Vayedaber

כֶּלֶב שֶׁנָּטַל אֶת הַחֲרָרָה. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר. בְּמַצִּית אֶת הָאוֹר עַל כָּל שִׁיבּוֹלֶת וְשִׁיבּוֹלֶת. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר. 10b נַעֲשֶׂה כְּזוֹרֵק אֶת הַחֵץ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם. אָמַר רִבִּי יִצְחָק בַּר טֶבְלַיי. מַתְנִיתָא מְסַייְעָא לְרֵישׁ לָקִישׁ. הָיָה גְדִי כָפוּת לוֹ וְעֶבֶד סָמוּךְ לוֹ וְנִשְׂרַף עִמּוֹ חַייָב. עֶבֶד כָפוּת לוֹ וּגְדִי סָמוּךְ לוֹ פָּטוּר. אִם אוֹמֵר אַתְּ שֶׁאֵין כְּזוֹרֵק אֶת הַחֵץ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם. עַל שִׁיבּוֹלֶת הָרִאשׁוֹנָה נִתְחַייֵב מִיתָה. מִיכָּן וְהֵילָךְ תַּשְׁלוּמִין. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי. וְאַתְּ שְׁמַע מִינָּהּ. שׁוֹרוֹ שֶׁהִדְלִיק אֶת הַגָּדִישׁ בַּשַּׁבָּת חַייָב. וְהוּא שֶׁהִדְלִיק אֶת הַגָּדִישׁ בַּשַּׁבָּת פָּטוּר. אִם אוֹמֵר אַתְּ שֶׁאֵינוֹ כְּזוֹרֵק אֶת הַחֵץ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם. וְיֵיעָשֶׂה כְמִי שֶׁחָלוּ עָלָיו תַּשְׁלוּמִין. מִיכָּן וְהֵילַךְ יְהֵא חַייָב בְּתַשְׁלוּמִין. חַד בַּר נַשׁ 11a אַפִּיק פֻּלַטֵירָה בְּפוֹרָה. עָבַר חַמְרָא וְתַבְרֵיהּ. אָתָא עוֹבְדָא קוֹמֵי רִבִּי יִצְחָק בַּר טֶבְלַיי. אָמַר לֵיהּ לֹא חַייָב לָךְ כְּלוּם. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁאִם נִיזּוֹק חַייָב בְּנִזְקוֹ.

Pnei Moshe (non traduit)

Pnei Moshe

לא חייב לך כלום. בעל החמור שהיה לך לשמור בעצמך כשפגעת בו ולא עוד אלא שאם היה החמור ניזק מחמת אותו הדבר היית חייב בנזקו שלבהמה רשות להלך ורגל ברשות הרבים היא ולפיכך הבהמה פטורה והאדם חייב בנזקה:

אפיק פלטירה בפרוה. הוציא איזה חפץ ועדי על כתיפו לשוק ועבר חמרא ותבריה כחלת עיניך ועדית עדי (יחזקאל כ''ג) ת''י אתקינת שוחין ומנית ופלטורין הערוך וע''ש שמוכרין שם חפצים ותכשיטים נקרא הדבר והחפץ פלטורה ובנותיך על כתף תשאנה (ישעיה מט) ת''י על פרוון יתנטלן שם:

ואם אתה אומר דחיובא דאש בעלמא לא הוי אלא בכ''מ ומקום שהדליק א''כ ויעשה כאן כמי שחלה עליו תשלומין וכו'. כלומר שהוא מכאן והילך אחר שהדליק את שיבולת הראשונה שנתחייב מיתה עליה יהא חייב בתשלומין על שאר הגדיש אלא ש''מ כר' יוחנן ש''מ:

שורו. לקמן פרק ג' הלכה י''ב יש חייב על מעשה שורו וכו' והוא שהדליק את הגדיש בשבת פטור מפני שנידון בנפשו:

ואת שמע מינה. ועוד ת''ש סייעתא לר' יוחנן מפירקין דלקמן שהוא קודם:

על שיבולת הראשונה. כלומר בזו השיבולת שהוא במקום שהעבד כפות לגדיש כבר נתחייב מיתה ובזו השיבולת יהיה פטור מתשלומין אבל מיכן ואילך יהא חייב על כל הגדיש בכ''מ ומקום שהדליק אלא ודאי כר''י ומשיבולת הראשונה שהדליק חלו מיתה ותשלומין כא' ולפיכך פטור מתשלומין:

אם אומר את וכו'. ומהדר הש''ס דאדרבה משם ראיה לר' יוחנן דאלו לר''ל אי אתה מוצא עיקר הדין דמשנתינו שיהיה תלוי פיטור התשלומין מכח החיוב מיתה דהא אין חיוב המיתה והתשלומין באין כאחד שהרי אם אין אתה אומר שהאש הוא כזורק חץ ממקום. למקום וא''כ אי אתה מוצא חיוב מיתה בשביל העבד אלא בשהדליק במקום שהעבד כפות ונעשה כמו שהדליק בו והשתא אם הולך ומדליק אח''כ בכל שיבולת של הגדיש הרי מכאן ואילך חלו התשלומין:

עבד כפות לו וגדי סמוך לו פטור. מן התשלומין משום דיש כאן חיוב מיתה בשביל העבד וקם ליה בדרבה מיניה ולפיכך פטור מממון על הכל וקס''ד דמדקתני הכא גדי דלא נ''מ מידי דהא חיובא דרישא ופטורא דסיפא בגדיש עם העבד לחוד הוא דיכול להשמיענו אלא ע''כ דקמ''ל דגם בגדי איכא נ''מ לדינא והיינו משום דחיובא דאש על מקום שהדליק הוא ולפיכך ברישא שהיה גדי כפות לגדיש והדליק במקום שהגדי שם נעשה כמו שנתן האש על גבי הגדי עצמו וחיוב מיתה אין כאן שהרי העבד לא היה כפות חייב בתשלומין על הכל ובסיפא שהיה הגדי סמוך להגדיש ולא כפות לו הואיל והוא הדליק בגדיש ולא בגדי בלא''ה פטור על הגדי ודקתני עבד סמוך לו משום דבעי לאשכוחי גם פטורא דגדיש דמשום חיובא דמיתה הוא ונקט גוונא דסיפא דפטור על הכל כמו דנקט ברישא גוונא דחייב על הכל. והיינו סייעתא לר''ל דלא אמרי' נעשה כחץ הזורק ממקום למקום:

היה גדי כפות בפ''ו הל' ז' תנן המדליק את הגדיש והיה גדי כפות לו לגדיש ועבד סמוך לו ונשרף עמו חייב על הגדיש ועל הגדי לפי שאין כאן חיוב מיתה בשביל העבד שהיה לו לברוח:

מתניתא מסייע לריש לקיש. דאין חיובו של אש אלא על המקום שהצית ולא אמרי' דהוי כזורק חץ ממקום למקום:

נעשה כזורק את החץ. דס''ל לר' יוחנן אשו משום חציו הוא דחייב והכא דחציו דכלב הוא וכשהצית במקום אחד הולך ממקום למקום וכהצית בכולא דגדיש דמי:

על כל שיבולת ושיבולת. דקסבר ריש לקיש אשו משום ממונו הוא דהוי כשאר ממונו שהזיק ומתני' דהאש לאו ממונו של בעל הכלב הוא והילכך לא משכחת חיובא אכולה דגדיש אלא בשהצית הכלב בכ''מ הגדיש וזרק את הגחלת משיבולת לשיבולת:

כלב שנטל את החררה וכו'. וקתני דחייב על הגדיש:

הלכה: אֵי זֶהוּ תָם וְאֵי זֶהוּ מוּעָד כול'. מַה טַעֲמָא דְרִבִּי יוּדָן. מִתְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם. מַה מְקַייֵם רִבִּי מֵאִיר מִתְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם. פָּתַר לָהּ בְּהַפְלֵג נְגִיחוֹת. שֶׁאִם יָצָא בַיּוֹם רִאשׁוֹן וְנָגַח. בַּשֵּׁינִי וְלֹא נָגַח. בַּשְּׁלִישִׁי נָגַח. אֵין נַעֲשֶׂה שׁוֹר מוּעָד עַד שֶׁיִּגַּח שְׁלֹשָׁה יָמִים זֶה אַחַר זֶה. יָצָא בַיּוֹם רִאשׁוֹן וְנָגַח שְׁוָורִין. בַּשֵּׁינִי וְנָגַח כְּלָבִים. בַּשְּׁלִישִׁי וְנָגַח חֲזִירִים. עַל יְדֵי שְׁלֹשָׁה מִינִין לִשְלֹשָׁה יָמִים מַהוּ שֶׁיֵּעָשֶׂה שׁוֹר מוּעָד. יָצָא בַיּוֹם רִאשׁוֹן וְנָגַח. בַּשֵּׁינִי לֹא יָצָא. בַּשְּׁלִישִׁי יָצָא וְנָגַח. ייָבֹא כְתַפְלוּגְתָא דְּרַב אָדָא בַּר אַחֲוָוא וּדְרַב הוּנָא. דְּאִיתְפַּלְּגוֹן. נִידָּה שֶׁבָּֽדְקָה עַצְמָהּ בַּיּוֹם רִאשׁוֹן וּמְצָתָהּ טָמֵא. בַּשֵּׁינִי לֹא בָֽדְקָה. בַּשְּׁלִישִׁי בָֽדְקָה וּמְצָתָהּ טָמֵא. רַב אָדָא בַּר אַחֲוָוא בְשֵׁם רַב. נִידָּה וַודַּאי. רַב הוּנָא בְשֵׁם רַב אָמַר. נִדָּה סָפֵק. אָמַר רִב הוּנָא. תַּמָּן הֲוִינָא בְרֹאשָׁהּ וְתַמָּן הֲוִינָא בְסֵיפָהּ וְתַמָּן הֲוִינָא בְּאֶמְצָעִיתָהּ. אִישְׁתָּאלַת לְרַב וְאָמַר. סָפֵק. אִישְׁתָּאלַת לְרַב וָמַר. וַודַּאי. וְחָזַר וָמַר. סָפֵק. רַב אָדָא בַּר אַחֲוָוא לֹא הֲוָה תַמָּן אֶלָּא כַּדָ מַר. וַדַּאי.

Pnei Moshe (non traduit)

Pnei Moshe

תמן הוינא בראשה וכו'. אני הייתי יושב לפני רב כשנשאלה שאלה זו לפניו בפעם ראשון היה רב פוסק טמאה מספק וכשחזרה השאלה בשניה אמר טמאה ודאי וחזר מדבריו בפעם אחרונה ואמר ספק ולפיכך אני יודע עיקר טעמו של רב כדבריו האחרונים אבל רב אדא לא היה שם אלא בדברי רב השניים כשאמר טמאה ודאי ולפיכך הוא שונה כך משמו ואינם עיקר לפי שחזר בו:

ורב הונא בשם רב אמר דהוי ספק זבה וכמו דהתם דאימור פסקה ביני וביני והכא נמי אימור אי נפיק ביום שני לא נגח והוי ספק מועד:

נדה ודאי. כלומר זבה ודאי ומשום דפתח בנדה קאמר לשון נדה וכדקאמר התם טעמא דכיון דמעיקרא ועכשיו נמצאת טמאה מחזקינן לה בזבה ודאי והכא נמי כיון דביום ראשון שיצא נגח וכן ביום השלישי מחזקינן ליה במועד דכל אימת שרואה שוורים נוגח ודלא נגח ביום שני משום דלא יצא וכמו דאמרינן בנדה שאילו בדקה בשני מסתמא היתה נמצאת טמאה:

שבדקה עצמה ביום ראשון. ראשון של ימי זיבה קאמר שאחר ימי נדה מתחילין ימי הזיבה שאם ראתה בתוך י''א ימים שבין נידה לנידה שלשה ימים רצופין הוי זבה ואם בדקה עצמה ביום ראשון ומצאת טמאה ובשני לא בדקה עצמה ובשלישי בדקה וחזרה ומצאת טמאה:

נדה שבדקה עצמה. בפ' תינוקת תנן נדה שבדקה עצמה יום שביעי שחרית ומצאת טהורה וכו' וגרסי' בבבלי שם דף ס''ח ע''א נדה שבדקה עצמה ביום השביעי שחרית ומצאת טמאה ובין השמשו' לא הפרישה ולאחר ימים בדקה ומצאה טמאה רב אמר זבה ודאי כיון דמעיקרא נמצאת טמאה ועכשיו נמצאת טמאה טמאה ודאי ולוי אמר ספק זבה אימר פסקה ביני וביני והני אמוראי דהכא פליגי אליבא דרב ג''כ בכה''ג:

ייבה בתפלוגתה. וקאמר הש''ס דאתיא האי דינא בפלוגתא דפליגי הני אמוראי בדין נדה:

בשני לא יצא. כלל ואיכא לספוקי אם מעמידין אותו בחזקת מועד מכיון שאנו רואין שבכל יום שיצא ומצא שוורים נגח ומסתמא אם היה יוצא גם ביום השני היה נוגח כמו שהיה נוגח ביום יציאתו לפניו או לאחריו או דלמא כיון שלא נגח שלשה נגיחות לפנינו לא הוי בחזקת מועד:

על ידי שלשה מינין. אלו לשלשה ימים רצופין מהו שיעשה שור המועד לכל המינין הואיל ולא הפסיק בנגיחה ולא איפשיטא:

פתר לה בהפלג נגיחות. שאם הפליג וסירג יום אחד ולא נגח וחזר ונגח ביום שלישי ואפילו עוד חזר ונגח ברביעי ויש כאן שלשה נגיחות לא כלום הוא מכיון שהפסיק יום השני ולא נגח עד שיגח שלשה ימים זה אחר זה רצופין ולהכי אתא קרא שצריך שיגח מתמול שלשום בלי הפסק יום אחד בינתים אבל אם נגח שלשה נגיחות רצופות זה אחר זה ואפי' ביום אחד הרי זה מועד:

גמ' מתמול שלשום. תמול חד מתמול תרי שלשום תלתא:

משנה: אֵי זֶהוּ תָם וְאֵי זֶהוּ מוּעָד. מוּעָד שֶׁהֵעִידוּ בוֹ שֶׁלֹשָׁה יָמִים. תָּם שֶׁיַּחֲזוֹר בּוֹ שְׁלֹשָׁה דִּבְרֵי רִבִּי יְהוּדָה. רִבִּי מֵאִיר אוֹמֵר מוּעָד שֶׁהֵעִידוּ בוֹ שֶׁלֹשָׁה פְעָמִים. וְתָם שֶׁהַתִּינּוֹקוֹת מְמַשְׁמְשִׁין בּוֹ.

Pnei Moshe (non traduit)

Pnei Moshe

ממשמשין בו. שוחקין בו ואינו נוגח חוזר לתמותו:

שלשה פעמים. ואפי' ביום אחד:

שיחזור בו שלשה. ימים שרואה שוורים ואינו נוגח חוזר לתמותו:

מתני' איזהו תם. שיקרא תם אחר העדאה:

Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source