרינן בפ' כל הגט הלכה ב' רבי יוסי שאל לרבי ירמיה הגע עצמך שזיווג גבי שני יוסף בן שמעון כלומר אם חיישינן שמא גט זה הוא מאחר ששמו כשמו כדפרישית התם והשיב לו שם רבי ירמיה בשם רבי זעירא מכיון שאינו מצוי לזויג דלא שכיח שיהא שמו ושם אביו כשמו ולא זיווג כלומר דלא חיישינן להא שמא זיווג וה''נ לא חיישינן לזה ולומר דדעתו הוא שיאמר אחר ששמו ושם אביו כן הוא שחתם דאינו מצוי כל כך אלא ודאי אמרינן מדטרח לכתוב גם שם אביו לעדות נתכוין שידעו מי הוא ואף על גב דלא כתב עד כשר:

גמ' שמואל אמר כו'. אם אנסוהו כדין כדפרישית במתני':

אין מעשין. כתובה בפ' יש מותרות ושם פירשתי:

גמ' נרות דולקין. לא קול בעלמא אלא שראו נרות דולקין ושיחות בני אדם משיחין פלונית נתקדשה היום:

והא תנינן יצא כו' מגורשת הרי זה מגורשת אית לך מימר. גבי גירושין נמי נירות דולקין בתמיה ולשמחה מה זו עושה אלא לאו דסיחת בני אדם לחוד סגי והכא נמי בקידושין בסיחות בני אדם משיחין סגי:

נבדקה שם. בדקוהו אחר הקינ ממי יצא ונמצא שיצא מפי נשים או קטנים בטל הקול:

לא התירו בה. אמתניתין קאי לא התירו לסמוך בקול בקידושין או בגירושין אלא עד מפי עד בלבד שיאמר אני שמעתי מפלוני ופלוני מפלוני ואותו פ' הלך לי למדינת הים וליתי' דלישיילי' ובכגון זה הוי קיל מעליא לסמוך עליו:

אם מפני ריח רע כופין. כדחשיב בפ' המדיר ואלו שכופין להוציא בעל פוליפוס כו' מפני חיי נפש לא כל שכן שכופין:

ישראל שעישו במעשה עכו''ם. כלומר ע''י עכו''ם מתחילה שהם אנסוהו וציוו לישראל לכופו פסול:

ובאומר. כלומר אפילו באומר איני זן ומפרנס אותה שכדין הוא לכופו להוציא כדאמרי' בפרק המדיר אפילו הכי פסול הואיל ומתחילה ע''י עכו''ם הוא:

ועכו''ם שעישו במעשה ישראל. ע''י ישראל מתחילה שהן אנסוהו וציוו לעכו''ם לכופו כשר:

אפילו אינו זן ומפרנס. כלומר דלא מיתכשרא בעכו''ם שלא ע''פ ישראל אף על פי שהוא כדין:

מתני' אמרה כן. ממתניתין נמי שמענו דמתכשר בעכו''ם על פי ישראל ודוקא בכה''ג שהישראל מצווין לעכו''ם לכופו דקתני ואומרים לו עשה מה שישראל אומר לך ולא מה שאנו אומרים לך:

ר''י. מספקא ליה בהא דרבי חייה בר אשי ובעי מלפני ר' אבהו וכופין אם כופין להוציא בכה''ג:

ואדיין אית לי'. ועדיין את צריך למיבעי להאי בתמיה:

אתא רבי חזקיה. וקאמר בהדיא הכי משמיה דרבי יוחנן:

מתני' יצא שמה בעיר מקודשת. פנוי' שיצא עליה קול פלונית נתקדשה היום לפלוני ולא קול הברה בלבד אלא כגון שהיה נרות דולקות ומטות מוצעות ובני אדם נכנסין ויוצאין ואומרים פלונית נתקדשה היום כדמפרש רבי יוחנן בגמ':

מגורשת ה''ז מגורשת. ארישא קאי האי איתתא שיצא עליה קול מקודשת וחיישינן ליה ואסרנוה לינשא כ''א לאותו האיש ואם חזר ויצא עליה קול מגורשת שגרשה אותו פלוני שיצא לה קול קידושין ממנו הרי זו מגורשת ומותרת לכל שהרי קול שחששנו לו מתחלה שוברו עמו:

ובלבד שלא יהא שם אמתלא. שלא יהא עם הקול של קדושין או של גרושין אמתלא טעם שהוא שובר את כח הקול:

זרק לה קידושיה כו'. וה''ה הכי נמי איפכא:

ובעכו''ם פסול. כדין פסול ופוסל מן הכהונה שלא כדין אפי' ריח גט אין בו:

ובעכו''ם חובטין. מי שחייב ליתן גט מן הדין ואין כח בדייני ישראל לכופו חובטין אותו ע''י עכו''ם שאומרי' לו עשה מה שישראל אומרים לך ונותן הגט על פי דייני ישראל:

בישראל כשר. אם אנסוהו בדין כגון כל הנך דכופין להוציא או שהיתה אסורה לו ואם אנסוהו שלא כדין פסול ופוסל בכהונה משום ריח הגט:

מתני' מעושה. בחזקה:

גמ' שמואל אמר כו'. אם אנסוהו כדין כדפרישית במתני':

אין מעשין. כתובה בפ' יש מותרות ושם פירשתי:

גמ' נרות דולקין. לא קול בעלמא אלא שראו נרות דולקין ושיחות בני אדם משיחין פלונית נתקדשה היום:

והא תנינן יצא כו' מגורשת הרי זה מגורשת אית לך מימר. גבי גירושין נמי נירות דולקין בתמיה ולשמחה מה זו עושה אלא לאו דסיחת בני אדם לחוד סגי והכא נמי בקידושין בסיחות בני אדם משיחין סגי:

נבדקה שם. בדקוהו אחר הקינ ממי יצא ונמצא שיצא מפי נשים או קטנים בטל הקול:

לא התירו בה. אמתניתין קאי לא התירו לסמוך בקול בקידושין או בגירושין אלא עד מפי עד בלבד שיאמר אני שמעתי מפלוני ופלוני מפלוני ואותו פ' הלך לי למדינת הים וליתי' דלישיילי' ובכגון זה הוי קיל מעליא לסמוך עליו:

אחר שהשלים גיטין תני נזיר. וכבר בארתי בס''ד בטעם החיבור שבין סוטה ליבמות וכתבתי שם הטעם דלא תני האי ש''ס סוטה ונזיר בהדדי כסידור ש''ס הבבלי משום דלא ס''ל כהא דאמרי' התם כל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין אלא דקסבר דאינו רשאי להזיר עצמו אלא מחמת קלקול עבירה ממש ולא מחמת ראיית הסוטה בניוולה והילכך תני נזיר בתר גיטין דתנא אקרא קאי דמביא לעיל בסוף מכילתין והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר וכדפי' התוס' בריש נזיר בד''ה מ''ט. ואכתי נשאר עלינו חובת הביאור במה שכתבתי שם דהאי ש''ס לשיטתיה אזיל. וזהו למאי דקאמר לקמן בסוף הפרק וכן בריש נדרים דלכ''ע נזיר טהור נמי חוטא הוא ושמעון הצדיק נמי כר''ש ס''ל וכדמפרש טעמא מכיון שהוא תוהא נעשה קרבנותיו כחולין בעזרה והילכך ס''ל דאסור להזיר עצמו מחמת קלקול הספק לבד כ''א מחמת עבירה ודאי ובכה''ג לאו חוטא מקרי דדמיא להאי עובדא דהתם. אבל אין שיטת הבבלי כן דקאמר בנדרים דף ט' לשמעון הצדיק דס''ל נזיר טהור לאו חוטא מקרי דאמודי אמיד נפשיה דיכול לנדור. ועיין בהל' ה' דלקמן בד''ה ואתייא דשמעון הצדיק כר''ש מ''ש שם בסייעתא דשמיא:

סליק פירקא וכולא מסכתא דגיטין בסייעתא דשמיא

ודרבי עקיבא כבית הלל. כלו' דדריש נמי כבית הלל או ערוה או דבר והילכך סבירא ליה במתניתין אפילו משום נוי שאם מצא אחרת נאה ממנה יכול לגרשה ומכ''ש אם היא תתגנה בעיניו ולפיכך התירה אפילו בימי נדתה להתנאות ולהתקשט:

ואתייא דזקנים. דלא חיישי לגירושין כבית שמאי דסבירא להו אסור לגרשה אלא אם כן מצא בה דבר ערוה:

משם ראיה. בתמיה אם את אומר כן תתגנה בעיניו ויבא לגרשה:

תהא בנדתה. כמשמעו שתהא כמנודה ומרוחקת מבעלה שלא תכחול עיניה ולא תפקוס שרק על פניה להתקשט:

אלא כן אנן קיימין ליתן עליו בל''ת. כלומר להוסיף עוד לא תעשה עליו ולחייבו עליה בשני לאוין:

קרייא מקשי על דב''ש. במתניתין דסברי משום ערוה קשיא למה לי קרא לא יוכל בעלה הראשון וגו' תיפוק ליה דבלאו הכי אסורה עליו דהרי יש עדים שזנתה ואסור להחזיר סוטתו:

שלא תאמר. כלומר היינו טעמייהו דב''ה דאי לא הוי כתב אלא כי מצא בה דבר ה''א היוצא משום ערוה אסור משום דבר אחר מותרת כלומר אינה מותרת להנשא לאחר אלא היוצאת משום דבר אחר דקרא איירי בהכי אבל היוצאת משום ערוה אסורה להנשא הילכך כתב ערות דבר דדרשינן או ערוה או דבר:

מה מקיימין דבית שמאי. אבית הילל קאי מה מקיימין קרא דבית שמאי דהא כתיב ערות דבר ולדידהו לא הוי למיכתב אלא כי מצא בה דבר:

גמ' והא תני. בברייתא לב''ש דאפי' יוצאת וראש' פרועה כו' וזהו דת יהודית כדקאמר פרק המדיר ובהא נמי אמרי דיכול לגרשה דדרשינן דבר המביא לידי ערוה ולא משני מידי:

אפי' מצא אחרת נאה ממנה. דדריש קרא אם לא תמצא חן של נוי בעיניו או אם מצא בה ערוה או דבר סרחון על כל אחד משלשה דברים הללו יכול לגרש והלכה כבית הלל:

מתני' אפי' הקדיחה תבשילו. שרפתהו ע''י אור או ע''י מלח כמו אש קדחה באפי וטעמא דב''ה דרשו ערות דבר או ערוה או דבר כלומר שאר דבר סרחון שאינה ערוה: