אֲרָמַייָא נְפַל לְגוֹבָא. אֲתַא עוֹבְדָא קוֹמֵי רִבִּי הוּנָא. אָמַר. כּוֹבְשִׁין עָלָיו עַד דְּתִזְחֲלוּן גּוֹבָה. אָמַר רִבִּי חֲנִינָה. יָדָא אוֹשִׁיט. אָמַר. אַייְתוֹן נִיצְרִין וְזָֽלְפוּן מִתּוּתֵיהּ יָדֵיהּ.
Pnei Moshe (non traduit)
א''ר חנינא. לרב הונא ידא אושיט והלא חזינן דהושיט את ידו אחר שנפל וחוששין שמא שיכשך ואמר רב הונא א''כ תביאו סלי נצרים ותזלחון היין משם ממקום שהוא תחת ידו ושלא הגיע למקום הזה:
ארמייא נפל לגובא. נכרי אחד נפל לבור של יין:
כובשין עליו. שלא ישכשך עד שמושכין וזוחלין היין מתוך גובה:
רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַב. 29a הַקִּילּוּחַ כַּבּוֹר. רִבִּי זְעִירָה בָעֵי. בְּכָל אֲתַר לֵית אַתְּ עֲבֲד הַנִּצּוֹק חִיבּוּר. וְהָכָא אַתְּ עֲבֲד הַנִּצּוֹק חִיבּוּר. סָבַר רַב הוּנָא. נִתְנַסֵּךְ הַבּוֹר נִתְנַסֵּךְ הַקִּילּוּחַ. נִתְנַסֵּךְ הַקִּילּוּחַ לֹא נִתְנַסֵּךְ הַבּוֹר. רִבִּי בָּא לֹא אָמַר כֵּן. אֶלָּא נִתְנַסֵּךְ הַבּוֹר לֹא נִתְנַסֵּךְ הַקִּילּוּחַ. נִתְנַסֵּךְ הַקִּילּוּחַ נִתְנַסֵּךְ הַבּוֹר. הַאי דְאָמַר רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַב. הַקִּילּוּחַ כַּבּוֹר. סָבַר רַב הוּנָא. כְּשֵׁם שֵׁהַבּוֹר מִתְנַסֵּךְ כָּךְ הַקִּילּוּחַ מִתְנַסֵּךְ. תָּמָּן אָֽמְרֵי בְּשֵׁם רַב. מַגָּעוֹ שֶׁלְּגוֹי עוֹשֶׂה יַיִן נֶסֶךְ. רַב נַחְמָן בַּר יַעֲקֹב אָמַר. וּבִלְבַד בְּשׁוֹתֵת.
Pnei Moshe (non traduit)
הקילוח כבור. לר' בא לקמן ה''ק יין המקלח מן הגת לבור ונגע בקילוח נעשה יין נסך כמו שנוגע ביין שבבור ונאסר כל הבור ולקמיה דחי לה להאי פירושא והשתא מקשה הש''ס בעיקר מילתא דרב הונא:
בכל אתר לית את עביד הניצוק חיבור. כדתנן בטהרות הניצוק והקטפרס אינו חיבור לא לטומאה ולא לטהרה והכא אמאי את עבד הניצוק חיבור דאמרת נגע בקילוח כנגע ביין שבבור:
סבר רב הונא נתנסך הבור נתנסך הקילוח. כלומר ודאי בעיקר הדין דניצוק לא מדמי לה רב הונא יין נסך לטומאה דלטומאה הוא דאמרו דניצוק לא הוי חיבור ואם נגע טמא בתחתון העליון טהור אבל ביין נסך החמירו וניצוק הוי חיבור מיהו לא תטעה בדברי רב הונא ולומר דס''ל דאף אם נגע הנכרי בקילוח ונתנסך ואח''כ ירד לבור נתנסך כל הבור דלא היא אלא קסבר רב הונא אם נתנסך הבור דנגע בתחלה במה שבבור נתנסך הקילוח ואם קלט מן הקילוח אסור אבל אם נתנסך הקילוח וירד לבור לא נתנסך הבור מחמתו:
ר' בא לא אמר כן. אלא איפכא ס''ל דה''ק רב הונא נתנסך הבור לא נתנסך הקילוח ובנתנסך הקילוח נתנסך הבור וקאמר הש''ס דדייקינן ממאי דאמר רב הונא בשם רב הקילוח כבור משמע דהכי קאמר דלקילוח נותנין לו דין הבור אלמא קסבר רב הונא כשם שהבור מתנסך כך הקילוח מתנסך ואי איכא לחלק במילתי' דרב הונא בנתנסך הקילוח הוא דמחלקינן דנתנסך הקילוח לא נתנסך הבור ודלא כר' בא:
מגעו של נכרי עושה יין נסך. לאסור אף בהנאה וכדמפרש לה רב נחמן ובלבד בשותת כלומר לאו בנגיעה לחוד הוא דאוסר בהנאה אלא במשכשך והיינו בשותת דחזינן שהיין שותת מידו וחיישינן דילמא שכשך ביה שכן דרכם לנסך:
שִׁמְעוֹן בַּר חִייָה הֲוָה מַתְנֵי לְחִייָה בַּר רַב. גּוֹי מֵאֵימָתַי עוֹשֶׂה יַיִן נֶסֶךְ. אָמַר לֵיהּ. מִשֶּׁיּוֹדֵעַ בְּטִיב עֲבוֹדָה זָרָה. אַפִּיק רַב יאשיה מִכִּילְתָא אָמַר לֵיהּ. הָדָא דְאַתְּ אָמַר. בְּלוֹקֵחַ עֲנָבִים מִן הַגּוֹי. אֲבָל הגּוֹי עַצְמוֹ בֶּן יוֹמוֹ עוֹשֶׂה יַיִן נֶסֶךְ.
Pnei Moshe (non traduit)
אבל הנכרי. שנגע ביין עצמו אפי' תינוק בן יומו עושה יין נסך:
אפיק רב יאשיה מכילתא. הוציא ממסכת דתני הוא בע''ז וא''ל לשמעון בר חייה דלא ס''ל הכי אלא הדא דתימר לחלק בין יודע בטיב ע''ז או לא בלוקח ענבים מן הנכרי כלומר עביט של ענבים עם יין דבהא אם אינו יודע בטיב ע''ז תלינן לקולא הואיל דאין היין עומד בפני עצמו:
משיודע בטיב ע''ז. אבל מקמי הכי לא חיישינן שמחשבתו לעשות יין נסך שאינו יודע בטיב ע''ז:
הוה מתני לחייה בר רב. ושאל ממנו חייה נכרי מאימתי עושה יין נסך במגעו:
גּוֹי מָהוּ שֶׁיַּעֲשֶׂה בְּפִיו יַיִן נֶסֶךְ. רִבִּי אָדָא בְּשֵׁם רִבִּי לָֽעְזָר. אֵין גּוֹי עוֹשֶׂה יַיִן נֶסֶךְ בְּפִיו. רִבִּי יִרְמְיָה בְּשֵׁם רִבִּי אַבָּהוּ. הַגּוֹי עוֹשֶׂה יַיִן נֶסֶךְ בְּפִיו. וְתַנֵּי כֵן. אֲגָרַנִיסוֹם שֶׁטָּעַם מִן הַכּוֹס אוֹ מִן הַמֵּינֶקֶת וְהֶחֱזִיר לְחָבִית אָסוּר. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי אָדָא בְּשֵׁם רִבִּי לָֽעְזָר. וְהוּא שֶׁהֶחֱזִיר הַגּוֹי. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי יִרְמְיָה בְּשֵׁם רִבִּי אַבָּהוּ. וַאֲפִילוּ הֶחֱזִיר יִשְׂרָאֵל.
Pnei Moshe (non traduit)
על דעתיה דר' ירמיה. מפרש לה ואפי' שהחזיר הישראל מה שנשאר לחבית אסור הוא דכבר נאסר מה שטעם בפיו ועשאו נסך וחוזר ואוסר את כל החבית:
על דעתיה דרב אדא. דס''ל דאין עושה יין נסך בפיו מפרש להברייתא והוא שהחזיר הנכרי מה שבתוך הכוס או בתוך המינקת לחבית ובשביל כך הוא אסור:
והחזיר. ממה שטעם הגרדמים לחבית אסור:
או שטעם מן המינקת. והוא קנה חלול ומוציא ומעלה היין עד פיו וטועמו:
אגרוניסוס. הוא אגרדמן דתנינן שם אדם הממונה על המדות וטועם היין לעשות סרסור בין המוכר והלוקח:
ותני כן. כר' ירמיה בתוספ' פ''ח:
ר' ירמיה בשם ר' אבהו. קאמר דאפי' בשתיית פיו אמרינן דעתו לנסך:
רבי אדא. ס''ל דאין דעתו אלא לשתות בלבד:
נכרי מהו שיעשה בפיו יין נסך. בשותה מן היין אם אמרינן דדעתו לשתות בלבד ולא לנסכו:
מַה טַעֲמֵיהּ דְּרִבִּי יוֹנָה. שֶׁכְּבַר נִטְמוּ מֵהֶכְשֵׁר בְּצִירָה. מַה טַעֲמֵיהּ דְּרִבִּי יוֹסֵי. טְהוֹרִים הָיוּ דְּבַר תּוֹרָה. אַתְּ הוּא שֶׁגַָּזַרְתָּה עֲלֵיהֶן טוּמְאָה. חֵילֵיהּ דְּרִבִּי יוֹסֵי מֵהָדָא. דָּמַר רִבִּי יוֹסֵי בְשֵׁם רִבִּי הִילָא. בְּדִין הָיָה שֶׁיְּהֵא אָדָם פּוֹטֵר אֶת טִבְלוֹ דְּבַר תּוֹרָה. דִּכְתִיב וּנְתַתֶּ֤ם מִמֶּ֨נּוּ֙ אֶת תְּרוּמַ֣ת יְהֹוָ֔ה לְאַֽהֲרֹ֭ן הַכֹּהֵֽן׃ עֲשֵׂה שֶׁיִּנָּֽתְנוּ לְאַהֲרוֹן הַכֹּהֵן בִּכְהוּנָּתוֹ. וְכָאן הוֹאִיל וְאֵין אַתְּ יָכוֹל לִיתְּנוֹ לְאַהֲרוֹן הַכֹּהֵן בִּכְהוּנָּתוֹ רַשַּׁאי אַתָּה לְטַמּוֹתָן.
Pnei Moshe (non traduit)
וכאן. בעיסה זו שנולד לה ספק טומאה הואיל ובלאו הכי אין אתה יכול ליתנה לכהן בכהונתו רשאי את לטמאותו מן התורה אפי' בטומא' ודאית אלא דרבנן הוא דגזרו כאן הואיל והוטבלה לחלה יגמרנה בטהרה. שמעינן מיהת מהא דר' הילא דאסור לגרום טומאה לטבל הטבול לתרומה והיינו סייעתא לר' יוסי דהכא דקאמר טעמא דאין דורכין עם ישראל שהוא עושה בטומאה כדאמרן:
משגלגלה. והוטבלה לחלה תעשה בטהרה דחולין הטבולין לחלה כחלה דמו ואסור לטמאה וקאמר ר' יוסי בשם ר' הילא עלה בדין היא שיטמא אדם טבלו דבר תורה. כצ''ל וכן הוא בחלה. וכלומר דודאי מן התורה אין כאן איסור כלל לטומאה טבל של עיסה זו שהרי אפי' לטבל בעלמא בדין הוא שמותר אדם לטמא טבל מן התורה. וחסר כאן וה''ג בחלה. דכתיב ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומתי תרומה צריכה שימור אין הטבל צריך שימור. מה אני מקיים ונתתם את תרומת ה' לאהרן הכהן. כלומר אלא מהיכן למדו לומר דבטבל בעלמא אסור לטמאו לכתחילה מכאן הוא דלמדו דמה אני מקיים ונתתם וגו' למה לי למיכתב הכהן הלכך דרשינן עשה שינתן לאהרן הכהן בכהונתו שיהא ראוי לו לאכול כשהוא בכהונתו ובימי טהרתו:
חייליה דר' יוסי. דקאמר אסור לגרום טומאה לטבול לתרומה דהא על כרחך הכי ס''ל למאי דמוקי למתני' אפי' בתחילת דריכה וכדאמרן סייעתיה מהדא דאמר רבי יוסי בשם ר' הילא על מתני' דפ''ג דחלה וגרסינן להא שם דתנינן נולד לה ספק טומאה. להעיסה. עד שלא גלגלה תעשה בטומאה. לפי שעדיין חולין היא ומותר לטמא לחולין שבא''י:
טהורים היו דבר תורה. כלומר אמר לך ר' יוסי דאי משום שכבר ניטמאו משעת בצירה קאמרת דלהכי לא תני אין דורכין אמינא לך אנא אדרבה דמהאי טעמא גופה קשיא ליתני אין דורכין ולאשמועינן הא דאע''ג שמשעת בצירה נטמאו אפ''ה הואיל ומדבר תורה טהורים היו ואת הוא שגזרת עליהן טומאה דהכשר בצירה אינה אלא מגזירת י''ח דבר ומדרבנן בעלמא היא אסור לדרוך עמו ולגרום להן טומאה דאורייתא אלא ע''כ האי אוקמתא ליתא שאפי' בתחילת דריכה התירו למשנה ראשונה דסברה דאין נעשה יין נסך עד שירד לבור וגרם טומאה נמי ליכא מטעמא דהא סוף סוף נטמאו בגת טמאה של הנכרי ואי קשיא א''כ אמאי אמרו אין דורכין עם ישראל שהוא עושה בטומאה הא נמי בלאו הכי נטמאו בגת שלו הא ליתא דשאני בישראל הואיל וטבולים הם לתרומה ואסור לגרום להם טומאה ואפי' למשנה אחרונה והלכך אע''פ שנטמאו בגת שלו אין דורכין עמו לפי שאסור לסייע ידי עוברי עבירה:
מאי טעמא דר' יוסי. דלא בעי לאוקמא מתני' בסוף דריכה דוקא משום האי קושיא דאי הכי ליתני נמי אין דורכין הא שפיר קאמר ר' יונה דלא דמו אהדדי:
מאי טעמא דר' יונה. ור' יונה אמר לך היינו טעמא דלא תני למשנה ראשונה אין דורכין בהדי אין בוצרין משום דלא הוו בחדא מחתא דבצירה התחלת גרם טומאה היא מה שאין כן בדריכה שכבר ניטמאו משעת הכשר בצירה דקי''ל הבוצר לגת הוכשר לקבל טומאה וכי בצר להו הנכרי נטמאו והא דאמרי דבתחלת דריכה לא התירו אע''ג דכבר נטמאו משעת בצירה משום דטומאת בצירה לא הוי אלא מדרבנן בעלמא אבל אם נתיר בתחילת דריכה הוי גורם לטומאה דאורייתא ואפ''ה מכיון דבצירה ודריכה לא דמו אהדדי דקודם בצירה לא היה עליהם שם טומאה כלל אבל בדריכה שם טומאה מדרבנן מיהת עליהן משעת בצירה משום הכי לא תני אין דורכין בהדי אין בוצרין:
הלכה: דּוֹרְכִין עִם הַנָּכְרִי בַּגַּת כול'. אָמַר רִבִּי יוֹנָה. הָדָא דְאַתְּ אָמַר. וְהוּא שֶׁהּילְּכוּ עֲלֵיהֶן דְּרוּכִית שְׁתֵי וָעֶרֶב. אֲבָל לֹא הִילְּכוּ עֲלֵיהֶן דְּרוּכִית שְׁתֵי וָעֶרֶב לֹא בְדָא. רִבִּי יוֹסֵי בָעֵי. אִם בְּשֶׁהִילְּכוּ עֲלֵיהֶן דְּרוּכִית שְׁתֵי וָעֶרֶב אֲפִילוּ כְמִשְׁנָה הָרִאשׁוֹנָה. דְּתַנֵּי. בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ אוֹמְרִין. בּוֹצְרִין עִם הַנָּכְרִי וְדוֹרְכִין עִם יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי שֶׁעוֹשֶׂה בְטוּמְאָה. וְאֵין דּוֹרְכִין עִם הַגּוֹי. חָֽזְרוּ לוֹמַר. אֵין בּוֹצְרִין עִם הַנָּכְרִי וְאֵין דּוֹרְכִין עִם יִשְׂרָאֵל שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בְטוּמְאָה. אֲבָל דּוֹרְכִין עִם הַגּוֹי וּמְסַייְעִין עִמּוֹ עַד שֶׁיִּתְעַלֵּם מֶעֵינֵיהֶם. נִתְעַלֵּם מֶעֵינֵיהֶם נַעֲשֶׂה יַיִן נֶסֶךְ.
Pnei Moshe (non traduit)
דתני. בתוספתא ריש פ''ח והכי גרסינן שם בראשונה היו אומרין אין בוצרין עם הנכרי ואין דורכין עם ישראל העושה בטומאה אבל דורכין עם הנכרי חזרו לומר אין דורכין עם הנכרי ואין בוצרין עם ישראל העושה בטומא' אבל בוצרין עם הנכרי ומוליכין עמו חביות חדשות אבל לא ישנות דברי ר''מ וחכ''א אחד חדשות ואחד ישנות מסייעין אותו עד שנעלם מעיניהם נעלם מעיניהן נעשה יין נסך. והגי' דהכא נתחלפה ומוטעית היא. והשתא מקשה ר' יוסי לדברי ר' יונה דקאמר דלא התירו אלא בסוף דריכה א''כ אפי' למשנה הראשונה הוה מצי למיתני אין דורכין עם הנכרי והיינו בתחילת הדריכה דהא משנה ראשונה והיא המתני' ס''ל דאסור לגרום טומאה לחולין ומאי אריא דקתני דורכין ואין בוצרין ומוקמית לה בסוף דריכה ליתני אין דורכין ונוקמי בתחילת דריכה:
ר' יוסי בעי. על זה דאם בסוף דריכה מיירי א''כ קשיא אפי' כמשנה הראשונה דמתני' איירי בה ליתני אין דורכין כדלקמן:
אבל לא הילכו עליהן. עדיין דרוכות שתי וערב אלא תחילת דריכה היא לא בדא התירו לפי שעכשיו הישראל הוא מסייע לגרום טומאה:
גמ' הדא דאת אמר. הא דהתירו לדרוך עם הנכרי בגת ולא חששו לגרם טומאה דהא למשנה ראשונה קיימינן דהוי סברי אסור לגרום טומאה לחולין שבא''י בשהדריכו עליהן הנכרי כבר דרוכות שתי וערב ונמצא שכבר נטמאו ואין הישראל גורם טומאה:
משנה: דּוֹרְכִין עִם הַנָּכְרִי בַּגַּת אֲבָל לֹא בוֹצְרִין עִמּוֹ. יִשְׂרָאֵל שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בְטוּמְאָה לֹא דוֹרְכִין וְלֹא בוֹצְרִין עִמּוֹ. 29b אֲבָל מוֹלִיכִין עִמּוֹ חָבִיּוֹת לַגַּת וּמְבִיאִין עִמּוֹ מִן הַגָּת.
Pnei Moshe (non traduit)
אבל מוליכין עמו חביות. ריקנות לגת ומביאין עמו חביות מליאות מן הגת דמאי דהוה הוה דמאחר שנטמאו מותר ליתן היין בחביות טמאות:
וישראל שהוא עושה. פירותיו בטומאה ועובר עבירה הוא לפי שהוא מטמא תרומות ומעשרות שבהם הלכך לא דורכין ולא בוצרין עמו שאסור לסייע ידי עוברי עבירה כדי שלא יהא רגיל בכך:
אבל לא בוצרין עמו. לפי שהבוצר לגת הוכשר לקבל טומאה והנכרי מטמא הענבים במגעו ונמצא שישראל הבוצר עמו גורם טומאה וקסבר האי תנא אסור לגרום טומאה לחולין שבא''י ואפי' הן של נכרי אבל אין הלכה כמשנה זו דקי''ל כיון שהתחיל היין להמשך נעשה יין נסך הלכך אין דורכין עם הנכרי בגת וקי''ל מותר לגרום טומאה לחולין שבא''י כשהחולין הם של נכרי הלכך בוצרין עם הנכרי ואע''פ שגורם טומאה לחולין אין בכך כלום ומיהו ישראל הבוצר כרמו לא יקח לכתחילה להנכרי אפי' להביא הענבים לגת משום לך לך אמרין נזירא סחור סחור וכו':
מתני' דורכין עם הנכרי בגת. ולא אמרינן משתכר באיסורי הנאה הוא דאפילו בשתיה קסבר האי תנא דשרי כל זמן שירד לבור ומשום גורם טומאה ליכא הכא שכבר נטמאו משעה שדרך בהם הנכרי מעט ונמצא שאין הישראל גורם טומאה:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source