אמר ר' יוסי. לא היא אלא דהכי אמרינן לעולם השדה בחזקת בעליה וכדפרישית דביד מי שהיא עכשיו בחזקתו היא ואם גבר זה וירד בתוכה ה''ז בחזקתו והוי אידך המוציא מחבירו אבל אין אחר יכול לתקוף ולירד לתוכה:

הגע עצמך שאין כאן עדים יותר היודעין מזה:

עדי מיתה מודיעין צריך שמעון לחזור ולהביא עדים אחרים שיעידו שמת אביו מתוכה:

מי מודיע. דקס''ד דהמוציא מחבירו דקאמר שצריך זה עכשיו להביא ראיה לחזור ולהכחיש עדי ראובן וקרי ליה לשמעון המוציא מפני שבחזקת ראובן היתה בתחלה והשתא דאוקי תרי לבהדי תרי חזר הדין לכבתחילה ומי מודיע עכשיו לזה:

רב. פליג וס''ל דחיישינן לזלותא דבי דינא וכשנתת לשמעון ע''פ ב''ד נתתה לפיכך מכאן ואילך כשחזר זה והביא עדים לא כלום הוא דהמוציא מחבירו וכו' וכלומר דהדרינן להאי דינא לכל דאלים גבר וכל המתגבר יהיה בידו ואידך הוי המוציא מחבירו עליו הראיה וכדמסיק:

אנא אפיקתיה מראובן. בתחילה ואנא מחזרנא ליה השתא דאוקי תרי לבהדי תרי ומחזיקין אותה לרשות המחזיק שהיתה בידו:

הלך ראובן. וחזר והביא עדים שלא מת אביו של שמעון מתוכה והכחישו עדי שמעון מהו:

מודה ר' יהושע. לחכמים דהאי מגו אמרינן באומר לחבירו שדה זו של אביך היתה ולקחתיה ממנו שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ואם יש עדים שהיא של אביו והוא אומר לקחתיה ממנו אינו נאמן וקאמר התם. בשלא אכלה שני חזקה. הא דקתני אם יש עדים שהיא של אביו אינו נאמן בשלא אכל זה עדיין שני חזקה אבל אם אכלה שני חזקה נאמן לומר לקחתיה ממנו. בשלא מת אביו מתוכה. והא דאמרינן אם אכלה שני חזקה נאמן דוקא שאין העדים מעידין אלא שהיתה של אביו של המערער ואינם יודעים אם מת מתוכה אבל אם הם מעידין שמת אביו מתוכה שבשעת מיתתו עדיין היתה מוחזקת שהיא של אביו של זה אין חזקתו של זה כלום שהרי הוכחש הוא במה שאומר לקחתיה מאביך. ועלה קאמר התם כהדא ראובן וכו' דמפקין לה מראובן המחזיק ויהבין ליה לשמעון משום שיש לו עדים שמת אביו מתוכה וממי לקח שהרי לא טען לקחתיה ממך:

תמן תנינן. בפ''ב דכתובות הלכה ב' ואיתא להאי סוגיא שם וביותר ביאור והכא מייתי לה לדין דהבא משום ירושה דאיירינן ביה ובמקצת מסוגיא דהתם:

גמ' וצריך חזקה. כלומר אע''ג דטענה א''צ היורש חזקה ג' שנים מיהת צריך הוא:

אלא. בעיא היא כלומר אלא הא הוא דמספקא לן:

והבא משום ירושה. שהחזיק בה שלש שנים מכח ירושת אביו אין צריך טענה לברר איך באה ליד אביו ומיהו ראיה בעי שראו לאביו שהיה דר בו יום אחד:

מתני' כל חזקה שאין עמה טענה. שיטעון למה הוא מחזיק בשל חבירו אינה חזקה:

ולא לאשה בנכסי בעלה. ואפילו ייחד לה קרקע למזונותיה ואכלה פירות משדה אחרת של בעלה שלש שנים לא הוי חזקה דדרך האיש להניח לאשתו שתאכל בנכסיו אפילו אין לה זכות בהן:

מתני' השותפין. שיש להן קרקע בשותפות ואכל אחד מהן שלש שנים כל הפירות אינה חזקה ודוקא בקרקע שאין בה דין חלוקה אבל אם יש בה דין חלוקה ואכלה אחד מהן ג' שנים הוי חזקה:

והאריסין. שיורדין לקרקע למחצה לשליש ולרביע ואכל כל הפירות ג' שנים אינה חזקה ודוקא באריסי בתי אבות שהיה אריס לאביו של בעל השדה או לאנשי משפחתו של אלו אין הבעלים ממחין בידם אבל אריס שהורידו בעל השדה בעצמו בתחלה ואכל כל הפירות שלש שנים יש לו חזקה:

והאפוטרופוס. שהוא אפוטרופוס על ביתו או על שדה זו ומשתמש ברשות אין לו חזקה:

אין לאיש חזקה בנכסי אשתו. ואפילו כתב לה בעודה ארוסה דין ודברים אין לי בנכסייך ולא בפירותיהן דהשתא אינו אוכל פירות מן הדין ואח''כ הביא ראיה שאכל פירות שלש שנים לא הוי חזקה דדרך האשה להניח לבעלה שיאכל פירות נכסיה ואפילו אין לו לאכול מן הדין:

ולא לאב וכו'. כל זמן שהבן סומך על שלחן אביו ולא פירשו זה מזה אין להם חזקה זה על זה:

במה דברים אמורים. כל חזקות הללו דאינן חזקה:

במחזיק. כלומר בענין חזקה דאמרינן בה שיש לנגדה טענה שזה טוען גזולה היא בידך:

אבל. בענין חזקה שהיא לקנין כגון בנותן מתנה או שמוכר לו וא''ל לך חזק וקני וכן כל הני דאמרינן לעיל במתני' דאין להם חזקה משהחזיקו כשאר מקבלי מתנה קנה ואין הנותן יכול לחזור בו והאשה שנתנה או מכרה לבעלה מנכסי מלוג שלה משהחזיק הבעל בהן קנה ואינה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי דדוקא בשדה שכתב לה בכתובתה להיות דעתה סומכת עליה יותר משאר נכסים שלו המשועבדין לה לכתובתה או שייחד לה קרקע אחת לכתובתה אחר הנשואין להיות לה לאפותיקי או בקרקע שהכניסה לו שום משלה וכתבו בכתובה שהוא מקבל שוויה בדמים והן נקראין נכסי צאן ברזל באלו אמרינן שאין המכר והמתנה לבעלה כלום שיכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי מפני שיש לבעלה שייכות בהן אבל בנכסי מלוג שלה שאין להבעל שייכות בעיקרן של הנכסים אינה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי. וכן האיש שמכר לאשתו מנכסיו אם לא היו המעות טמונים אצלה המכר קיים ועיקר הנכסים להאשה והבעל אוכל פירות ואם היו אותן המעות שקנתה בהן טמונים אצלה המכר בטל דיכול הוא לומר לגלויי זוזי הוא דבעינא:

והאחין שחלקו. והחזיק אחד מהן בחלקו אין יכולין לחזור:

והמחזיק בנכסי הגר. שמת ואין לו יורשין וכל הקודם להחזיק בנכסיו זכה:

נעל. שעשה דלת או גדר בה או שפרץ בה פרצה אפילו כל שהוא כל שהועיל איזה דבר בה הרי זה חזקה:

אתה אמרת לי למוכרו. וכגון שלא ראה אצל האומן אלא ביד אחר ואומר שלקחה מן האומן והאומן טוען אתה אמרת לי למוכרו או ליתנו במתנה נאמן:

ראה עבדו אצל האומן. ואומר שנתן לו ללמדו איזה אומנות וכיוצא בזה:

האומנין והגוזלין. הני הוא דגריס להו במתני' דאין להן חזקה. האומן כגון שנתן לו לבנות בקרקע או לתקן בה ועמד בה שנים רבות כל זמן שהוא עוסק בה אין לו טענת חזקה וכן הגזלן אין לו חזקה לעולם ואפי' הביא ראיה שהודו הבעלים בפני עדים שמכר לו את השדה אינו כלום שמפני היראה הודו לו:

מהו מייתי תחותיה. מה מייתי שמואל למיתני במתני' במקום שותף דלא תני ליה:

בשאינו עומד שם. מיירי כלומר באותו החלק האחר שאין חבירו עומד בה להשתמש כמו זה אלא שהניחו להשתמש בכולה דכיון שהחזיק זה ג' שנים בכל השדה אמרינן דמכר לו את חלקו והלכך הויא חזקה:

והן דתימר כי שותף אין לו חזקה. והא דמתמה שמואל ואמר וכי שותף אין לו חזקה ואמאי לא יוכל לטעון טענת חזקה אם הניח לו חבירו להשתמש לבדו שלשה שנים:

באותו שעומד שם. שחבירו ג''כ עומד שם וכל אחד משתמש בחלקו שהוא עומד בה לפי שדרך השותפין הוא להשתמש זה בחציה זו של שדה וזה בחציה האחרת בשלשה או ארבעה שנים ואח''כ מחליפין את של זה לזה וחוזר ומשתמש כל אחד בחצי שנשתמש בה חבירו כל כך שנים ולפיכך אין להן טענת חזקה זה על זה שכן דרך השותפין:

הן דתימר. ומשני הא דשמעינן לשמואל דאמר כיורד ברשות הוא ואין לו טענת חזקה:

לא כן. ופריך הש''ס דלא כן אמר שמואל שותף שירד ונטע כנוטע ברשות חבירו הוא אלמא דס''ל דאין לשותף חזקה אלא דהוי כשאר אריס שיורד ברשות:

גמ' שמואל אמר לית כאן שותף. לא גרסי' במתני' כאן שותף:

שותף אין לו חזקה. בתמיה אמאי לא יהי' לשותף דין חזקה וכדמפרש ואזיל לקמיה:

באריס לעולם. שהוא אריסו בכל השנים והילכך אין לו חזקה:

אבל באריס לשעה. שלא הורידו אלא לפי שעה לזמן מועט:

יש לו חזקה. כשנתעכב בה שלש שנים דהא מתחילה לא ירד ברשות אלא לפי שעה ולא היה לו לבעל השדה להניחו בה זמן כל כך:

דנימא נחת רוח מיניה ושבקיה. שיכול בעל השדה לומר שהיה לו נחת רוח ממנו ולפיכך הניחו שנים רבות ואע''פ שבתחלה לא הורידו אלא לפי שעה:

תמן. בבבל אמרין דדוקא האריס עצמו שהוא רגיל בו אין לו טענת חזקה אבל בן אריס כאחר דמי ור''י ור''ל פליגי דיכול לומר מפני שהיה לו נחת רוח מאביו לפיכך הניח לבנו לשנים רבות:

דאמר ר' יוחנן אריס שהורד אריס. שחילק מאריסותו לאחר אין לזה האריס אחר חזקה כמו שאין לזה שכן דרך אריס להוריד אריס ולחלק לאריסין הרבה ומחמת אריס הראשון הם וה''נ בנו זה מחמת אביו הוא שהניחו בה:

אבל אדם. אמתני' קאי:

אין לאיש חזקה וכו'. ולשון אבל באמת הוא וכלומר באמת דהיינו טעמא דאין לאיש חזקה בנכסי אשתו דאמרינן וכי אדם שמפקח על נכסי אשתו יש לו לטעון טענת חזקה בתמיה אלא שכן דרך הבעלים לפקח על נכסי נשותיהן ולהתעסק בהן שלא ילכו לאיבוד ולפיכך אין לו חזקה:

אין לאיש וכו'. והא דאמרינן באלו שאין להן חזקה זה על זה דוקא בחייהן אבל לאחר מותן לא שייך האי טעמא ויש להן טענת חזקה נגד היורשין:

אפילו פרץ מקום שאינו ראוי וכו'. והיינו כל שהוא וגרסינן הכא להא דכתוב' לקמן והתני המוכר לחבירו ונתעצל וכו' ובטעות נדפס שם ושייך לכאן:

רב אמר. לפרושי גדר ופרץ כל שהוא דקתני במתני':

בפוחת מעשרה. שהיה שם פירצה עשרה וגדר בה כל שהוא לפחתו מעשרה והועיל שלא יכנסו בה בריוח כל כך כבתחילה או שפרץ כל שהוא שהוסיף על הפרצה על עשרה שבתחלה והועיל שנכנסין בה יותר בריוח מעט מבתחילה: