הלכה: רִבִּי אֶלְעָזָר אָמַר בְּשֵׁם רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ כול'. תַּמָּן תַּנִּינָן. שְׁנַיִם טְמֵאִין בַּמֵּת. אֶחָד טָמֵא טוּמְאַת שִׁבְעָה וְאֶחָד טָמֵא טוּמְאַת טְמֵיאֵי עֶרֶב. שְׁלֹשָׁה טְמֵאִים בַּמֵּת. שְׁנַיִם טְמֵאִים טוּמְאַת שִׁבְעָה וְאֶחָד טָמֵא טוּמְאַת עֶרֶב. אַרְבָּעָה טְמֵאִים בַּמֵּת. שְׁלֹשָׁה טְמֵאִים טוּמְאַת שִׁבְעָה וְאֶחָד טָמֵא טוּמְאַת עֶרֶב. כֵּיצַד שְׁנֵי בְנֵי אָדָם. הַנּוֹגְעִין בַּמֵּת טְמֵאִים טוּמְאַת שִׁבְעָה. וְאָדָם הַנּוֹגֵעַ בּוֹ טָמֵא טוּמְאַת עֶרֶב כול'. רִבִּי יוֹחָנָן בְשֵׁם רִבִּי יַנַּאי. וְכוּלְּהוֹן תּוֹרָה הֵן אֵצֶל תְּרוּמָה. אֲבָל עַל בִּיאַת הַמִּקְדָּשׁ אֵינוֹ חַייָב אֶלָּא עַל שֵׁינִי שֶׁנָּגַע בָּרִאשׁוֹן. מַה טַעַם. וְאִישׁ אֲשֶׁר יִטְמָא וְלֹא יִתְחַטָּא. הַטָּעוּן חִיטּוּי חַייָב עַל בִּיאַת מִקְדָּשׁ וְשֶׁאֵין טָעוּן חִיטּוּי אֵינוֹ חַייָב עַל בִּיאַת הַמִּקְדָּשׁ. הָתִיבוֹן. הֲרֵי אָדָם הַנּוֹגֵעַ בַּכֵּלִים וְנוֹגְעִין בַּמֵּת טָעוּן חִיטּוּי וְהוּא שֵׁינִי. אָמַר רִבִּי אָבִין בַּר חִייָה. בְּטוּמְאַת אִישׁ בְּאִישׁ לֹא בְטוּמְאַת אִישׁ בְּכֵלִים. מִילְּתֵיהּ דְּרִבִּי אָבִין בַּר חִייָה אֵינוֹ חַייָב אֶלָּא הָרִאשׁוֹן בִּלְבַד. מֵאַחַר שֶׁאִילּוּ אָדָם בְּאָדָם אֵינוֹ חַייָב אֶלָּא הָרִאשׁוֹן בִּלְבַד. וָכָא אֵינוֹ חַייָב אֶלָּא הָרִאשׁוֹן 38a בִּלְבַד. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי. וְהוּא שֶׁטָּבַל. אֲבָל אִם לֹא טָבַל הָדָא הִיא דְרִבִּי. דְּרִבִּי אָמַר. כָּל הַטְּמֵאִים בְּטוּמְאָתָן עַד שֶׁיָּבוֹאוּ בַמַּיִם.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
גמ' תמן תנינן. בריש אהלות שנים טמאין במת כדמפרש ואזיל:
אמר רבי יוסי והוא שטבל. רבי יוסי פליג דהא דהשלישי בנגיעה פטור על ביאת מקדש בשטבל דוקא ועל טומאת איש בכלים קאי שנגע באדם שנגע בכלים שנגעו במת דזה השלישי בנגיעה הוי ראשון לטומאה לענין תרומה וקדשים כדלעיל אלא דעל ביאת מקדש פטור הוא לרבי יוחנן וקאמר רבי יוסי דוקא בשטבל ולא העריב שמשו דמיהת קלישא ליה טומאתו אבל אם לא טבל הרי הוא בטומאתו כדרבי:
מילתיה דרבי אבין בר חייה אינו חייב אלא על הראשון בלבד. כלומר דהש''ס מפרש להא דרבי אבין דלא תימא דאתא לפלוגי בין טומאת איש באיש ובין טומאת איש בכלים דטומאת איש בכלים אפילו השלישי לנגיעה חייב מפני שהוא נגע במי שטעון חיטוי ולפיכך קאמר דלא היא אלא למילתיה דרבי אבין נמי לעולם אינו חייב אלא על הנוגע בראשון ואפילו בטומאת איש בכלים דמאחר דגלי לן קרא שאילו אדם באדם אינו חייב אלא על הנוגע בראשון בלבד וכא והוא הדין הכא באיש בכלים אינו חייב אלא על הנוגע בראשון בלבד דתו לא מחלקינן דכל היכא שהוא שלישי לנגיעה פטור על ביאת מקדש אע''פ שנגע במי שהוא טעון חיטוי והא דקאמר לא בטומאת איש בכלים על משמעות הקרא קאי דלא איירי בהכי ולא צריך למעוטיה דאיש בכלים ממילא אימעוט הנוגע בו מדהוי שלישי לנגיעה:
אמר רבי אבין בר חייה בטומאת איש באיש. מיירי קרא כדכתיב ואיש אשר יטמא ולא בטומאת איש בכלים:
התיבון. על טעמיה דרבי יוחנן הרי אדם הנוגע בכלים הנוגעים במת דטעון חיטוי הוא שהרי הכלים הן כמת עצמו ואדם הנוגע בהן טעון חיטוי ולדידך דאמרת אינו חייב אלא על השני שנגע בראשון ואם כן שוב אין אדם הנוגע בזה שנגע בכלים שנגעו במת חייב על ביאת מקדש שהרי הוא שלישי לנגיעה ואמאי והא זה השלישי נגע בעי שטעון חיטוי הוא:
מה טעם. דכתיב ואיש אשר יטמא ולא יתחטא ונכרתה וגומר כי את מקדש ה' טמא הטעון חטוי חייב על ביאת המקדש כלומר דקרא הכי מתפרש איש אשר יטמא שמי שטעון חיטוי והוא אדם הנוגע במת והנוגע בו הוא דחייב על ביאת מקדש אבל אם נטמא במי שאין טעון חיטוי לא:
אבל על ביאת המקדש אינו חייב. כרת אלא על שני שנגע בראשון כלומר על הנגיעה שהיא שניה מן המת והיינו אדם השני שנגע בראשון שנגע במת שזה אדם השני הוא ראשון לטומאה מדין תורה לחייב נמי על ביאת מקדש כדכתיב וכל אשר יגע בו הטמא יטמא קראו הכתוב לאדם השני הנוגע בראשון יטמא אבל הנוגע בכלים שנגעו באדם שנגע במת או הנוגע באדם שנגע בכלים שנגעו במת אע''פ שיש לזה דין ראשון לטומאה כדלעיל פטור הוא על ביאת המקדש מפני שהוא שלישי לנגיעה מן המת:
וכולהון תורה הן אצל תרומה. כל הני דקחשיב במתני' דטמאין טומאת שבעה ומטמאין להנוגע בהן טומאת ערב לא אמרו אלא אצל תרומה וה''ה קדשים דדוקא לתרומה וקדשים ולמנות בהן ראשון כו' הוי טומאתן מן התורה:
ואדם הנוגע בו טמא טומאת ערב. דכתיב והנפש הנוגעת תטמא עד הערב לפי שהוא נעשה ולד הטומא' וכל ולד הטומאה אין בו אלא טומאת ערב והתם מפרש ואזיל כיצד שלשה כלים הנוגעים במת וכלים בכלים טמאין טומאת שבעה שהכלים הנוגעים במת הרי הן כמת עצמו דכתיב בחלל חרב או במת חרב הרי הוא כמת ולאו דוקא כלי מתכות אלא דהוא הדין לשאר כל הכלים והשלישי הנוגע בהן בין שהוא אדם בין שהן כלים טמאים טומאת ערב. כיצד ארבעה כלים הנוגעים במת ואדם בכלים וכלים באדם טמאין טומאת שבעה לפי שהכלים הנוגעים במת הרי הן כמת עצמו ואדם הנוגע בהן כנוגע במת עצמו ומטמא לבגדים טומאת שבעה כדדריש בספרי פ' חקת הרי הוא אומר וכבסתם בגדיכם ביום השביעי וטהרתם והתם וכל הנוגע בחלל כתיב ואפי' לא נגע אלא בכלי שנגע במת מטמא בגדים טומאת שבעה והרביעי הנוגע בהן בין אדם בין כלים טמאין טומאת ערב:
הנוגעין במת. אדם הנוגע במת טמא טומאת שבעה כדכתיב הנוגע במת לכל נפש אדם וטמא שבעת ימים לפי שהוא נעשה אב הטומאה שהמת אבי אבות הטומאה הוא:
כיצד שני בני אדם. כלומר מהו שנים טמאים במת:
משנה: שְׁנֵי נְזִירִין שֶׁאָמַר לָהֶן אֶחָד רָאִיתִי אֶחָד מִכֶּם שֶׁנִּיטְמָא וְאֵינִי יוֹדֵעַ אֵי זֶה מִכֶּם מְבִיאִין קָרְבַּן טוּמְאָה וְקָרְבַּן טַהֲרָה וְאוֹמֵר אִם אֲנִי הוּא הַטָּמֵא קָרְבַּן טוּמְאָה שֶׁלִּי וְקָרְבַּן טַהֲרָה שֶׁלָּךְ. וְאִם אֲנִי הוּא הַטָּהוֹר קָרְבַּן טַהֲרָה שֶׁלִּי וְקָרְבַּן טוּמְאָה שֶׁלָּךְ. וְסוֹפְרִין שְׁלֹשִׁים יוֹם וּמְבִיאִין קָרְבַּן טַהֲרָה. וְאוֹמֵר אִם אֲנִי הוּא טָמֵא קָרְבַּן טוּמְאָה שֶׁלִּי וְקָרְבַּן טַהֲרָה שֶׁלָּךְ. וְזֶה קָרְבַּן טַהֲרָתִי. וְאִם אֲנִי הוּא הַטָּהוֹר קָרְבַּן טַהֲרָה שֶׁלִּי וְקָרְבַּן טוּמְאָה שֶׁלָּךְ. וְזֶה קָרְבַּן טַהֲרָתָךְ. מֵת אֶחָד מֵהֶן אָמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ יְבַקֵּשׁ אֶחָד מִן הַשּׁוּק וְיִדּוֹר כְּנֶגְדּוֹ נָזִיר וְאוֹמֵר אִם טָמֵא הָיִיתִי הֲרֵי אַתָּה נָזִיר מִיָּד וְאִם טָהוֹר הָיִיתִי הֲרֵי אַתָּה נָזִיר אַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם. וְסוֹפְרִים שֶׁלֹשִׁים יוֹם וּמְבִיאִין קָרְבַּן טוּמְאָה וְקָרְבַּן טַהֲרָה. וְאוֹמֵר אִם אֲנִי הוּא הַטָּמֵא קָרְבַּן טוּמְאָה שֶׁלִּי וְקָרְבַּן טַהֲרָה שֶׁלָּךְ וְאִם אֲנִי הוּא הַטָּהוֹר קָרְבַּן טַהֲרָה שֶׁלִּי וְקָרְבַּן טוּמְאָה בְסָפֵק. וְסוֹפְרִים שְׁלֹשִׁים יוֹם וּמְבִיאִין קָרְבַּן טַהֲרָה. וְאוֹמֵר אִם אֲנִי הוּא טָמֵא קָרְבַּן טוּמְאָה שֶׁלִּי וְקָרְבַּן טַהֲרָה שֶׁלָּךְ וְזֶה קָרְבַּן טַהֲרָתִי וְאִם אֲנִי הוּא טָהוֹר קָרְבַּן טַהֲרָה שֶׁלִּי וְקָרְבַּן טוּמְאָה בְסָפֵק וְזֶה קָרְבַּן טַהֲרָתָךְ. אָמַר לוֹ בֶּן זוֹמָא וּמִי שׁוֹמֵעַ לוֹ שֶׁיִּדּוֹר כְּנֶדְדּוֹ. אֵלָּא מֵבִיא חַטַּאת הָעוֹף וְעוֹלַת בְּהֵמָה וְאוֹמֵר אִם טָמֵא הָיִיתִי הַחַטָּאת מֵחוֹבָתִי וְהָעוֹלָה נְדָבָה. וְאִם טָהוֹר הָיִיתִי הָעוֹלָה מֵחוֹבָתִי וְהַחַטָּאת בְּסָפֵק וְסוֹפֵר שֶׁלֹשִׁים יוֹם וּמֵבִיא קָרְבַּן טוּמְאָה וְקָרְבַּן קָרְבַּן טַהֲרָה. וְאוֹמֵר אִם טָמֵא הָיִיתִי הָעוֹלָה רִאשׁוֹנָה נְדָבָה וְזוֹ חוֹבָה. וְאִם טָהוֹר הָיִיתִי הָעוֹלָה רִאשׁוֹנָה חוֹבָה וְזוֹ נְדָבָה וְזֶה שְׁאָר קָרְבָּנִי. אָמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ נִמצָא זֶה מֵבִיא קָרְבְּנוֹתָיו חֲצָיִים. אֲבָל הוֹדוּ חֲכָמִים לְדִבְרֵי בֶן זוֹמָא.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
אבל הודו חכמים לדברי בן זומא. דמה בכך ואין לחוש אם מביא הוא קרבנותיו לחצאין והלכה כבן זומא:
מתני' שני נזירין שאמר להן אחד ראיתי אחד מכם שנטמא. ומיירי שהן שותקין כדאמר בגמרא דאי במכחישין אותו עד אחד בהכחשה לאו כלום הוא:
מביאים קרבן טומאה וקרבן טהרה. בשותפות לאחר שמנו לנזירותן וגלחו ואומר אחד מהן אם אני הוא וכו' ועדיין אינם מותרין לשתות ביין לפי שכל אחד מהן בספק נזיר טמא הוא ותגלחתו שגלח תגלחת טומא' היתה אלא חוזרין וסופרין ל' יום:
וסופרין שלשים יום. וכגון שנדרו שניהם נזירות ביחד לסתם נזירות או שנדרו שניהם ביחד ופירשו נזירותם לזמן קצוב חוזרין ומונים הזמן הקצוב לנזירותם ומפרישין קרבן טהרה בשותפות:
ואומר. אחד מהן אם אני הוא הטמא קרבן טומא' שנעשה כבר שלי וקרבן טהרה שנעשה כבר שלך וזה קרבן טהרתי ואם אני כו' ומעכשיו מותרין לשתות ביין ולהטמא למתים:
יבקש אחד מן השוק. שידור כנגדו להיות נזיר כמו זה שמת ויאמר לו אם טמא הייתי הרי אתה נזיר מיד ולאחר שלשים יום מותר אתה לגלח ולשתות ביין ואם טהור הייתי וחבירי טמא הרי אתה נזיר לאחר שלשים יום:
וסופרין שלשים. מעכשיו ומביאין קרבן טומאה וקרבן טהרה בשותפות ויאמר לאותו שהביא מן השוק אם אני הוא הטמא הרי קרבן הטומאה שלי וקרבן טהרה שלך ואם אני הוא הטהור ועדיין לא חלה עליך נזירות עד לאחר שלשים הרי קרבן טהרה שלי וקרבן טומאה בספק וחטאת העוף שמביא על הספק אינה נאכל' ועדיין אסורין לשתות ביין עד שחוזרין וסופרין שלשים ומביאין קרבן טהרה בשותפות:
ואומר אם אני. שהייתי טמא וקרבן טומאה היה שלי וקרבן טהרה היה שלך זה של עכשיו קרבן טהרתי ואם אני הוא הטהור ואותו שמת היה טמא וקרבן טהרה היה שלי וקרבן טומאה היה בספק הרי זה קרבן טהרתך ומכאן ואילך מותרין ביין ולהטמא למתים:
מי שומע לו. לזה שידור כנגדו בנזיר אלא משלים נזירותו ויביא חטאת העוף בספק שהיא באה על ספק טומאה ועולת בהמה מקרבן נזירות טהרה עמה ושאר קרבנות אינו צריך להביא לאלתר שהרי עדיין אסור לשתות ביין ולהטמא למתים עד לאחר שלשים יום השניים:
ואומר אם טמא הייתי החטאת מחובתי. של קרבן טומאה ועולה זו לנדבה דנזיר טמא לא מייתי עולת בהמה ואם טהור אני העולה זו מחובתי והחטאת בספק ואינה נאכלת וחוזר וסופר שלשים יום ומביא קרבן נזירות טהרה בלבד החטאת והעולה והשלמים:
ואומר אם טמא הייתי העולה ראשונה נדבה וזו חובה עם שאר קרבנותיי ואם טהור אני הרי העולה ראשונה חובה וזו נדבה ואלו שאר קרבנותיו:
נמצא. אתה אומר שאם טהור היה שמביא קרבנותיו לחצאים שהרי בתגלחת הראשונה הביא קרבן עולת בהמה ועכשיו מביא חטאת והשלמים:
אָמַר רִבִּי אִילָא. הוּא עַצְמוֹ שֶׁנָּגַע בַּמֵּת חַייָב. אָֽמְרָהּ וְאָמַר טַעֲמָהּ. אֲשֶׁר יִטְמָא. בְּטוּמְאַת אִישׁ הוּא. וְהוּא שְׁלִישִׁי. כִּדְאָמַר רִבִּי אָבוּן בַּר חִייָה. בְּטוּמְאַת אִישׁ בְּאִישׁ אָדָם חַייָב עַל טוּמְאַת מִקְדָּשׁ. הָתִיבוֹן. הֲרֵי כֵלִים נוֹגְעִין בַּמֵּת וְאָדָם בַּכֵּלִים וְכֵלִים בָּאָדָם. בְּטוּמְאַת אִישׁ בְּאִישׁ וְלֹא בְטוּמְאַת אָדָם בְּכֵלִים. רִבִּי זְרִיקָא בְשֵׁם רַב הַמְנוּנָא. תַּנַּיי תַּמָּן פְּלִיג עַל רִבִּי אִילָא. כֵּלִי שֶׁחֶצְיוֹ מִן הָאֲדָמָה הַחֶלְמָה וְחֶצְיוֹ מִן הַגְּלָלִים אֵין חַייָבִין עָלָיו עַל בִּיאַת הַמִּקְדָּשׁ. מִפְּנֵי שֶׁחֶצְייוֹ מִן הָאֲדָמָה וְחֶצְיוֹ מִן הַגְּלָלִים. אֲבָל אִם הָיָה כוּלּוֹ מִן הָאֲדָמָה חַייָב. מָנוֹ חַייָב. לֹא הַנּוֹגֵעַ. לֹא שֵׁינִי שֶׁנָּגַע בָּרִאשׁוֹן הוּא. אָמַר רִבִּי פִינְחָס קוֹמֵי רִבִּי יוֹסֵי. תִּיפְתָּר בְּשֶׁזְּרָקוֹ. אָמַר לֵיהּ. אִין בְּשֶׁזְּרָקוֹ. בְּדָא תַנֵּי. עַל רְחִיצַת גּוּפוֹ עָנוּשׁ כָּרֵת וְעַל כִּיבּוּס בְּגָדָיו בָּאַרְבָּעִים. מִשֵּׁם מַכְנִיס כֵּלִים טְמֵאִים בַּמִּקְדָּשׁ. אָמַר רִבִּי לָֽעְזָר בֵּירִבִּי יוֹסֵי קוֹמֵי רִבִּי יוֹסֵי. אוֹף אֲנָן תַּנִּינָן. הָדָא מְסַייעָא לְהָדֵין תַּנָּייָא קַדְמִייָא דְתַנֵּי. רִבִּי אֶלְעָזָר אָמַר מִשּׁוּם רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ. כָּל טוּמְאָה מִן הַמֵּת שֶׁהַנָּזִיר מְגַלֵּחַ עָלֶיהָ חַייָבִין עָלֶיהָ עַל בִּיאַת מִקְדָּשׁ. וְכָל טוּמְאָה מִן הַמֵּת שֶׁאֵין הַנָּזִיר מְגַלֵּחַ עָלֶיהָ אֵין חַייָבִין עָלֶיהָ עַל בִּיאַת הַמִּקְדָּשׁ. רִאשׁוֹן שֶׁהַנָּזִיר מְגַלֵּחַ עָלָיו חַייָבִין עָלָיו עַל בִּיאַת מִקְדָּשׁ. שֵׁינִי שֶׁאֵין הַנָּזִיר מְגַלֵּחַ עָלָיו אֵין חַייָבִין עָלָיו עַל בִּיאַת הַמִּקְדָּשׁ. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. לַטּוּמְאוֹת הַפּוֹרְשׁוֹת מִן הַמֵּת נִצְרְכָה. רְבִיעִית דָּם רוֹבַע עֲצָמוֹת שֶׁאֵין הַנָּזִיר מְגַלֵּחַ עֲלֵיהֶן אֵין חַייָב עֲלֵיהֶן עַל בִּיאַת מִקְדָּשׁ. חֲצִי לוֹג דָם וַחֲצִי קַב עֲצָמוֹת שֶׁהַנָּזִיר מְגַלֵּחַ עֲלֵיהֶן חַייָבִין עֲלֵיהֶן עַל בִּיאַת הַמִּקְדָּשׁ. אָמַר רִבִּי יִרְמְיָה. הֲוִינָן סָֽבְרִין מֵימַר. מַה פְלִיגֵי. לְקָרְבָּן. 38b אֲבָל לְמַלְקוּת לוֹקִין אֲפִילוּ עַל הַשְּׁלִישִי אֲפִילוּ עַל הָרְבִיעִי. תַּנֵּי רִבִּי יוֹסֵי צַיידָנָייָה קוֹמֵי רִבִּי יִרְמְיָה וּפְלִיג עֲלֵיהּ רִבִּי יִרְמְיָה. כָּל טוּמְאָה מִן הַמֵּת שֶׁהַנָּזִיר מְגַלֵּחַ עָלֶיהָ חַייָבִין עָלֶיהָ עַל בִּיאַת הַמִּקְדָּשׁ. וְכָל טוּמְאָה מִן הַמֵּת שֶׁאֵין הַנָּזִיר מְגַלֵּחַ עָלֶיהָ אֵין חַייָבִין עָלֶיהָ עַל בִּיאַת הַמִּקְדָּשׁ. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי בּוּן רִבִּי יַנַּאי רִבִּי יוֹחָנָן. לַטֻּמְאוֹת הַפּוֹרְשׁוֹת מִן הַמֵּת נִצְרְכָה. רְבִיעִית דָּם רוֹבַע עֲצָמוֹת שֶׁאֵין הַנָּזִיר מְגַלֵּחַ עֲלֵיהֶן אֵין חַייָבִין עֲלֵיהֶן. חֲצִי לוֹג דָם וַחֲצִי קַב עֲצָמוֹת שֶׁהַנָּזִיר מְגַלֵּחַ עֲלֵיהֶו לוֹקִין עֲלֵיהֶן.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
ופליג על רבי ירמיה. שהרי שנינו כל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה אין חייבין עליה ומשמע שאין חייבין עליה כלל לא קרבן ולא מלקות:
אמר רבי יוסי בר בון. דממתני' לא תיקשי מידי שהרי רבי ינאי ורבי יוחנן בעצמן פירשו דהאי כללא לענין טומאות הפורשות מן המת אמרו ולא לטומאת נגיעה דלא איתמר בהאי כללא:
סליק פירקא בס''ד
הוינן סברי מימר מה פליגי. רבי יוחנן ורבי אילא לענין השני הבא מטומאת אדם בכלים אלא בקרבן אם נכנס למקדש בשוגג אבל במזיד ולמלקות לוקין אפילו על השלישי אפילו על הרביעי לנגיעה דעדיין ראשון לטומאה מקרי כשהנגיעות ע''י כלים שנטמאו במת הן וכדקתני במתני' דאהלות דלעיל:
וחצי לוג עצמות. לאו דוקא אלא חצי קב:
ומשני רבי יוחנן. דהאי כללא דמתני' לא קאי אטומאת נגיעה כלל אלא לטומאות הפורשות מן המת נצרכה והיינו רביעית דם רובע עצמות שאין הנזיר מגלח וכו':
שני שאין הנזיר מגלח עליו. כלומר אבל אם הנגיעה הוא באדם השני מנגיעת המת והיינו אם נגע באדם שנגע בכלים שנטמאו במת שאע''פ שלענין דין תרומה וקדשים הרי הוא כמו הראשון שנגע במת אפ''ה זה הנוגע בו אינו חייב על ביאת מקדש שהרי אין הנזיר מגלח כשנגע שכלים שנטמאו במת כדקתני במתני'. וזהו דקרי ליה ברישא ראשון ובסיפא שני משום דבטומאת אדם באדם משכחת לה שנגע בראשון שנגע במת אבל בטומאת אדם בכלים לעולם זה הראשון שני לנגיעה הוא. וכללא דמתני' הכי מיתפרשא כל טומאה מן המת שיש בה גלוח נזיר דהיינו באדם שנטמא במת חייבין עליו על הנוגע בי על ביאת מקדש הואיל דמצינו בכיוצא בזה שהנזיר מגלח אם הוא עצמו נגע במת וכל טומא' שלא מצינו שהנזיר מגלח עליה והיינו אם ע''י כלים שנגעו שמת דלא משכחת בה גלוח נזיר אין הנוגע הזה חייב על ביאת המקדש והיינו כדרבי אילא:
ראשון שהנזיר מגלח עליו חייבין עליו על ביאת מקדש. חייב השני הנוגע בראשון על ביאת המקדש וכלומר דממתני' שמעינן דלעולם אינו חייב על ביאת מקדש אא''כ נגע בזה שהנזיר מגלח עליו אם נטמא כיוצא בו והיינו באדם הראשון שנגע במת שהנזיר מגלח ג''כ דוקא בשנטמא במת עצמו וכן אם נגע בזה שנטמא במת חייב על ביאת מקדש:
אוף אנן תנינן הדא מסייע להדין תנייא קדמייא. נראה דעל רבי אילא קאי וקרי ליה תנייא קדמייא משום דרבי זריקא פליג עליה ורמי עליה מהאי ברייתא דפליגא עליה דרבי אילא וקאמר רבי אלעזר דאנן תנינן במתני' מסייע לרבי אילא דאדם הנוגע בכלים שנטמאו במת אינו חייב על ביאת מקדש וה''פ דהא תנינן כל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה הוא דחייבין על ביאת מקדש:
ומשני משום מכניס כלים טמאים במקדש. קאמר דחייב ועל כיבוס בגדיו מילתא אחריתא היא ולא בשנכנס הוא עם הבגדים מיירי אלא אם הכניס בגדים טמאים קאמר ולעולם בשזרקו:
אי בשזרקו בדא תניי. בת''כ בהאי פרשתא על רחיצת גופו ענוש כרת ועל כיבוס בגדיו בארבעים וקס''ד דה''ק אם אדם טמא נכנס למקד' קודם שטבל חייב על גופו כרת ועל בגדיו שהכניסן עמו חייב מלקות דמשמע אבל המכניס את הבגדים לבדן פטור:
תיפתר בשזרקו. אדם שזרק הכלים עצמן למקדש הוא דחייב:
תניי תמן. בתוספתא דכלים פליג על רבי אילא כלי שחציו מן החלמא גריס התם והכי איתא שם החלמא והגללים שטרפן זה בזה ועשה מהן כלים חלמא הוא טיט הדבוק בלובן ביצה מלשון אם יש טעם בריר חלמות והוא מקבל טומאה כדין כלי חרס והגללים אין מקבלין טומאה אם רוב מן הטמא טמא ואם רוב מן הטהור טהור מחצה על מחצה ר''א אומר שורפין עליו את התרומה ואין חייבין עליהן על טומאת מקדש וקדשיו. ומדייק הש''ס טעמא מפני שחציו מן האדמה אבל אם היה כולו חייב ומנו חייב לא הנוגע הוא דחייב דודאי על הנוגע באלו כלים שנגעו במת קאמר דחייב על ביאת מקדש וקשיא על רבי אילא לאו שני שנגע בראשון הוא ע''י כלים ואפ''ה קתני דחייב:
כדאמר רבי אבון בר חייה. כלומר דמשני דרבי אילא נמי מדייק הכתוב כרבי אבון אבל לא כטעמיה דאלו רבי אבון לפרושי מילתיה דרבי יוחנן קאמר ולמעט השלישי לנגיעה אבל השנים הראשונים לעולם חייבין ואפי' נגע בכלים שנגעו במת כדפרישית לעיל ורבי אילא ה''ק דקרא לא איירי כלל בטומאת איש בכלים ואפי' הוא שני לנגיעה אלא בטומאת איש באיש דוקא דבזה השני נמי חייב אבל אם נגע בכלים שנגעו במת פטור:
ופריך והוא שלישי. כלומר אם בטומאת איש נימא נמי אם נטמא באיש שנטמא בכלי שנגע במת דנמי טומאת איש היא דמאי שנא איש אשר נטמא במת הוא אב הטומאה ומאי שנא איש אשר נטמא בכלי שנטמא במת נמי אב הטומאה הוא ומעתה נרבה אפי שלישי לנגיעה דטומאת איש מיקריא:
אמרה ואמר טעמא. רבי אילא אמרה למילתיה והוא בעצמו פירש הטעם דכתיב ואיש אשר יטמא בטומאת איש הוא דמשתעי קרא דוקא אם איש נטמא במת מטמא לאדם הנוגע בו לחייבו על ביאת מקדש:
אמר רבי אילא הוא עצמו שנגע במת חייב. ה''פ לאו דרבי אילא קאמר דדוקא הנוגע במת הוא דחייב על ביאת מקדש אבל אדם הנוגע בו פטור דהא ליתא דהא טמא מן התורה הוא דכתיב וכל אשר יגע בו הטמא יטמא ועוד דלפי זה לא שייכא הא דלקמיה אלא דה''ק הא דמחייב הטעון חיטוי לאדם הנוגע בו על ביאת מקדש דוקא אם הוא עצמו שנגע במת ולאפוקי אם הם כלים הנוגעים במת שוב אין אדם הנוגע בהן חייב על ביאת המקדש אע''פ שהוא שני לנגיעה ופליג על ר' יוחנן דמחייב לעולם להשני לנגיעה ואפילו הוא מחמת כלים כדלעיל:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source