משנה: שְׁנֵי קַדָּרִין שֶׁהָיוּ מְהַלְּכִין זֶה אַחַר זֶה וְנִתְקַל הָרִאשׁוֹן וְנָפַל וְנִתְקַל הַשֵּׁנִי בָּרִאשׁוֹן הָרִאשׁוֹן חַייָב בְּנִזְקֵי הַשֵּׁנִי. זֶה בָּא בְּחָבִיתוֹ וְזֶה בָּא בְקוֹרָתוֹ נִשְׁבְּרָה כַדּוֹ שֶׁל זֶה בְקוֹרָתוֹ שֶׁל זֶה פָּטוּר שֶׁלָּזֶה רְשׁוּת לְהַלֵּךְ וְלָזֶה רְשׁוּת לְהַלֵּךְ.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
זה בא בחביתו וזה בא בקורתו. ופגעו זה בזה:
מתני' הראשון חייב בנזקי שני. בנזקי גופו אבל אם הוזקו כליו פטור דכל תקלה תולדת בור הוא ולא מצינו לבור שחייבו בו את הכלים ובנזקי גופו דחייב דוקא שהיה לו שהות לעמו' ולא עמד כדאמרינן בגמ' אבל לא היה לו שהות לעמוד או שאינו יכול לעמוד פטור דהא קיי''ל נתקל לאו פושע הוא אלא אנוס ואין חילוק בכאן בין מקום מדרון לשלא במקום מדרון:
מְתִיבִין הָא מַתְנִיתָא. זִימְנִין דְּמוֹתְבִין לָהּ וּמְסַייְעִין לְרִבִּי יוֹחָנָן. זִימְנִין דְּמוֹתְבִין לָהּ וּמְסַייְעִין לְרֵישׁ לָקִישׁ. 15a יֵשׁ אוֹכֵל אֲכִילָה אַחַת וְחַייָב עָלֶיהָ אַרְבַּע חַטָּאוֹת וְאָשָׁם אֶחָד. טָמֵא שֶׁאָכַל חֵלֶב וְהוּא נוֹתָר מִן הַמּוּקְדָּשִׁין בְּיוֹם הַכִּיפּוּרִים. רִבִּי מֵאִיר אוֹמֵר. אִם הָֽיְתָה שַׁבָּת וְהוֹצִיאוֹ בַשַׁבָּת. אָֽמְרוּ לוֹ. אֵינוֹ הַשֵּׁם. אֵימַת דִּמְתִיבִין וּמְסַייְעִין לְרִבִּי יוֹחָנָן. הוֹצִיאוֹ בַשַׁבָּת אֵין כָּאן הֲנָחָה. וְלָמָּה אָֽמְרוּ. אֵינוֹ הַשֵּׁם. אֵימַת דִּמְתִיבִין וּמְסַייְעִין לְרֵישׁ לָקִישׁ. הוֹצִיאוֹ [בַּשַּׁבָּת וְהִנִּיחוֹ. וְלָמָּה אָֽמְרוּ אֵינוֹ הַשֵּׁם. אֵימַר תִּיפְתָּר בְּשֶׁאָֽכְלָהּ. וַאֲכִילָה הֲנָחָה הִיא. לֹא מִסְתַּבְּרָה דְלֹא הוֹצִיאוֹ בַּשַּׁבָּת חַייָב. הֲרֵי שֶׁהוֹצִיאוֹ] בַיּוֹם הַכִּיפּוּרים יְהֵא פָטוּר. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי בּוּן. אַתְייָא דְּרִבִּי מֵאִיר כְּרִבִּי עֲקִיבָה. דְּתַנֵּי. מְנַיִין לְיוֹם הַכִּיפּוּרִים שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת וְשָׁגַג וְעָשָׂה מְלָאכָה מְנַיִין שֶׁחַייָב עַל זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְעַל זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ. תַּלְמוּד לוֹמַר. שַׁבָּת הִיא. יוֹם הַכִּיפּוּרִים הוּא. דִּבְרֵי רִבִּי עֲקִיבָה. רִבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר. אֵין חַייָב אֶלָּא אַחַת.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
ת''ל שבת היא. דמשמע שאם בא חיוב מאיסור אחר עמה שיתחייב משום שבת בפני עצמה וכן לגבי יוה''כ דכתיב הוא הוא בפני עצמו. הדין פירושא דהאי סוגיא:
אמר ר' יוסי בר' בון. לא היא דלא תידוק מינה סייעת' לר''ל ולא תפרש לדברי ר''מ כדקאמרת אלא ה''ק דאם היתה שבת דקאמר אף משום שבת וחייב נמי משום שגגת מלאכה דיוה''כ ואתייא דר''מ כר''ע:
הוציאו וכו'. דקס''ד מדקאמר ר''מ אם היתה שבת והוציאו בשבת דוקא משום שבת קתני ואין כאן חיוב משום יוה''כ וטעמיה דלא משכחת לה הכא חיובא דיוה''כ דמכיון דחיובא דשבת מחויב מיתה הואי וחיוב דיוה''כ כרת ומלקו' דאין חיוב מיתה בבית דין ביום הכפורים והילכך פטור הוא כאן משום יוה''כ ממלקות ואף על גב דבשוגג איירי הכא מכל מקום שמעינן מדנקט משום שבת דוקא קמ''ל בזה דלא משכחת לה צד חיוב משום יוה''כ ואפילו הזיד ביוה''כ וידע בו כיון שיש כאן חיוב מיתה דשבת אף על פי ששגג בשבת פטור ממלקות דמזיד דיוה''כ דחייבי מיתה שוגגים פטורים ממלקות. והיינו דקאמר הוציאו ביום הכפורים יהא פטור כלומר לעולם יהא פטור ואפילו הזיד ביום הכפורים ושגג בשבת דהכי שמעינן מלישניה דרבי מאיר במתניתין והיינו סייעתא לר''ל. והיינו נמי דקאמר הש''ס הא מתניתא זמנין וכו' וזמנין לומר דמחדא מתני' שמעינן כר' יוחנן בדינא חדא וכר''ל בדינא אחרינא:
אימת דמתיבין ומסייעין לר''ל. מילתיה דר''ל לאו אהאי פלוגתא דלעיל היא דלא שייכא הכא וכן לא מצינו דפליג ר''ל על ר' יוחנן בהא דלעיל לא בשבת ולא בשום מסכת אלא בעלמא איתמר ואפלוגתא דמילתא אחריתי היא. דגרסינן בהאי תלמודא בפרק אלו נערות השוחט אותו ואת בנו לשם ע''ז ר' יוחנן אמר התרו בו משום אותו ואת בנו לוקה משום ע''ז נסקל רבי שמעון בן לקיש אמר אפילו התרו משום אותו ואת בנו אינו לוקה מאחר שאילו התרו בו משום ע''ז היה נסקל. וטעמיה דקסבר חייבי מיתות ומלקיות ואפי' שוגגין הן פטורין ממלקות כדמפרש התם. והשתא ה''ק דמאיזה דין מהאי מתני' מותבינן לבר פלוגתיה דר''ל ומסייעין ליה לר''ל וקאמר מהכא:
אימת דמתיבין ומסייעין לר' יוחנן. השתא מפרש הש''ס דממה מתיבין מהכא למאן דפליג אר' יוחנן התם ומסייעין לר' יוחנן משום דקתני הוציאו בשבת ולא הודו לו חכמים לר''מ למיחשבי' ג''כ חיובא דשבת:
אמרו לו אינו השם. וכדמפרש לה האי תלמודא במה שהבאתי לעיל דלא דמי חיוב שבת לחיובא דהני שזה חייב משום מהלך כלומר שחיובן דכל הני דחשיב במהלך ואוכל נמי חייב וזה חיובא דשבת עד שיניח וכל זמן שלא הניח או שעמד ואכלו לא מיתחייב משום הוצאה:
אם היתה שבת והוציאו בשבת. חייב חטאת משום שבת:
זימנין. מילתיה דר' יוחנן ודר''ל בעלמא איתמר ולאו בחדא פלוגתא היא אלא כדבעינן למימר לקמן ואגב דאיירי בדין מהלך כמניח דמייתי לה בפ''ק דשבת אהאי מתני' מייתי לה נמי הכא. דגרסינן פ''ק דשבת בהאי תלמודא הכי. ר' יוסי בשם ר' יוחנן המוציא אינו חייב עד שיניח ר' יעקב בר אחא בשם ר' יוחנן עד שיטול ועד שיניח ר' זעירא בעי עד שיטול על מנת להניח נטל לאכול ונמלך להניח לא הוי חייב. וכלומר דר' זעירא בעי אם נפרש דמאי עד שיטול ויניח דקאמר עד שיטול מתחלה ע''מ להוציא ולהניח ולאפוקי אם נטל מתחילה לאכול ונמלך עליו להוציא ולהניח דלא הוי חייב ופליג ר' יוחנן אדר' הושעיא לעיל שם בתרתי דס''ל מהלך לאו כעומד ומניח דמי ואינו חייב עד שיניח ממש וכן ס''ל דצריך שיהא במחשבתו משעה ראשונה להוציא ולהניח ולא בנמלך אח''כ. ותו גרסי' התם לקמן תמן תנינן ר' מאיר אומר אם היתה שבת והוציאו אמרו לי אינו השם שזה חייב משום מהלך וזה חייב משום מניח. ע''כ. והשתא מתבאר ומתפרש סוגיא דקמן הכי. דתנינן בפ''ג דכריתות יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ארבע חטאות. חד משום דאכל קודש בטומאה וחד משום חלב וחד משום נותר וחד משום יוה''כ ואשם מעילה דאכל קדש:
מתיבין הא מתניתא. ממתני' דלקמן משיבין ומביאין סייעתא וזימנין דמסייעין לר' יוחנן מהאי מתני' וזימנין מתיבין ומסייעין לר''ל:
אין כאן הנחה. כלומר ואי אמרת דאין כאן הנחה דלא צריך להנחה אלא דאמרי' מהלך כמניח לענין שבת וכר' אושעי' א''כ קשיא ולמה אמרו חכמים לר''מ אינו השם מן השם ומן השם הוא דחיובא דכולהו במהלך הוא אלא ש''מ כר' יוחנן ותיובתא לר' הושעי':
משנה: הָיָה בַּעַל קוֹרָה רִאשׁוֹן וּבַעַל הֶחָבִית אַחֲרוֹן נִשְׁבְּרָה הֶחָבִית בַּקּוֹרָה פָּטוּר. וְאִם עָמַד בַּעַל הַקּוֹרָה חַייָב. וְאִם אָמַר לוֹ לְבַעַל הֶחָבִית עֲמוֹד פָּטוּר. הָיָה בַּעַל הֶחָבִית רִאשׁוֹן וּבַעַל הַקּוֹרָה אַחֲרוֹן. נִשְׁבְּרָה הֶחָבִית בַּקּוֹרָה חַייָב. וְאִם עָמַד בַּעַל הֶחָבִית פָּטוּר. וְאִם אָמַר לוֹ לְבַעַל הַקּוֹרָה עֲמוֹד חַייָב. וְכֵן זֶה בָּא בְנֵירוֹ וְזֶה בָּא בְפִשְׁתָּנוֹ.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
מתני' היה בעל קורה ראשון וכו' פטור. בעל הקורה שזה מהלך כדרכו וזה מיהר ללכת:
זֶה בָּא בְּחָבִיתוֹ וְזֶה בָּא בְקוֹרָתוֹ. רִבִּי זֵירָא בָּעֵי. שִׁנּוּ וְהִזִּיקוּ מַהוּ. נִישְׁמְעִינָהּ מִן הָדָא. חֲמִשָּׁה שֶׁיָּֽשְׁבוּ עַל סַפְסָל אֶחָד וּבָא אַחֵר וְיָשַׁב בּוֹ וְנִשְׁבַּר. הוּא מְשַׁלֵּם עַל יְדֵי כוּלָּן. וְאִם מִחְמַת כּוּלָּן נִשְׁבַּר כּוּלָּן חַייָבִין.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
שנו והזיקו מהו. ששינו במשאן שהיה קורתו של זה כבידה הרבה וארוכה יותר מן הרגיל ומחמת זה לא היה יכול לעבור ושיבר את החבית מי אמרינן הואיל ושינה במשאו חייב או דילמא אעפ''כ יש לכל אחד רשות להלך בר''ה:
נשמעינה מן הדא. ברייתא בתוספתא שם:
וישב בו ונשבר. מחמתו שהיה אדם בריא וכבד ביותר הוא חייב ע''י כולן:
ואם מחמת כולן נשבר. שכולן גרמו לההיזק:
כולן חייבין. ומשלם כל א' חלקו ושמעינן מהאי ברייתא שאם האחד הוא ששינה המשנה חייב וכן לענין הבעיא דר' זעירא:
הלכה: שְׁנֵי קַדָּרִין שֶׁהָיוּ מְהַלְּכִין כול'. רִבִּי יוֹחָנָן בְּעָא. מַהוּ שֶׁיִּתֵּן לָרִאשׁוֹן שָׁהוּת כְּדֵי עֲמִידָה. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי. פְּשִׁיטָא לְרִבִּי יוֹחָנָן לִיתֵּן לָרִאשׁוֹן שָׁהוּת כְּדֵי עֲמִידָה. וְלֹא מִסְתַּבְּרָה דְלֹא מִן הַשֵּׁינִי וְהֵלֶךְ מַהוּ לִיתֵּן לַשֵּׂינִי שָׁהוּת כְּדֵי עֲמִידָה. 15b נִישְׁמְעִינָהּ מִן הָדָא. הַקַּדָּרִים הַמְהַלְּכִין זֶה אַחַר זֶה. נִתְקַל הָרִאשׁוֹן וְנָפַל וּבָא חֲבֵירוֹ וְנָפַל וּבָא חֲבֵירוֹ וְנִתְקַל בּוֹ וְנָפַל. הָרִאשׁוֹן מְשַׁלֵּם לַשֵּׁינִי וְהַשֵּׁינִי לַשְּׁלִישִׁי. וְאִם מַחֲמַת הָרִאשׁוֹן נָֽפְלוּ כוּלָּן הוּא מְשַׁלֵּם עַל יְדֵי כוּלָּן. וְחַייָבִין עַל נִיזְקֵי אָדָם וּפְטוּרִין עַל נִיזְקֵי כֵלִים. וְאִם הֵזִיקוּ זֶה אֶת זֶה כּוּלָּן פְּטוּרִין. חַמָּרִים שֶׁהָיוּ מְהַלְּכִין זֶה אַחַר זֶה. וְנִתְקַל הָרִאשׁוֹן וְנָפַל וּבָא חֲבֵירוֹ וְנִתְקַל בּוֹ וְנָפַל וּבָא חֲבֵירוֹ וְנִתְקַל בּוֹ וְנָפַל. הָרִאשׁוֹן מְשַׁלֵּם לַשֵּׁינִי וְהַשֵּׁינִי לַשְּׁלִישִׁי. וְאִם מַחֲמַת הָרִאשׁוֹן נָֽפְלוּ כוּלָּן הוּא מְשַׁלֵּם עַל יְדֵי כוּלָּן. חֲמוֹרִים שֶׁהָיוּ מְהַלְּכִין זֶה אַחַר זֶה. נִתְקַל הָרִאשׁוֹן וְנָפַל וּבָא חֲבֵירוֹ וְנִתְקַל בּוֹ וְנָפַל אֲפִילוּ מֵאָה כּוּלָּן חַייָבִין. אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי. כּוּלָּן פְּטוּרִין. אָמַר רִבִּי לָא. מָאן דָּמַר. חַייָבִִין. בְּשֶׁהִרבִּיצוּם בַּעֲלֵיהֶן. נָֽפְלוּ אֵין אוֹנְסִין לַבְּהֵמָה. חֲמוֹרִים שֶׁהָיוּ רַגְלֵי אֶחָד מֵהֶן רָעוֹת אֵין רַשַּׁאִין לַעֲבוֹר עָלָיו. מַהוּ רַשַּׁאִין לַעֲבוֹר עָלָיו. דָּֽרְסִין עֲלוֹי וְעָֽבְרִין. הָיָה אֶחָד רֵיקָן וְאֶחָד טָעוּן מַעֲבִירִין אֶת הָרֵיקָן מִפְּנֵי הַטָּעוּן. אֶחָד פָּרוּק וְאֶחָד טָעוּן מַעֲבִירִין אֶת הַפָּרוּק מִפְּנֵי הַטָּעוּן. הָיוּ שְׁנֵיהֶן טְעוּנִין שְׁנֵיהֶן פְּרוּקִין יַעֲשׂוּ פְשָׁרָה בֵּינֵיהֶן. שְׁתֵּי עֲגָלוֹת שְׁתֵּי סְפִינוֹת אַחַת טְעוּנָה וְאַחַת רֵיקָנִית מַעֲבִירִין פְּרוּקָה מִפְּנֵי הַטְּעוּנָה. שְׁתֵּיהֶן פְּרוּקוֹת אוֹ טְעוּנוֹת יַעֲשׂוּ פְשָׁרָה בֵּינֵיהֶן. הַנִּכְנַס לַמֶּרְחָץ נוֹתֵן כָּבוֹד לַיּוֹצֵא. וְהַיּוֹצֵא מִבֵּית הַכִּסֵּא נוֹתֵן כָבוֹד לַנִּכְנַס.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
נפל רשאין לעבור עליו. כן הוא בתוספתא שם וחסר הוא בספרי הדפוס:
מהו רשאין לעבור עליו. באיזה אופן הוא דרשאין:
דרסין עלוי ועברין. אפי' בדריסה עליו ממש רשאין הן לעבור ולהלך לדרכן:
ריקן. מן המשאוי וא' טעון משאוי והדרך הוא צר ודחוק מעבירין את הריקן מפני הטעון:
אחד פרוק. מן הרוכב ואחד טעון רוכב על גביו:
שתי עגלות. וכן הדין בעגלות או ספינות הפוגעות זו בזו ואינם יכולין לעבור בבת אחת:
הנכנס למרחץ. ופוגע באדם היוצא ואין יכולין לעבור בבת אחת:
נותן כבוד ליוצא. והוא ימתין מפני שהיוצא עיף הוא מן המרחץ:
נותן כבוד לנכנס. שאין רשאי לשהות עצמו:
חמורים. שהיו מהלכין זה אחר זה ורגלי א' מהן רעות ובעליהן מהלכין עמהן אין רשאין לעבור עליו אלא יסלקו להצד:
נפלו. אבל אם מחמת שנפלו נתקלו זה בזה פטורין. שאין אונסין לבהמה לא שייך דין אונסין בהן ובאדם הוא דאמרינן מועד לעולם אפילו באונס מלבד בנתקל לפי שאנוס גמור הוא והילכך אם היה לו לעמוד ולא עמד חייב אע''פ שתחלתו אנוס גמור היה אבל בבהמה לא שייך הכי ואם לא היו הבעלים שם פטורין:
מאן דאמר חייבין בשהרביצום בעליהן. ולא פליגי דמ''ד חייבין כשהרביצום כלומר אחר שנתקלו ונפלו היו בעליהם שם ולא העמידום והניחן מרובצים:
אית תניי תני. תניא אידך כולן פטורין בחמורים:
אפי' מאה כולן חייבין. זה לזה:
כולן פטורין. ואפי' כשהיה להן לעמוד וקתני מיהת הראשון משלם לשני והשני לשלישי אלמא דשניהן שוין לדינא דכל היכא דהראשון משלם והיינו דוקא כשהיה לו שהות כדי עמידה דהאי פשיטא לן כדלעיל בכה''ג נמי הוא דמשלם השני דאל''כ לא הוה ליה לבללינהו בחד בבא:
ואם הזהירו זה את זה. ארישא קאי שכל אחד הזהיר לחבירו:
נישמעינה מן הדא. ברייתא דתני בתוספתא פ''ב. ואם מחמת הראשון נפלו כולן. כגון שהיה מוטל על רוחב הדרך ונתקל זה בראשו וזה ברגלו הוא חייב לשלם בנזקי כולן שהיה לי לעמוד:
דלא מן השני והלך אלא מן השני והילך. אם השני שנתקל בראשון נפל וחזר ונתקל בו השלישי בהא הוא דמיבעי' לן מהו ליתן לשני שהות כדי עמידה מי אמרינן מכיון דהשני ראה שהראשון נפל ומוטל לפניו היה לו להמתין או לסלק עצמו משם לצד אחר ולאו אנוס הוא בנפילתו ואפילו אין לו שהות כדי עמידה חייב הוא בנזקי שלישי או דילמא אמרינן דמכיון מחמת שנתקל נפל גם הוא אנוס הוא וביש לו שהות כדי עמידה דוקא הוא דמחייב:
ולא מסתברא. הבעיא דאיצטריך ליה לר' יוחנן למיבעי:
אמר ר' יוסי פשיטא לר' יוחנן. לאו הכי מיבעיא ליה לר' יוחנן כדנקט סתמא דהש''ס דבהא פשיטא ליה דנותנין להראשון שהות כדי עמידה דאם לא היה לו שהות לעמוד ודאי פטור הוא דמאי הוה ליה למיעבד דנתקל הוא ואנוס בנפילה:
גמ' מהו שיתן לראשון שהות כדי עמידה. אם נותנין לו שהות שיוכל לעמוד ולא מיחייב אלא אם היה לו שהות לעמוד ולא עמד:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source