הלכה: אָמַר רִבִּי בָּא זֹאת אוֹמֶרֶת שֶׁאֵין הַבְּרָכוֹת מְעַכְּבוֹת.
Pnei Moshe (non traduit)
גמ' זאת אומרת שאין הברכות מעכבות. מדלא תני אלא אם כיון לבו לצאת בק''ש והרי הוא קורא בתורה ולא בירך ברכת הק''ש ש''מ שאין ברכות ק''ש מעכבות:
משנה: 12a הָיָה קוֹרֵא בַתּוֹרָה וְהִגִּיעַ זְמַן הַמִּקְרָא אִם כִּוֵּן לִבּוֹ יָצָא וְאִם לָאו לֹא יָצָא. וּבִפְרָקִים שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַכָּבוֹד וּמֵשִׁיב. וּבְאֶמְצַע שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַיִּרְאָה וּמֵשִׁיב דִּבְרֵי רִבִּי מֵאִיר. רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר בְּאֶמְצַע שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַיִּרְאָה וּמֵשִׁיב מִפְּנֵי הַכָּבוֹד. וּבִפְרָקִים שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַכָּבוֹד וּמֵשִׁיב שָׁלוֹם לְכָל אָדָם.
Pnei Moshe (non traduit)
ר' יהודה אומר באמצע. הפרק שואל בשלום מי שירא ממנו ומשיב שלום לאדם נכבד:
ובאמצע. הפרק שואל מפני היראה אדם שהוא ירא מפניו כגון אביו או רבו וכ''ש אם מתירא ממנו שלא יהרגהו ואין צ''ל שמשיב לו שלום אבל מפני הכבוד לא:
ומשיב. ואין צ''ל שמשיב לו שלום אם הקדים לו:
שואל מפני הכבוד. שואל בשלום אדם נכבד שראוי להקדים לו שלום:
בפרקים. מפרש במתני' דלקמן מה הן הפרקים:
אם כיון לבו. לצאת ידי חובת ק''ש יצא ואם לאו לא יצא וכמ''ד מצות צריכות כונה שיהא מכוון לצאת י''ח ומ''ד מצות אין צריכות כונה מפרש אם כיון לבו לקרות ולאפוקי בקורא להגיה את הספר אם יש בו טעות דאפי' לקריאה נמי לא מתכוין א''נ שהקורא להגיה אינו קורא התיבות כנקודתן אלא קורא ככתיבתן כדי להבין בחסרות ויתירות ובקריאה כזו לא יצא:
מתני' היה קורא בתורה. בזמן ק''ש והוא קורא אותה בתורה:
ומשיב שלום לכל אדם. שהקדים לו שלום והלכה כר' יהודה ובכל מקום שאסור להפסיק כך אסור לדבר בלשון הקדש כמו שאר הלשונות:
אָמַר רִבִּי יוֹסֵה אִם אוֹמֵר אַתְּ שֶׁהוּא צָרִיךְ לְבָרֵךְ. בֵּירַךְ צָרִיךְ שֶׁיְּכַוֵּין אֶת לִבּוֹ בְכוּלָּן. הָתִיבוּן וְאֵינוֹ מַפְסִיק וְלֹא תַנִּינָתָהּ וְהָכָא אַף עַל גַּב דְּלֹא תַנִּינָתָהּ צָרִיךְ לְבָרֵךְ. זֹאת אוֹמֶרֶת צָרִיךְ לְכַוֵּין אֶת לִבּוֹ בְכוּלָּן. נִישְׁמְעִינָהּ מִן הֲדָא רִבִּי אַחַי אוֹמֵר מִשׁוּם רִבִּי יְהוּדָה אִם כִּוֵּן לִבּוֹ בְּפֶרֶק רִאשוֹן אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא כִּוֵּן לִבּוֹ בְּפֶרֶק שֵׁינִי יָצָא.
Pnei Moshe (non traduit)
נשמעינה מן הדא דר' אחי וכו'. בתוספתא פ''ב דעיקר הכוונה בפרק ראשון הוא וכדמפרש ר' חנינא טעמא דכל מה שכתוב בפ' ראשון ואהבת וגו' ושננתם וקשרתם כתוב בפ' שני וכבר יצא י''ח בכוונת פ' הראשון:
זאת אומרת צריך לכוין את לבו בכולן. השתא שואל הש''ס למאי דקאמר בירך צריך וכו' אי דנקטינן הכי באמת לדינא שעד שיכוין בכולן ואע''ג דלא משכחת לה בלא הפסק בין פרשה לפרשה הא לא קשיא מידי דאימא אין הכי נמי שצריך שיקרא פ' שניה אח''כ מיד בלא הפסקה וכן פ' השלישית דהא קאמרת דלא איירינן הכא מדינא דהפסקה ולא איירי התנא אלא מדינא דכוונה ואם כן מי נימא עד שיכוין בכולן:
והכא אע''ג דלא תנינתה צריך לברך. כלומר והשתא הכא נמי לענין הברכות מנא לך למידק שאינן מעכבות מדלא קתני לה במתני' הרי לא קתני נמי מדינא דהפסקה מידי ועל כרחך לומר דלא קתני הכא אלא מה דשייך לגופא דדינא דאין הקורא כדרכו יוצא י''ח עד שיכוין לבו לצאת ומברכות ומהפסקה לא איירי הכא מידי ולעולם אימא לך שצריך הוא לברך:
ואינו מפסיק ולא תנינתה. וכי אינו מפסיק הוא בין פרשה של ק''ש לפרשה אחרת שבה שהרי הוא קורא בתורה כסדר וכמה וכמה פרשיות איכא בין חדא פ' של ק''ש לחברתה ואפ''ה לא תנינתה להאי דינא במתני' וזה היה צריך התנא להשמיענו דהא איכא למ''ד לקמן שאם הפסיק בק''ש כדי לקרות את כולה לא יצא ידי חובתו:
התיבון. על האי דיוקא דר' בא:
אם אומר את וכו'. כלומר הא לכשתמצי לומר שצריך הוא לברך דהוה סבירא לן דהברכות מעכבות א''כ ודאי הוא שאם בירך שצריך שיכוין את לבו בכל הג' פרשיות שהרי אם אפי' הברכות מעכבות פשיטא הוא דכל ג' הפרשיות מעכבות ועד שיכוין לבו בכולן לצאת ידי חובתו והשתא קשיא על עיקר דיוקא דידך כדמסיק:
אם אומר את שהוא צריך לברך. דברי ר' יוסה הכי מתפרשין דלמאי דדייק ר' בא ממתני' דאין הברכות מעכבות מדלא קתני מידי מהברכות ועלה קאמר דהאי לאו דיוקא הוא וכדמותבינן לקמן והיינו דאקדים לה להאי מילתא וכדלקמיה:
רִבִּי אַבָּהוּ שָׁאַל לְרִבִּי יוֹחָנָן בְּגִין דַּאֲנָא קָרֵי שְׁמַע וְעָבַר בִּמְבוּאוֹת הַמְּטוּנָּפוֹת וּמַפְסִיק נְפִיק אֲנָא יְדֵי חוֹבָתִי. אָמַר לֵיהּ אַבָּהוּ בְנִי אִם מַפְסִיק אַתְּ כְּדֵי לִקְרוֹת אֶת כּוּלָּהּ לֹא יָצָאת יְדֵי חוֹבָתָךְ.
רִבִּי אָבִין בַּר חִייָא בָּעֵי קִרְיַת שְׁמַע וּבִרְכוֹתֶיהָ הִיא וְלֹא בִרְכוֹתֶיהָ בִּרְכוֹתֶיהָ וְלֹא הִיא. הִפְסִיק שְׁלִישָׁהּ וְחָזַר וְהִפְסִיק שְׁלִישָׁהּ בְּקוֹרֵא מְשַׁעֲרִין. אוֹ בְכָל אָדָם מְשַׁעֲרִין. אָמַר רִבִּי מַתַּנְיָה מִסְתַּבְּרָא בְקוֹרֵא.
Pnei Moshe (non traduit)
ק''ש וברכותיה. הא דאמרינן אם הפסיק כדי לגמור את כולה לא יצא מאי אם כולה דקאמר היינו ק''ש עם ברכותיה או היא ולא ברכותיה או אפי' כדי לומר ברכותיה ולא היא:
הפסיק שלישה. כלומר אם לא הפסיק בהפסקה אחת כדי לגמור את כולה אלא הפסיק כדי לגמור שליש וקרא וחזר והפסיק כדי שליש וכן אח''כ עוד כדי שליש מהו שיצטרפו להפסקה כדי שיעור כולה ולא איפשטו הני בעיות:
בקורא משערין. וכן הא דאמרינן הפסיק וכו' בקורא משערינן או בקריאת סתם כל אדם משערינן:
מסתברא בקורא. משערין כל א' וא' לפי קריאתו:
אַבָּא בַּר רַב הוּנָא וְרַב חִסְדָּא הֲווּ יָֽתְבִין אָֽמְרִין אַף בִּתְקִיעוֹת כֵּן. סָֽלְקוּן לְבֵית רַב וְשָֽׁמְעוּן רַב חוּנָא בְשֵׁם רַב אֲפִילוּ שְׁמָעָן עַד תֵּשַׁע שָׁעוֹת יָצָא. אָמַר רִבִּי זְעִירָא עָד דְּאָנָא תַמָּן צְרִיכַת לִי וְכַד סָֽלְקִת לְהָכָא שָֽׁמְעִית רִבִּי יָסָא בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן אֲפִילוּ שָֽׁמְעָן כָּל הַיּוֹם יָצָא. וְהוּא שֶׁשָּֽׁמְעָן עַל הַסֶּדֶר. רִבִּי יוֹסֵה בָּעֵי הֲוָה זֶה צָרִיךְ פְּשׁוּטָה הָרִאשׁוֹנָה. וְזֶה צָרִיךְ פְּשׁוּטָה הָאַחֲרוֹנָה. תְּקִיעָה אַחַת מוֹצִיאָה יְדֵי שְׁתֵּיהֶן.
Pnei Moshe (non traduit)
רב הונא בשם רב. צ''ל וכן הוא בפ''ב דמגילה בהלכה ב':
אפי' שמען. לתשע תקיעות בט' שעות יצא:
עד דאנא תמן צריכא לי. בעוד שהייתי בבבל הוה מספקא לי בדין זה וכשעליתי לכאן שמעתי משמיה דר' יוחנן שאפי' אם שמען בכל היום כולו יצא:
היה זה צריך פשוטה ראשונה. שעדיין לא שמע כלום והאחר שמע כולן חוץ מפשוטה האחרונה ושמעו תקיעה אחת מהו שמוציאין ידי שתיהן ולא איפשיטא:
רִבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוֹצָדָק אַף בְּהַלֵּל וּבְקִרְיַת הַמְּגִילָּה כֵּן.
רִבִּי מָנִי אָמַר מִשּׁוּם רִבִּי יוּדָה שֶׁאָמַר מִשּׁוּם רִבִּי יוֹסֵי הַגָּלִילִי אִם הִפְסִיק בָּהּ כְּדֵי לִקְרוֹת אֶת כּוּלָּהּ לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ. רִבִּי בָּא רַב יִרְמְיָה בְשֵׁם רַב הֲלָכָה כְּרִבִּי מִינָא שֶׁאָמַר מִשּׁוּם רִבִּי יְהוּדָה שֶׁאָמַר מִשּׁוּם רִבִּי יוֹסֵי הַגָּלִילִי.
רַב שָׁאֵיל לְרִבִּי חִייָא וְלִינָא חָמֵי לְרִבִּי מְקַבֵּל עָלָיו עוֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם. אָמַר לֵיהּ כַּד תַּחֲמִינֵיהּ יָהֵיב יָדֵיהּ עַל אַפּוֹהִי הוּא מְקַבֵּל עָלָיו עוֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם. אָמַר לֵיהּ וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְהַזְכִּיר יְצִיאַת מִצְרַיִם. אָמַר לֵיהּ לֵית אֶפְשַׁר דְּלָא יַטֵּי מִילָּה. רִבִּי טַבְיוֹמֵי שָׁאַל לְרִבִּי חִזְקִיָּה לֵית הֲדָא אָֽמְרָה שֶׁאֵין לָךְ צָרִיךְ כַּוָּנָה אֶלָּא פָּסוּק הָרִאשׁוֹן בִּלְבַד. אָמַר לֵיהּ אָדָא יְתַנֶּה עַד וְשִׁנַּנְתָּם.
Pnei Moshe (non traduit)
ולינא חמי לרבי. איני רואה לרבי כשהוא לומד עם התלמידים שהוא מקבל עליו עול מלכות שמים וא''ל כשאתה רואה אותו נתן ידו על פניו אז הוא אומר פסוק הראשון ומקבל עליו עול מלכות שמים:
לית אפשר דלא יטי מילה. אי אפשר שלא ינטה לאיזה דבר בשמועה שהוא שונה שלא יהא מוזכר מיציאת מצרים לפי שהוא מהדר אחר זה:
לית הדא אמרה. וכי לאו ש''מ ממילתיה דרבי שאינו צריך כוונה אלא בפסוק הראשון בלבד שהרי ר' חייה אמר שהוא מקבל עול מלכות שמים באותה שעה ולא יותר ואנן הא אמרינן לעיל דצריך כוונה בג' פסוקים הראשונים:
א''ל אדא יתנה עד ושננתם. אדא. בתוך כך כלומר בתוך כך שהוא מניח ידיו על פניו יכול היא לשנות ולומר עד ושננתם ולכוין בהם. אף בהלל ובקריאת מגילה כן. אם הפסיק ושהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש:
תַּנִּי צָרִיךְ לְהַאֲרִיךְ בְּאֶחָד. רַב נַחְמָן בַּר יַעֲקֹב אָמַר וּבִלְבַד בְּד'. סוּמֲכוֹס בַּר יוֹסֵף אוֹמֵר כָּל הַמַּאֲרִיךְ בְּאֶחָד מַאֲרִיכִין לוֹ יָמָיו וּשְׁנוֹתָיו בְּטוֹבָה. רִבִּי יִרְמְיָה הָיָה מַאֲרִיךְ סַגִּין. אָמַר לֵיהּ רִבִּי זְעִירָא לֵית אַתְּ צָרִיךְ כָּל הָכִין אֶלָּא כְדֵי שֶׁתַּמְלִיכֵהוּ בַשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ וּבְאַרְבַּע רוּחוֹת הָעוֹלָם.
Pnei Moshe (non traduit)
ובלבד בד'. אבל בא' לא יאריך כלל וכן בחי''ת לא יאריך כל כך:
הוה מאריך סגין. הרבה יותר מדאי:
רִבִּי חוּנָה רִבִּי אוּרִי רַב יוֹסֵף רַב יְהוּדָה בְשֵׁם שְׁמוּאֵל צָרִיךְ לְקַבֵּל עָלָיו מַלְכוּת שָׁמַיִם מְעוּמָּד. מַה אִם הָיָה יוֹשֵׁב עוֹמֵד. לֹא אִם הָיָה מְהַלֵּךְ עוֹמֵד.
Pnei Moshe (non traduit)
מה. שאלה היא וכי אם היה יושב צריך הוא לעמוד וקאמר דלא כן הוא אלא אם היה מהלך צריך הוא לעמוד:
בַּר קַפָּרָא אָמַר אֵין לָךְ צָרִיךְ כַּוָּנָה אֶלָּא גֹ פְּסוּקִים הָרִאשׁוֹנִים בִּלְבַד. וְתַנִּי כֵן וְשִׁנַּנְתָּם עַד כַּאן לְכַוָּנָה מִיכַּן וָאֵילַךְ לְשִׁינּוּן.
Pnei Moshe (non traduit)
ותני. בברייתא כן ושננתם מפסוק הזה ואילך די בשינון לבדו:
מַה בֵּין פֶּרֶק רִאשׁוֹן וּמַה בֵּין פֶּרֶק שֵׁנִי. אָמַר רִבִּי חֲנִינָא כָּל מָה 12b שֶׁכָּתוּב בְּזֶה כָּתוּב בְּזֶה. מֵעַתָּה לֹא יִקְרָא אֶלָּא אֶחָד. אָמַר רִבִּי אִילָּא הָרִאשׁוֹן לְיָחִיד וְהַשֵּׁנִי לְצִיבּוּר. וְהָרִאשׁוֹן לְתַלְמוּד. וְהַשֵּׁנִי לְמַעֲשֶׂה.
Pnei Moshe (non traduit)
והראשון לתלמוד. שאינו מפורש בו כ''כ מעשיית המצות כמו בוהיה אם שמוע תשמעו אל מצותי שהוא למעשה:
הראשון ליחיד. דהכל הוא בלשון יחיד ובפרק השני נאמר בלשון רבים לציבור:
מעתה וכו'. ולמה קורין לפרק השני:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source