עד כדון בשאין לו מאותו המין. בעיא היא אם כאן לא התירו לסמוך על המוכר אלא בשאין לו ללוקח מאותו המין. ופשיט לה דלא היא ואפי' יש לו מאותו המין. הי צד תאוב כלומר דאע''פ שיש לו מאותו המין לפעמים אדם הוא תאב לאכול מצד הזה שבאותו המין עצמו ומאיזה צד שהוא תאוב התירו לו לאכול. א''נ צ''ל היצר תאב. יצרו של אדם תאב לפעמים לאכול מזה ואע''פ שיש לו עוד מאותו המין:

חשיכה מוצ''ש מעשר מזה על זה. כלומר שצריך לעשר ממה שאוכל במוצאי שבת וגם על שאכל בשבת ופריך בשלמא למ''ד מפני כבוד שבת התירו ניחא שאח''כ צריך לעשר גם על מה שאכל בשבת דלא התירו אלא בשעת צורך השבת אלא למ''ד מפני שאימת שבת עליו ואינו משקר א''כ למה לי מעשר מזה על זה הלא מה שאכל בשבת מפני שהאמינוהו להמוכר והרי דבר מתוקן אכל ולא משני מידי:

לקח ממנו אדם אחד וכו'. וכן הדין באדם א' שלקח ממנו שתי כלכלות כאחת ושאלו על אחת מהן הרי השניה אינה בחזקת מעושרת ולא יאכלנה עד שיעשר או עד שישאלנו גם עליה לפי שאני אומר זה עישר וזה לא עישר:

השני לא יאכל. ופשיט לה דאין השני יכול לסמוך על שאלתו של הראשון ולא יאכל עד שיעשר או עד שישאלנו גם הוא לפי שאני אומר של זה עישר ומה שלקח זה לא עישר:

מהו שיאכל על שאילת חבירו. אם חבירו הוא ששאל להמוכר והוא ג''כ לקח מזה המוכר עצמו כדמפרש ואזיל היך עבידא כו' שאלו על אחת מהן ואמר שהוא מעושר אם יכול השני לסמוך על זה ולומר שמסתמא עישר גם את שלו:

שאלו שבת הראשונה ולא בא. השתא מיבעיא ליה בהאי דינא גופיה דאמרינן בשבת הראשונה אוכל עמו ואם שאלו בשבת זו ואמר לו מעושרין הן ונזדמן שלא בא לאכול עמו באותה שבת דהדין הוא דבשבת שנייה לא יאכל עד שיעשר או עד שישאלנו כדאמרינן לקמן דלא התירו אלא בשבת הראשונה ובעי עלה ולא כבר שאלו בשבת שעברה ואמאי צריך לשאול עוד בשבת שניה וקאמר ר' יונה דלא דמי האי שאלה של שניה לשאלה של ראשונה דבשניה שאל על נפשיה הוא שאוכל עמו אבל בראשונה מה ששאל הויא כמו ששאל אחר עליו שהרי לא בא הוא לאכול עמו. וכל זה לפי גי' הספר דגריס הכא א''ר יונה תמן וכו' אבל נראה שהוא ט''ס וצ''ל א''ר יוסה תמן בההוא דשאל וכו' והשתא יותר נוחה פי' הסוגיא דר' יונה לעיל דחי לה להא דמייתי ראיה מהתוספתא דאם שואלו בשבת אוכל בי''ט וכן איפכא וקאמר דהתם מיירי בפירות שנסמכה דעתו עליהן מער''ש וכו' וכדפרישית בזה ואי קשיא דא''כ מאי קמ''ל דאם דעתו היה עליהן מער''ש פשיטא היא דאם שאלו בזה מותר בזה לכ''ע. תריץ אין הכי נמי דלגופה לא אצטריך ומשום סיפא נקט לה דדוקא בי''ט ושבת הסמוכין זה לזה אם שאל בזה מותר בזה אבל אם שאלו בשבת זו לא יאכל מהן לשבת הבאה והכי קתני לה בהדיא בסיפא דהתוספתא וקאמר ר' מנא דמיליהון דרבנן מסייעין לר' יונה דלא מהני שאלת שבת זו לשבת הבאה כדתנינן המדיר וכו' וקאמרי דבשבת ראשונה התירו מפני איבה. לא בפירות וכו' לא אמר אלא מפני איבה שאלו וכו' כל זה מסיומ' דמילתא דר' מנא היא וכלומר הרי שלא אמרו אלא בשבת הראשונה מפני איבה וא''כ אם שאלו שבת הראשונה ולא בא לאכול עמו הא אמרינן לקמן דבשנייה לא יאכל עד שיעשר או עד שיחזור וישאלנו והלא כבר שאלו בראשונה אלא ע''כ דשאלת שבת זו לא מהני לשבת הבאה ואף בפירות שהיתה דעתו נסמכת עליהן מער''ש כדאיירי הכא מסתמא וכדאמרן והיינו סייעתא לר' יונה. ועלה קאמר ר' יוסה דלא דמי כלל האי דינא דמתני' דהמדיר לדינא דהתוספתא דתמן בההיא דשאיל על נפשיה הוא שהרי שואלו על פירותיו של עצמו שלקח ממנו וא''כ בדין הוא שלא תהא שאלת שבת זו תקנה לשבת הבאה לפי שהיה לו לעשר פירותיו בינתים וכמזיד הוא ולא התירו אלא בשוגג ובפעם הראשונה ששכח לעשרן. אבל הכא בהמתניתין דהמדיר בההיא דשאל חורן עלוי. כלומר דהוי כמו שאחר שואל בשבילו ואין הפירות שלו שיכול לתקנן וה''נ כן הוא דהא הפירות אינן בידו וזה מדירו לאכול עמו אלא שלא התירו לו שם כ''א מפני איבה ומיהו לא דמיא להך דר' יונה דפתר להתוספתא:

בשבת של פרוטגמייא לא בפירות שנסמכה דעתו עליהן מער''ש הוא. בתמיה הלא וודאי ידע מער''ש שהוא מן המנוין לבא על המשתה בשבת. לא אמר אלא מפני איבה השתא מסיק לה לסייעתא דר' יונה מהכא וכלומר שהרי בקושי התירו לו ומפני האיבה שלא ינטור עליו איבה אם לא יאכל עמו והרי זה ידע מער''ש והיה דעתו נסמכת שיאכל שם ומפני מה לא התנה עליהן מער''ש ועל כרחך דאע''פ שהיה דעתו נסמכת עליהן מער''ש והיה לו להתנות מ''מ אם שכח להתנות מער''ש אוכל עמו בשבת מפני איבה וה''נ כן שאע''פ שהיה דעתו נסמכת עליהן מער''ש והיה לו להתנות מ''מ אם שכח מלהתנות אוכל מהן בשבת על סמך השאלה ששואלו ואומר שעישרן והיינו סייעתא לר' יונה:

דתנינן תמן. במתני' דלקמן המדיר את חבירו שיאכל אצלו וכו' אוכל עמו. בשבת ראשונה ומפרשי ר' ינאי ור' ישמעאל בשם ר' יוחנן דבשב' של פרוטגמייא היא בסעודת המשתה שעושה החתן בנשואין והתירו לזה לאכול עמו מפני איבה:

מסייעין לר' יונה אבא. דרבי יונה אביו של ר' מנא היה. כלומר דלא תימא אם בפירות שנסמכה דעתו עליהם מע''ש א''כ אמאי לא התנה עליהם כדתנן לקמן (בפ''ז) דבדמאי יכול להתנות מע''ש מה שאני עתיד להפריש למחר הרי הוא מעשר ואפי' על פירות שאינם ברשותו הלכך אמר מיליהון דרבנן מסייעין לי' דלדידהו סבירא להו נמי כסבריה דר' יונה:

מיליהון דרבנן. דלקמן:

תיפתר. כלומר דר' יונה דחי לה להאי סייעתא מהתוספתא דלעולם למאן דאמר שתי קדושות הן לא יאכל בזה ממה ששאל בזה דהוי כאחד מכין לחבירו והא דקתני שואלו בשבת אוכל ביום טוב תיפתר בפירות שנסמכה דעתו עליהן מערב שבת לאכול מהן ועל ידי שאלה שישאל ממנו אם מתוקנין הן וכגון שאין הפירות אצלו דאם אצלו היה לו לעשר א''נ דאפילו בהפירות אצלו מיירי ושכח מלעשרן אבל דעתו היה לאכול מהן וכיון שדעתו עליהם מע''ש או מעי''ט לא הוי כיו''ט מכין לחבירו דמה ששואל עליהן בשבת או ביו''ט גילוי דעת בעלמא הוא ולאו כהכנה מיקריא אבל אם לא היה דעתו מע''ש לא בדא התירו:

ותני כן. בתוספתא (ריש פ''ה) שואלו בשבת וכו'. וה''ה בשני י''ט של גליות שא''א לו לעשר בערב שבינתים:

ואפילו. והדר קאמר הש''ס דלא היא דאפילו למ''ד ב' קדושות הן אוכל הוא כאן דהרי עד שלא נראה לעשר בינתים הוא שאי אפשר היה לו לעשר בין זה לזה:

י''ט שהוא סמוך לשבת בין מלפניה ובין מלאחריה וכו'. למאן דאמר קדושה אחת היא אוכל הוא בזה מה ששאל עליו בזה ולמ''ד שתי קדושות הן אינו אוכל בזה ממה שמותר בזה ופלוגתא היא לקמן פרק בכל מערבין ובפ''ק די''ט:

מתני' המדיר את חבירו. השביעו והדירו שיאכל אצלו:

בשבת הראשונה. התירו לו משום איבה כדמפרש בגמרא:

יותר מכאן וכו'. בתוספתא דמכילתין שם מסיים הכי על מילתיה דר''ש שזורי ושם גריס ונגנבה ה''ז שואלו אם הפריש והתקין בתחלה לפי שאינה בפנינו ואוכל על פיו להשירים:

לא בדא א''ר זעירא וכו' על מילתיה דר' אחא פריך והא ר' חנינא הורה הלכה למעשה כר''ש שזורי ומ''ט דר' אחא בשם ר' יונתן דפליג עליה וקאמר אין הלכה כר''ש שזורי:

א''ר אבין. היינו טעמא דלא פסק כר''ש שזורי משום דלא דמיא ההיא שאילתא ששואלין לזה שאינו נאמן על המעשרות בשביל התרומת מעשר שנפלה לההיא שאלה קדמייתא ברישא בלוקח פירות ממנו ושואלו כדמפרש ואזיל:

תמן. ברישא יכול לומר לו מה שאני שואל אותך אם הפירות מתוקנין הן לא בגין חשיד לך שאפשר לא תקנת אותן לא היא אלא בגין כשלקחתי ממך אתמול החטין וראיתי אוכלוסין הרבה סביבותיך ואמרתי אפשר משום הטירדא דאנשיתה מתקנה מתקנן הויין כלומר אם שכחת מלתקן אותם או שכבר מתוקנין היו וכיון ששואלין אותו דרך עקלתון כדאמרינן לעיל ודרך כבוד אף הוא אומר האמת שרואה שאין מחזיקין אותו לחשוד ולפיכך סומכין עליו ואוכל על פיו:

ברם הכא. בתרומת מעשר אי אפשר לשאלו דרך כבוד אלא שנראה כאומר לו בגין דחשדתיך שאני מחזיק אותך כחשוד ואותה תרומת מעשר שנפלה אם תקנת אותן הפירות שנפלה לתוכן דאין מקום לשאול לו בענין אחר כ''א כך:

ותיקנתין. כלומר שאף שהוא משיב ותיקנתין. כבר תקנתי הפירות:

ואתקרין מתקנין הויין. בתמיה וכי בשביל זה נקראו מתוקנין כמו שהיה שמא משקר הוא וזהו טעמא דר' אחא דקאמר אין הלכה כר''ש שזורי:

תני בר קפרא כן. כר''ש שזורי דאף בתרומת מעשר שואלו ואוכל על פיו לפי שאימת הדימוע עליו והוא אומר האמת:

הורי ר' לא כהדא דר' חניי. לדברי ר''א וכדקאמר טעמא:

אתא עובדא קומי דר' חנינא. בענין דינא דמתניתין תרומת מעשר של דמאי שחזרה למקומה והורי כר''ש שזורי דנאמן הוא לומר שחזר ותיקן את הכל:

רבי אחא בשם ר' יונתן. אין הלכה כר''ש שזורי דלא ס''ל אימת דימוע עליו ולקמן פריך עלה מהדא דר' חנינא:

ומ''ד אינה מדמעת. כלו' ובמקום שאמר האי מ''ד אינה מדמעת והיינו בנפלה שלא למקומה משום שאינה מתרת לאותן השיריים לאכילה וכלומר לאותן פחות ממאה שנפלה לא התירה אותן בתחלה לאכילה והלכך עכשיו ג''כ אינה אוסרת אותן דלא החמירו בדמאי כמו בודאי אא''כ חזרה ונפלה לאותן השיריים שהיתה מתרת אותן בתחילה:

מאן דאמר מדמעת וכו'. כלומר טעמא דהאי מאן דאמר דמחלק ובמה שאמר מדמעת והיינו אם נפלה למקומה משום שהיא מתרת את השיריים לאכילה לאחר שהופרשה וכיון שחזרה ונפלה לאותן השיריים עצמן בדין הוא שתהא מדמעת שהלך לו ההיתר שממנה בתחלה וכיון שאין כאן מאה וא' נעשה הכל מדומע:

על ר' חגיי. אדהכי נכנס ר' חגיי לבית המדרש ואמרין חברייא כדין הוא מימר משה דאנא אמר טעמא לפי שדרכו של ר' חגיי היה כך כשאמר איזה דבר בביה''מ היה נשבע במשה שכך וכך הוא כמו שתמצא בכמה וכמה מקומות בש''ס הזה בפ''ק דיומא בהלכה א' מה מייחדין ליה עמיה אמר רבי חגיי משה דאין מייחדין ליה עמיה דו קטיל ליה וכן בפרק קמא דמגילה ובריש פרק ב' דסנהדרין ובפרק ג' דהוריות ולפיכך אמרו הרי עכשיו יאמר משה דאנא אמר טעמא. אמר כן הדבר אני נשבע משה דאנא אמר טעמא:

מאן דאמר למקומה וכו' אלא למאן דאמר דמחלק בין למקומה ובין שלא למקומה קשיא מה בין זה לזה דאם גזרו דימוע גם בדמאי מ''ש שלא למקומה מלמקומה:

בעא קומי ר' זעירא. בשלמא מ''ד מדמעת מדמעת ושאינה מדמעת אינה מדמעת ניחא. כלומר בין למ''ד שמדמעת בין במקומה בין שלא במקומה ובין למ''ד אינה מדמעת בתרוייהו אליבא דהני מ''ד ניחא דפלוגתייהו אם גזרו חכמים דימוע בדמאי כמו בודאי ולמר ס''ל דכמו בודאי מדמעת בכל מקום שנפלה לפחות ממאה ואפי' לא נפלה לאותן צ''ט שניטלה מהן התרומת מעשר אלא למקום אחר נפלה וה''ה בתרומת מעשר של דמאי דכל מה שגזרו חכמים כעין של תורה הוא דגזרו ומ''ד שאינה מדמעת ס''ל הואיל ועיקר דימוע אינו אלא מדרבנן דהאי קרא את מקדשו ממנו דיליף לה הכא לקמן (בפ''ד דתרומות) לדימוע אינו אלא אסמכתא בעלמא וכיון דמדרבנן היא בודאי גזרו ובדמאי שאינו אלא ספק לא גזרו בו דימוע כלל:

תני. בתוספתא דתרומו' (פ''ה) וחסר כאן בהעתקה וה''ג שם תרומת מעשר שחזרה למקומה מדמעת שלא למקומה אינה מדמעת דברי ר''א וחכ''א בין למקומה בין למקום אחר מדמעת רבי שמעון אומר בין למקומה בין למקום אחר אינה מדמעת ושקלי וטרי אמוראי בפירוש פלוגתייהו:

טען מחזקה עלוי. ואפ''ה לא רצה ר' יונה לסמוך על תשובה זו והתחיל לטעון עמו בחזקה ובפעם אחר פעם תאמר לי האמת אם תקנת אותם וא''ל המוכר הזה מה זה וכי אנא חשיד ליה הלא כבר אמרתי לך שמתוקנין היו:

ר' יונה זבן חיטי מן דבר חקולא. כך שמו ולא היה מאמינו אם עישרן ונפק לגביה וא''ל לא דאנא חשיד לך באתי אצלך לשאול אלא בשביל שכשלקחתי ממך החיטין וראיתי אוכלסא מהרבה ב''א העומדים עליך לקנות וחשבתי שמא מרוב הטרדה שכחת מלתקנן והשיב לו זה מתקנן הוויין. אל תחוש כי כבר תקנתי אותם:

ר' יונה כדעתיה. כלומר הא דמספקא ליה בזה לדעתיה אזיל שלא היה רוצה לסמוך על שאלה כזו כדלקמיה:

מהו שישאלנו דרך עקלתון. כלומר אם חושש הוא שלא ישאלנו להדיא אם תקנת את הפירות שלקחתי ממך שלא יהא רע בעיניו על שחושדו על המעשרות מהו שישאלנו בדרך עקלתון וסביבות הדברים ולומר לו שמא מחמת טרדה שכחת מלתקנם כעין ההיא דר' יונה לקמן ואם מהני שאלה זו כשואל להדיא אם תקנת אותן: