אָמַר רִבִּי יָסָא. מִילָּה שְׁמָעִית מִן דְּרִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק הָכָא וְלֵית אֲנָא יְדַע מַה הִיא. אָמַר לֵיהּ רִבִּי זְעִירָא. דִּילְמָא דָא הִיא. בַּתְּחִילָּה אֵינוֹ מְדַבֵּר אֶלָּא בְּתָם. 21b הֶחֱזִיר אֶת הַמּוּעָד לַכּוֹפֶר. הֶחֱזִיר אֶת שְׁנֵיהֶן לִנְזָקִין. יָכוֹל כְּשֶׁם שֶׁהֶחֱזִירוֹ לִנְזָקִין כָּךְ הֶחֱזִירוֹ לִדְמֵי עֶבֶד. תַּלְמוּד לוֹמַר וּבַעַל הַשּׁוֹר נָקִי. נָקִי מִדְּמֵי עֶבֶד. אָמַר רִבִּי לָא. בְּכָל אָתָר אַתְּ מַחְמִיר בְּעֶבֶד יוֹתֵר מִן הַכֹּל. שֶׁאֲפִילוּ מוּכֶּה שְׁחִין נוֹתֵן שְׁלֹשִׁים סֶלַע. הָיִיתִי אוֹמֵר. אַף בְּאָבִיו וּבְאִמּוֹ כֵּן. תַּלְמוּד לוֹמַר וּבַעַל הַשּׁוֹר נָקִי. נָקִי מִדְּמֵי וְולָדוֹת. בְּכָל אָתָר אַתְּ מַחְמִיר בְּמוּעָד יוֹתֵר מִתָּם וְהָכָא אַתְּ מַחְמִיר בְּתָם יוֹתֵר מִבְּמוּעָד. אֶלָּא כֵּינִי. אֲנָשִׁים שֶׁאֵינָן מִתְכַּוְונִין חַייָבִין. שְׁוָורִין שֶׁאֵינָן מִתְכַּוְונִין פְּטוּרִין. הָא אִם הָיוּ מִתְכַּוְונִין יְהוּ חַייָבִין. תַּלְמוּד לוֹמַר וּבַעַל הַשּׁוֹר נָקִי. נָקִי מִדְּמֵי וְולָדוֹת. תַּנָּיי חוֹרָן תַּנֵּי. וּבַעַל הַשּׁוֹר נָקִי. נָקִי מִדְּמֵי עֶבֶד. וְלֵית כְּתִיב וְכִי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים. אֲנָשִׁים וְלֹא שְׁוָורִים. אָמַר רִבִּי חַגַּיי. כֵּינִי מַתְנִיתָא. אֲנָשִׁים שֶׁאֵין מִתְכַּוְונִין חַייָבִין. שְׁוָורִים שֶׁאֵין מִתְכַּוְונִין פְּטוּרִין. הָא אִם הָיוּ מִתְכַּוְונִין יְהוּ חַייָבִין. תַּלְמוּד לוֹמַר וּבַעַל הַשּׁוֹר נָקִי. נָקִי מִדְּמֵי עֶבֶד. וְלֵית כְּתִיב כִּי יִנָּצוּ כִּי יְרִיבוּן. וַהֲלֹא הִיא מַצּוּת הִיא מְרִיבָה. אִי מַה לְהַלָּן בְּמִתְכַּוֵּן אַף כָּאן בְּמִתְכַּוֵּן. מַה כָּאן בְּשֶׁאֵינוֹ מִתְכַּוֵּן אַף לְהַלָּן בְּשֶׁאֵינוֹ מִתְכַּוֵּן. 22a מַאי כְדוֹן. כֵּיי דָּמַר רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק. בַּתְּחִילָּה אֵינוֹ מְדַבֵּר אֶלָּא בְּתָם כול'.
Pnei Moshe (non traduit)
הא אם היו. השוורים מתכוונין לאשה הוה אמינא דחייבין בממון ואע''ג דבאנשים כי נתכוונו לאשה פטורין הן מממון התם טעמא משום דקם ליה בדרבה מיניה אבל בשוורים דלא שייכא האי טעמא היינו מחייבין בממון משום דנתכוונו להאשה גופה תלמוד לומר ובעל השור נקי דלעולם הוא נקי מדמי וולדות:
תנייא חורן תני. תנא דהאי ברייתא אידך תני ובעל השור נקי מדמי וולדות צריך להיות. וטעות דמוכח הוא בספרים:
ולית כתיב וכו'. וכולה מיתפרשא כדלעיל אלא דהכא מסיים הש''ס כדתני בבית המדרש לאידך קושיא דלקמן ולית כתיב כי ינצו כי יריבון וכדמשנינן:
הא אם מתכוונין יהו חייבין תלמוד לומר ובעל השור נקי נקי מדמי וולדות:
ולית כתיב כי ינצו כי יריבון. הכא כתיב וכי ינצו אנשים ונגפו אשה וגו' ולעיל בפרשה כתיב וכי יריבון אנשים והכה איש את רעהו וגו'. כלומר דפריך הש''ס אהא דמוקי לה לפרשתא דוכי ינצו בשאינן מתכוונין מיירי והלא היא מצות היא מריבה וכלומר וכי מדשני קרא בלישניה אתה לומד לפרש דהאי פרשה לא מיירי במה דאיירי לעיל ודאי הא ליתא הלא היא מצות היא מריבה דמאי שנא ומשינוי הלשון הזה אי אתה יכול ללמוד שינוי הדין ולומר דבגוונא אחרינא משתעי קרא וא''כ קשיא דנימא אי מה להלן במתכוין איירי דהכי משמע לישנא דקרא והכה איש את רעהו אף כאן במתכוין:
מה כאן בשאינו מתכוין. ומתמה דמהיכא קים לך הכי דקרא דלעיל במתכוין דוקא ואימא איפכא דמה כאן בשאין מתכוין ואף על פי דונגפו כתיב הא לא הוה קשיא לך דאפ''ה אפשר לפרש דבשאין מתכוין לאשה איירי אלא שנתכוונו זה לזה ועל ידי כך ונגפו אשה וא''כ ה''נ נימא דאף להלן בשאין מתכוין לזה שהכהו איירי אלא שנתכוין לחבירו והכה את זה:
מתי כדון. השתא מאי מסקינן דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי:
כיי דמר רבי שמואל. ומסיק הש''ס לעולם כדאמרינן מעיקרא דבשאינו מתכוין מיירי הכא ודקשיא לך מה להלן במתכוין אף כאן במתכוין לא קשי' משום דילפינן לפרש הכי מהאי דאמר ר' שמואל לעיל לתרץ הקושיא להך תנא דדריש נקי למעוטי מדמי עבד וקשיא לו קרא למה לי דמהיכא תיתי לן לחייביה בתם וקאמר ר' שמואל משום דבתחלה בתם הוא מדבר והוציא את המועד לחייבו בכופר וכו' כדאמרינן לעיל:
אנשים שאינן מתכונין חייבין. כלומר מדכתיב ולא יהיה אסון ענוש יענש ודרשינן הכי אם לא יהיה דין אסון אע''פ שיש אסון באשה אלא שאין כאן דין מיתה וכגון שלא נתכוונו להאשה אלא זה לזה נתכוונו ופטורין ממיתה בשביל אסון האשה והילכך ענוש יענש וחייבין בדמי ולדות והשתא דרשינן נמי למיעוטא דשוורים בגוונא דחיובא דאנשים שבאנשים שאינן מתכוונין לאשה חייבין ממון ולא שוורים שאינן מתכוונין דבכה''ג פטורין הן מממון:
אלא כיני. ומשני דהכי דרשינן למיעוטא דאנשים ולא שוורים ולא תקשי לך:
בכל אתר את מחמיר במועד מתם. כלומר דפריך הא למעוטי שור מדמי ולדות לא איצטריך למידרש מנקי דהא כבר נפקא לן מדכתיב וכי ינצו אנשי' ודרשינן אנשים ולא שוורים וכדלקמן ועל כרחך דתימא הכי דמאנשים לא אימעוט אלא מועד דשוורים דממעטינן הדומין לאנשי' הן מה אנשים מועדים דאדם מועד לעולם אף שוורים מועדים אבל בתם הוה אמינא דמיחייב ולהכי איצטריך נקי למעוטי ולפיכך פריך היכי ס''ד למימר כן הא בכל מקום מועד חמור ומהיכי תיתי לומר דהכא תם חמור ממועד דאיצטריך קרא למעוטי:
נקי מדמי ולדות. זהו דרשא אחריתא וכמו תניא אידך דדריש מלת נקי נקי מדמי ולדות שאם נגח האשה ויצאו ילדיה אינו משלם דמי ולדות לבעל:
הייתי אומר אף באביו ובאמו כן. בודאי אלו דברים קשים להולמן ואין להם פירוש וחפשתי בכל התוספתא ובספרא וספרי ומכילתא אולי ימצא איזו ברייתא השייכא להאי ענינא ויהיה ניכר המובן ואם שיהיה החסרון מן הגירסא אבל לא מצאתי. ודעתי נוטה שהוא ט''ס מן המעתיק שהיה כתוב ר''ת אף באו''א וטעה וסבור שהם מלות באביו ובאמו אבל אינו כן אלא שהן מתבארין כך. בכל אתר ובכל אתר. והן סיום דברי ר' אילא. וכלומר מפני שמצינו שבכל אתר את מחמיר בעבד כמבואר והייתי אומר שאף בכל מקום ובכל מקום כלומר בכל וכל הדינים חמור בעבד יותר מבן חורין ולענין תם נמי שאף על פי שבבן חורין פטור מכופר חייב בדמי העבד הוא תלמוד לומר ובעל השור נקי למעוטי תם מדמי עבד. וכן דרך הש''ס הזה פעמים מקצר ובלישנא קלילא ופעמים מתני בלישנא כפילא:
בכל אתר את מחמיר בעבד. ר' אילא נותן טעם ג''כ לדרשא דר''ע וקאמר דהיינו טעמא דאיצטריך קרא למעוטי מפני שמצינו שבכל מקום חמור הוא העבד וכלומר בכל דין תשלומין של עבד חמור הוא מבן חורין דאם הזיק בן חורין אינו נותן אלא לפי שוייו ובעבד אפי' הוא מוכה שחין ואינו שוה אלא סלע נותן שלשים וה''א דמחמיר אני גם כן בתם שאע''פ שהוא פטור (הוא) מכופר בבן חורין חייב הוא בדמי עבד להכי איצטריך נקי למעוטי בתם:
כך החזירו. הכתוב בקרא דבתריה אם עבד וגו' ולחייבו נמי לתם בדמי עבד כמו דהשוו לנזקין לפיכך הוצרך הכתוב למעטו:
יכול. מדהחזירו הכתוב עכשיו לדבר בתם כמו ממועד דבשניהן משתעי האי קרא ושניהן שוין לדין דנזקין:
החזיר את שניהן לנזקין. דכתיב בתריה או בן יגח או בת יגח כמשפט הזה יעשה לו דהאי קרא אתרווייהו קאי משפט דתם ומשפט דמועד והיינו דבמיתה ודאי יש חילוק ביניהן לענין כופר אלא דלנזקין החזיר את שניהן דשניהן חייבין בנזקי קטנים כמו בנזקי גדולים:
החזיר את המועד לכופר. כלומר הוציאו הכתוב ופרטו לחייבו בכופר:
בתחילה. בריש הפרשה אינו מדבר הכתוב אלא בתם כי יגח איש וגו' סקול יסקל השור ולא כתיבא ביה כופר:
דילמא דא היא. שמא זה הדבר ששמעת ממנו בענין מיעוטא דקשיא ל''ל קרא למעוטי דמי עבד בתם דמהיכא תיתי לחייביה ואני אזכיר אותך דהכי אמר לך:
מילה שמעית וכו'. שמעתי דין אחד מר' שמואל בהאי ענינא ואיני יודע עכשיו מה ששמעתי בזה:
הלכה: שׁוֹר שֶׁהָיָה מִתְחַכֵּךְ בַּכּוֹתֶל כול'. וְאִישׁ כִּי יַכֶּה כָּל נֶפֶשׁ אָדָם. לְהָבִיא אֶת הַמַּכֶּה וְיֵשׁ בּוֹ לְהָמִית. אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי. אֵין בּוֹ כְּדֵי לְהָמִית. אָמַר רִבִּי לָא. וַאֲפִילוּ יֵשׁ בּוֹ לְהָמִית וּבָא אַחֵר וְהֵמִית הַמֵּמִית חַייָב. וְהֵמִית אִישׁ אוֹ אִשָּׁה. מַה הָאִישׁ מוֹרִישׁ נְזָקָיו לְבָנָיו אַף אִשָּׁה מוֹרִישָׁה נְזָקֶיהָ לְבָנֶיהָ. וְאֵין הַבַּעַל יוֹרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ. כָּךְ פֵּירְשָׁהּ רִבִּי הוֹשַׁעְיָה אֲבִי הַמִּשְׁנָה. בַּכּוֹפֶר שֶׁלְּאַחַר מִיתָה שָׁנוּ.
Pnei Moshe (non traduit)
והמית איש או אשה. במועד כתיב ואם שור נגח הוא וגו' והמית וגו' ומה תלמוד לומר והרי כבר נאמר בריש הפרשה וכי יגח שור את איש או אשה:
מה האיש. להקיש אשה לאיש מה האיש וכו' אף אשה מה שנתחייבו לה מחמת נזקיה מורשת לבניה ולא לבעלה:
ואין הבעל יורש את אשתו. בתמיה והא כתיב ונתתם את נחלתו לשארו וגו' וירש אותה ודרשינן שארו זו אשתו וה''ק שארו וירש הוא אותה:
משנה: שׁוֹר שֶׁהָיָה מִתְחַכֵּךְ בַּכּוֹתֶל וְנָפַל עַל הָאָדָם נִתְכַּוֵון לַהֲרוֹג אֶת הַבְּהֵמָה וְהָרַג אֶת הָאָדָם לַנָּכְרִי וְהָרַג בֶּן יִשְׂרָאֵל לַנְּפָלִים וְהָרַג בֶּן קַייָמָא פָּטוּר.
וּמְנַיִין לְנִזְקֵי הָעֶבֶד. תַּלְמוּד לוֹמַר אוֹ בֶן יִגַּח אוֹ בַת יִגַּח. וְאִם עֶבֶד וגו'. רִבִּי חִייָה בַּר וָוא וְרִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק. חַד אָמַר. לֹא תְהֵא תוֹסֶפֶת יְתֵירָה עַל הָעִיקָּר. וְחָרָנָה אָמַר. מְשַׁלֵּם לוֹ כָּל נִזְקוֹ.
Pnei Moshe (non traduit)
ומנין לנזקי העבד. ומסיק ר' שמואל לעיל דמנין היה לנו לרבות נזקי העבד בתם דאיצטריך קרא למעוטי משום דכתיב או בן יגח וגו'. ואם עבד יגח וגו' בהדדי והיינו משום דאפסקיה קרא וכתב או בן יגח וגו' כמשפט הזה וגו' דהחזירו הכתוב לתם בהאי קרא לנזקין דבתרוייהו משתעי בין בתם בין במועד כדאמרי' לעיל ומש''ה ה''א דגם קרא דעבד בתם נמי מישתעי והילכך איצטריך קרא למעוטי לתם מדמי עבד והשתא להאי תניא אידך דדריש לה לנקי לדרשא אחריתא לפוטרו מדמי וולדות ואוקמינן אליביה דקרא וכי ינצו בשאינן מתכוונין לאשה מיירי. מפרשינן אליביה כעין גוונא דמפרש ר' שמואל להאי תנא דלעיל והיינו דהכא נמי איכא למידרש בהני קראי כן דבתחלה אינו מדבר אלא במתכוין דקרא דוכי יריבון וכשבא הכתוב בקרא דכי ינצו החזירן לשאין מתכוין וא''כ איכא למידרש כדדרשינן לעיל דה''א דשוורים כי נתכוונו חייבין ואיצטריך קרא למעוטי נקי מדמי וולדות והשתא איפרוק להאי תנא כעין דפרקינן להך תנא דלעיל אליבא דרשא דידה נקי מדמי עבד:
ר' חייא ור' שמואל. פליגי אהדדי ואדלעיל קמהדרי דדריש נקי מדמי עבד וממאי הוא דפטור אם משלשים של קנס או מכל דמי העבד:
חד אמר לא תהא וכו'. כלומר דס''ל דפטור מכל דמי העבד ומכ''ש דפטור מהקנס שלא תהא תוספת והוא הקנס יתירה וחשוב' על העיקר והוא דמי העבד וכלומר דעיקר מיעט הכתוב שלא יהא התם משלם דמי שויו של העבד וממילא אימעוט קנס דהא תוספת הוי:
וחרנה. ואידך אמר:
משלם לו כל נזקו. דלא מיעט אלא קנס אבל דמי נזקו משלם ונ''מ דאם אינו שוה אלא סלע אין לו אלא דמי שויו:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source