אבל. ניטל העוקץ שלהן ונשאר הנקב בהן ומעתה יכולין לשאוב המשקין והרי הן כמבוקעות ואסורין:

גמ' מתניתא. דמחלק בין מבוקעות לשאינן מבוקעות:

בשלא נידלדל חותמן. שלא ניטל העוקץ שלהן. ודוגמתו בפ''י דטהרות נפל ממנו גרגר יחידי אם יש לו חותם טהור:

מתני' ידיחם. במים צוננין:

מעשה וכו' והתירו. מפני שהוא נותן טעם לפגם:

כל שהוא בהנייתו בנותן טעם. שאדם נהנה בטעמו של איסור:

וכל שאין בהנייתו בנותן טעם. שאינו נהנה בטעמו של איסור:

כגון החומץ שנפל לגריסין. והוא שיהיו הגריסין רותחין בשעה שנופל בהן החומץ שאז פוגם בהן מתחילה ועד סוף אבל אם לא היו רותחין בשעת נפילת החומץ אסורין שהחומץ בגריסין מקדיח ומשביח ואע''פ שכשמרתיחן אח''כ פוגם טעמן הוה ליה משביח ולבסוף פוגם וכל שהוא משביח ולבסוף פוגם או פוגם ולבסוף משביח אסור:

ואין תעבדינה כיין ביין. א''כ תליא בפלוגתא דר''מ וחכמים דהא במתני' סתמא קאמר אסורות ואע''פ שאין אנו יודעין אם נותן היין טעם לשבח בענבים או לא ולחכמים דמתירין בנותן טעם לפגם מותרות הענבים אם היין פוגם בהן:

דברי הכל אסור. כלומר בין לר''מ ובין לרבנן דפליגי לקמן בנותן טעם לפגם דסברו רבנן מותר והכא לכ''ע אסור דכיון דמדמית לה ליין בתבשיל ודאי נותן טעם לשבח הוא:

אין תעבידנה כיין לתבשיל. אם אנו מדמין דין זה ליין שנפל לתוך התבשיל וזהו שמכשירו לאכילה כמו שיין שנפל לתוך התבשיל וכדאמרינן לקמן גבי יין נסך שנפל לבור דמודה רשב''ג ביין לתבשיל שהוא אסור וטעמא מפני שמכשרתו באכילה:

כיין ביין או כיין לתבשיל. אם טעם האיסור משום דהוי כנתערב יין איסור ביין היתר או דטעמא הוי משום דהוי כנתערב יין איסור לתוך תבשיל של היתר וכדמפרש ואזיל הנפקא מינה בין אלו שני הטעמים:

מה את עביד לה. ובעי הש''ס הא דתנן אם נפלו ע''ג ענבים מבוקעות אסורות היאך אתה קורא לזה ומפני מה הן אסורות:

מעתה וכו'. ופשיט לה הש''ס דעל כרחך בצונן מעיקרא קאמר ומשום דדוקא בכה''ג משביח הוא אותן אבל ברותחין מעיקרא ואח''כ ציננן ונפל חומץ עליהן אינן משביחין דאי לא תימא הכי א''כ מעתה אפי' נפל עליהן ברותחין יהו אסורין דמאחר שסוף סוף דרכן ליצון אותו וא''כ סופו משביח הוא ואע''ג דפוגם מתחילתו הוא דפגם ולבסוף השביח ג''כ אסור הוא אלא ודאי בצוננין מעיקרא הוא דקאמר ר' יוחנן דאסור:

היו רותחין וציננן. בעיא היא וכלומר הא דקאמרת אבל בצונן אסור אם דוקא בנפל לצונן מעיקרא שעדיין לא הרתיחו אותן או דנימא אפי' היו רותחין אלא שאח''כ ציננן ונפל לתוכן חומץ נמי משביח הוא ואסור:

הדא דאת אמר. חומץ שנפל לגרוסין מותרות בגריסין רותחין שהחומץ פוגם בהן אבל בצוננין אסורין שהוא נותן טעם בהן ושכן דרך בני ציפורי עושין כן:

דטרף ונגע בידא וחזר. כלומר אפי' חסרות הן ואינו יכול ליגע כל כך במהרה אפ''ה איכא למיחש דטורפן בין כתיפיו עד שמשפיל אותן מעט בכדי שיוכל ליגע בידו וחוזר ומגביהן על כתיפו:

גמ' אמרי בפתוחות הוה עובדא. ולפיכך הוא דאסר ר' אבהו דאיכא חששא דבקל יכול הנכרי ליגע וכדמפרש ר' זריקן לקמיה:

רבן שמעון בן גמליאל אומר כדי שיפתח. כלו' אינו אסור אלא אם שהה כדי שיפתח את כל מגופת החבית ויגוף ויעשה מגופה אחרת ויגוב שתנגב ותייבש אבל לנקיבת חור במגופת חבית לא חששו משום דמינכרא מילתא ודוקא במגופה של סיד הוא דפליגי רבנן עליה דרשב''ג וחיישי לפתיחת נקב דסבירא ליה דלא מינכר שהסיד לבן ואינו ניכר בין חדש לישן אבל במגופת טיט מודו רבנן לרשב''ג דלא מיתסר היין עד שישהא כדי שיפתח המגופה כולה ויגוף ותיגוב והלכה כרשב''ג:

ישתום. יפתח כמו שתום העין שעינו פתוחה:

ואם מודיע שהוא מפליג. ומתרחק ממנו והחביות הן סתומות שיעורן אם שהה כדי שישתום בכדי שיקוב הנכרי נקב במגופת החבית ויחזור ויסתום ויגוב שתנגב ותייבש הסתימה אסור:

מתני' אם היה בחזקת המשתמר. כל זמן שלא הודיעו שהוא מפליג הוי בחזקת המשתמר ואפי' הפליג מיל דהנכרי מירתת ואמר השתא אתי ישראל וחזי לי:

וה''ג כמו שהוא שם. והדא מתניתא מה הוא ר' יוחנן אמר במחלוקת ר' שמעון בן לקיש אמר דברי הכל ר' יוסי בר' בון אמר שמועתא כן על דעתיה דר' יוחנן במחלוקת על דעתיה דר' שמעון בן לקיש דברי הכל. וכלומר דשואל הש''ס דהאי מתני' שהשעורים הבאישו מימיו ופוגם מעיקרו הוא ואין כאן שבח כלל אם ר' מאיר מודה בזה דמותרין ומי נימא דלא פליג רבי יוחנן אדר''ל אליבא דרבי מאיר אלא בפוגם מעיקרו ולבסוף השביח דריש לקיש סבירא ליה אליבא דרבי מאיר דמודה דמותר ור' יוחנן סבר דגם בהא פליג רבי מאיר הואיל ויש כאן שבח לא איכפת ליה בין אם הוא בתחילה או בסוף אבל היכי דאין כאן שבח כלל אלא פוגם מתחילה ועד סוף וכגון אלו שעורים שנפלו למים אף ר' יוחנן סבירא ליה אליבא דרבי מאיר דמותר או דילמא לר' יוחנן בכל מקום פליג רבי מאיר וסבירא ליה דאסור. וקאמר ר' יוחנן אמר במחלוקת. כלו' דודאי כן הוא אליבא דר' יוחנן בשיטת ר''מ דאפי' בפוגם מתחיל' ועד סוף אסור הוא ומתני' במחלוקת היא ולא אתייא אלא כר' שמעון והיינו חכמים דר''מ ולר''ל מתני' דברי הכל היא דאפי' בפוגם מעיקרא ולבסוף השביח ס''ל אליבא דר''מ דמותר ומכ''ש דפוגם מתחילה ועד סוף וכן אמר ר' יוסי בר' בון לשמעתתא זו כן דר' יוחנן אליבא דרבי מאיר סבירא ליה דאפילו בפוגם מתחילה ועד סוף אוסר רבי מאיר ומתני' לא אתיא אלא כר''ש:

דתנינן תמן. במתני' שעורים של תרומה שנפלו לתוך הבור של מים אע''פ שהבאישו מימיו ורואין אנו שקיבלו המים טעם מהתרומ' מותרין מפני שטעם לפגם הוא:

ר' יסא בשם ר' יוחנן דר' מאיר היא ל''ג וטעות הדפוס הוא וה''ג כמו שהוא בתרומות ובערלה:

כגון חומץ שנפל לגריסין. ובתוספתא שם מסיים וגריסין שנפלו לתוך הבור של מים. וקאמר שם בהאי תלמודא אמר ר''ל מה פליגין בשהשביח ואח''כ פוגם אבל פגם ואח''כ השביח אף רבי מאיר מודה ר' יוחנן אמר לא שנייא היא פגם היא השביח היא השביח היא פגם היא במחלוקת. ר''ל סבר דלא פליג ר''מ בפוגם מתחילה ועד סוף אלא דוקא בשיש כאן שבח מעיקרא הוא דפליגי ואף על פי שפוגם הוא לבסוף ובהא הוא דאמר רבי מאיר אסור אבל אם אפילו השביח ולבסוף הוא דהשביח ומעיקרא הוא דפוגם מודה רבי מאיר דמותר דהכל הולך אחר מעיקרו ור' יוחנן קאמר לא שנייה היא פגם וכו'. כלומר דאין חילוק בין שיש כאן שבח בין שאין כאן שבח ובין הפגם בתחלה ובין הוא בסוף בכל מקום פליג ר''מ וס''ל נותן טעם לפגם אסור וכדלקמן:

דתני. השתא מפרש לה היכי תנינן פלוגתייהו דאמרינן לעיל דתני בתוספתא דתרומות פ''ז והתם גריס לה בפלוגתא דר''מ ור''ש וגרסי' להא בפ''י דתרומות אמתני' דמייתי לקמן וכן בפ''ב דערלה אמתני' שאור של חולין ושם הגי' נכונה ובכאן נשתבשה: