אמר ר' עקיבא אפילו עני שבישראל וכו'. ר''מ ס''ל בין מכובד בין בזוי כולן שוין לדיני קנסות הללו ואין הלכה כר''ע:

והכל לפי כבודו. כל אלו הדמים שהוזכרו במשנה אינם אלא למכובד ביותר אבל שאינו מכובד כ''כ פוחתין לו והכל לפי ערך כבודו:

והגיע בו הרוק. בגופו אבל בבגדו פטור דאין זה בושת לחייבו:

צרם. פגם:

לאחר ידו. שהכהו באחר ידו דהוי קלון ביותר:

סטרו. הכהו בפס ידו על הלחי ואיכא בשת טפי:

מנה. ואין הלכה כר' יהודה:

נותן לו סלע. סלע מדינה שהוא ארבעה זוזים וקצבת חכמים היא:

מתני' התוקע לחבירו. שחיבר אצבעותיו בפס ידו והכה אותו באגרוף:

א''ר נסה. מאי קושיא דשפיר משכחת לה ואינון דאמרין כן מעידין אנו וכו' וכלומר כמו דאמרינן בעדות חבלה בעלמא שמעידין שנכנס תחת ידו כשהוא שלם ויצא כשהוא חבול בשתים חבלות וה''נ כן שהעידו שנכנס תחת יד רבו כשהוא שלם בשתי עיניו ויצא מתחת ידו כשהכהו חבול בשתים ובעדות כזה ודאי אי אתה יכול לחייב להרב לשלם בעד א' משתים דאפשר דאיתרמי ליה שבהכאה אחת סימא את שתיהן כאחת:

יוצא לחרות בראשונה וכו'. כלומר והרי כבר שנינו בברייתא דלעיל ריש הלכה ד' דאם סימא זו אחר זו יוצא לחירות בראשונה ונותן לו דמי שניה וא''כ השתא דבאמת הכי הוה שהרי נמצאו זוממין והאחרים אמרו לא כי אלא בזו אחר זו היה ובעדותן היו רוצין להפסידו דמי השניה ולפיכך משלמין הן להעבד:

גמ' תני. בתוספתא בפ''ק דמכות והכי תנינן התם העדים שאמרו מעידין אנו באיש פלוני שסימא את עין עבדו ואח''כ הפיל את שינו. שכן הרב אומר. כלומר דניחא ליה להרב לומר כן לפי שבעינו יוצא לחירות וא''צ לשלם לו אלא דמי שינו דפחות הוא מדמי עינו. ואח''כ נמצאו זוממין. שבאו עדים והזימום והעידו שבהיפוך היה שהפיל את שינו ואח''כ סימא את עינו וצריך לשלם לו דמי עינו דטפי הוי מדמי שינו. משלמין לעבד. דמי עינו שרצו להפסידו. הפיל את שינו ואח''כ סימא את עינו שכן העבד אומר דניחא ליה בכך. ונמצאו זוממין שהזימום והעידו בהיפוך הדבר. משלמין לרב. דמי עינו שרצו לחייבו. סימא שתיהן כאחת והפיל שינו כאחת. ונמצא שאינו נותן לו כלום אלא יוצא הוא לחירות ובאו אחרים ואמרו לא כי אלא שתיהן זו אחר זו ונמצאו זוממין כלומר שבעדות אלו האחרים נמצאו הראשונים זוממין שאמרו להן עמנו הייתם משלמין לעבד. דמי השניה שרצו להפסידו. סימא שתיהן זו אחר זו והפיל שתיהן זו אחר זו ובראשונה יוצא לחירות ודמי השניה הי' צריך ליתן לו. ובאו אחרים ואמרו לו כי אלא שתיהן כאחד ונמצאו זוממין. הראשונים. משלמין דמי העבד הסומא לרב כלומר שהרי הן רצו לחייב אותו בדמי השניה. וכבר סומא היה באחד משתי עיניו לפי עדותן ונמצא שבעדותן היו מחייבין לרב לשלם כפי אומד עבד. הסומא באחד מעיניו והוא סימא את השניה ששומא זו קלה היא ועכשיו שנמצאו זוממין כך הם משלמין להרב. ע''כ בתוספתא. והשתא פריך הש''ס אסיפא דהתם כמו שמציין וכו' דקתני שהעידו סימא שתיהן כאחת והפיל שינו כאחת:

מן אהן עובדא מימר כן. מן איזה מעשה יכולין הן לומר ולהעיד כן דסימא את שתי עיניו כאחת הא א''א לצמצם שיהא בבת אחת ונמצא דאף לפי עדותן לא היו מפסידין להעבד כלום שהרי ודאי מעשה של אחד משתי עיניו קדם ולעולם היה הרב חייב לשלם לו בעד דמי השניה וא''כ אפי' נמצאו זוממין אמאי משלמין לעבד:

מתני' העבד והאשה שחבלו באחרים פטורין. שאין להם ממה לשלם שנכסי מלוג של אשה משועבדים לבעל לפירות ולירושה:

נתגרשה האשה ונשתחרר העבד. וקנו נכסים:

חייבין לשלם. שהרי מתחלה בני חיוב הן אלא שאין להם מה לשלם:

בשבת פטור מכולן. מפני שהוא נידון בנפשו ואע''ג דחובל מקלקל הוא מתקן היא אצל יצרו ששככה חמתו ונח רוגזו בכך:

בעבד כנעני שלו פטור מכולן. ואפילו מרפואתו שכיון שהוא שלו זכה בכל:

מתני' אע''פ שהוא נותן לו. דמי בשתו אינו נמחל לו צערו שדואג על מה שביישו:

עד שיבקש ממנו. ויפייסו:

שנאמר ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא. ויתפלל בעדך וחיה צריך אתה שתפייסו בדברים שיתפלל בעדך ואז וחיה:

שנאמר ויתפלל אברהם אל האלהים. נתפייס מיד והתפלל עבורו:

ובו כאיסר שמן. שלא היה בו אלא שמן שיעור הקנוי באיסר:

תן לי זמן ונתן לו. דלבשת דלא חסריה ממונא יהבינן ליה זמן ב''ד אבל לנזקין דחסריה ממונא לא יהבינן זמן:

שימרה. המתין וארב לה עד שראה אותה עומדת על פתח חצירה:

והיתה מטפחת. בידה את השמן ומנחת ידה לסוך על ראשה:

לזו אני נותן ד' מאות זוז. שעל כאיסר שמן זלזלה בעצמה לגלות ראשה ומראה היא שאינה מקפדת על הבשת:

אע''פ שאינו רשאי. דאסור הוא לצעורי נפשיה:

אע''פ שאינו רשאי. לקצוץ נטיעותיו דאיכא משום בל תשחית:

פטור. דלא שייך ביה צד חיוב מה שהוא עושה לעצמו אחרים שעשו כן חייבין:

המבייש את הזקן. תלמיד חכם:

משלם. כלומר שנותן לו דמי בושתו השלם לפי כבודו ולא דמי לבשת של שארי אנשים וכמו דמסיק דהוי ליטרא דדהב וגרסי' להאי בפ''ד דכתובות הלכה ח':

חד. מדרבנן אמר בשם ר''ל:

גמ' לבעיט'. להכאה שבועט בו ברגליו:

אחת. סלע אחת כך היה קצבת החכמים בקנסות האלו:

לרכובה. שבעטו בארכבותיו לחבירו שלש סלעים:

לסקלונקת. מלשון סקילה הוא שסוקלו באבנים ועפרו בעפר. ורש''י ז''ל בפ' המניח דף כ''ז ע''ב גבי הא דאמרו התם לרכובה שלש ולבעיטה חמש ולסנוקרת י''ג וכן הוא גי' הרי''ף ז''ל הכא לסנוקרת פי' סנוקרת אוכף של חמור שהכהו בו:

עד גופו עד כליו. או הגיע לגופו או אפי' עד בגדיו:

ולא הגיע בו הרוק. כלל אלא עבר מכנגד פניו מהו. ולא איפשיטא ולקולא:

הדא אמרה המבייש את חבירו בדברים. שהרי בשלא הגיע בו הרוק כלל כמביישו בדברים הוא ופטור מדמי בשת דבעיא דלא איפשיטא היא:

גמ' תני. בתוספתא פ''ט:

ונתן לך רחמים ורחמך והרבך. דכפל דברים הן והלכך דריש לה הכי ונתן לך רחמים שיתן בלבך מדת הרחמים על אחרים ואז ורחמך וסימן זה יהא בידך ומייתי לה הכא לראיה שלא יהא אכזרי ואפילו נגד זה שהרע לך וחטא לפניך אם הוא מפייס אותך צריך שתרחם ותמחול לו:

ישור על אנשים. במענה אליהוא ולעיל מניה כתיב יעתר אל אלוה וירצהו וגו' וישב לאנוש צדקתו. הכוונה אם למקום הוא חטא יעתר אל אלוה וירצהו וירא פניו בתרועה בהכנעה אשר מכניע עצמו. ואם לאנוש היא חטא וישב לאנוש צדקתו ישוב לו כפי צדקתו של זה ויפייסו ואם לא קיבל ממנו ישור על אנשים יעשה שורות וכו':

ואם עשה כן מה כתיב תמן. בתריה דקרא ישור על אנשים:

פדה נפשו מעבור בשחת. וזה קאי ארישיה דקרא דלעיל יעתר אל אלוה וירצהו ויפדה נפשו מעבור בשחת. וחיתו באור תראה. אסיפא דקרא לעיל אם לאנוש חטא וכו' ויפייסהו ויאמר חטאתי וישר העויתי ולא שוה לי ואז חיתו באור תראה:

הדא דתימר. שצריך זה שיקבל פיוס וימחול לו בשלא הוציא עליו שם רע וכו':

אין לו מחילה עולמית. ואין צריך שימחול לו:

הן תניתה אילין. מהיכן ולפני מי למדת דברים הללו:

למקרילות למקבילות. ל' גנאי הוא ומלשון מקור ומקבת דתנן בכלים בפרק כ''ט יד המקור יד המקבת וכדאמרינן בפרק מומין אלו בבכורות המקבן ושראשו שוקע שדומה ראשו למקבת שבולט לחוץ וכן בערפו מאחריו או שאינו בולט מאחורו כלל ודומה כמי שהוא מחוסר חתיכה וכלומר לפני עקומי הדעת ומחוסרי ראש למדת דין זה דמהיכי תיתי יתחייב כשזה תובעו והוא משיבו איני יודע:

אנא הוא דטעית. אני הוא שטעיתי בדברי שלא פירשתי דהתביעה על פי עדים היתה אבל אינון רבותי שלמדתי לפניהם אמרין כן דמיירי שהעדים היו מעידין עליו שזה פלוני הרג שור פלוני אבל לא היו יודעין של מי הוא ואח''כ בא זה ואמר שורי הוא זה שהרגת והלה אומר איני יודע חייב שהרי יש עדים שהעידו שעכ''פ הרג איזה שור:

מתני' אע''פ שהוא נותן לו. דמי בשתו אינו נמחל לו צערו שדואג על מה שביישו:

עד שיבקש ממנו. ויפייסו:

שנאמר ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא. ויתפלל בעדך וחיה צריך אתה שתפייסו בדברים שיתפלל בעדך ואז וחיה:

שנאמר ויתפלל אברהם אל האלהים. נתפייס מיד והתפלל עבורו:

ובו כאיסר שמן. שלא היה בו אלא שמן שיעור הקנוי באיסר:

תן לי זמן ונתן לו. דלבשת דלא חסריה ממונא יהבינן ליה זמן ב''ד אבל לנזקין דחסריה ממונא לא יהבינן זמן:

שימרה. המתין וארב לה עד שראה אותה עומדת על פתח חצירה:

והיתה מטפחת. בידה את השמן ומנחת ידה לסוך על ראשה:

לזו אני נותן ד' מאות זוז. שעל כאיסר שמן זלזלה בעצמה לגלות ראשה ומראה היא שאינה מקפדת על הבשת:

אע''פ שאינו רשאי. דאסור הוא לצעורי נפשיה:

אע''פ שאינו רשאי. לקצוץ נטיעותיו דאיכא משום בל תשחית:

פטור. דלא שייך ביה צד חיוב מה שהוא עושה לעצמו אחרים שעשו כן חייבין:

המבייש את הזקן. תלמיד חכם:

משלם. כלומר שנותן לו דמי בושתו השלם לפי כבודו ולא דמי לבשת של שארי אנשים וכמו דמסיק דהוי ליטרא דדהב וגרסי' להאי בפ''ד דכתובות הלכה ח':

חד. מדרבנן אמר בשם ר''ל:

גמ' לבעיט'. להכאה שבועט בו ברגליו:

אחת. סלע אחת כך היה קצבת החכמים בקנסות האלו:

לרכובה. שבעטו בארכבותיו לחבירו שלש סלעים:

לסקלונקת. מלשון סקילה הוא שסוקלו באבנים ועפרו בעפר. ורש''י ז''ל בפ' המניח דף כ''ז ע''ב גבי הא דאמרו התם לרכובה שלש ולבעיטה חמש ולסנוקרת י''ג וכן הוא גי' הרי''ף ז''ל הכא לסנוקרת פי' סנוקרת אוכף של חמור שהכהו בו:

עד גופו עד כליו. או הגיע לגופו או אפי' עד בגדיו:

ולא הגיע בו הרוק. כלל אלא עבר מכנגד פניו מהו. ולא איפשיטא ולקולא:

הדא אמרה המבייש את חבירו בדברים. שהרי בשלא הגיע בו הרוק כלל כמביישו בדברים הוא ופטור מדמי בשת דבעיא דלא איפשיטא היא:

גמ' תני. בתוספתא פ''ט:

ונתן לך רחמים ורחמך והרבך. דכפל דברים הן והלכך דריש לה הכי ונתן לך רחמים שיתן בלבך מדת הרחמים על אחרים ואז ורחמך וסימן זה יהא בידך ומייתי לה הכא לראיה שלא יהא אכזרי ואפילו נגד זה שהרע לך וחטא לפניך אם הוא מפייס אותך צריך שתרחם ותמחול לו:

ישור על אנשים. במענה אליהוא ולעיל מניה כתיב יעתר אל אלוה וירצהו וגו' וישב לאנוש צדקתו. הכוונה אם למקום הוא חטא יעתר אל אלוה וירצהו וירא פניו בתרועה בהכנעה אשר מכניע עצמו. ואם לאנוש היא חטא וישב לאנוש צדקתו ישוב לו כפי צדקתו של זה ויפייסו ואם לא קיבל ממנו ישור על אנשים יעשה שורות וכו':

ואם עשה כן מה כתיב תמן. בתריה דקרא ישור על אנשים:

פדה נפשו מעבור בשחת. וזה קאי ארישיה דקרא דלעיל יעתר אל אלוה וירצהו ויפדה נפשו מעבור בשחת. וחיתו באור תראה. אסיפא דקרא לעיל אם לאנוש חטא וכו' ויפייסהו ויאמר חטאתי וישר העויתי ולא שוה לי ואז חיתו באור תראה:

הדא דתימר. שצריך זה שיקבל פיוס וימחול לו בשלא הוציא עליו שם רע וכו':

אין לו מחילה עולמית. ואין צריך שימחול לו: