וְהָא רִבִּי יוֹחָנָן מַקְשֵׁי לָהּ מְנָן תֵּיתִי לֵיהּ. רִבִּי אַבָּהוּ בְשֵׁם רִבִּי לָֽעְזָר בְּשֵׁם רִבִּי הוֹשַׁעְיָה. שְׁנֵי לָאוִין וְכָרֵת אֶחָד לָאוִין חוֹלְקִין אֶת הַהִכָּרֵת. מַה טַעַם. עַל בְּשַֹ֤ר אָדָם֙ לֹ֣א יִיסָ֔ךְ וּ֨בְמַתְכֻּנְתּ֔וֹ לֹ֥א תַֽעֲשׂ֖וּ כָּמוֹהוּ. וְכָתוּב אִ֚ישׁ אֲשֶׁ֣ר יִרְקַ֣ח כָּמוֹהוּ וַֽאֲשֶׁ֥ר יִתֵּ֛ן מִמֶּ֖נּוּ עַל זָר֑ וְנִכְרַ֖ת מֵֽעַמָּֽיו׃ הֲרֵי כָאן שְׁנֵי לָאוִין וְכָרֵת אֶחָד. לָאוִין חוֹלְקִין אֶת הַהִכָּרֵת. וְעוֹד מִן הָדָא. שְׁמוּאֵל בַּר אַבָּא בְעָא קוֹמֵי רִבִּי זְעוּרָה. וְיֵצְאוּ שְׁלָמִים וִיחַלְּקוּ עַל כָּל הַקֳּדָשִׁים בְּטוּמְאָה. 33a אָמַר לֵיהּ. לְצוֹרֶךְ יָֽצְאוּ. לְמָעֵט קָדְשֵׁי בֶדֶק הַבַּיִת [לִמְעִילָה]G שֶׁאֵין חַייָבִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם פִּיגּוּל וְנוֹתָר וְטָמֵא. וְלָא מַתְנִיתָא הִיא. קָדְשֵׁי הַמִּזְבֵּחַ מִצְטָֽרְפִין זֶה עִם זֶה לִמְעִילָה וְחַייָבִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם פִּגּוּל נוֹתָר וְטָמֵא. מַה שֶׁאין כֵּן בְּקָדְשֵׁי בֶדֶק הַבַּיִת מִכֵּיוָן שֶׁאֵינָן מִצְטָֽרְפִין (אֵינָן) חוֹלְקִין. אָמַר רִבִּי חֲנִינָה. וְכֵן הִיא צְרִיכָה לֵיהּ. וִיחַלְּקוּ וְלֹא יִצְטָֽרְפוּ.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
והא ר' יוחנן מקשי לה. אמילתי' דר' יוחנן דלעיל קאי דדריש לכך יצאת כרת באחותו לחלק וקאמר הש''ס דלהאי מילתא ר' יוחנן גופיה מקשי עלה הא לא איצטריך וכדמפרש ואזיל מנן תיתי ליה וקאמר דנפקא לן כדאמר ר' אבהו בשם ר' לעזר ולקמיה מתרץ לה:
שני לאוין וכרת אחד. מקום שאתה מוצא שיש בו שני לאוין וכרת אחד לאוין חולקין את הכרת ליתן לכל לאו ולאו כרת בפני עצמו ואם עשה שתיהן חלוק חטאות ביניהן כדמפרש ואזיל לקראי דמפטם וסך בשמן המשחה:
לאוין חולקין את הכרת. וחסר כאן עד ועוד מן הדא וה''ג בפ' כלל גדול בתריה מה עבד לה ר' יוחנן. כלומר דהשתא מאי מתרץ לה ר' יוחנן למה לי כרת באחותו לחלק הרי יש בעריות חילוקי לאוין וכל מקום שיש חלוקי לאוין אפי' אין כאן אלא כרת אחת חלוק חטאת ביניהן. ומשני התם באנשים הכתוב מדבר ובאת אחותו ללמד על כל הנשים. אי מהאי קרא לא הוי ידעינן כרת אלא על האנשים ויצאת כרת באחותו ללמד אף על הנשים לחלק. והדר פריך ולית לר' אלעזר כן. ללמד על הנשים. אית לי' לא תקרבו אחד האיש ואחד האשה במשמע ומה עבד לה ר' יוחנן פתר לה ואינו מחוור ועוד מן הדא שמואל בר אבא וכו' כדהכא. וכלומר פתר לה ותירץ להאי קרא אבל אינו מחוור ובלאו הכי עוד קשה לדברי רבי יוחנן דאמר יצאת כרת באחותו לחלק א''כ קשיא כדבעא שמואל בר אבא:
ויצאו שלמים ויחלקו על כל הקדשים בטומאה. דבשלמים כתיב בפ' צו והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו ונכרתה וגו' והלא שלמים בכלל כל הקדשים היו וכתיב בפ' אמור אמור אליהם לדורותיכם כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל לה' וטומאתו עליו ונכרתה וגו' ודרשינן האי אשר יקרב אשר יאכל הוא דאי לנגיעה לא מצינו כרת בנגיעה ולמה נאמר אשר יקרב לומר שאין חייבין עליו משום טומאה עד אשר יוכשר ליקרב ושמעינן מיהת דיצאו שלמים ללמד ואמאי לא נדרוש ה''נ כו דיצאו שלמים ללמד. לחלק על כל הקדשים שאם אכלן בטומאה בשוגג לחייב על כל אחת ואחת ואנן לא תנן הכי כדלקמן:
א''ל. משלמים לא קשיא דלצורך דבר אחר יצאו ללמד מה שלמים קדשי המזבח אף כל קדשי המזבח יצאו קדשי בדק הבית שאין חייבין עליהן משום פיגול נותר וטמא וכלומר דהא דאין חייבין עליהן משום טומאה מהכא הוא דנפקא לן ולית לן למילף לחלק על כלל כולו:
ולא מתניתא היא. סיומא דמילתיה דר' זעירא היא שהשיב לו לצורך יצאו ועוד וכי לא תני במתני' דריש פ''ד דמעילה קדשי המזבח מצטרפין וכו' מכיון שהן מצטרפין אינן חולקין כצ''ל כלומר דאי ס''ד דחילוק לאוין וחטאות ביניהן א''כ לא היה להן להצטרף זה עם זה ומכיון דמצטרפין הן ש''מ דאין חילוק חטאת ביניהן:
אמר ר' חנינא מאי ראיה מייתית מהאי מתני' וכן היא צריכה ליה דהיא גופה קשיא והכי מיבעיא ליה לשמואל בר אבא דאמאי מצטרפין הן ויחלוקו ולא יצטרפו דנימא דקרא אתא ללמד על חילוק חטאת ביניהם ולא יצטרפו זה עם זה:
כָּלַל בַּעֲשֵׂה וּפָרַט בְּלֹא תַעֲשֶׂה. מִילְּתֵיהּ דְּרִבִּי לָֽעְזָר אָֽמְרָה. כְּלָל וּפְרָט הוּא. רִבִּי לָֽעְזָר אָמַר. לוֹקִין עַל יְדֵי חֲרִישָׁה בַשְּׁבִיעִית. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר. אֵין לוֹקִין עַל יְדֵי חֲרִישָׁה בַשְּׁבִיעִית. מַה טַעֲמָא דְרִבִּי לָֽעְזָר. וְשָֽׁבְתָ֣ה הָאָ֔רֶץ שַׁבָּת֭ לַֽיי כְּלָל. שָֽׂדְךָ֙ לֹ֣א תִזְרָ֔ע וְכַרְמְךָ֖ לֹ֥א תִזְמֹֽר פְּרָט. הַזּוֹרֵעַ וְהַזּוֹמֵר בִּכָלָל הָיוּ. וְלָמָּה יָֽצְאוּ. לְהַקִּישׁ אֲלֵיהֶם. אֶלָּא מַה הַזּוֹרֵעַ וְהַזּוֹמֵר מְיוּחָדִין שֶׁהֵן עֲבוֹדָה בָאָרֶץ וּבְאִילָן אַף אֵין לִי אֶלָּא דָבָר שֶׁהוּא עֲבוֹדָה בָאָרֶץ וּבְאִילָן. מָה עֲבַד לָהּ רִבִּי יוֹחָנָן. שְׁנֵי דְבָרִים הֵן. וּשְׁנֵי דְבָרִים שֶׁיָּֽצְאוּ מִן הַכְּלָל חוֹלְקִין. עַל דָּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי אֶלְעָזָר אֵינָן חוֹלְקִין. וְאִית לֵיהּ. לַחֲלוֹק אֵינָן חוֹלְקִין הָא לְלַמֵּד מְלַמְּדִין. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי יוֹחָנָן אֵינָן מְלַמְּדִין. שַׁנְיָא הִיא שֶׁכָּלַל בַּעֲשֵׂה וּפָרַט בְּלֹא תַעֲשֶׂה. וְאֵין עֲשֵׂה מְלַמֵּד עַל לֹא תַעֲשֶׂה וְאֵין לֹא תַעֲשֶׂה מְלַמֵּד עַל עֲשֵׂה. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי לָֽעְזָר עֲשֵׂה מְלַמֵּד עַל לֹא תַעֲשֶׂה אֲבָל לֹא תַעֲשֶׂה אֵינוֹ מְלַמֵּד עַל עֲשֵׂה. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי יוֹחָנָן נִיחָא מוּתָּר לַחְפּוֹר בָּהּ בּוֹרוֹת שִׁיחִין וּמְעָרוֹת. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי לָֽעְזָר מָהוּ לַחְפּוֹר בָּהּ בּוֹרוֹת שִׁיחִין וּמְעָרוֹת. כְּשֵׁם שֶׁאֵין מְלַמְּדִין לְעִנְייָן אִיסּוּר כָּךְ לְעִנְייָן הֵיתֵר לֹא יְלַמְּדוּ. אָמַר רִבִּי בָּא קַרָתֵּגִינָאָה. טַעֲמָא דְּרִבִּי יוֹחָנָן שֵׁ֤שׁ שָׁנִים֙ תִּזְרַ֣ע שָׂדֶ֔ךָ לֹא בַשְּׁבִיעִית וְשֵׁ֥שׁ שָׁנִי֭ם תִּזְמֹ֣ר כַּרְמֶ֑ךָ לֹא בַשְׁבִיעִית. כָּל לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁהוּא בָא מִכֹּחַ עֲשֵׂה עֲשֵׂה הוּא וְעוֹבֵר בַּעֲשֵׂה. רִבִּי יִרְמְיָה אָמַר. עוֹבֵר בַּעֲשֵׂה. 33b רִבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר. אֲפִילוּ בַעֲשֵׂה אֵין בּוֹ. וְהָֽכְתִיב מָלֵא וְשָֽׁבְתָ֣ה הָאָ֔רֶץ שַׁבָּת֭ לַֽיי. לְעִנְייָן לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁבּוֹ.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
רבי יוסי אומר אפילו בעשה אין בו. לחרישה ולשאר עבודת קרקע ואין איסור אלא מדבריהן:
לענין לא תעשה שבו. המפורש בקרא לא תזרע ולא תזמר ולעבור עליו בעשה ולא תעשה:
והכתיב מלא. כלומר סתם ומקרא מלא הוא:
שני דברים הן. לא תזרע ולא תזמור:
כלל בעשה. מקום שאתה מוצא שהכלל נאמר בעשה ואח''כ פרע לך הכתוב את הפרט בלא תעשה כדלקמן פליגי בה אם אמרינן בכה''ג כלל ופרט הוא כדמפרש ואזיל ולענין מאי:
מילתי' דר' לעזר אמרה. מדברי ר' אלעזר שמענו דאית ליה כלל ופרט הוא לענין דאמרינן דיצא הפרט ללמד על הכלל כולו דר' לעזר ס''ל דלוקין על חרישה בשביעית וכדקאמר טעמא שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור יצאו מן הכלל להקיש וללמד על הכלל כולו דדבר שהוא עבודה בארץ או באילן לוקין עליהן:
מה עבד לה ר' יוחנן. ומ''ט אמר אין לוקין:
שש שנים תזרע שדך. ומשמע ולא בשביעית ושש שנים וכו' וא''כ הוי לאו הבא מכח עשה והוי עשה ולגופיה לא איצטריך דהא כתיב שדך לא תזרע וגו' וא''ת לעבור עליו בעשה ול''ת הא כבר כתיב עשה ושבתה הארץ אלא ללמדך דעל שאר עבודת קרקע דאינו עובר עליהן אלא בעשה וכן אמר רבי ירמיה דעובר בעשה:
ושני דברים שיצאו מן הכלל חלוקין. בתמיה דאית לי' כהאי מ''ד דאמר התם ובפ' כלל גדול והבאתי לעיל דשני דברים שיצאו אין מלמדין על הכלל לענין לחלק ואכתי לא מסיק טעמייהו הכא עד לקמיה:
על דעתיה דר' אלעזר אינן חולקין. ושואל הש''ס אם ר''א מודה בהא דאין שני דברים שיצאו מלמדין על הכלל לחלק דכשני כתובין הן או דפליג וס''ל כתני ר' ישמעאל לעיל דחולקין וקאמר הש''ס ואית ליה לר''א נמי כת''ק דר' ישמעאל דאין חולקין אלא דשאני ליה בין לחלק ובין להקיש דלענין ללמד על הכלל ולחלק שיהא חייב על כל א' וא' אין אנו למדין משני דברים שיצאו הא ללמד על הכלל לענין להקיש להפרט כדאמר מה הפרט מפורש שמיוחדין מהן עבודה בארץ וכו' בהא ס''ל דמלמדין:
על דעתי' דר' יוחנן אינן מלמדין. וכי ס''ל לר' יוחנן דאפי' לענין להקיש אינן מלמדין:
שנייה היא. בעלמא ס''ל דמלמדין ושאני הכא שהכלל הוא בעשה ושבתה הארץ והפרט בלא תעשה ואין עשה מלמד על ל''ת וכן ל''ת אין מלמד על עשה:
על דעתיה דר' אלעזר עשה מלמד וכו'. ובפ' כלל גדול גריס אמר ר' אלעזר ועשה מלמד על לא תעשה ואין לא תעשה מלמד על עשה. ובלשון תמיה מיתפרשא וכן הכא וכלומר וכי עשה מלמד כאן על ל''ת דבשלמא אם היה הפרט בעשה והכלל בלא תעשה שפיר קאמרת דאין העשה דקילא מלמד על לא תעשה דחמירא אבל היאך אנו אומרים דהפרט דהוא בלא תעשה כמו כאן אינו מלמד על עשה דקילא מיניה בתמיה. ובריש פ''ח דכלאים איתא ג''כ להאי סוגיא ולא גריס להא מידי:
על דעתי' דר' יוחנן ניחא. דפשיטא לן דמותר לחפור בשדהו בשביעית בורות שיחין ומערות דהא אפי' חרישה שהיא לצורך הקרקע קאמר דאינה אסורה מן התורה:
על דעתיה דר' אלעזר. דאמר חרישה אסורה מה''ת מהו לחפור בה בורות שיחין ומערות מי אמרינן דכל עבודה בקרקע אסור או דילמא דלמדין אנו מן הפרט דדוקא דומיא דהני שהן עבודה לצורך הקרקע הוא דאסור:
כשם שאין מלמדין וכו'. כלומר דהש''ס מהדר דאדרבה לר' אלעזר טפי פשיטא לן דמותר דאלו לר' יוחנן איכא למיפרך דכשם שאין מלמדין מן הפרט לענין איסור דלא קאי בלא תעשה על החרישה כך לענין היתר חפירת בורות לא ילמדו דאימר ושבתה הארץ הקפידה התורה כל שהוא עושה בארץ ואפ''ה אמרת דלר' יוחנן מותר ומכ''ש לר' אלעזר דכשם שמלמדין לענין איסור כך ילמדו לענין היתר:
א''ר בא וכו'. ר' בא פליג אהא דקאמר טעמיה דר' יוחנן דאין לוקין על החרישה משום דהכלל בעשה והפרט בל''ת אלא דטעמיה דבהדיא גילתה לנו התורה במקומו דעל שאר עבודת הקרקע בעשה הוא דעובר ואינן בל''ת:
יְהוּ לוֹקִין עַל הַתּוֹסֶפֶת. רִבִּי יוֹחָנָן פָּתַר מַתְנִיתָא יָכוֹל יְהוּ לוֹקִין עַל יְדֵי חֲרִשָׁה בשְּׂבִיעִית. הֲרֵי רִבִּי לָֽעְזָר פָּתַר מַתְנִיתָא יָכוֹל יְהוּ לוֹקִין עַל אִיסּוּר שְׁנֵי פְרָקִים הָרִאשׁוֹנִים. אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי שֵׁ֤שׁ שָׁנִים֙ תִּזְרַ֣ע שָׂדֶ֔ךָ וְשֵׁ֥שׁ שָׁנִי֭ם תִּזְמֹ֣ר כַּרְמֶ֑ךָ. וְאִית תַּנָּיֵי תַנֵּי שָֽׂדְךָ֙ לֹ֣א תִזְרָ֔ע וגו'. מָאן דָּמַר שֵׁ֤שׁ שָׁנִים֙ מְסַייֵעַ לְרִבִּי יוֹחָנָן. וּמָאן דָּמַר שָֽׂדְךָ֙ לֹ֣א תִזְרָ֔ע מְסַייֵעַ לְרִבִּי לָֽעְזָר.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
ואית תניי. דמדייק קרא דשדך לא תזרע וגו' ודוקא בשביעית ולא בתוספת וכן נמי ס''ל למידק מהאי קרא ללמד על הכלל ומסייע לר' אלעזר:
אית תניי תני ושש שנים וכו'. כלומר דמדייק האי קרא ולמדין דאינו עובר אלא בעשה לשאר עבודת קרקע ומסייעא לר' יוחנן:
הרי. כמו וכו' כדמסיים אית תניי וכו':
יהו לוקין. ובכלאים ובכלל גדול גרסינן יכול יהו לוקין על תוספות. וברייתא היא ופליגי בפירושה דר' יוחנן מפרש לשיטתיה דיכול יהו לוקין על החרישה וקרי לה תוספת על המפורש בכתוב ואסיקו לה לפטורא ורבי אלעזר מפרש דעל איסור הנשנה בשני פרקים ראשונים דמסכת שביעית קאי ובתוספת שביעית ממש מיירי התם וקאמר דאין לוקין עליהן:
מַתְנִיתָא מְסַייְעָא לְרִבִּי לָֽעְזָר. הִשָּׁמֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה. פֶּן לֹא תַעֲשֶׂה. וְכָתוּב שָׁם֭ תַּֽעֲלֶה֣ עוֹלוֹתֶיךָ וְשָׁ֣ם תַּֽעֲשֶׂ֔ה. שָׁם֭ תַּֽעֲלֶה֣ זוֹ הַעֲלִייָה. וְשָׁ֣ם תַּֽעֲשֶׂ֔ה זוֹ הַשְּׁחִיטָה וּזְרִיקָה. מָה הָעֲלִייָה שֶׁהִיא בַעֲשֵׂה הֲרֵי הִיא בְלֹא תַעֲשֶׂה. אַף שְׁחִיטָה וּזְרִיקָה שֶׁהֵן בַּעֲשֵׂה יְהוּ בְלֹא תַעֲשֶׂה. בְּגִין דִּכְתִיב שָׁם֭ תַּֽעֲלֶה֣ וְשָׁ֣ם תַּֽעֲשֶׂ֔ה. הָא אִילּוּ לֹא כָתַב שָׁם֭ תַּֽעֲלֶה֣ וְשָׁ֣ם תַּֽעֲשֶׂ֔ה אֵין עֲשֵׂה מְלַמֵּד עַל לֹא תַעֲשֶׂה וְאֵין לֹא תַעֲשֶׂה מְלַמֵּד עַל עֲשֵׂה. מָה עֲבַד לָהּ רִבִּי יוֹחָנָן. שֶׁלֹּא תֹאמַר כְּמַה דְתֵימַר גַּבֵּי שַׁבָּת חָפַר חָרַץ נָעַץ אֵינוֹ חַייָב אֶלָּא אַחַת. וְדִכְווָתָהּ שָׁחַט וְהֶעֱלָה לֹא יְהֵא חַייָב אֶלָּא אַחַת. לְפוּם כָּךְ צָרַךְ מֵימַר. חַייָב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
מתניתא. ברייתא בסיפרי השמר בלא תעשה ופן בלא תעשה דכתיב השמר לך פן תעלה עולותיך וגו':
מתניתא פליגא על רבי לעזר. צ''ל וכן הוא בכלאים ובפ' כלל גדול וטעות דמוכח הוא כאן:
וכתיב. בתריה כי אם במקום וגו' שם תעלה ושם תעשה ודרשינן לתעשה זו השחיט' והזריקה והרי זה לעבור עליהן בעשה בחוץ דשם תעלה וגו' ולא במקום אחר והוי לאו הבא מכלל עשה והקישן בכתוב אחד מה העליה שהיא בעשה ובל''ת דכתיב השמר פן תעלה אף לשחיטה וזריקה שהן בעשה לעבור עליהן גם בלא תעשה:
בגין דכתיב. טעמא דהקישן הכתוב בחד קרא הא לא הקישן. הכתוב לא הוי ידעינן דקאי על שחיטה וזריקה בל''ת ואמאי נימא דבא פרט העשה ומלמד על לא תעשה מה בעשה שחיטה וזריקה בכלל אף בלא תעשה כן אלא ש''מ דאין עשה מלמד על ל''ת ואין ל''ת מלמד על עשה ודלא כר''א:
מה עבד לה ר' יוחנן. בכלאים לא גרסינן להא דלר' יוחנן ניחא והאי שינויא לא איצטריך אלא לר''א ולגי' דכלל גדול ודהכא יש לפרש דר' יוחנן אליבא דרבי אלעזר הוא דמשני לה דאיצטריך שם תעלה ושם תעשה שלא תאמר וכו':
כמה דתימר גבי שבת וכו' אינו חיוב אלא אחת. דכולן מעין מלאכה אחת הן ודכוותה שחט והעלה בחוץ אינו חייב אלא אחת לפום כן צריך מימר שם תעלה ושם תעשה לחייבו על השחיטה בפני עצמה ועל העלייה בפני עצמה:
רִבִּי זְעִירָה רַב חִייָה בַּר אַשִּׁי בְשֵׁם כָּהֲנָא. הַנּוֹטֵעַ בַּשַּׁבָּת חַייָב מִשּׁוּם זוֹרֵעַ. רִבִּי זְעוּרָה אָמַר. זוֹמֵר כְּנוֹטֵעַ. נָטַע וְזָמַר בַּשַּׁבָּת. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּכָהֲנָא חַייָב שְׁתַּיִם. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי זְעוּרָה אֵינוֹ חַייָב אֶלָּא אַחַת. כְּלוּם אָמַר רִבִּי זְעוּרָה אֶלָּא זוֹמֵר כְּנוֹטֵעַ. דִּילְמָא נוֹטֵעַ כְּזוֹמֵר. הַכֹּל הָיָה בִכְלָל זְרִיעָה וְיָצָאת זְמִירָה לְהַחֲמִיר עַל עַצְמָהּ. מִפְּנֵי שֶׁיָּצָאת זְמִירָה לְהַחֲמִיר עַל עַצְמָהּ אַתְּ פּוֹטְרוֹ מִשּׁוּם זוֹרֵעַ. הָוֵי לֹא שַׁנְייָא. נָטַע וְזָמַר בַּשַּׁבָּת. בֵּין עַל דַּעְתֵּיהּ דְּכָהֲנָא בֵּין עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי זְעוּרָה חַייָב שְׁתַּיִם.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
זומר כנוטע. דעל ידי שכורת הענפים הן מתגדלין ביותר:
על דעתיה דכהנא חייב שתים. דנוטע חייב משום זורע וזומר לאו בכלל נוטע וחייב עליו בפני עצמו:
על דעתי' דר' זעירא אינו חייב אלא אחת. קס''ד דר' זעירא זומר כנוטע וכן נוטע כזומר ואינו משום זורע קאמר ואם נטע וזמר חדא הוא דמיחייב ודחי לה הש''ס כלום אמר ר''ז אלא זומר כנוטע הוי ודילמא נוטע נמי כזומר ואין בו משום זורע בתמיה:
להחמיר על עצמה. ולהתחייב אף בזומר וכי משום שיצאת זמירה להחמיר את פוטרו לנוטע משום זורע אלא הוי לא שנייא וכו' דלכ''ע חייב שתים דנוטע משום זורע הוא:
משנה: הַבָּא עַל הָאֵם חַייָב עָלֶיהָ מִשּׁוּם אֵם וּמִשּׁוּם אֵשֶׁת אָב. רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אֵינוֹ חַייָב אֶלָּא מִשּׁוּם הָאֵם בִּלְבָד. הַבָּא עַל אֵשֶׁת אָב חַייָב עָלֶיהָ מִשּׁוּם אֵשֶׁת אָב וּמִשּׁוּם אֵשֶׁת אִישׁ בֵּין בְּחַיֵּי אָבִיו בֵּין לְאַחַר מִיתַת אָבִיו בֵּין מִן הָאֵירוּסִין בֵּין מִן הַנִּישּׂוּאִין. הַבָּא עַל כַּלָּתוֹ חַייָב עָלֶיהָ מִשּׁוּם כַּלָּתוֹ וּמִשּׁוּם אֵשֶׁת אִישׁ בֵּין בְּחַיֵּי בְּנוֹ בֵּין לְאַחַר מִיתַת בְּנוֹ בֵּין מִן הָאֵירוּסִין בֵּין מִן הַנִּישּׂוּאִין.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
בין מן האירוסין. דכיון שקדשה אשתו היא דכתיב ואיש כי יקח אשה משעת לקיחה נקראת אשתו והך קיחה קדושין הן דגמר קיחה קיחה משדה עפרון:
הלכה: הַבָּא עַל הָאֵם כול'. הַבָּא עַל אֵשֶׁת אָב כול'. אַזְהָרָה לָבֹא עַל הָאֵם מְנַיִין. עֶרְוַת אִמְּךָ֖ לֹ֣א תְגַלֵּה֑. כָּרֵת מְנַיִין. כִּ֚י כָּל אֲשֶׁ֣ר יַֽעֲשֶׂ֔ה מִכֹּ֥ל הַתּֽוֹעֵבוֹת הָאֵ֑לֶּה וְנִכְרְת֛וּ הַנְּפָשׁ֥וֹת הָֽעוֹשׂוֹת מִקֶּ֥רֶב עַמָּֽם׃ אַזְהָרָה לָבֹא עַל אֵשֶׁת אָב מְנַיִין. עֶרְוַ֥ת אֵֽשֶׁת אָבִ֖יךָ לֹ֣א תְגַלֵּה֑. כָּרֵת מְנַיִין. כִּ֚י כָּל אֲשֶׁ֣ר יַֽעֲשֶׂ֔ה וגו'. עוֹנֶשׁ מְנַיִין. וְאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר יִשְׁכַּב֙ אֶת אֵ֣שֶׁת אָבִ֔יו עֶרְוַ֥ת אָבִ֖יו גִּלָּה֑ מוֹת יֽוּמְת֥וּ וגו'.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
מות יומתו שניהם דמיהם בם. וגמרינן מאוב וידעוני דכל מקום שנאמר דמיהם בם בסקילה הוא:
גמ' אזהרה לבא על האם מנין וכו'. עונש למיתת ב''ד מנין:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source