הוקיר. שור המזיק וכן אם נעשה בו איזה מלאכה ועשה שכר או אם השביח מאליו ומחמת כן הוא שוה יותר הכל תליא בפלוגתייהו וכפי הטעם שאמרנו:

על דעתיה דרבי מאיר. אבל לר''מ דס''ל שאין להמזיק שייכות כלל גבי הנבלה כ''א הניזק נוטל אותה ונמצא מה שהניזק גובה מן החי הוא הח''נ לבד שהן ע''ה ולא נתחדש שום חוב אחר אחרי הנזק שיהיה לו לגבות ממנו והח''נ שהוא גובה יש לו שיעבוד גמור עליו מן התורה לפיכך שניהם מקדישין אותו וכלומ' דההקדש של שניהם חלין עליו של הניזק כמו של המזיק. ונתברר לנו לפי סברא זו במאי דפליגי רבי מאיר ור' יהודה בברייתא לפי שיטתא דהאי ש''ס. וזה דר' יהודה דאמר בשהנבלה יפה נ' זוז זהו שור האמור בתורה הורה הכתוב לנו דהח''נ הוא כשאר חוב כמו הכ''ה שהן בודאי דין חוב להם שנולד ונתחדש אחר ההיזק ומחמת שנוטל המזיק כמו כן מן הנבילה דדינן שוה וללמדנו דאין לניזק כ''א חוב על שור המזיק ואין הקדשו חל עליו. אבל לרבי מאיר דאמר אין זה שור האמור בתורה אלא בשאין הנבלה יפה כלום מיירי בא הכתוב ללמדנו שאין כאן חוב אחר כ''א הח''נ ובהאי אלמוה לשעבודא דניזק ואם הקדישו חל עליו כמו אם הקדישו הבעלים. ובהכי מתפרשא כל הסוגיא על מכונה:

מקדיש הראשון. הבעלים שהן יכולים להקדישו ולא הניזק שאין לו קנין גמור בו ואין הקדשו חל עליו:

על דעתיה דר' יודה. דאמר שהמזיק נוטל חצי המת דגזרת הכתוב הוא ובהכי משתעי קרא ונמצא מה שהניזק גובה מן החי הוא בשביל החוב ח''נ שלו דמשתלם מגופיה ואותן הכ''ה גובה ממנו בשביל הכ''ה שנטל המזיק מן המת הרי דאין לו קנין אחר על שור המזיק כ''א בעד חובו. ואפילו אותן הע''ה שהוא חצי נזקו שגובה ממנו אינו אלא כשאר חוב והרי הן כמו הכ''ה שנתחייב לו עכשיו:

ומה ביניהון. האי מילתא לאו אהאי מתני' קאי דר' יודה מאי שייך הכא אלא דר' יוחנן מפרש לפלוגתייהו דר''מ ור' יודה בפרק דלעיל ומשום דמסיק ר' יודה ור''ש שניהן אמרו דבר אחד מפרש מעיקרא למילתייהו והדר מסיק למאי דשייך למשנתינו והכי פירושה לפי המסקנא דהאי ש''ס ובמה דקאמר כמה דר' יודה אמר וכו' כדלקמן:

ומה ביניהון. דר''מ ור' יהודה דפליגי לעיל בפ''ג גבי שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים דקאמר ר' יהודה לר''מ דקרא מישתעי בשהנבלה יפה חמשים זוז ובמאי פליגי לדינא הא בין לרבי מאיר ובין לר' יהודה המזיק נוטל קכ''ה והניזק נוטל קכ''ה שהרי הנזק היה ק''נ ומגיע להניזק ע''ה מן המזיק שהוא חצי נזקו ונמצא לר' יהודה דאמר זה נוטל וזה נוטל חצי החי וחצי המת והניזק נוטל מן הנבלה כ''ה וק' מן החי שהוא ע''ה בעד חצי נזקו וכ''ה כנגד הכ''ה שנוטל המזיק מן הנבלה וקכ''ה להמזיק וכן לרבי מאיר דאמר הניזק נוטל כל הנבלה שהוא חמשים ועוד ע''ה מן החי בעד חצי נזקו ואם כן מאי בינייהו לדינא וקאמר ר' יוחנן הקדש ביניהון כלומר אם הניזק יכול להקדיש לשור המזיק כמו המזיק:

ורבי שמעון אומר לא קנה אלא למת בלבד. וכלומר דהקנין שיש לו בחי בשביל המת בלבד והן הע''ה שהוא גובה בשביל ח''נ. וזהו שיש לו קנין ממש בו ואף על גב דהכ''ה גם כן גובה ממנו מכל מקום נ''מ דלא מדמינן הח''נ להכ''ה שנפרע בשביל החוב שנתחדש אחר ההיזק שהן לבדן נחשבין כמו חוב בעלמא אבל ה''נ יש לו קנין וחלק ממש בגוף השור ובהא מילתא ר' שמעון כר' מאיר סבירא לי' ושניהן יכולין להקדישו דהן שותפין בו. וטעם פלוגתייהו במתני' הוא משום דרבי מאיר סבירא לי' בשתפסו הניזק להשור לגבות נזקו ממנו נעשה עליו כש''ש והוא מתחייב בנזקו ואין הבעלים מפסידין ורבי שמעון לא סבירא ליה כוותיה בהא אלא הואיל והבעלים יש להם על כל פנים חלק בו מפסידין ג''כ לפי חלקם. ודכ''ע סבירא להו שותפין הן בין ר' מאיר ובין ר''ש ור' יהודה הוא דס''ל הניזק ב''ח דמזיק הוא. ובענין שור האמור בתורה הוא דסבירא ליה ר''ש כר' יהודה. הדין הוא דנתברר לן בפירושא דהאי סוגיא בס''ד:

שר' יודן אומר קנה לחי קנה למת. כלומר שהוא קונה בהחי כמו שהוא קונה בהמת שהרי נוטל חצי מן החי וחצי מן המת והיינו דר' יהודה דאמר שור האמור בתורה בשהנבלה יפה נ' זוז והורה לנו הכתוב בזה דכל מה שהוא גובה מן החי ואפי' ה''נ שלו שהן הע''ה הרי הן כמו הכ''ה שהוא גובה בשביל הכ''ה שנטל המזיק מן המת ולומר שכולן נחשבין כשאר חוב ואין להניזק חלק ושותפות בשור המזיק ומש''ה נמי אמר ר' יהודה דאינו יכול להקדישו כ''א הראשון:

אלא. דבחד צד ע''כ לומר שהן מחולקים ולא אמרו דבר אחד:

כמה דר' יודה אמר קנה. בענין הקנין עצמו דסבירא ליה לר' יהודה שגובה מאה מן החי כן ר' שמעון אומר קנה כך כפי החשבון של ר' יהודה ושור האמור בתורה מפרש ר' שמעון כמה דמפרש ר' יהודה:

שניהן אמרו דבר אחד. לאו דבר אחד ממש הוא וכדמסיק אלא דבעינן קנין והחלק שיש לניזק בשור המזיק לדבר אחד נתכוונו דהקנין והחלק בו הוא החצי של השור המזיק דסבירא ליה לרבי שמעון דשור האמור בתור' בשהנבלה יפה נ' זוז ויש להניזק בו מאה כמו לר' יהודה ומיהו לר' שמעון לא דמי הח''נ שהן הע''ה להכ''ה כמו לר' יהודה וכדמפרש ואזיל:

ומסרו לו לנזקיו. בתמיה וכלומר וכי בשביל נזקו שהוא תחת ידו מסרו לו שיהא שלו לענין שהוא לבדו יגבה ממנו נזקין הא ודאי ליתא שאינו אלא כמשכון בידו שמסרו לו למשכון לגבות ממנו נזקו והרי הוא כשומר שכר עליו בשביל חוב הנזק שלו ועכשיו שחזר ונגח הניזק השני גובה ממנו נזקו:

ולא כן אמר ר' לעזר שמירת נזקין כשמירת קנין. כלומר דפריך מדקאמר שהשני אומר לראשון תניהו לי ש''מ שהשור תחת ידו הוא שהבעלים מסרו לו לגבות ממנו נזקו דלא כן אמר ר' לעזר לעיל בפ''ק הלכה ב' גבי חפר בור ובא אחר וסיידו וכיירו דחייב הוא ומפרש התם דמיירי שאמר לו סוד את הבית הזה וקנה אותו וכלומר שכשמסר לו והרי הוא כשלו מפני ששמירת נזקין כשמירת קנין כמו שקנה אותו בדרכי הקניה וה''נ שלו הוא ואמאי השני מוציא מתחת ידו:

אינו שלך. וא''ת השור הוא עדיין ברשות בעלים ואינו שלך א''כ תניהו לי שאגבנו מהבעלים וכלומר אין אתה רשאי ליטול המגיע לך עד שאגבה אני בתחלה ואם יהיה בו מותר תגבה אתה:

שלך הוא. אם לאחר ששור זה נגח את שורך נעשה כשלך שהיה לך לגבות ממנו הזיקך א''כ תניהו לי לגבות ממך שהרי השור שלך הוא ואתה מתחייב בנזקיו ותשלם לי חצי נזקי ואם יהיה בו מותר יהיה שלך:

גמ' בא עליו ר''מ משני צדדין. כלומר טעמיה דר''מ דאמר האחרון אחרון נשכר משום דהאחרון בא עליו משני צדדין ממ''נ איני מפסיד חצי נזק המגיע לי:

דיכיל מימר ליה. אפ''ה יש לו טענה ואפי' בכה''ג מפני שיכול לומר לו (אם) אתה היית צריך לשלח לעיר רומי למכור סחורות הרבה שלך לפי שא''א לך למכור לך כ''כ במקומינו אבל אני בסחורה המועטת שלי בעוד שאתה היית הולך למקום רחוק הייתי מהפך בכאן ואיני צריך להוצאה מרובה אלא קונה ומוכר במקומי והייתי מגיע לריוח כפי הריוח מהסחורה שלך:

היתה פרגמטייו נתונה ברומי אבל אם היו צריכין לשלח הסחורות לעיר רומי למקום רחוק מאי איכא למימר שהרי עכשיו אינו יכול זה לטעון כך שהרי אינו יכול להוציא הוצאות רבות על דבר מועט שלו אם היה מתעסק בשלו בפ''ע:

עד כדון. עד כאן שיכול לטעון זאת הטענה כשהיו הסחורות נתונות כאן במקומן ולא היו צריכין להוציא הוצאות ולשלח הסחורות למקום רחוק כדי למכרן בטוב:

את פרגמטיא דידך סגין. מפני שאתה לפי הסך שלך היה מגיע לחלקך סחורה הרבה והיית צריך להתעכב זמן רב עד שתמכור הסחורה שלך ובין כך הייתי אני מהפך בממון שלי הסך המועט בסחורה מועטת קונה ומוכר וחוזר קונה ומוכר עד שהייתי מגיע לריוח גדול כפי הריוח בסחורה מרובה שלך וא''כ עתה אשר לא חלקנו והיינו עוסקין ביחד צריך שלא אפסיד כלום ויש לי חלק בריוח כפי אשר יש לך:

דיכיל מימר ליה וכו'. מפני שעדיין יש טענה לבעל סך הקטן שהרי הוא יכול לומר אם היינו חולקין היה לי ריוח בסך המעט אשר בידי כמו אתה בסך הגדול שלך:

אמר רבי לעזר. דלא היא שאפי' בדבר שדרכו לחלק ולא חלקו ונתעסקו ביחד חולקין בשוה:

מביאין לאמצע וחולקין. כלומר משום שדרכה של הסחורה כזו שמביאין אותה לאמצע וחולקין בה כל אחד לפי הממון ומה''ט אם נשאו ונתנו ביחד ולא חלקו הסחורה חולקין הריוח לפי הממון שהרי כל אחד מהן היה יכול לקנות בתחלה כפי סך ממונו ואומר בעל סך הגדול לבעל סך הקטן הלא בתחלה בלא הממון שלך הייתי קונה כפי סך הממון שלי ולא נהניתי מן הסך שלך וגם אתה לא הפסדתה כלום שאם היית נושא ונותן בפני עצמך כפי סך הקטן שלך לא היה לך ריוח אלא דבר מועט וכמו כן תטול עכשיו:

אבל דבר שדרכו לחלק. ואפשר לקנות ממנו כמו שהוא חפץ:

דיכיל מימר ליה. משום שיכול לומר בעל סך המעות המועט לבעל סך הרב אילו לא עשרה הדינרין שלי לא הייתה יכול לקנוס כלום מפני שהוא דבר שא''א לקנות אלא כולה כמות שהיא ואם יפחות לך אפי' כסך המועט שלי לא היית יכול לקנות' וכמוני כמוך בריוח הסחורה זאת:

נראין דברים. לא שנו דחולקין בשוה אלא בשנטלו מרגליות כלו' שלקחו בממון השותפין אבן טובה א' וכיוצא בה דבר שאינו דרכו ליחלק וכלומר שא''א לקנות מקצת ממנה אלא כמות שהיא בזה חולקין הריוח בשוה:

תמן תנינן. בפ' מי שהיה נשוי הל''ד מי שהיה נשוי לשלשה נשים ומת כתובתה של זו מנה ושל זו ר' ושל זו ש' ואין שם אלא מנה חולקות בשוה וכו' וכן שלשה שהטילו לכיס זה מנה וזה ר' וזה ש' ופיחתו אי הותירו בסחורה כך הן חולקין לפי מספר השותפין בשיוה וגרסי' שם קצת מהסוגיא ובשינוי נוסחא: