גמ' קב טיברני חייב בחלה. הקב של טבריא חייב בחלה לפי שהיה גדול ונכנס במדתו חמש רבעים משאר מדת הקבין:

חד חליטר. זהו העושה מעשה חלוט באלפס ושאל לר' יוחנן היאך יתנהג בעיסתו לפוטרה מחיוב חלה:

א''ל רבי יוחנן איזיל עביד ארבע ופליג. לך ותעשינה מארבע רבעים וחצי ואין בהן שיעור חיוב חלה:

ויאמר ליה תלתא ופליג. האי תלתא על כרחך לאו ארביעין מיתפרש דלמה יפחות עוד הלא השאלה מסתמא היתה עד כמה יכול לעשות העיסה ותהיה פטורה ושלא להטריח עצמו בעשיית עיסות הרבה אלא על השלישים מיתפרשא דפריך מכדי לאוסיפי בעיסה עדיף טפי ובלבד שלא יהיה בה שיעור חיוב חלה א''כ היה לו שיאמר לך ועשה משלשה שלושים וחצי שהוא יותר מד' רבעים וחצי שהרי כשתחלק להאחד השלם לי''ב חלקים הרובע ממנה ג' חלקים והחצי של הרובע הוא א' וחצי והששית של כולו הוא שני חלקים נמצא שלשה שלישי הקב וששית הקב שהוא חצי שליש הוא יותר מן ד' רבעין וחצי רובע שבזה הוא קב וחלק א' וחצי מי''ב חלקי הקב ובזה יש בו קב ושני חלקים מי''ב חלקי הקב ועדיין אין בו שיעור חיוב חלה שהוא קב וג' חלקים מי''ב חלקי הקב:

א''ר זעירא. היינו טעמא שלא אמר לו כן לפי שהקבייא באתריהון רובעיא אזדרעין. כלומר שבמקומות שלהם הקבין הן מסומנין לפי חלקי הרובעין שבו עד כאן רובע אחר ועד כאן ב' וכן כולן ובקל יכול הוא למדוד הד' רבעין וחצי רובע ואם יאמר לו ליטול במידת שלישי הקב אינו יכול לכוין כל כך. איזדרעין מלשון אדרעי כלומר החלקים מסומנין ביד וניכרין הן:

ויאמר לו חמשה פרא ציבחר. ולמה לא אמר לו בפשיטות לך ותעשה מחמשה רבעין פחות מעט ומשני לפי שלא יבוא לידי ספק חיוב חלה שאם לא יפחות אלא מעט שמא לא יכוין במדידה ויעשה הרבעין גדושות ויהיה בהן חמשת רבעין במדה בינונית:

אמר להן וכו'. דקאמר ר' יהושע במתני' ומפרש מהו הקלקול והתיקון לפי שהוא נענש על כך ולאחרים תיקן דהן נוהגין לאכול לזה הקמח ותולין להתיר בזה שראו מאותו הזקן אית תניי תני הנוסחא איפכא במתני' תיקן לעצמו דהא מכל מקום אכלה ולאחרי' הוא שקלקל דאינון סברין מימר שהעיסה פטורה בחלת הקמח שהפריש עליה ובאמת היא חייבת דחלת קמח אינה חלה ולהך תנא המעשה של הזקן בעיסה עצמה היתה:

אמר רבי מתניתא. דקתני גבי נטמאת עיסתה לחלק בין שוגגת למזידה דוקא בלימודת היא להפריש א' ממ''ח כגון שהיא עושה תמיד למכור בשוק וכיון שעכשיו טומאה העיסה מזידה קנסוה חכמים להפריש א' מכ''ד שלא יהא החוטא נשכר אבל בלימודה להיות מפרשת א' מכ''ד ועכשיו היא שעשתה למכור בשוק השיעור שאמרו בה הוא א' ממ''ח וא''כ בהא ניתני כדי שלא יהא החוטא נשכר בתמיה ואמאי נחמיר בה לא יהא אלא כמו שלמודה להפריש וכל זה לפי גי' הספר אלא שדוחק הוא ואיפכא מיסתברא ולפיכך נראה דנתהפכה הגי' וכצ''ל מתניתא בלימודה להיות מפרשת אחד מכ''ד כגון שאינה עושה אלא לביתה אלא שעכשיו עשתה למכור בשוק והקילו בה שתפריש א' ממ''ח וכיון שטומאה מזידה קנסוה להיות מפרשת כמו שלמודה להפריש א' מכ''ד כדי שלא יהא החוטא נשכר. אבל בלמודה להיות מפרשת א' ממ''ח. כגון שהיא עושה תמיד למכור בשוק א''כ קשיא בהא ניתני כדי שלא יהא החוטא נשכר הרי אינה נשכרת עכשיו יותר משארי פעמים שהרי תמיד למודה היא להפריש א' ממ''ת ואמאי ניקנסוה לא יהא אלא כמי שלמודה להפריש ולפי גי' זו מיתפרש יותר בפשיטות והוא הנכון:

והתנינן וכן האשה וכו'. וקס''ד דסתם אשה בביתה אינה עושה כ''א עיסה מעוטה ואמאי אמרו א' ממ''ח ומשני דבשעה שהיא עושה לביתה עינה רעה בעיסתה ואינה עושה אלא מעט אבל כשהיא עושה למכור בשוק עינה יפה ועושה עיסה מרובה שתרויח הרבה:

והתנינן העושה וכו' ולמשתה בנו. והרי למשתה ודאי עושה עיסה מרובה ומשני שלא תחלוק בשיעור בעיסות בעה''ב:

וחכ''א וכו'. כדפרישית במתני':

גמ' תני. בתוספתא פ''ק אמר ר' יהודה וכו' והגי' נסתרסה כאן וה''ג שם בעה''ב א' מכ''ד מפני שעינו יפה בעיסתו ונחתום א' ממ''ח מפני שעינו צרה בעיסתו וגי' זו נכונה כלומר הבעה''ב אינו מקפיד על כך לפיכך קבעו חכמים בו שיעור מרובה ונחתום עינו רעה ומקפוד על מעט עיסה קבעו בו שיעור א' ממ''ח שמן התורה אין שיעור לחלה ואפילו כל שהוא סגי וחכמים שנתנו שיעור והכל לפי מה שהוא אדם:

תלמידוי דר''ח. פליגי אדר''ל ואמרו בשם ר' יהושע בן לוי דמתני' דהכא כדברי הכל מיתוקמא ואפי' כתנא דמתני' דפרק דלקמן דטעמא אחרינא איכא הכא וכהאי דאמר ר' מנא דאע''ג דלא שמע מר' יוסי רבו דאמר בהדיא כן כדריב''ל מ''מ אמר דכוותה דאמר בשם ר' יוחנן דטעמא דמתניתין משום דדרך העיסה שנו כאן וכו' כדלעיל וא''כ לר' יוחנן נמי כדברי הכל מיתוקמא וכדר' יהושע בן לוי:

דרשב''ג הוא. ר''ל מוקי לטעמא משום דכרשב''ג אתי' דתני בתוספת' ריש פ''ב ומייתי ליה לקמן בפ''ג בהלכה ו' בעושה עיסה מן החטין ומן האורז דתנן במתני' אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה ורשב''ג בתוספתא פליג וס''ל דלעולם אינה חייבת בחלה עד שיהיה בה דגן כשיעור חיוב חלה וא''כ סתמא דמתני' דהכא רשב''ג הוא וכשניטל המורסן מתוכה שהיה עמה בתחלה לא נשאר בהעיסה דגן כשיעור והא דבתחילה מצטרף הכל לשיעור משום דכשלא ניטל עדיין דגן הוא דנחשב הכל אבל כשניטל אע''פ שחזר לתוכה ה''ז דומה לעושה עיסה מן החטין שהוא מין החיוב עם האורז שהוא מין הפטור שאינו דגן וצריך שיהא בה מן הדגן כשיעור ואז כולה חייבת בחלה:

א''ר יוחנן דרך עיסה שנו. טעמא דמתני' מפרש דמפני מה אמרו אם ניטל מורסנן מתוכן וחזרו לתוכן שהיא פטורה לפי שדרך עיסה הוא ששנו דהכל מצטרף עמהן ואין זה דרך עיסה ליטול המורסן מתוכה ולהחזיר לתוכה: