הכא את אמר חמשים אמה. ליוני השובך ולהלן בסוף פ' מרובה את אומר אין פורסין נשבין ליונים אא''כ רחוק מן הישוב שלשים ריס ומשני רבי יוסי בר' בון לענין לרעות את עצמה די לה בחמשים אמה אבל לענין לפרוח פורחת ד' מילין שהוא לערך שלשים ריס וכדאמר התם דטעמא שלא ילכדו יוני הישוב הוא:

וההיא. מתני' דהכא ילפא מן הדא דהתם שאם היו כאן שלשה שובכות דאיכא למימר כל חד וחד מייאש הוי של מוצאו כדאמרי' התם:

הדא ילפא מההיא וכו'. בפ' אלו מציאות תנן בהלכה ד' אם היה משכירו לאחרים אפי' מצא בתוך הבית הרי אלו שלו קאמר התם הש''ס דבפונדק והיינו שהשכירו לג' בני אדם דכ''ע מודה שהוא של מוצאו וכדפרישית התם אהי פלוגתא קאי והשתא קאמר דהאי דינא דהתם ילפא מההיא דמתני' דהכא דדוקא במקום דאיכא למימר דההוא דנפל מיניה מייאש וכגון הכא בדרך הרבים מפסקת בהא הוא דאמרינן דשל מוצאו וכן התם דוקא שעשאו פונדק לג' בני אדם דכל חד וחד דנפל מיני' מייאש הוא דכל א' מהשנים האחרים יאמר אני לא מצאתי והילכך הוי של מוצאו אבל אם היה שנים חייב להכריז דבהא מאן דנפיל מיניה לא מייאש סבור ליכא אחרינא בהדיה למחר תבענא ליה וכדאמרינן בדינא דמתני' דהכא דהיכי דאין דרך הרבים מפסקת לא הוי של מוצאו אלא להקרוב:

לא בדא. אמרו דהולכין אחר הקרוב משום דאיכא למיתלי בתר רובא דעלמא והוי של מוצאו:

אבל בזמן שמפסקת. דרך הרבים שם:

גמ' הדא דתימר. הא דקתני במתני' קרוב לזה שלו דוקא בשאין דרך הרבים מפסקת בין שתי השובכת דליכא למיחש דילמא מרובא דעלמא נינהו:

גמ' הדא דתימר. דמרחיקין את הסולם מן השובך ואע''ג דקי''ל על הניזק להרחיק את עצמו דוקא בימין השבוך הוא דצריך להרחיק משום דהוי כגירי דיליה והכל מודים בזה וכשהסולם בימין השובך מיומן ביותר להנמיה לקפוץ דרך שם להשובך אבל כשהסולם בשמאל השובך אינה ממהרת כל כך לקפוץ משם להשובך ולא מיחזי כגירי דיליה זוקף מיד ואין צריך להרחיק:

וההיא. מתני' דהכא ילפא מן הדא דהתם שאם היו כאן שלשה שובכות דאיכא למימר כל חד וחד מייאש הוי של מוצאו כדאמרי' התם:

הדא ילפא מההיא וכו'. בפ' אלו מציאות תנן בהלכה ד' אם היה משכירו לאחרים אפי' מצא בתוך הבית הרי אלו שלו קאמר התם הש''ס דבפונדק והיינו שהשכירו לג' בני אדם דכ''ע מודה שהוא של מוצאו וכדפרישית התם אהי פלוגתא קאי והשתא קאמר דהאי דינא דהתם ילפא מההיא דמתני' דהכא דדוקא במקום דאיכא למימר דההוא דנפל מיניה מייאש וכגון הכא בדרך הרבים מפסקת בהא הוא דאמרינן דשל מוצאו וכן התם דוקא שעשאו פונדק לג' בני אדם דכל חד וחד דנפל מיני' מייאש הוא דכל א' מהשנים האחרים יאמר אני לא מצאתי והילכך הוי של מוצאו אבל אם היה שנים חייב להכריז דבהא מאן דנפיל מיניה לא מייאש סבור ליכא אחרינא בהדיה למחר תבענא ליה וכדאמרינן בדינא דמתני' דהכא דהיכי דאין דרך הרבים מפסקת לא הוי של מוצאו אלא להקרוב:

לא בדא. אמרו דהולכין אחר הקרוב משום דאיכא למיתלי בתר רובא דעלמא והוי של מוצאו:

אבל בזמן שמפסקת. דרך הרבים שם:

גמ' הדא דתימר. הא דקתני במתני' קרוב לזה שלו דוקא בשאין דרך הרבים מפסקת בין שתי השובכת דליכא למיחש דילמא מרובא דעלמא נינהו:

גמ' הדא דתימר. דמרחיקין את הסולם מן השובך ואע''ג דקי''ל על הניזק להרחיק את עצמו דוקא בימין השבוך הוא דצריך להרחיק משום דהוי כגירי דיליה והכל מודים בזה וכשהסולם בימין השובך מיומן ביותר להנמיה לקפוץ דרך שם להשובך אבל כשהסולם בשמאל השובך אינה ממהרת כל כך לקפוץ משם להשובך ולא מיחזי כגירי דיליה זוקף מיד ואין צריך להרחיק:

בין שני שובכות. בתוך חמשים של שניהם ובששניהם שוין במנין איירי לפיכך הולכין אחר הקרוב אבל אם היו יוני שובך האחד רבים הולכין אחר הרוב אע''פ שהוא רחוק:

הרי זה של בעל השובך. דעד חמשים אמה מדדה הוא אבל לא יותר ולפיכך חוץ מנ' אמה ה''ז של מוצאו:

מתני'. ניפול. גוזל הנמצא בתוך חמשים אמה של שובך:

הבורסקי. מקום עיבוד העורות:

אלא למזרח העיר. מפני שרוח מזרחית חמה וכשאינה באה לפורענות אינה קשה אלא מנשבת בנחת וממעט' היזק הריח ואינו מביאו להעיר:

לכל רוח הוא עושה. ומרחיק חמשים אמה חוץ מן המערבה שאינו עושה כל עיקר מפני שמתפללין ועומדין לצד אותו הרוח ששכינה במערב ואין הלכה כר' עקיבה דשכינה בכל מקום:

מתני' את המשרה. מקום ששורין בו פשתן ומפסיד את הירק הסמוך לו:

ואת הכרישין. שהן מזיקין להבצלים הסמוכין להן:

ואת החרדל מן הדבורים. שהוא מפסיד את הדבש ועושה אותו חריף וחד:

ר' יוסי מתיר בחרדל. לפי שיכול לומר לו עד שאתה אומר לי הרחק חרדל מן דבוריי הרחק אתה דבוריך מחרדלי מפני שבאות ואוכלות פרחי חרדלי:

כל אילן סרק. מפני שהוא גנאי לעיר ואין הלכה כאבא שאול:

מתני' מרחיקין את האילן מן העיר. לפי שנוי הוא לעיר כשיש מקום מרחב לפניה:

והחרוב והשקמה. שענפיהן מרובי' חמשים אמה:

מתני' את הנבילות ואת הקברות. מפני ריח רע:

ונותן דמים. מי שהעיר שלו או בני העיר כולן נותנין דמים לבעל האילן:

ספק. קוצץ ואינו נותן דמים דכיון דדינא הוי דבין זה קדם ובין זה קדם קוצץ ולאח' שיקצוץ אמרינן ליה לבעל האילן זיל אייתי ראיה שהאילן קדם ושקול:

גורן קבוע. גורן שיש בו כרי גדול שזורין אותו ברחת קרוי גורן קבוע ושאין הכרי גדול ואין בו לזרות המוץ ברחת אלא הרוח מנשבת בכרי והמוץ נדף מאיליו קרוי גורן שאינו קבוע ובכזה שהיזק מיעט הוא לא חשו לחייבו להרחיק:

חמשים אמה. מפני המוץ שמזיק את בני העיר כשהוא זורה:

מרחיק מנטיעותיו של חבירו. מה טעם קאמר מה טעם לפי שצריך להרחיק מנטיעותיו ומנירו של חבירו בכדי שלא יזיק המוץ לנטיעתו ולנירו לפי שנעשה זבל ומייבש את הנטיעות ומקלקל את הניר. ניר חרישה שחורשין בימות הקיץ כדי שימותו שרשי הקוצי' והעשבים:

מפני שפי הדבורים חד. מילתיה דת''ק במתני' בחרדל מן הדבורים מפרש לפי שהדבורים באין ואוכלין את החרדל ונעשה פיהן חד והן אוכלות את הדבש ומחריבות ומפסידות אותו לפיכך ס''ל דבעל החרדל הוא דמזיק לבעל הדבורי' וצריך להרחיק:

גמ' עד מקום שעושה גלד. אדר''ע קאי דקאמר לכל רוח הוא עושה ומפרש לה דעד כמה עושה הבורסקי לכל רוח עד מקום שנעשו העורות כמין גלד והוא מלשון דקיימי גילדי גילדי ובערוך פי' גילד בלשון ערבי עב. וכלומר דשוב אין מעלה ריח רע ואפי' הוא בתוך נ' אמה:

עד מקום שעומד ומריח. כלומר דקסברי דהא דקאמר ר''ע ומרחיק נ' אמה אריש דבריו קאי לכל רוח הוא עושה ובלבד שירחיק עד מקום שיכול הרוח לבא לעיר והוא שיעור חמשים אמה חוץ ממערבה שאינו עושה כל עיקר:

ותני כן. בתוספתא בהדיא בפ''ק:

ר''ע אומר לכל רוח הוא עושה ומרחיק. חמשים אמה:

חוץ מן המערבה מפני שהיא תדירה. ברוחות ומנשבת תדיר:

לא תהלוך ממדינחיה. לפי שרוח מערבית מנשבת תדיר ויזיק לך רוח שבא מן המוכה שחין שהוא למערב שלך אלא תלך ממערבו ורוח תדירה לא תהא מנשבת עליך ממנו:

גמ' תני. בברייתא:

מרחיקין את הבצלים מן הכרישין. דס''ל להאי תנא דבצלים מזיקין את הכרישין ואם בעל הכרישין קדם צריך זה להרחיק הבצלין מהן:

ור' לעזר בר''ש מתיר. בבצלים לכרישין דס''ל כתנא דמתני' דהכרישין הוא דמזיקין הן להבצלים:

מגו אילין מתני'. ר' יעקב ס''ל דלא פליג ת''ק דברייתא אתנא דידן והלכך קאמר דמתוך אלו מתניתן מהמשנה והברייתא אנו למדין דכשם שזה מרחיק זה מזה הכרישין מן הבצלים כך זה וכו' דשניהם מזיקין זה את זה וכל אחד שקדם באחד מהן צריך השני להרחיק ממנו כשירצה לזרוע מין השני שהוא מזיק לזה:

גמ' משם. בעיא מ''ט דמרחיקין את האילן מן העיר אי משום שענפיו מרבין את הצל ועומד ומאפיל לבני העיר או משום שניאו רע אין זה לנוי ואינו יפה לעיר כשאין לה מקום פנוי סביבותיה א''נ בניחותא דהש''ס מפרש להמתני' משום הני טעמי:

מה מפקה מביניהון. מאי בינייהו בין הני טעמי:

היה עומד בתוך שלו. אם השדה סביבות האילן של בעל האילן הוא ליכא טעמא דעומד ומאפיל ואי אמרי' דטעמא מפני שאין נוי לעיר אפילו עומד בתוך שלו אסור וצריך להרחיק:

הבורסקי. מקום עיבוד העורות:

אלא למזרח העיר. מפני שרוח מזרחית חמה וכשאינה באה לפורענות אינה קשה אלא מנשבת בנחת וממעט' היזק הריח ואינו מביאו להעיר:

לכל רוח הוא עושה. ומרחיק חמשים אמה חוץ מן המערבה שאינו עושה כל עיקר מפני שמתפללין ועומדין לצד אותו הרוח ששכינה במערב ואין הלכה כר' עקיבה דשכינה בכל מקום:

מתני' את המשרה. מקום ששורין בו פשתן ומפסיד את הירק הסמוך לו:

ואת הכרישין. שהן מזיקין להבצלים הסמוכין להן:

ואת החרדל מן הדבורים. שהוא מפסיד את הדבש ועושה אותו חריף וחד:

ר' יוסי מתיר בחרדל. לפי שיכול לומר לו עד שאתה אומר לי הרחק חרדל מן דבוריי הרחק אתה דבוריך מחרדלי מפני שבאות ואוכלות פרחי חרדלי:

כל אילן סרק. מפני שהוא גנאי לעיר ואין הלכה כאבא שאול:

מתני' מרחיקין את האילן מן העיר. לפי שנוי הוא לעיר כשיש מקום מרחב לפניה:

והחרוב והשקמה. שענפיהן מרובי' חמשים אמה:

מתני' את הנבילות ואת הקברות. מפני ריח רע:

ונותן דמים. מי שהעיר שלו או בני העיר כולן נותנין דמים לבעל האילן:

ספק. קוצץ ואינו נותן דמים דכיון דדינא הוי דבין זה קדם ובין זה קדם קוצץ ולאח' שיקצוץ אמרינן ליה לבעל האילן זיל אייתי ראיה שהאילן קדם ושקול:

גורן קבוע. גורן שיש בו כרי גדול שזורין אותו ברחת קרוי גורן קבוע ושאין הכרי גדול ואין בו לזרות המוץ ברחת אלא הרוח מנשבת בכרי והמוץ נדף מאיליו קרוי גורן שאינו קבוע ובכזה שהיזק מיעט הוא לא חשו לחייבו להרחיק:

חמשים אמה. מפני המוץ שמזיק את בני העיר כשהוא זורה:

מרחיק מנטיעותיו של חבירו. מה טעם קאמר מה טעם לפי שצריך להרחיק מנטיעותיו ומנירו של חבירו בכדי שלא יזיק המוץ לנטיעתו ולנירו לפי שנעשה זבל ומייבש את הנטיעות ומקלקל את הניר. ניר חרישה שחורשין בימות הקיץ כדי שימותו שרשי הקוצי' והעשבים:

מפני שפי הדבורים חד. מילתיה דת''ק במתני' בחרדל מן הדבורים מפרש לפי שהדבורים באין ואוכלין את החרדל ונעשה פיהן חד והן אוכלות את הדבש ומחריבות ומפסידות אותו לפיכך ס''ל דבעל החרדל הוא דמזיק לבעל הדבורי' וצריך להרחיק:

גמ' עד מקום שעושה גלד. אדר''ע קאי דקאמר לכל רוח הוא עושה ומפרש לה דעד כמה עושה הבורסקי לכל רוח עד מקום שנעשו העורות כמין גלד והוא מלשון דקיימי גילדי גילדי ובערוך פי' גילד בלשון ערבי עב. וכלומר דשוב אין מעלה ריח רע ואפי' הוא בתוך נ' אמה:

עד מקום שעומד ומריח. כלומר דקסברי דהא דקאמר ר''ע ומרחיק נ' אמה אריש דבריו קאי לכל רוח הוא עושה ובלבד שירחיק עד מקום שיכול הרוח לבא לעיר והוא שיעור חמשים אמה חוץ ממערבה שאינו עושה כל עיקר:

ותני כן. בתוספתא בהדיא בפ''ק:

ר''ע אומר לכל רוח הוא עושה ומרחיק. חמשים אמה:

חוץ מן המערבה מפני שהיא תדירה. ברוחות ומנשבת תדיר:

לא תהלוך ממדינחיה. לפי שרוח מערבית מנשבת תדיר ויזיק לך רוח שבא מן המוכה שחין שהוא למערב שלך אלא תלך ממערבו ורוח תדירה לא תהא מנשבת עליך ממנו:

גמ' תני. בברייתא:

מרחיקין את הבצלים מן הכרישין. דס''ל להאי תנא דבצלים מזיקין את הכרישין ואם בעל הכרישין קדם צריך זה להרחיק הבצלין מהן:

ור' לעזר בר''ש מתיר. בבצלים לכרישין דס''ל כתנא דמתני' דהכרישין הוא דמזיקין הן להבצלים:

מגו אילין מתני'. ר' יעקב ס''ל דלא פליג ת''ק דברייתא אתנא דידן והלכך קאמר דמתוך אלו מתניתן מהמשנה והברייתא אנו למדין דכשם שזה מרחיק זה מזה הכרישין מן הבצלים כך זה וכו' דשניהם מזיקין זה את זה וכל אחד שקדם באחד מהן צריך השני להרחיק ממנו כשירצה לזרוע מין השני שהוא מזיק לזה:

גמ' משם. בעיא מ''ט דמרחיקין את האילן מן העיר אי משום שענפיו מרבין את הצל ועומד ומאפיל לבני העיר או משום שניאו רע אין זה לנוי ואינו יפה לעיר כשאין לה מקום פנוי סביבותיה א''נ בניחותא דהש''ס מפרש להמתני' משום הני טעמי:

מה מפקה מביניהון. מאי בינייהו בין הני טעמי:

היה עומד בתוך שלו. אם השדה סביבות האילן של בעל האילן הוא ליכא טעמא דעומד ומאפיל ואי אמרי' דטעמא מפני שאין נוי לעיר אפילו עומד בתוך שלו אסור וצריך להרחיק:

הבורסקי. מקום עיבוד העורות:

אלא למזרח העיר. מפני שרוח מזרחית חמה וכשאינה באה לפורענות אינה קשה אלא מנשבת בנחת וממעט' היזק הריח ואינו מביאו להעיר:

לכל רוח הוא עושה. ומרחיק חמשים אמה חוץ מן המערבה שאינו עושה כל עיקר מפני שמתפללין ועומדין לצד אותו הרוח ששכינה במערב ואין הלכה כר' עקיבה דשכינה בכל מקום:

מתני' את המשרה. מקום ששורין בו פשתן ומפסיד את הירק הסמוך לו:

ואת הכרישין. שהן מזיקין להבצלים הסמוכין להן:

ואת החרדל מן הדבורים. שהוא מפסיד את הדבש ועושה אותו חריף וחד:

ר' יוסי מתיר בחרדל. לפי שיכול לומר לו עד שאתה אומר לי הרחק חרדל מן דבוריי הרחק אתה דבוריך מחרדלי מפני שבאות ואוכלות פרחי חרדלי:

כל אילן סרק. מפני שהוא גנאי לעיר ואין הלכה כאבא שאול:

מתני' מרחיקין את האילן מן העיר. לפי שנוי הוא לעיר כשיש מקום מרחב לפניה:

והחרוב והשקמה. שענפיהן מרובי' חמשים אמה:

מתני' את הנבילות ואת הקברות. מפני ריח רע:

ונותן דמים. מי שהעיר שלו או בני העיר כולן נותנין דמים לבעל האילן:

ספק. קוצץ ואינו נותן דמים דכיון דדינא הוי דבין זה קדם ובין זה קדם קוצץ ולאח' שיקצוץ אמרינן ליה לבעל האילן זיל אייתי ראיה שהאילן קדם ושקול:

גורן קבוע. גורן שיש בו כרי גדול שזורין אותו ברחת קרוי גורן קבוע ושאין הכרי גדול ואין בו לזרות המוץ ברחת אלא הרוח מנשבת בכרי והמוץ נדף מאיליו קרוי גורן שאינו קבוע ובכזה שהיזק מיעט הוא לא חשו לחייבו להרחיק:

חמשים אמה. מפני המוץ שמזיק את בני העיר כשהוא זורה:

מרחיק מנטיעותיו של חבירו. מה טעם קאמר מה טעם לפי שצריך להרחיק מנטיעותיו ומנירו של חבירו בכדי שלא יזיק המוץ לנטיעתו ולנירו לפי שנעשה זבל ומייבש את הנטיעות ומקלקל את הניר. ניר חרישה שחורשין בימות הקיץ כדי שימותו שרשי הקוצי' והעשבים:

מפני שפי הדבורים חד. מילתיה דת''ק במתני' בחרדל מן הדבורים מפרש לפי שהדבורים באין ואוכלין את החרדל ונעשה פיהן חד והן אוכלות את הדבש ומחריבות ומפסידות אותו לפיכך ס''ל דבעל החרדל הוא דמזיק לבעל הדבורי' וצריך להרחיק:

גמ' עד מקום שעושה גלד. אדר''ע קאי דקאמר לכל רוח הוא עושה ומפרש לה דעד כמה עושה הבורסקי לכל רוח עד מקום שנעשו העורות כמין גלד והוא מלשון דקיימי גילדי גילדי ובערוך פי' גילד בלשון ערבי עב. וכלומר דשוב אין מעלה ריח רע ואפי' הוא בתוך נ' אמה:

עד מקום שעומד ומריח. כלומר דקסברי דהא דקאמר ר''ע ומרחיק נ' אמה אריש דבריו קאי לכל רוח הוא עושה ובלבד שירחיק עד מקום שיכול הרוח לבא לעיר והוא שיעור חמשים אמה חוץ ממערבה שאינו עושה כל עיקר:

ותני כן. בתוספתא בהדיא בפ''ק:

ר''ע אומר לכל רוח הוא עושה ומרחיק. חמשים אמה:

חוץ מן המערבה מפני שהיא תדירה. ברוחות ומנשבת תדיר:

לא תהלוך ממדינחיה. לפי שרוח מערבית מנשבת תדיר ויזיק לך רוח שבא מן המוכה שחין שהוא למערב שלך אלא תלך ממערבו ורוח תדירה לא תהא מנשבת עליך ממנו:

גמ' תני. בברייתא:

מרחיקין את הבצלים מן הכרישין. דס''ל להאי תנא דבצלים מזיקין את הכרישין ואם בעל הכרישין קדם צריך זה להרחיק הבצלין מהן:

ור' לעזר בר''ש מתיר. בבצלים לכרישין דס''ל כתנא דמתני' דהכרישין הוא דמזיקין הן להבצלים:

מגו אילין מתני'. ר' יעקב ס''ל דלא פליג ת''ק דברייתא אתנא דידן והלכך קאמר דמתוך אלו מתניתן מהמשנה והברייתא אנו למדין דכשם שזה מרחיק זה מזה הכרישין מן הבצלים כך זה וכו' דשניהם מזיקין זה את זה וכל אחד שקדם באחד מהן צריך השני להרחיק ממנו כשירצה לזרוע מין השני שהוא מזיק לזה:

גמ' משם. בעיא מ''ט דמרחיקין את האילן מן העיר אי משום שענפיו מרבין את הצל ועומד ומאפיל לבני העיר או משום שניאו רע אין זה לנוי ואינו יפה לעיר כשאין לה מקום פנוי סביבותיה א''נ בניחותא דהש''ס מפרש להמתני' משום הני טעמי:

מה מפקה מביניהון. מאי בינייהו בין הני טעמי:

היה עומד בתוך שלו. אם השדה סביבות האילן של בעל האילן הוא ליכא טעמא דעומד ומאפיל ואי אמרי' דטעמא מפני שאין נוי לעיר אפילו עומד בתוך שלו אסור וצריך להרחיק: