33a שְׁמוּאֵל אָמַר. שֶׁאֵין הַשְּׁבוּעָה זָזָה מִבֵּינֵיהוֹן. אִם יִשְׁבַּע הַמַּלְוֶה הֲרֵי זֶה נִשְׁבַּע וְנוֹטֵל. וְאִם נִשְׁבַּע הָלוֶֹה. מוֹצִיא הַלָּה אֶת הַפִּקָּדוֹן׃ מִי הוּא הַנִּשְׁבָּע. מִי שֶׁהַפִּקָּדוֹן אֶצְלוֹ. רַב וְרִֵישׁ לָקִישׁ אָֽמְרֵי עַל רֵישָׁא. סֶלַע הִלְוִיתַנִי עָלָיו וּשְׁתַּיִם הָיָה שָׁוֶה. וְהַלָּה אוֹמֵר. לֹא כִי אֶלָּא סֶלַע הִלְוִיתִיךָ עָלָיו וְסֶלַע הָיָה שָׁוֶה. פָּטוּר. סֶלַע הִלְוִיתַנִי עָלָיו כול'. וְהַלָּה אוֹמֵר. אֵינִי יוֹדֵעַ. רִבִּי בָּא רַב הוּנָא בְשֵׁם רַב אָמַר. אַנְתְּ לֵית יְדַע אָהֵן יְדַע. רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ דיומא בְעָא קוֹמֵי רִבִּי יוֹנָה. תַּמָּן אַתְּ אָמַר. לֵית אַתְּ יְדַע אָהֵן יְדַע. וָכָא אַתֲּ מַר הָכֵין. תַּמָּן יֵשׁ חִילּוּלּ שְׁבוּעָה. הָכָא לֵית חִילּוּלּ שְׁבוּעָה.
Pnei Moshe (non traduit)
אמרי. שאני הוא תמן בעובדא דדייני דנהרדעא דהוחזק המשכון בידו ונאמן הוא לטעון עליו עד כדי דמיו במיגו דנאנסו או במיגו דלקוח הוא בידי לפי הענין אבל הכא הרי זה לא הוחזק המשכון בידו אלא בפנינו הוא דחטפה ממנו בשוק הילכך אומרין לו תחזור לזה סדינו ואין אתה נקרא מוחזק בזה שחטפת ממנו לעין כל ומה שיש לך עליו תרד עמו לדין ויקוב הדין ביניכם:
תמן יש חילול שבועה. גבי משכון השבועה חלה עליו לפי שהוא מחויב שבועה וכיון שאינו יכול לישבע משלם אבל הכא גבי מנה יש לי בידך והלה אומר איני יודע לית חילול שבועה כלומר אין שבועה חלה עליו ומשום הכי פטור:
וכא את אמר הכין. כלומר גבי מנה לי בידך והלה אומר איני יודע דאמרת דפטור:
תמן את אמר. כלומר הכא במשכון את אמר זה אינו יודע שכנגדו יודע הוא ונוטל בלא שבועה:
אנת לית ידע אהן ידע. אומרין לו אתה אינך יודע וחבירך זה הוא יודע וכיון שהודה שהיה שוה יותר אלא שאינו יודע כמה הוה ליה מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם:
סלע הלויתני עליו וכו'. דקתני במתני' דינו ובעי הש''ס והלה אומר איני יודע מהו דאם הלוה אומר סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה והמלוה אמר איני יודע כמה היה שוה יותר ממה שהלויתיך עליו כיצד הוא הדין:
רב וריש לקיש ארישא. וכן מפרשי רב ור''ל דארישא קאי והיינו סיפא דרישא כדאמרן:
מי הוא נשבע. כלומר הואיל ואמרת דאיכא למיחש להא הלכך שקלוה רבנן האי שבועה מן הלוה ואע''פ שהיה בדין שישבע הוא לפטור ושדיוה אמלוה וישבע ויטול:
ואם ישבע הלוה. כלומר ואם נאמר דבאמת הלוה הוא שישבע לפטור כדינו אכתי חששא איכא הכא שמא אח''כ יוציא הלה את הפקדון להראות ששקר נשבע הלוה ונמצא שם שמים מתחלל:
שמואל אמר שאין השבועה זזה מביניהן. לפרושי מי נשבע דקתני במתני' קאמר ומפרש לה דאסיפא דרישא קאי סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה והלה אומר לא כי אלא סלע הלויתני ושלשה דינרים היה שוה דחייב וקאמר מי נשבע לפי שיש כאן לומר דאין השבועה זזה עכ''פ מבין שניהם ואו זה או זה ישבע דמן הסברא הלוה הוא שישבע לפטור עצמו מן הדינר ואם המלוה ישבע הרי זה נשבע ונוטל ולא היה כאן מן הדין לומר דנשבע ונוטל הוא:
הלכה: כָּל הַנִּשְׁבָּעִין שֶׁבַּתּוֹרָה כול'. מִמַּשְׁמַע שֶׁנֶּאֱמַר שְׁבוּעַת יְי תִּֽהְיֶה֙ בֵּ֣ין שְׁנֵיהֶ֔ם אֵין אָנוּ יוֹדְעִין שֶׁאִם לֹא יִשְׁבַּע יְשַׁלֵּם. מַה תַלְמוּד לוֹמַר וְלָקַ֥ח בְּעָלָי֖ו וְלֹ֥א יְשַׁלֵּֽם׃ אֶלָּא מִכֵּיוָן שֶׁקִּיבְּלוּ בְעָלִים שְׁבוּעָה הוּא פָטוּר מִלְּשַׁלֵּם. רִבִּי חַגַּיי בְעָא קוֹמֵי רִבִּי יוֹסֵי. וְלָמָּה לִי כְרִבִּי מֵאִיר. אֲפִילוּ כְרַבָּנִן. לֹא אָמַר רִבִּי אַסִּי בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. דִּבְרֵי רִבִּי מֵאִיר מִמַּשְׁמַע לָאו אַתָּה שׁוֹמֵעַ הֵין. וְלָקַ֥ח בְּעָלָי֖ו וְלֹ֥א יְשַׁלֵּֽם. הָא אִם לֹא יִשְׁבַּע יְשַׁלֵּם. תַּנֵּי רִבִּי חִייָה. מַתְנֶה שׂוֹמֵר חִנָּם וְשׁוֹמֵר שָׂכָר לִהְיוֹת כְּשׁוֹאֵל. אָמַר רִבִּי חֲנִינָה. הַכֹּל מוֹדִין בִּלְשׁוֹן תּוֹרָה מִמַּשְׁמַע לָאו אַתָּה שׁוֹמֵעַ הֵין. מַה פְלִיגִין. בִּלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם.
Pnei Moshe (non traduit)
א''ר חנינה. ר''ח מהדר על הא דקאמר דאליביה דר''מ הוא דדייקינן הכי וקאמר דאי משום הא ל''ק דהכל מודין בלשון תורה דאמרינן ממשמע לאו אתה שומע הן ולא פליגי אלא בלשון בני אדם כההיא דסוף שבועת העדות וכה''ג:
תני ר' חייה מתנה וכו'. כלומר ותו קשיא על האי דיוקא דדייקת מרישיה דקרא דהא איכא למימר דאיצטריך להא דקאמר ר''ח לעיל פ' איזהו נשך דמתנה ש''ח. וכו' והכי דריש ליה לקרא שבועת ה' תהיה בין שניהם בזמן שלא התנה עמו כלום אלא מסרו לידו סתם לש''ח או לש''ש והאי כדיניה והאי כדיניה אבל יכול להתנות עמו להיות כשואל ואם התנה לא מיפטר בשבועה וישלם כשואל:
ולקח בעליו וגו'. כלומר דהכי דייקת לה אליבא דר''מ ומיותר הוא כדלעיל אלא ללמדינו דכל נשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין הן הא לא איצטריך למידק הכי ולאוקמי הברייתא אליבא דר''מ אלא דהברייתא מתפרשת כפשטה ואפי' לרבנן שפיר שמעינן מלישנא דקרא דכתיב ולא ישלם מי שעליו לשלם הוא שנשבע אם לא ישלם:
לא אמר ר' אסי וכו'. מסקנת הקושיא היא דמי לא אמר ר' יוחנן לעיל בסוף פ' שבועת העדות דר''מ הוא דס''ל הכי דאמרינן ממשמע לאו אתה שומע הן אבל רבנן פליגי עליה התם:
אפי' כרבנן. הא אפי' לרבנן שמעינן להא מפשטי' דקרא כדלקמן:
ולמה לי כר''מ. מאי דוחקיה לפרש דהאי תנא דבריית' ללמד דדייק לה מקרא הכי וללמד דכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין והאי דיוקא לית' אלא אליב' דר''מ כדלקמי':
אלא. בא ללמדנו דמכיון שקיבלו בעלים שבועה מהנתבע הוא פטור מלשלם. וכלומר דלעולם שבועת התורה הוא על הנתבע לפטור עצמו מלשלם ולא על התובע לישבע וליטול וברייתא זו במכילתא היא והכי איתא התם ולקח בעליו ולא ישלם מכאן אמרו כל הנשבעין נשבעין ולא משלמין והיינו דפריך לקמיה על דדייק לפרש הברייתא אליביה דר' מאיר:
גמ' ממשמע שנאמר שבועת ה' וגו' אין אנו יודעין וכו'. דמכלל לאו דקאמר שישבע ובזה פטור הוא ולא ישלם אתה שומע הן שאם לא נשבע שישלם וא''כ מה ת''ל עוד ולקח בעליו ולא ישלם ללמדינו זה:
משנה: כָּל הַנִּשְׁבָּעִין שֶׁבַּתּוֹרָה נִשְׁבָּעִין וְלֹא מְשַׁלְּמִין. וְאֵילּוּ נִשְׁבָּעִים וְנוֹטְלִין הַשָּכִיר וְהַנִּגְזָל וְהַנֶּחְבָּל וְשֶׁכְּנֶגְדּוֹ חָשׁוּד עַל הַשְּׁבוּעָה וְהַחֶנְוָנִי עַל פִּינְקָסוֹ. 33b הַשָּכִיר כֵּיצַד אָמַר לוֹ תֶּן לִי שְׂכָרִי שֶׁיֶּשׁ לִי בְיָדֶךָ הוּא אוֹמֵר נָתַתִּי וְהַלָּה אוֹמֵר לֹא נָטַלְתִּי הוּא נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל. רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר עַד שֶׁתְּהֵא שָׁם מִקְצָת הוֹדָייָה. כֵּיצַד אָמַר לוֹ תֶּן לִי שְׂכָרִי חֲמִשִּׁים דֵּינָר שֶׁיֶּשׁ לִי בְיָדֶךָ וְהוּא אוֹמֵר הִתְקַבַּלְתָּ מֵהֶם דֵּינַר זָהָב׃
Pnei Moshe (non traduit)
ר' יהודה אומר וכו'. ואין הלכה כר' יהודה לא בשכיר ולא בנגזל ולא בנחבל:
הוא אומר נתתי. אבל אם אומר לו שתים קצצתי לי והוא אומר לא קצצתי לך אלא אחד נשבע בעל הבית שבועה כעין של תורה שהיא בנקיטת חפץ שהוא כדבריו ואינו נותן לו אלא אחד:
השכיר. תקנו לו חכמים לישבע וליטול לפי שבעל הבית טרוד בפועליו ובעסקיו ואינו נזכר והני מילי כשתובען בזמנו שכיר יום זמנו כל הלילה שלאחריו ושכיר לילה זמנו כל היום שלאחריו אבל אם תבעו אחר זמנו בעל הבית נשבע היסת שפרעו ונפטר ואם שכרו שלא בעדים ג''כ הדין הוא כן דמתוך שיכול לומר לו לא שכרתיך מעולם נאמן לומר שכרתיך ונתתי לך שכרך וישבע בעל הבית היסת שנתן לו או שבועת התורה אם הודה במקצת:
השכיר וכו'. וכולהו מפרש לה לקמן במתני':
ואלו נשבעין ונוטלין. שתקנו להן חכמים לישבע וליטול:
נשבעין ולא משלמין. כלומר לא חייבה התורה לישבע וליטול אלא הנתבע ישבע להתובע ולא ישלם דכתיב ולקח בעליו ולא ישלם מי שעליו לשלם הוא נשבע:
מתני' כל הנשבעין שבתורה. כל המחויבין שבועה מן התורה:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source